ספקנות

ספקנות (בלועזית: סקֶפּטיציזם) היא דרך חשיבה המופעלת בתחומי הפילוסופיה והמדע.

הספקנות בפילוסופיה היוונית

את האסכולה הספקנית בפילוסופיה היוונית ייסד פירון מאליס[1]. האסכולה הספקנית כפרה בכל המוסכמות בטענה שאין אדם היכול לדעת הכול ולכן צריך לחקור כל נושא ולא לקבל דבר כמובן מאליו. פירון מאליס, ששימש כמורה לפילוסופיה, לא כתב דבר, אולם תלמידו טימון מפליוס כתב סאטירות שבאמצעותן סיכם את עיקרי תורתו של מורהו[2]:

  • הוודאות לא ניתנת להשגה משום שאין בכוחם של החושים ושל הבינה לספק לנו ידע ודאי.
  • החושים מסלפים את הדברים שבהם אנו חשים, והתבונה משועבדת לתשוקה.
  • לכל טיעון קיים טיעון שכנגד, ואין בנמצא אמת מוחלטת.
  • לכן, על החכם להימנע מלחרוץ משפט על דבר לחיוב או לשלילה.
  • עליו לחתור להגיע למצב של שלוות נפש במקום לנסות להגיע לחקר האמת.
  • היות שכנראה כל הדעות שגויות, מוטב לקבל את מוסכמות הזמן והמקום.

תורתו של פירון מאליס חדרה אל האקדמיה האפלטונית התיכונה באתונה, והפילוסוף ארקסילאוס, שעמד בראש אקדמיה זו החל ב-264 לפנה"ס, היה אחד מממשיכיו[2]. תורת הספקנות שלטה גם באקדמיה האפלטונית השלישית שנוסדה על יד הפילוסוף קרנאדס ב-155 לפנה"ס. אחרון הפילוסופים הספקנים של האקדמיה האפלטונית היה פילון מלאריסה שמת בערך ב-84 לפנה"ס.

בספקנות היוונית המאוחרת אנו עדים לא רק לחידוש תורתו של פירון, אלא גם להצגתה בצורה מדעית הרבה יותר. הפילוסוף היווני אנסידמוס מקנוסוס חשב כי מקורם של הספק ושל המבוכה הוא ביחסיות תפיסתו של האדם. כדי לתאר זאת הוא ערך באלכסנדריה בערך ב- 50 לפנה"ס טבלה של עשר דרכים שבהן הידע האנושי משתנה. הוא פיתח את הפירוניזם באמצעות עשרה יסודות אלה שעליהם ביסס את הספק. בתורה זו של אנסידמוס עשה שימוש מאוחר יותר סקסטוס אמפיריקוס (160210 לספירה) שסיכם את תורת הספקנות היוונית והרומאית.

לפירוניזם נודעה השפעה מרובה על סופרי הרנסאנס[1] ובהם מישל דה מונטן (15331592), שכתב את המסה "סנגוריה על רמון סבונד" בהשראתו של סקסטוס אמפיריקוס, ועל פילוסופים באירופה של המאה השבע עשרה והמאה השמונה עשרה ובהם פייר בל ודייוויד יום.

גישות ספקניות

ישנם שני סוגים של ספקנות פילוסופית:

ספקנות מוסרית - גישה פילוסופית בענף המטא-אתיקה לפיה איננו יכולים להחזיק באמונות מוסריות מוצדקות, או למצער איננו יכולים להחזיק בידע מוסרי.

ספקנות אפיסטמית - עמדה פילוסופית בענף האפיסטמולוגיה בה בוחר הספקן לבדוק בצורה ביקורתית האם הידע שלו והתפיסה שלו הם אכן נכונים, והאם ניתן בכלל לדעת ידע אמיתי באשר לנושא מסוים. ספקנות זו הופיעה עוד מראשית ימי הפילוסופיה, לפני שנוסדה האסכולה הספקנית.

ויש ספקנות מדעית - עמדה מדעית או מעשית שאינה מקבלת את תקפותן של טענות עד שלא נבחנו בשיטת הבדיקה המדעית.

הספקנות המדעית אינה זהה לספקנות הפילוסופית. מדענים ורופאים רבים יהיו ספקנים באשר לטענות הפסבדו-מדע וההרפואה האלטרנטיבית, אך לא יחזיקו בעמדות פילוסופיות ספקניות. כאשר נאמר על מתנגדי טענות פסאודו מדעיות כי הם ספקנים, הכוונה היא לכך שהם אוחזים בספקנות מדעית.

ספקנים מדעיים מתייחסים לראיות אמפיריות המבוססות על ניסויים מבוקרים כחשובות, מכיוון שהן מספקות את הדרך הטובה ביותר, לדעת הספקנים, לבדוק תקפותה של טענה.

