ספטימיוס סוורוס

לוּקְיוּס סֶפְּטִימְיוּס סֶוֶורוּס (לטינית: Lucius Septimius Severus‏; 11 באפריל 145[1] - 4 בפברואר 211) היה קיסר רומא מ-9 באפריל 193 ועד מותו ב-211. הביא יציבות שלטונית לאימפריה הרומית לאחר שלטונו המגלומני וההרסני של קומודוס ומלחמות הירושה שפרצו עם הירצחו. הרחיב את גבולות הקיסרות במזרח והבטיח את יציבות שלטונו במחיר של מלחמת אזרחים עקובה מדם וחיזוק מעמדם של אנשי הצבא, בקיסרות שהייתה לדיקטטורה צבאית. סוורוס הוא הראשון מתוך ששת הקיסרים הסוורים המוזכרים בהיסטוריה אוגוסטה.

ספטימיוס סוורוס
Lucius Septimius Severus
Septimius Severus Glyptothek Munich 357
פרוטומה של הקיסר סוורוס, שיש לבן, מוצג, מוצג, נכון ל-2007, במוזיאון הגליפטותק, מינכן, גרמניה. הפסל עבר עבודות שיחזור נרחבות.
לידה 11 באפריל 145
פטירה 4 בפברואר 211 (בגיל 65)
אבורקום, האימפריה הרומית
שם מלא לוקיוס ספטימיוס סוורוס
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה איטליה טירת סנטאנג'לו, רומא
בת זוג יוליה דומנה
שושלת הסווראנים
קיסר האימפריה הרומית ה־21
9 באפריל 1934 בפברואר 211
(17 שנים)
קרקלה ופובליוס ספטימיוס גטה, בניו. ←

תולדות חייו

ראשית דרכו

ספטימיוס סוורוס נולד באפריקה, בעיר לפטיס מגנה שבאוטיקה (לוב של היום), שהייתה פרובינקיה רומאית משגשגת. משפחתו הייתה ממוצא פניקי אך התעלתה בסולם החברתי הרומאי למעמד הפרשים. אביו, פובליוס ספטימיוס גטה הראשון (גם בנו של ספטימיוס סוורוס נקרא פובליוס ספטימיוס גטה, על שם אותו האב) לא כיהן בתפקיד רשמי ובחר לחיות עם אשתו פולביה פיה ושלושת ילדיהם באפריקה ולא באיטליה, אף שהחזיק שם רכוש. אולם שני דודניו כיהנו כסנאטורים ומעמד המשפחה היה איתן.

קשרי משפחתו ברומא אפשרו לו להיכנס בקלות יחסית לחיים הציבוריים בבירה, אליה הגיע ב-162. הוא הוצג לקיסר מרקוס אורליוס ומספר שנים לאחר מכן נבחר לקוואיסטור ונכנס לסנאט, ככל הנראה ב-169, לאחר שהגיע לשנתו העשרים וחמש כנדרש. באותם ימים התרחב הסנאט ומנה כ-600 איש.

כקוואיסטור נשלח לסרדיניה כדי להלחם במורים ולאחר מכן היה שליח לאפריקה עד שחזר לרומא לכהן כטריבון הפלבס. ב-175 לערך נישא לראשונה, נישואים אשר לא הניבו ילדים ונסתיימו במותה של האישה לאחר כעשור. התקדמותו המשיכה בימי קומודוס והוא כיהן כפרטור, מפקד ליגיון בסוריה ומושל מחוז בגאליה ופאנוניה. ב-187 התחתן עם אשתו השנייה יוליה דומנה, בת למשפחה מיוחסת מאמסה. שני בניו קרקלה וגטה נולדו ב-188 ו-189 בהתאמה.

ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הליגיונות בפאנוניה. שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193.

עלייתו לשלטון ומלחמת האזרחים

Aureus Septimius Severus-193-leg XIIII GMV
מטבעות זהב שהנפיק ספטימיוס סוורוס ב-193 לכבוד הלגיון הארבע עשרה גמינה שהכתירו לקיסר

מוקד כוחו היה בקרב הצבאות עליהם פיקד ואשר ביוזמתו הכריזו עליו כקיסר ב-13 באפריל בעיר קרנונטום אשר בפנוניה עלית (כ-40 ק"מ מווינה של ימינו). אך בינו ובין הקיסרות עמדו מושל בריטניה קלודיוס אלבינוס, מושל סוריה פסקניוס ניגר ודידיוס יוליאנוס, שזכה לתמיכת המשמר הפרטוריאני בבירה והוכתר לקיסר. שליחים ששלח סוורוס מפאנוניה הציעו לאלבינוס את התואר קיסר והוא התרצה. כעת פנה סוורוס להתמודד עם יוליאנוס וצעד עם צבאותיו לרומא. האמתלה שסיפק לחייליו הייתה נקמת דמו של פרטינקס.