עקרונות החשיבה הביקורתית

ככלל, ספקנים שואפים להעריך כמה שיותר נכון נכונות של הדברים אותם הם בוחרים לבחון. לשם זאת, הם מחפשים סימנים המסוגלים להפריך/לסתור את מה שהם בוחנים על סמך ביסוסו (ולהפך), או לכל הפחות מעלים חשד שמוריד את סבירות נכונותו (ולהפך). סימנים אלו כוללים:

כשלים לוגיים - כשל לוגי הוא מצב בו הטענה הנבחנת מבוססת על לוגיקה שאיננה תקפה וסותרת את חוקי הלוגיקה המקובלים כיום. הכשלים הלוגיים פותחו דרך תורות פילוסופיות, והם חשובים יותר לספקנים פילוסופיים, מאחר שספקנים פילוסופים בוחנים טיעונים בעיקר באמצעות לוגיקה. עם זאת, הם חשובים ביותר גם עבור ספקנים מדעיים.

לדוגמה, דייוויד יום טען כי לא ניתן להוכיח שלכל דבר בהכרח יש סיבה, מאחר שהביסוס לטיעון זה הוא אינדוקציה, כאשר גם הטיעון עצמו הוא אינדוקציה, ולכן טיעון כזה נופל בכשל הנחת המבוקש[3]. הטיעון של יום השפיע גם על ספקנים מדעיים, שכן הוא מונע מהם לשלול בביטחון טיעונים מסוימים, והכשל שהציג בטיעון הנ"ל הוא אחד הכשלים הלוגיים הידועים כיום.

הטיות קוגניטיביות ועיוותי חשיבה - אלו מתארים טעויות שמתרחשות בהליך המחשבתי שמוביל אנשים להגיע למסקנות מסוימות, כאשר הטיות קוגניטיביות הן טעויות "טבעיות" שמתרחשות אצל כולם, בעוד עיוותי חשיבה קורים בעקבות הפרעה נפשית. הן אינן רלוונטיות באופן ישיר לביסוס הטענה של האדם הלוקה בהם, אלא מתרכזות בטוען הטענה, ולכן הם יכולות רק להוריד את סבירות נכונות הטענה, ולא להפריך אותה. עם זאת, ספקנים רבים סבורים כי מציאת ההטיות והעיוותים הנ"ל, מעידה על טענה יותר בוודאות ממציאת כשלים לוגיים, ברוח האמפיריציזם, מאחר שההטיות והעיוותים מבוססים על הוכחות אמפיריות.

ספקנים מדעיים מחפשים אותם גם מאחר שהם מהווים "קיצורי דרך" שמאפשרים להם לקחת הערכה סבירה על נכונות הטענה אותה הם בוחנים, מבלי לבדוק אותה אמפירית, וגם מאחר שמודעות אליהם הכרחית על מנת לתכנן ניסויים מבוקרים - כאלו שיאפשרו להסיק מסקנות על הדברים עליהם הניסויים נעשים, עם ביטחון סביר שהניסוי "עוקף" את ההטיות והעיוותים שיכולים להוביל להסקת מסקנות שגויה מניסויים אלו.[4]

לדוגמה, יש את אפקט פלצבו, הטיה קוגניטיבית שגורמת לאדם שעבר טיפול מבלי שקיבל שום מרכיב מהותי של הטיפול, להאמין שהוא כן קיבל מרכיבים מהותיים בטיפול ושמצבו השתפר בעקבות זאת, כשפועל מצבו השתפר מסיבות אחרות, כגון, עצם האמונה שמצבו היה אמור להשתפר[5]. לכן, ספקן מדעי לא יחשוב על טיפול מסוים כיעיל עד שלא יוכיח את עצמו כיעיל יותר מהיעילות שאפקט פלצבו מסוגל להביא.

כל הספקנים בודקים את כל הסימנים הנ"ל לא רק אצל אחרים, אלא גם אצל עצמם. הם שואפים למטא-קוגניציה שתאפשר להם להבחין באותם סימנים בטיעונים והמחשבות שעולים אצלם כאשר הם בוחנים טענה באופן ביקורתי. זו הסיבה שביקורת עמיתים כל כך חשובה להם.

ספקנות ככלי

פילוסופים רבים השתמשו בספקנות כשיטה פילוסופית המובילה לאמת. סוקרטס נהג להגיד שאינו יודע דבר, וכך הכשיל את בני שיחתו.[6] דקארט פתח את ספרו, "הגיונות", בהטלת ספק בכל דבר, ותוך הטלת ספק זו הגיע למסקנה כי כיוון שהוא מטיל ספק הוא קיים. במקרים אלו הפילוסוף אינו מחזיק בעמדה ספקנית אמיתית אלא רק משתמש בה כדי לבנות משהו חדש מן היסוד.

ספקנים מדעיים רבים רואים ספקנות מדעית כהכרחית על מנת להבחין בין ניסויים שלא ניתן להסיק מהם דבר לבין ניסויים שניתן להגיע מהם לידע חדש, וגם כדי לזהות דברים אשר אינם ניתנים להפרכה דרך ניסוי כלשהו.

למרות שהספקנות מערבת את השימוש בשיטה המדעית ובחשיבה ביקורתית, הספקן אינו משתמש בכלים אלו כל הזמן, ויש המוצאים ביסוס ראייתי מספיק לדעה מסוימת בה הם מחזיקים גם ללא השימוש בכלים אלו.

שימושים מודרניים במונח "ספקן"

המונח "ספקן" משמש כיום לעיתים על מנת להתייחס לאדם המשתמש בעמדה ביקורתית בסיטואציה נתונה, בדרך כלל בהפעלת עקרונות החשיבה הביקורתית והשיטה המדעית (הפעלת הספקנות המדעית) על מנת לבחון את תקפותם של טענות ומנהגים, או להתייחסות לאדם המפעיל את עקרונות החשיבה הביקורתית לעיתים קרובות.[7]

לעיתים מבלבלים בין "ספקנים" לבין ציניקנים, כאשר לעיתים הכוונה היא שלילית כלפי הספקנים. עם זאת הביקורתיות הספקנית (בניגוד לדעה שרירותית או אובייקטיבית לגבי עניין מסוים) נובעת מבדיקה אובייקטיבית ושיטתית, שמוסכמת לרוב בין הספקנים ובין עצמם. הציניות מוגדרת לעיתים כעמדה המתייחסת שלא לצורך בצורה שלילית למניעים ולכנות של האנשים. על אף שתי הגישות אינן שוללות זו את זו, הן מייצגות גישה שונה באופן מהותי באשר לטבעו של העולם.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Skepticisem, The free dictionary
  2. ^ 2.0 2.1 Stanford Encyclopedia of Philosophy, Ancient Skepticisem, 24.2.2010
  3. ^ בספר "הזמנה לפילוסופיה" מאת יובל שטייניץ, זמורה ביתן, 1987, עמ' 57-77 - יש דוגמה לכך, כאשר בדיאלוג בדיוני בין יום למדען, המדען השתמש בשני טיעונים שנפלו תחת כשל זה
  4. ^ הדאוזר וחבורת החופרים, גלעד דיאמנט - דוגמה לניסוי מבוקר
  5. ^ בספר "חשיבה חדה" מאת גלעד דיאמנט, הוצאה פרטית, 2014, עמ' 88-103 - יש פירוט מעמיק על אפקט פלצבו
  6. ^ בספר "מטריקס ופילוסופיה" מאת ויליאם ארווין, פן וידיעות ספרים, 2002, עמ' 19-20 - יש דוגמות לכך
  7. ^ שתי ההגדרות האלו עונות על ההגדרה המילונית של המושג
אני חושב, משמע אני קיים

אני חושב, משמע אני קיים (בצרפתית: Je pense, donc je suis; בלטינית: Cogito ergo sum, תעתיק מלטינית: קוגיטו ארגו סום, מכונה גם: הקוגיטו) הוא משפט פילוסופי של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17, רנה דקארט, המבטא את הרעיון שאל מול החושים המתעתעים, החשיבה של האדם מעידה על קיומו.

אפקט פורר

אפקט פֿורר (באנגלית: Forer effect; על שם הפסיכולוג ברטרם פורר) הוא הטיה קוגניטיבית המכונה גם אפקט ברנום (בשל אימרתו של הקרקסאי פי. טי. ברנום "קרקס טוב צריך שיהיה בו משהו לכל אחד"). על פי הטיה זו, אדם נוטה להעניק דירוג נכוֹנוּת גבוה לתיאור חיובי, המתייחס כביכול אליו באופן אישי, גם אם בפועל התיאור כללי ומעורפל דיו כדי להתאים למגוון רחב של אנשים. אפקט פורר מסייע להסביר את נטייתם של אנשים רבים לקבל את נכונותם של תחומים פסאודו-מדעיים, כמו אסטרולוגיה, גרפולוגיה או ניבוי עתידות.

בעיית הראוי-מצוי

בעיית הראוי-מצוי (באנגלית: is-ought problem) הוא מונח במטא-אתיקה שטבע דייוויד יום, בספרו "מסכת טבע האדם". המונח מתייחס לכשל הלוגי שבעירוב טענות המתבססות על המצוי, עם מסקנות העוסקות בראוי. הווה אומר, לטיעונים המנסים להסיק מטענות הנוגעות למה שמצוי מה שראוי, ולהפך. הצדקה שכזו אינה תקפה מבחינה הלוגית, משום שהמסקנה מכילה יסוד זר להקדמותיו של הטיעון.

האחים רייט

האחים אורוויל (19 באוגוסט 1871 - 30 בינואר 1948) ווילבור (16 באפריל 1867 - 30 במאי 1912) רייט היו הראשונים שהצליחו לבנות ולהטיס מטוס שמיש, בעל מנוע, יכולת בקרה ויכולת להטיס בן־אדם בתוכו. כמו כן הם תרמו רבות להבנת האמצעים הדרושים למטוס ולהתפתחות הטכנולוגיה הנוגעת בתעופה.

פיתוחם של האחים רייט התבסס על מסקנות מניסיונות שקדמו להם. עד מהרה הבינו האחים מה היו השגיאות של הממציאים הקודמים. דוגמה בולטת לכך הייתה בעיית שיווי המשקל, שגרמה למטוסים האחרים להיות בלתי יציבים ובעלי נטייה להתהפכות. למשל, במטוסו של הממציא הגרמני אוטו לילינטל לא היה שיכלול זה ופגם זה עלה לו בחייו. הפתרון היה, שבזמן הטיסה כשזרם אוויר דוחף כנף אחת מעלה, אותו כח צריך לפעול גם על הכנף השנייה כדי שהמטוס יתיישר והכנף הראשונה תרד בחזרה.