בדרך לרומא לא נתקלו כוחותיו בהתנגדות משום שתומכיו של יוליאנוס נטשו אותו האחד אחרי השני. ביוני, עוד לפני שהגיע לרומא, נטשו חיילי המשמר הפרטוריאני את קיסרם והרגוהו. כל שנותר לסוורוס היה להיכנס לבירה ולזכות בה ללא קרב.

ספטימיוס סוורוס השתלט על רומא אך בשלב זה לא על האימפריה כולה. פסקניוס ניגר שהוכרז אף הוא כקיסר לאחר מותו של פרטינקס, ביסס את מעמדו בחלקה המזרחי של האימפריה ועסק בהכנת צבאו לקראת הקרב מול סוורוס. המלחמה נמשכה כשנה כאשר כוחותיו העדיפים של סוורוס, שהצליח למנוע חזית נוספת במערב מול אלבינוס, דחקו את הצבא הנאמן לניגר מזרחה. ניגר עצמו נהרג ליד אנטיוכיה ב-194, אולם העיר ביזנטיון החזיקה מעמד עוד שנה תמימה לאחר מכן וסרבה להיכנע לסוורוס למרות שכל שאר ערי האימפריה המזרחית ומצרים סרו למרותו. סוורוס אפילו הורה לשלוח לעיר את ראשו הכרות של פסקניוס ניגר אך ללא הועיל. לבסוף נכבשה העיר ונענשה על מרדנותה בהריסת חומותיה.

בשנת 195 יצא סוורוס למלחמה נגד שתי ממלכות בצפון מסופוטמיה שניצלו את מלחמת האזרחים, תקפו מוצבים רומאיים ואף הצליחו לכבוש כמה מהם. צבאו הכניע אותן (וגם את השבט הערבי שסייע ליריבו ניגר) וחלקים נרחבים ממסופוטמיה סופחו על ידיו לאימפריה. חששם של סנאטורים רבים כי המעורבות במזרח תעלה לרומא ביוקר ותחליש את האימפריה התברר כמוצדק - אך לא בימיו של ספטימיוס סוורוס.

קלודיוס אלבינוס, אשר נשא בתואר קיסר ונמנע מלקרוא תיגר על סוורוס בפומבי עד עתה, היה מטרתו הבאה של סוורוס. כעת, משהובסו יריביו במזרח, יכול היה למנות את בנו קרקלה לתואר קיסר, לדחוק הצידה את אלבינוס ולהכריז עליו כאויב הציבור. אלבינוס מצידו גייס את כוחותיו ופלש לגאליה, כלל הנראה לאחר פרובוקציות של סוורוס כנגד כוחותיו. המלחמה נמשכה עד שנת 197 ונסתיימה בניצחונו של סוורוס בקרב ליד ליון, קרב אשר נטה בתחילה לטובתו של אלבינוס דווקא ועלה לסוורוס בחיילים רבים, אך הסתיים בהתאבדותו של אלבינוס המובס. הקרב בליון היה הראשון בו נטל ספטימיוס חלק בעצמו.

עם תום מלחמת האזרחים נתגלתה אכזריותו של סוורוס במלואה: הוא הורה לכרות את ראשו של אלבינוס ולהציגו על מוט ברומא; כן הורה להרוג את אשתו וילדיו. רבים מאצילי ספרד וגאליה "טוהרו" גם הם על נשיהם. לבסוף כילה את זעמו ברבים מחברי הסנאט, כולל אביו של פרטינקס. אזרחי רומא, כפי שכותב קאסיוס דיו, לא אהבו את אכזריותו ואת הכרזתו על עצמו כבנו של מרקוס אורליוס, כמו גם את השבחים שהרעיף בנאומיו על קומודוס בנו. עם ביסוס שלטונו לא היה ספטימיוס סוורוס אהוב על נתיניו אך פחדו נפל על כולם. ניקולו מקיאוולי הסביר את יכולתו של סוורוס להאריך ימים בשלטון בכך שהאומץ והאופי שלו מנעו מהעם לשנוא אותו, על אף מעשיו האכזריים.[2] מעטים מקיסרי התקופה זכו כמוהו למות מוות טבעי.