בשנת 1899 היה מוכן "העפיפון" הראשון שלהם. הדגם היה דו־כנפי שנשלט מהקרקע על ידי שני מוטות היגוי שחוברו בכבלים אל הכנפיים ואל ההגאים האחוריים. תכנון המטוס כך שישלט מהקרקע נבע מחשש לשלום הטייס. לפני ביצוע הטיסה המאוישת הראשונה בוצעו טיסות ניסוי לא מאוישות. בניסויים אלו התברר שכנפי המטוס לא יצרו עילוי כמצופה. כדי לאפשר ניסויים בדגמים מוקטנים בנו השניים מנהרת רוח שבתוכה הונחו על מאזניים כנפיים מדגמים שונים. במנהרה נשבה רוח שנוצרה על ידי מאוורר במהירות 40–60 קילומטר בשעה. בעזרת מכשיר זה בחנו האחים דגמי כנפיים שונים, בחרו את פרופיל הכנף שיצר את מירב העילוי ובנו אותו בגודל מלא.

את טיסתם המאוישת הראשונה ביצעו האחים בדיונות של קיטי הוק, צפון קרוליינה ב־17 בדצמבר 1903. טיסה ראשונה זו בוצעה בידי אורוויל, הצעיר מבין השניים. הוא שהה באוויר 12 שניות, טס למרחק 39 מטר והגיע לגובה של שלושה מטרים. בטיסה הרביעית, והאחרונה באותו היום, וילבור הצליח לשהות באוויר במשך 59 שניות וטס למרחק 279 מטר בגובה של שלושה מטרים. טיסה זו הייתה למעשה הראשונה בה המטוס נשלט והוטס על פי רצונו של הטייס.

המטוס ששימש לאותה טיסה נקרא Flyer I. המטוס שקל 340 ק"ג, מוטת כנפיו הייתה 13 מטרים והוא הונע באמצעות מנוע שהפיק 12 כוחות סוס.

התחממות עולמית

התחממות עולמית (או התחממות גלובלית) הוא מונח המשמש לתיאור עלייה בטמפרטורה הממוצעת של פני השטח של כדור הארץ. תהליך זה החל במאתיים השנים האחרונות כתוצאה מהמהפכה התעשייתית, והוא מתרחש בקצב חסר תקדים במהלך מאה השנים האחרונות. ההתחממות עולמית היא אחד ההיבטים של שינוי אקלים, שניתן למצוא לו עדויות במדידות טמפרטורה וכן בתצפיות על השפעות שונות של ההתחממות. על אף שבתקופות גאולוגיות קודמות אפשר להבחין בתקופות התחממות אחרות, המונח מתייחס בדרך כלל לעליה הנצפית בטמפרטורת האוויר והאוקיינוסים מאז 1900, שנגרמת בעיקר כתוצאה מפליטת גזי חממה בשל הכלכלה מבוססת-התיעוש המודרנית. נהוג להשתמש במונחים "ההתחממות העולמית" ו"שינוי האקלים" לתיאור אותה תופעה, אבל "שינוי האקלים" כולל גם את "ההתחממות העולמית" ואת השפעותיה, כמו שינויים במשטר המשקעים, שמשתנים לפי המיקום הגאוגרפי. הרבה מהשינויים הנצפים באקלים מאז שנות החמישים של המאה ה־20 נחשבים לחסרי תקדים מאז שהחלו למדוד את הטמפרטורה בצורה ישירה, או מאז כמה מאות מיליוני שנים, לפי מדידות סמנים פלאו-קלימטולוגיות.ב־2013, סיכם דו"ח ההערכה החמישי של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC) ש־"סביר מאוד (95%-100%) שהשפעת האדם היא הגורם המרכזי להתחממות הנצפית מאז אמצע המאה העשרים". ההשפעה האנושית הגדולה ביותר נובעת מפליטת גזי חממה כמו פחמן דו-חמצני, מתאן וחמצן דו-חנקני. תחזיות של מודלי אקלים שנסקרו בדו"ח מצביעים על כך שבמהלך המאה ה־21, טמפרטורת פני השטח העולמית עתידה לעלות ב־0.3-1.7°C עד ל־2.6-4.8°C, כתלות בקצה פליטות גזי החממה ובמשובים אקלימיים. ממצאים אלו זכו להכרה בקרב האקדמיות הלאומיות למדעים של המדינות המתועשות הגדולות ואינן שנויות במחלוקת בכל גוף מדעי בעל מעמד לאומי או בינלאומי . אולם למרות הקונצנזוס המדעי באשר להתחממות העולמית ובאשר לסיבותיה, בקרב הציבור הרחב (ובעיקר בקרב קבוצות שמרניות) קיימת ספקנות לגבי קיומה של ההתחממות העולמית או לפחות ספקנות לגבי סיבותיה.השפעותיה של ההתחממות העולמית כוללות את עליית גובה פני הים, שינויים בכמויות המשקעים ואופן פיזורם. שינויים אלו עלולים גם להגדיל את התדירות ואת העוצמה של אירועי מזג אוויר קיצוניים, כמו שיטפונות, בצורות, גלי חום והוריקנים, לגרום למדבור, להקטין את כמות המים הזורמים בנחלים בקיץ, או לתרום להכחדת מינים ביולוגיים, הנתונים כבר היום בסכנת הכחדה. ההשפעות של שינוי האקלים על בני האדם הן, בין היתר, איום על הביטחון התזונתי בשל ירידה בתנובות החקלאיות, נטישה של אזורים מיושבים ונזק לתשתיות שנגרם מעליית מפלס פני הים. העליות הקיצוניות ביותר בהתחממות פני השטח של הכדור נמצאות באזור הארקטי, ושם הן גורמות לנסיגה של קרחוני יבשה, קרחוני ים, וקפאת-עד (פרמפרוסט). באופן כללי, טמפרטורות גבוהות יותר מביאות ליותר גשם ושלג, אבל במספר אזורים שיטפונות ושרפות יער מתגברות במקום. השפעות סביבתיות כוללות הכחדה של מערכות אקולוגיות או הגירה שלהן. המערכות האקולוגיות שנמצאות באיום מיידי הן שונית האלמוגים, מערכות אקולוגיות הרריות , ומערכות אקולוגיות באזור הארקטי . מפני שלמערכת האקלים יש הרבה "אינרציה" וגזי החממה ישארו באטמוספירה לזמן רב, השינויים האקלימיים והשפעותיהם ימשיכו להתבטא יותר ויותר אפילו אם פליטות נוספות של גזי חממה יופסקו.ההסכמה עם הטענה שההתחממות העולמית היא תוצאה של פליטה מעשה ידי אדם של גזי חממה, הובילה ללחץ על פוליטיקאים בעולם לנקוט צעדי חקיקה שיצמצמו את השימוש במקורות אנרגיה מתכלים, יעודדו מעבר לשימוש במקורות אנרגיה חלופיים, ובאופן כללי יפחיתו את חותם הפחמן (כלומר, כמות גזי החממה הנפלטים) של מדינות העולם.