רומא בתקופתו

ספטימיוס סוורוס תיגמל את החיילים, שהיוו את בסיס שלטונו, בנדיבות רבה. עם עלייתו לשלטון העלה את שכרם בשליש ולאחר מכן העלה אותו עוד. מעבר לשכר הרגיל נתנו הוא וקרקלה בנו מתנות מיוחדות רבות לחיילים וחלקו עמם ברוחב לב את שלל המלחמות. אפשרויות הקידום של חיילים בממשל היו רבות יותר מבעבר והותר להם גם להנשא. הסנאט מצד שני, לא אהד את ספטימיוס סוורוס. הוא מצידו הוציא להורג עשרות סנטורים, בהאשימו אותם בשחיתות או קשירת קשר נגדו, בדרך כלל שלא בצדק. את מקומם תפסו עבדים משוחררים מהפרובינציות מתומכיו של סוורוס. אירוע שהמחיש את עליית קרנו של הצבא לעומת הסנאט היה החלטתו של סוורוס, כפי שהודיע לחיילים, על האלהתו של קומודוס. לסנאט לא נותר אלא לאשר אותה בדיעבד.

מספר אמצעים נקט כדי לחזק את ביטחונו שלו, כמו גם את זה של אזרחי רומא: את המשמר הפרטוריאני שאכזב את פרטינקס פיזר, לקח מחייליו את נשקם וסוסיהם וגירש אותם מרומא. במקומם מינה משמר חדש, גדול יותר, שהורכב מחיילים רבים מהפרובינציה הנאמנים לו. גם את כוחות המשטרה של רומא ומשמרות הלילה תיגבר משמעותית. שלטון החוק חוזק באמצעים אלה אך גם על ידי רפורמות משפטיות. ספטימיוס סוורוס כיבד משפטנים ואפילו מינה אחד מהם למפקד המשמר הפרטוריאני. תקופתו הייתה תור הזהב של המשפט הרומאי והסדר הציבורי נשמר, אם גם ביד חזקה.

מאפיין נוסף של תקופה זו היה נכונותו של סוורוס להיטיב עם העם ולהוציא לשם כך סכומים נכבדים. בשנתו העשירית בשלטון הוא חגג את משחקי המאה בפאר והדר. באופן חסר תקדים, חולקו לחיילים ולאזרחים עשר מטבעות זהב כל אחד, כמספר שנות שלטונו. החזרה מהמסע למסופטומיה (ראו להלן) צוינה אף היא במשתאות וחגיגות ציבוריות בעלות גבוהה. כן נחגגו נישואיו של בנו קרקלה.

המסע למזרח

בין השנים 197 ו-202 יצא סוורוס, בראש צבא שכלל שלושה לגיונות חדשים למסע כיבושים במזרח כנגד האימפריה הפרתית הנחלשת, אשר הצליחה לכבוש מחדש את השטחים שלקח ממנה ב-195, ולשים מצור על העיר ניסיביס, שבה קבע את מפקדתו בתקופה זו. הרומאים גברו בקלות על הפרתים והחריבו את הערים סלאוקיה על החידקל ובבל שננטשו על ידי תושביהן. גם את בירת הפרתים קטסיפון כבשו ובזזו, הרגו רבים מתושביה ולקחו כ-100,000 שבויים לעבדות. סוורוס הוסיף לשמו את התואר פרתיקוס מקסימוס לאות הניצחון. ב-204 הוקם ברומא שער ספטימיוס סוורוס כדי לציין את ניצחונותיו במזרח. סוורוס מינה את בנו הבכור קרקלה לאוגוסטוס ואת בנו גטה לקיסר, פעולה שזיכתה אותם בכינוי שלושת הקיסרים.

פלאוטיאנוס

מי שכונה 'הקיסר הרביעי' היה גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס, שכמו סוורוס מוצאו היה מלפטיס מגנה והיה מוציא ומביא עבורו ואיש סודו. פלאוטיאנוס מונה למפקד המשמר הפרטוריאני על ידי סוורוס לפני שיצא עמו למסע המסופוטמי. הוא דאג להתנקש בחייו של מפקד המשמר השני כדי שלא להתחלק בכוחו והיטיב לצבור עושר ועוצמה ברומא, יתרה אפילו על זו של סוורוס עצמו. כשהשיא את בתו פלאוטילה לקרקלה, בנו של סוורוס, היה בידו ליתן נדוניה שהייתה מספיקה לחמישים נסיכות. פסלים רבים הזמין בדמותו ועסק כל העת בביזה ובהעשרת אוצרו.

האיום הפוליטי שהיווה פלאוטיאנוס נעלם כנראה מעייניו של סוורוס אך לא מאלה של בנו קרקלה, אחיו גטה ואשתו יוליה דומנה. לקראת סוף 204, החל להשתנות מזלו של פלאוטיאנוס: גטה הנוטה למות הזהיר את סוורוס על מעשיו הרעים. סמכויותיו החלו להלקח ממנו ולבסוף, בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס וקרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים והוא היה גם זה שהורה לאחד מהשומרים להרוג את פלאוטיאנוס. מניעיו היו הרצון להתגרש מפלאוטילה אשר לא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עוצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה לאחר מות השליט, אשר כבר היה כבן שישים.

גופתו של פלאוטיאנוס נזרקה לרחוב (אף שלאחר מכן נקברה בהוראת סוורוס) ושערות מראשו נשלחו לאשתו ובתו. רבים מנאמניו הוצאו להורג אך משפחתו הורשתה על ידי סוורוס לצאת לגלות. לאחר מותו הרג קרקלה גם אותם.

שנותיו בבריטניה

את שנותיו האחרונות עשה סוורוס בבריטניה, לשם נסע בעקבות אי שקט בפרובינקיה. סיבה נוספת ליציאת סוורוס מרומא הייתה היריבות ההולכת וגוברת בין בניו המתבגרים, אותה תלה בחיי הבטלה שחיו ברומא. גטה קודם לאוגוסטוס, תואר בו החזיקו כבר אביו ואחיו, וניהל את העניינים האזרחיים בבריטניה הרומאית. קרקלה היה מפקד הצבא יחד עם אביו במלחמה שהתנהלה נגד השבטים הברברים הצפוניים. הם פיקחו גם על בנייתה מחדש וחיזוקה של חומת אדריאנוס.

סוורוס המזדקן כבר לא יכול היה להשתלט על בניו. מחלת השיגדון בה לקה מנעה ממנו לתפקד כבעבר וב-4 בפברואר 211 מת בעיר אבורקום (יורק של היום). בניו וחייליו שרפו את גופתו ושרידיה הושמו בכד אשר נקבר במאוזוליאום האדריאני ברומא. ייתכן שלקרקלה הייתה יד במות אביו.

ירושה

לפני מותו ציווה סוורוס את בניו שלושה צווים: לחיות בהרמוניה אחד עם השני, להעשיר את החיילים ולהתעלם מכל אדם אחר. בנו קרקלה הפר את הצו הראשון כשרצח את אחיו ונותר שליט יחידי. שני הצווים האחרים מולאו במידה רבה, אך ללא הועיל: שלושת הקיסרים הנותרים בשושלת הסווריאנית נרצחו כולם, לאחר כהונות בנות ארבע עד שתים עשרה שנים. בכלל, היציבות השלטונית שהשיג ספטימיוס סוורוס מתה איתו. רק דיוקלטיאנוס הצליח להשיב אותה בסוף המאה השלישית.

ספטימיוס סוורוס והיהודים

במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192 בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל בספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם.

בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים שייתכן שהייתה תוצאה של הקרבה האתנית והתרבותית של השושלת השמית ליהודים.

חוקרים רבים סבורים[דרוש מקור] כי ספטימיוס סוורוס הוא הקיסר אנטונינוס שמוזכר בגמרא כידידו של רבי יהודה הנשיא.

על פי ההיסטוריה אוגוסטה, ספטימיוס סוורוס אסר על גיור וגם על המרה לנצרות.[3] אולם סוורוס לא החל במדיניות חדשה לגבי פעולות גיור, אלא המשיך את מה שהוחלט בזמנו של אנטונינוס פיוס.[4] שביטל את גזרת אדריאנוס והתיר ליהודים למול את בניהם בלבד, אולם לא בני עם אחר.[5] את הצורך בנקיטת צעדים נגד גיור בתקופת סוורוס ניתן להסביר בהמשך פעילות הגיור היהודית.[4]