נתוני נאס"א שפורסמו בפברואר 2019 מצביעים על כך ששנת 2018 היא השנה הרביעית בדרוג השנים החמות ביותר מאז תחילת המדידות בשנת 1880, וחמש השנים האחרונות ניצבות בראש רשימת שנים אלה, כשהחמה ביותר הייתה שנת 2016.בעקבות השפעתו הרבה של האדם על כדור הארץ, ובפרט על האקלים, יש שהציעו לקרוא לעידן בו חי האדם "עידן האנתרופוקן".

זהות

זהות הוא מונח בסוציולוגיה ובפסיכולוגיה המתאר את תפיסת האדם את עצמו. הזהות מורכבת מאוסף של תפיסות ואמונות בנוגע ל"עצמי", המאורגנות כסכמה קוגניטיבית.

חוסר דת

אדם חסר דת הוא מי שאינו משתייך לאף דת. חוסר הדת יכול להיות מקרי, או להתבסס על אידאולוגיה, כגון מיזותאיזם, אתאיזם, אגנוסטיות, דאיזם, ספקנות, או חילוניות. לחסרי דת יכול להיות יחס שלילי, חיובי או אדיש כלפי דתות.

חילוניות

חילוניות היא אידאולוגיה שסוברת שיש לאדם זכות להיות חופשי משליטה דתית וכן מכפייה דתית של הממשל ושנהלי הממשל ומוסדותיו צריכים להתקיים בנפרד מהדת ו/או אמונות דתיות בתוך מדינה שהיא נייטרלית בענייני אמונה.

ישנם הוגי חילוניות הביקורתיים כלפי אדיקות דתית וטוענים שדת משתמשת באמונות טפלות במקום בהגיון ובשיטות מדעיות ובכך מונעת את ההתקדמות האנושית. החילוניות עושה שימוש בפילוסופיה היוונית ובפילוסופיה הרומית, במרקוס אורליוס ואפיקורוס וכן בהוגי הנאורות כדני דידרו, וולטר, תומאס ג'פרסון ותומאס פיין. ובאנשים בעלי מחשבה לא דוגמתית: אתאיסטים ואגנוסטיקנים כמו ברטראנד ראסל, רוברט ג. אינגרסול, אלברט איינשטיין, סם האריס וריצ'רד דוקינס.

התפיסה האירופית לחילוניות הנקראת 'לאיסיטה', טוענת שהחילוניות היא תנועה החותרת למודרניזציה, ולהתבדלות מערכים דתיים ומסורתיים. סוג זה של חילוניות, ברמה חברתית או פילוסופית, לפעמים מתרחש גם בזמן שאין ביטוי מדיני או משפטי לחילוניות, כמו במדינות: ישראל, נורווגיה והממלכה המאוחדת. בארצות הברית, התפיסה היא שהחילוניות המדינית הגנה על הדת מהתערבות של הממשלה. בזמן שחילון חברתי הוא פחות שכיח במדינות שונות, תנועות פוליטיות או חברתיות תומכות בחילוניות מסיבות שונות.

את המונח "חילוניות" (secularism) טבע הסופר הבריטי ג'ורג' הוליוק ב-1846, הוליוק המציא את המונח כדי לשקף את השקפתו הרואה סדר חברתי הנפרד מהדת, מבלי לבטל או לבקר בצורה פעילה את האמונה הדתית. כאגנוסטיקן הוליוק טען כך:

על אף שהמושג היה חדש, הדעות שעליהם היה מבוסס המושג היו קיימות לאורך ההיסטוריה. לדוגמה שיטתו הפילוסופית של אבן רושד, שכללו הפרדה בין דת לפילוסופיה.