לקריאה נוספת

  • מיכאל אבי-יונה, שבר של כתובת רומית מחפירות הכותל הדרומי של הר-הבית ‬, ‬ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ט (תשכ"ט), 1969, עמ' 175–176
  • ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)
  • קאסיוס דיו, היסטוריה של רומא, ספרים 74–77
  • Anthony R. Birley, Septimius Severus: The African Emperor, London 1999. ISBN 0415165911
  • H.M. Cotton and W. Eck, Ein Ehrenbogen für Septimius Severus und seine Familie in Jerusalem, in: Donum Amicitiae, Studies in Ancient History publ. on occasion of the 75th Anniversary of Foundation of the Department of Ancient History of the Jagiellonian University', ed. E. Dąbrowa, Krakau 1997, 11-20.
  • M. Avi-Yonah, The Latin Inscription from the Excavations in Jerusalem, in: The Excavations in the Old City of Jerusalem. Preliminary Report of the First Season 1968, ed. B. Mazar, Jerusalem 1969,

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שנת לידתו שנויה במחלוקת: לפי ההיסטוריה אוגוסטה הוא נולד ב-146, אך קאסיוס דיו, הנחשב למקור מוקדם ואמין יותר מציין את גילו המדויק ביום מותו (65 שנים, 9 חודשים ו-25 ימים) המאפשר לחשב לאחור את לידתו ב-11 באפריל 145. לפי בירלי (Septimius Severus: The African Emperor ראו לקריאה נוספת) (עמוד 220, הערה 27) זהו התאריך הסביר יותר, אם כי קיימת גם האפשרות שספטימיוס סוורוס עצמו זייף את תאריך לידתו.
  2. ^ ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)
  3. ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי ספטימיוס סוורוס, פרק יז, סעיף 1.
  4. ^ 4.0 4.1 מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 625
  5. ^ דוד גולן, הקיסרים הסוורים, חיי ספטימיוס סוורוס, עמ' 144, הערה 145.
11 באפריל

11 באפריל הוא היום ה-101 בשנה (102 בשנה מעוברת), עד לסיום השנה, נשארו עוד 264 ימים.

197

שנת 197 היא השנה ה-97 במאה ה-2. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 197 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

19 בפברואר

19 בפברואר הוא היום ה-50 בשנה בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 315 ימים (316 בשנה מעוברת).

4 בפברואר

4 בפברואר הוא היום ה-35 בשנה, בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 330 ימים (331 בשנה מעוברת).

ביזנטיון

ביזנטיון (ביוונית: Βυζάντιον, ההגייה ביוונית מודרנית: "ויזאנדיון", בלטינית נכתב השם: Byzantium. לעיתים מוזכרת בשם ביזנץ) הייתה עיר בעת העתיקה אשר שכנה במיקום אסטרטגי בפתח מצר הבוספורוס, והתפרנסה במשך הדורות מהסחר בין הים השחור והים התיכון ומדיג.

דידיוס יוליאנוס

מַרְקוּס דִידְיוּס סֶוֶורוּס יוּלִיָאנוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Marcus Didius Severus Julianus Augustus; ‏133- 1 ביוני 193 לספירה) היה קיסר ושליט האימפריה הרומית למשך 66 יום, מה-28 במרץ עד ל-1 ביוני 193. הוצא להורג על ידי יורשו לכס הקיסרות, ספטימיוס סוורוס, במהלך מלחמת האזרחים של 193-197.

המאה ה-2

המאה ה-2 היא התקופה שהחלה בשנת 101 והסתיימה בשנת 200. היא המאה השנייה של המילניום הראשון.

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

חרלמבוס הקדוש

חָרָלַמְבּוֹס הקדוש (ביוונית: Άγιος Χαράλαμπος) הוא קדוש בנצרות האורתודוקסית. חרלמבוס היה בישוף מגנסיה שבאיוניה (ליד איזמיר המודרנית) בימי הקיסר ספטימיוס סוורוס (193-211) ומת כמרטיר בשנת 202. לפי המסורת היה בן 113 במותו.

יוליה דומנה

יוליה דומנה (160–217 לספירה) הייתה קיסרית רומית ממוצא סורי, אשתו השנייה של הקיסר ספטימיוס סוורוס (שלט בשנים 193–211).

לגיון

לִגיוֹן הוא שמה של היחידה הצבאית הבסיסית שהרכיבה את הצבא הרומי. הלגיון הורכב מגרעין גדול של חיל רגלים כבד, מלווה בכוחות עזר של פרשים וחילות קלים.

גודלו של לגיון טיפוסי השתנה באופן דרסטי לאורך ההיסטוריה הרומית. הלגיון בימיה הראשונים של רומא מנה, לפי המסורת הרומית, כ-3,300 איש. בתקופת הרפובליקה הרומית מנה הלגיון בין 5,000 ל-6,000 חיילים. בתקופת הקיסרות הרומית המוקדמת והאמצעית הוא מנה כ-5,400 חיילים, ובתקופה הקיסרית המאוחרת מנה הלגיון בין 1,000 ל-2,000 איש.

לגיון התחלק לקוהורטות, בדרך כלל ל-10 קוהורטות, ובנוסף להם היו אנשי השירותים, פרשים וארטילריה. הקוהורטה עצמה התחלקה לשש קנטוריות בנות 80 חיילים כל אחת, וכל קנטוריה התחלקה ליחידות משנה שמנו 8 חיילים כל אחת.

כיוון שעד הרפורמות של גאיוס מריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס לא היווה הלגיון יחידה צבאית סדירה, אלא יחידה שגויסה ופוזרה לפי הצורך, היו קיימים מספר רב מאוד של לגיונות רומיים לאורך ההיסטוריה הרומית.

בתקופת הקיסרות הרומית המוקדמת (בזמנו של אוגוסטוס) היו קיימים כ-28 לגיונות קבע, ולגיונות נוספים גויסו לפי הצורך או על פי היכולת של האימפריה. לשיא הגיע מספר הלגיונות בתקופתו של ספטימיוס סוורוס שהעלה את מספר הלגיונות ל-33.

הלגיונות הורכבו באופן בלעדי ממגויסים שהיו בעלי אזרחות רומאית, אולם בעתות חרום היה אפשרי לגייס ללגיונות חיילים שלא החזיקו באזרחות רומאית ואף ידוע על לגיונות שלמים שהורכבו מחיילים חסרי אזרחות.

בשל הצלחתה הצבאית האדירה של המדינה הרומית, נחשב מבנה הלגיון לאחד המודלים העתיקים המוצלחים ביותר של יעילות ויכולת צבאית.

מצנפת פריגית

מצנפת פֿריגית היא כיסוי ראש אדום ורך אשר קצהו משוך לפנים. שמהּ של המצנפת שאוב משמו של אזור פריגיה העתיקה שבאסיה הקטנה.

בעיני היוונים סימלה המצנפת הפריגית את העמים שממזרח, שנחשבו בעיניהם לברברים. כיסוי הראש הזה מאפיין דמויות טרוייניות בציורי הכדים ובפיסול היווני, כגון פאריס, מיריביה של יוון ממזרח. המצנפת הפריגית חבושה לראש האל אטיס האנטולי, ששולב בסינקרטיזם ההלניסטי. כך גם אצל הרומאים. שבויי המלחמה הדאקים על עמוד טריאנוס מתוארים במצנפות פריגיות. גם הפרתים שנשבו במסעות המלחמה במזרח מוצגים בשער ספטימיוס סוורוס ברומא במצנפות פריגיות. המצנפת הפריגית מסמנת את מאמיניו האל מיתראס הרומאי ששורשיו היו במזרח. שלושת האמגושים, שבאו מן המזרח לסגוד לישו התינוק, מתוארים בפסיפסים הביזנטיים של בזיליקת סנט אפולינרה נואובו ברוונה כשלראשיהם מצנפות פריגיות.

המצנפת הפריגית מסמלת מאז המאה ה-18 את המאבק למען החופש ואת האמונה בערכי חירות האדם. החלו בכך המהפכנים היעקובינים בצרפת שאימצו את המצנפת הפריגית האדומה כסממן ההיכר שלהם, ואחריהם עשו זאת מהפכנים בארצות אחרות. מייחסים זאת לבלבול בין המצנפת הפריגית המשוכה לבין הפילאוס החרוטי שהיה כובעם של העבדים המשוחררים ברומא העתיקה וסימן את חירותם. בצרפת היא מכונה "מצנפת החירות" – Bonnet de la Liberté, ומשמשת כסמל לאומי: מריאן – האנשתהּ של צרפת – מוצגת כחובשת מצנפת פריגית. דימוי המצנפת הפריגית מצוי מאז 1886בחותם הסנאט של ארצות הברית, וכן כמרכיב בסמלי כמה ממדינות ארצות הברית ובסמלי רוב מדינות אמריקה הלטינית.