בארי קוזמין מהמוסד לחקר החילוניות בחברה ובתרבות מפצל את החילוניות לשני סוגים: חילוניות חזקה וחילוניות חלשה. לפי קוזמין, "הדוגל בחילוניות חזקה מתייחס לטענות דתיות כלא-לגיטימיות מבחינה אפיסטמולוגית, שאין להן הצדקה על ידי היגיון או ניסיון." לעומת זאת, ההשקפה של החילוניות החלשה היא "השגה של אמת מוחלטת הייתה בלתי אפשרית ולכן ספקנות וסובלנות צריכים להיות עקרונות העולים על הערכים בשיחה על מדע ודת."

טימון מפליוס

טימון מפליוס (ביוונית עתיקה: Τίμων‏, 320 לפנה"ס לערך, פליוס - 230 לפנה"ס לערך, אתונה), פילוסוף יווני קדום, משורר סאטירי ודרשן נודד.

טימון למד פילוסופיה אצל סטילפון ממגארה ואצל פירון מאליס, מייסד זרם הספקנות, אשר השפיע עליו עמוקות. לאחר שהתפרסם ואף התעשר ממשרות הוראה ונאום בפומבי בחלדקון, העביר את שארית חייו בעיקר באתונה, שבה מת. הוא חיבר יצירות רבות בפרוזה ובשירה, ביניהן אפוסים, טרגדיות, קומדיות ומחזות סאטיריים, זאת לפי דיווחיו של דיוגנס לארטיוס. מבין יצירותיו שרדו רק קטעים בודדים.

טימון התפרסם בעיקר בזכות שירו סילוי, שיר סאטירי במשקל הקסמטר בשלושה כרכים, ששימש גם כפרודיה על האפוסים של הומרוס. בשיר לועג טימון לכל הפילוסופים שקדמו לפירון מאליס על ימרתם ושחצנותם לדעת הכל, בעוד שלמעשה לא ידעו כלום ולא הכירו בחכמה אמיתית כשנתקלו בה. רק מקסנופאנס נחסך הלעג, משום שטימון החשיב אותו לישר ביותר שבין הפילוסופים, ומוצג ב"סילוי" כמי שמוביל בבטחה בתוך רעיונות־העוועים של ההוגים האחרים. את הכבוד הגדול ביותר שומר טימון לפירון, שאותו הוא מכנה בהערצה ה"שמש".

גם מ"סילוי" שרדו רק קטעים בודדים. ביצירה אחרת של טימון, דיאלוג בשם "פיתון" בין טימון ואחד ממוריו בלכתם אל האורקל מדלפי, שגם בו זוכה פירון לכבוד רב. משום שפירון עצמו לא הותיר אחריו שום כתובים, היה טימון לשופרו של פירון והשפיע מאוד על התקבלותה של הספקנות הפירונית.

אין לבלבל בין טימון מפליוס ובין המיזנתרופ טימון מאתונה. בדיווחים אנקדוטליים מאוחרים יותר התאחדו דמויותיהם. טימון זה, בן הכלאיים, שימש השראה למחזהו של ויליאם שייקספיר, "טימון איש אתונה", שאין בו הרבה יסודות היסטוריים הקשורים לחיי טימון מפליוס.

טיעון השפה הפרטית

טיעון השפה הפרטית הוא טיעון פילוסופי שהציג לודוויג ויטגנשטיין בעבודתו המאוחרת, בספרו חקירות פילוסופיות. לטיעון נודעה חשיבות מרכזית בשיח הפילוסופי במחצית השנייה של המאה ה-20, והוא ממשיך להוות מוקד לדיון. מטרת הטיעון היא להראות כי רעיון של שפה שמובנת רק לאדם אחד, הוא רעיון חסר משמעות. הטיעון עצמו מבוסס על תשובתו של ויטגנשטיין לטיעון הנפש הפרטית.

ויטגנשטיין מעולם לא הציג את הטיעון בספרו מחקרים פילוסופיים בצורה ליניארית ותמציתית כפי שמקובל. במקום זאת, הוא הציג אופנים שונים של שימוש בשפה, וביקש מהקוראים לתהות על ההשלכות של שימושים אלה. כתוצאה מכך, ישנו ויכוח ממושך הן בנוגע לטבעו של הטיעון והן ביחס לחשיבותו. בנוסף לכך, בביטוי "טיעון השפה הפרטית" מקובל להתייחס לקבוצה של טיעונים שמביא ויטגנשטיין.

היסטוריונים של הפילוסופיה מוצאים שורשים לטיעון השפה הפרטית כבר אצל הפילוסופים ג'ון לוק וגוטלוב פרגה. ג'ון לוק הוא גם מייצג בולט של הרעיון שבטיעון דרך תפיסתו כי המילים הן ייצוגים של אידאות.

מונאדה (לייבניץ)

מונאדה היא אובייקט פילוסופי שתיאר הפילוסוף גוטפריד וילהלם לייבניץ.

לפי לייבניץ, לכל אובייקט ישנה מונאדה העומדת בעבורו ושנושאת את כל האינפורמציה לגביו. אותו אובייקט אשר בעבורו עומדת המונאדה הוא "אובייקט אינטנציונאלי" של המונאדה. המונאדות הן נשאי אינפורמציה, כשהאובייקט אותו מייצגת המונאדה הוא "מצב אינפורמטיבי" של המונאדה. המונאדות הן דברים פשוטים שאינם ניתנים לפירוק מכל סוג שהוא.

בעיה העולה מתאוריית המונאדות של לייבניץ היא כיצד נוצרות וכלות מונאדות. נניח לדוגמה שיש קיר הבנוי מלבנים, ודאי המונאדה שתישא את האינפורמציה בעבורו תהיה מונאדה של "קיר עשוי מלבנים", אך אם נשבור את הקיר ונקבל ערימה של לבנים, מה יהיה אז? מה תהיה המונאדה במצב כזה?

אין תמימות דעים לגבי תשובתו של לייבניץ במקרה כזה, אך הועלו מספר סברות לגבי האופציות בהן היה עשוי לבחור:

מונאדת קיר הלבנים "התחלפה" במונאדה של "ערימת לבנים". בעצם ישנה טרנספורמציה: האינפורמציה הקודמת שנשאה המונאדה הוחלפה.

ניתן להקשות על לייבניץ ולשאול מה יהיה במקרה בו נפזר את הבלוקים כך שלא יהוו עוד ערימה, מה אז? ייתכן, שלייבניץ היה משיב, כי מונאדת קיר הלבנים הפכה למונאדה של אחד הבלוקים.למונאדות אין חלונות, אין קשר סיבתי ביניהן; הן כמו איים, האל הוא המסנכרן בין המונאדות בהרמוניה מושלמת.

סוגסטיה

סוּגֵסְטְיָה או הַשָּׁאָה בעברית היא תהליך פסיכולוגי שבו ניתן לגרום לבני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם על ידי השפעה תת מודעת על מרכיבים אלה. בעוד שהיפנוזה משנה את מצב התודעה, ומספקת גישה לזכרונות או למידע הנמצאים במוחו של האדם, הסוגסטיה יכולה להיעשות גם במצב היפנוטי, אך גם במצב של הכרה מלאה.

המילה סוגסטיה נובעת מהמילה הלועזית suggestion שמשמעותה "הצעה" - וזו למעשה דרך פעולתה: היא מציעה לאדם דרך פעולה מסוימת. הסוגסטיה יכולה להיעשות בצורה מילולית - באמצעות שיחה, או בצורה פיזית, כלומר באמצעות סימני גוף.

הסוגסטיה מיוחסת גם לתהליכים היפנוטיים באמצעותם ניתן לשכנע בני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם, אמונותיהם ואף את תחושות הגוף ופעילותו. כמו בכל הצעה, המקבל יכול להשתכנע ולקבלה, אך גם לסרב. במהלך היפנוזה אדם מצוי במצב תודעה ייחודי שגורם לנכונות לקבל סוגסטיות (הצעות) בצורה גבוהה יותר מאשר בחיי היום יום. לדוגמה, ניתן "להציע" לסובל מלחץ דם גבוה להוריד את לחץ הדם במהלך היפנוזה, למעשן לשנוא סיגריות וכיוצא באלה.

בני האדם מגיבים באופן שונה להשפעת סוגסטיה. אדם המושפע ממנה בקלות נקרא סוגסטבילי. מרבית האנשים סוגסטבילים, אך ישנם אנשים שאינם סוגסטבילים או שהם סוגסטבילים במידה נמוכה מאוד.

ספקנות מדעית

ספקנות מדעית היא תפיסת עולם שדוגלת בכך שההבנה הטובה ביותר של המציאות, היא על ידי ניתוח המציאות בבדיקה מדעית.

על פי גישה מחשבתית זו יש לחקור כל טענה ולבדוק האם הטענה נתמכת על ידי מחקר אמפירי הניתן לשחזור.

על-טבעי

על־טבעי או פראנורמלי, הוא כינוי לתופעות שאינן מתיישבות עם התורות המדעיות המקובלות, ולא בוצע עבורן שחזור המקובל על העולם המדעי. תופעות שאינן מתיישבות עם המודל המדעי, אך ניתנות לשחזור תחת סטנדרטים מדעיים (כגון האפקט הפוטואלקטרי בזמנו), אינן מוגדרות כעל טבעיות.

אין הסכמה כללית על גבולות הנטורליזם שכול מה שמעבר אליהם יוגדר כעל-טבעי, אולם על פי הקונסזוס המדעי מוגדרות ישויות כגון רוחות רפאים ואלים כעל-טבעיים, וכך גם תופעות כגון הגדת עתידות, טלפתיה, גיבורי על בעלי כוחות מיוחדים, חוויות חוץ-גופיות, גלגול נשמות או השפעות מתחום האסטרולוגיה.

העיסוק בעל־טבעי באופן המתיימר להיות מדעי קרוי פסאודו-מדע. מתנגדי הפאראפסיכולוגיה, קריפטוזואולוגיה ותופעות הקשורות למשולש ברמודה עשויים לראות בהם פסאודו-מדע.

המונח 'על-טבעי' משמש רבות בתרבות הפופולרית.

ערך (אתיקה)

באתיקה, המונח ערך מתייחס למדד של הערכת טיבו המוסרי של מעשה מסוים. תחום הידע העוסק בערכים נקרא "תורת הערך", או "אקסיולוגיה" .