מקרינוס

מַרְקוּס אוֹפֶּלְיוּס סֶוֶורוּס מַקְרִינוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Marcus Opellius Severus Macrinus Augustus;‏ 165 – יוני 218 לספירה), המכונה מַקְרִינוּס, היה קיסר רומי בתקופה של ארבעה עשר חודשים בשנים 217–218 לספירה.

בתקופת הקיסר קרקלה היה מפקד המשמר הפרטוריאני, אנשיו דאגו לעלייתו לכס הקיסרות. הוא עלה לשלטון בזכות שליטתו בצבא בלי להמתין לאישור הסנאט ושלט במשך ארבעה עשר חודשים עד לכשלונו בקרב אנטיוכיה מול לגיונות הנאמנים לקיסר אֶלַאגַבַּאלוּס. משאבדה תקוותו לדכא את המרד ניסה מקרינוס לברוח, אך נתפס על ידי מתנגדיו והוצא להורג לאחר מכן בקפדוקיה בגיל 53. במצוות הסנאט נמחקו זכרו ושמו מרישומים ציבוריים ברומא.

נומידיה

נומידיה הייתה ממלכה ברברית עתיקה באפריקה הצפונית שהפכה ברבות השנים לפרובינקיה רומית ששכנה בין לוב, תוניסיה ואלג'יריה המודרניות.

לאחר תבוסת קרתגו, הריסתה והכרזתה כשטח מקולל בשנת 143 לפנה"ס (במהלך המלחמה הפונית השלישית) נומידיה נותרה הממלכה החשובה ביותר ביבשת השחורה. עליה שלט יוגורתה, המלך הברברי הפופולרי ונכדו הבלתי חוקי של מסיניסה, מלכה הראשון של הממלכה. לצידו של יוגורתה שלט על החלק המזרחי והעני יותר של הממלכה אחיו החורג אדהרבעל.

ב-112 לפנה"ס, תוך כדי התעלמות מפורשת מההחלטה הרומית לחלק את הממלכה לשניים, תקף יוגורתה את אחיו החורג. במהלך הלחימה הרגו כוחותיו של יוגורתה אנשי עסקים איטלקיים ועוררו את זעם רומי. אמנם שוחד ששלח יוגורתה לרומים צינן מעט את הרוחות וגרם לכך שיקבל הסכם שלום במקום התקפה רומית, אך כאשר זומן לרומא כדי להסביר את תנאי ההסכם, המלך הברבר התפתה לרצוח יריב פוליטי, ואיבד את כל תמיכתו מרומא. בכך פרצה המלחמה שתהיה ידועה בשם מלחמת יוגורתה.

לאחר תבוסת נומידיה במלחמה עם תפיסתו של יוגורתה (106 לפנה"ס לערך) בשבי, מערבה של הממלכה סופח לבוככוס, מלך מאוריטניה ושאר חלקיה הושארו תחת שלטון הנסיכים המקומיים. מעמדה של הממלכה השתנה כאשר פרצה מלחמת האזרחים בין קיסר לפומפיוס, וכך, ב-46 לפנה"ס, השתנה שמה לפרובינקיית "אפריקה נובה". ב-30 לפנה"ס הומלך לשלטון הממלכה יובה השני, בעלה של קלאופטרה סלנה (בתם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה) ובנו של מלכה הקודם של נומידיה, יובה הראשון.

אך המלך הצעיר לא הצליח להשתלט על הממלכה וכך, ב-25 לפנה"ס, זמן קצר בלבד לאחר מכן הכתרתו, נשלח למאוריטניה והוכתר כמלך שם.

רק בשנת 193 לספירה, תחת הקיסר ספטימיוס סוורוס, הופרדה הממלכה מהפרובינקיה הרומית ונשלטה על ידי פרומגיסטראט אימפריאלי. לאחר עליית דיוקלטיאנוס לשלטון היא אף הפכה לאחת משבע הפרובינקיות של בישופות אפריקה ושמה שונה ל"נומידיה קירטנסיס". הממלכה החדשה-ישנה עברה תהליך רומניזציה נרחב ועריה הורחבו. בשנת 428 הוונדלים פלשו והממלכה החלה לרדת מגדולתה, במקביל לתהליך מידבור טבעי שעברה.

קומודוס

מַרְקוּס קוֹמוֹדוּס אַנְטוֹנִינוּס, הידוע גם כלוּקְיוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹמוֹדוּס, ובשמו הקיסרי המלא, אִימְפֶּרָטוֹר קֵיסָר מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס קוֹמוֹדוּס אַנְטוֹנִינוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Imperator Caesar Marcus Aurelius Commodus Antoninus Augustus;‏ 31 באוגוסט 161 - 31 בדצמבר 192) היה קיסר רומא משנת 180 לספירה ועד שנת 192.