עשרת הכבלים

עשרת הכבלים בבודהיזם הם אלו הכובלים את בני האדם שטרם חוו הארה.

מי שהצליח לנתק את שלושת הכבלים הראשונים מתחיל את המסע לנירוואנה, ואילו זה שהצליח לנתק את כל עשרת הכבלים הופך לבודהה שפירושו מואר.

התמקדות ב"עצמי" - אמונה בזהות אישית

ספק - בעיקר בבודהה ובתורתו. יש להדגיש כי הבודהיזם אינו דוגמטי, ולכן אינו דורש ציות עיוור או אוסר על שאילת שאלות.

היצמדות לטקסים ולפולחנים - אמנם הבודהיזם כמו כל פילוסופיה מוסרית דורש ערכי מוסר גבוהים, אולם אינו דורש אותם כציות עיוור אלא כתוצאה של מודעות והבנה. בנוסף, הבודהיזם לא דורש היצמדות לטקסי דת (אם כי אינו שולל אותם).

השתוקקות חושית / תשוקה חושנית (אחד מהיבטי הטנהא), זו המצוירת במרכז גלגל החיים

שנאה, זדון, רצון-להרע

תאווה חומרנית (אחד מהיבטי הטנהא )

תאווה לקיום חסר הצורה (אחד מהיבטי הטנהא הייחודי למודטים)

גאווה

חוסר שקט

בורות (בערות)

פילוסוף

פילוסוף הוא אדם העוסק בפילוסופיה. הפילוסוף שואל שאלות כגון מהו מבנה העולם, האם קיים אלוהים ומהי הנפש האנושית. הוא דן בשאלות רבות ובהן מוסריות, קיומיות ומדעיות.

פילוסופיה של ההיסטוריה

פילוסופיה של ההיסטוריה או היסטוריוסופיה היא תחום ידע העוסק במהותה וערכה של ההיסטוריה. בשאלות: האם ההיסטוריה מבטאת אמת, האם היא מוגדרת כמדע, כיצד היא צריכה להיראות, ומה הערך שלה מבחינה תרבותית ואנושית.

פירון מאליס

פִּירוֹן מאֵליס (יוונית: Πύρρων ο Ηλείος; ‏360 - 270 לפנה"ס), מייסד זרם הספקנות בפילוסופיה היוונית.

פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
זרמים/אסכולות
טאואיזםהאסכולה הפיתגוראיתהאסכולה האלאטיתהאסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזםהאסכולה הפריפטטיתהאסכולה הסטואיתהאסכולה הציניתנאופלאטוניזםהאסכולה האפיקוראיתקונפוציאניזםסכולסטיקהרציונליזםאמפיריציזםאקזיסטנציאליזם • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיהפילוסופיה אנליטיתפרגמטיזםפוסטמודרניזםפילוסופיה בודהיסטיתפילוסופיה הינדואיסטיתפילוסופיה ג'ייניסטיתפילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזהקונפוציוסתאלספיתגורסהרקליטוסמו דזההבודההפרמנידספרוטגורסדמוקריטוססוקרטסאפלטוןאריסטוזנון מקיטיוןטימון מפליוספירון מאליספלוטינוססון דזה • קונדה-קונדה
פילוסופים של ימי הביניים אוגוסטינוסיוהאן סקוטוסאבן סינאג'ו שירמב"םתומאס אקווינסויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאווליתומאס הובספרנסיס בייקוןרנה דקארטברוך שפינוזהגוטפריד לייבניץג'ון לוקג'ורג' ברקלידייוויד יוםז'אן-ז'אק רוסועמנואל קאנטג'רמי בנת'םגאורג הגלג'ון סטיוארט מילארתור שופנהאוארסרן קירקגורקרל מרקספרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגהג'ון דיואיאדמונד הוסרלמרטין היידגרברטראנד ראסלרודולף קרנפלודוויג ויטגנשטייןקרל המפלז'אן-פול סארטרוילארד ואן אורמאן קווייןג'ון רולסיורגן האברמאסמישל פוקוגסטון בשלאר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוףאמת ושקראפוסטריוריאפריורידיאלקטיקההנחהזמןחומר ורוחחוק הזהותטוב ורעישותכשל לוגילוגוסמהותמציאותסיבתיותערךפרדוקסצדקתכונהיום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתיאוניברסליזםאימננטיותאינטואיציוניזםאמנה חברתיתבחירה חופשיתבעיית הראוי-מצויהבעיה הפסיכופיזיתדאונטולוגיהדואליזםנהנתנותהוליזםהיסטוריציזםהשכל הפועלטיעון השפה הפרטיתכשל נטורליסטילוגיציזםמטריאליזםמוניזםמונאדהמכניזםנטורליזם מטאפיזיניהיליזםנומינליזםסובייקטיביזםסוליפסיזם • ספקנות • על-אדםעשרת הכבליםפוזיטיביזםפטליזםפנאנתאיזםפנתאיזםהפרא האצילהצו הקטגוריהקוגיטוריאליזםרדוקציוניזםרלטיביזםתועלתנותתערו של אוקאםהרצון לעוצמה
פורטל פילוסופיה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.