קומודוס ירש את אביו, הקיסר מרקוס אורליוס, ששיתף אותו בקיסרות עוד לפני מותו בשנת 180. יש הרואים בו את הקיסר הרומי הגרוע ביותר[דרוש מקור] ומי שהביא לסיומה את תקופת הקיסרים הגדולים שהרחיבו וביססו את האימפריה.

קרקלה

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Severus Antoninus Augustus), המכונה קַרַקַּלָה (Caracalla;‏ 4 באפריל 186 – 8 באפריל 217), היה קיסר רומא משנת 211 ועד למותו.

קשת קונסטנטינוס

קשת קונסטנטינוס (לטינית: Arcus Constantini) היא שער ניצחון הממוקם בעיר רומא בין הקולוסיאום לבין גבעת הפאלאטיום.

הקשת, אשר נחנכה בשנת 315 לספירה, הוקמה כדי לציין את הניצחון של קונסטנטינוס על מקסנטיוס בקרב גשר מילביוס ב-28 באוקטובר, שנת 312 לספירה. בעקבות ניצחון זה, הושלמה השתלטותו של קונסטנטינוס על הקיסרות הרומית, שלטון אשר החליף את שלטון הטטררכים.

הקשת, אשר גובהה הוא 21 מטרים, רוחבה 25.7 מטרים, ועומקה 7.4 מטרים, עוצבה במתכונת של שלוש קשתות פנימיות, מהן הקשת מרכזית גדולה יותר (בגובה של 11.5 מטרים ובאורך של 6.5 מטרים). בחזית השער, הנמצא באורכו של המבנה, מוצבים ארבעה עמודים מדומים הנשענים על גבי מבנה הקשת. מבנה זה דומה למבנה של "שער ספטימיוס סוורוס", הממוקם בקצה הצפון מזרחי של פורום רומאנום ברומא. סברה אשר העלו חוקרים טוענת כי חלקה התחתון של הקשת עושה שימוש במונומנט ישן יותר, כנראה מתקופתו של הקיסר אדריאנוסבתקופת ימי הביניים, נמצאה הקשת בשטחה של אחת מן המשפחות הרומאיות העתיקות. עבודות שיקום ראשונות בוצעו בקשת במאה ה-18 והאחרונות שבהן נערכו בשלהי שנות ה-90 של המאה העשרים.

שנות ה-90 של המאה ה-2

שנות ה-90 של המאה ה-2 היו העשור העשירי והאחרון של המאה ה-2, החלו ב־1 בינואר 190 והסתיימו ב־31 בדצמבר 199.

שער ספטימיוס סוורוס

שער ספטימוס סוורוס הוא שער ניצחון שיש לבן המצוי בקצה הצפון מזרחי של הפורום של העיר רומא. השער הוקם בשנת 203 להנציח את ניצחון הקיסר הרומי ספטימיוס סוורוס ובניו קרקלה ופובליוס ספטימיוס גטה על האימפריה הפרתית בקרבות שנערכו בשנת 195 ו-203.

מראהו של השער שונה ממראהו בזמן חנוכתו. השער בעל שלוש הקשתות היה מוצב בעבר על בימה מוגבהת עשויה אבן טרוורטין, אליה הגיעו באמצעות גרם מדרגות. תקרת הקשת המרכזית של השער מעוטרת. גרם מדרגות במבנה השמאלי ביותר (הדרומי) של השער הוביל אל הגג, עליו הייתה מוצבת קוודריגה ובה פסלי הקיסר ושני בניו. את השער מעטרים תבליטים המתארים את הניצחון. שער זה היווה מודל לחיקוי בשערי הניצחון שנבנו בשנים מאוחרות יותר באירופה.

לאחר מותו של ספטימוס סוורוס משלו יחד בניו, עד שקרקלה רצח את גטה. בעקבות רצח זה הוסרו כל פסליו של גטה שהיו מוצבים במקומות ציבוריים. במסגרת פעולה זו הוסר פסלו של גטה מראש שער הניצחון ונמחקה דמותו מכל תבליטי השער.

במהלך השנים בעקבות הסחף גבהה ריצפת הויה סאקרה בכמה מטרים, ועל כן לא היה צורך בבימה המוגבהת והדרך עברה מתחת לשער. במהלך ימי הביניים, בשל השטפונות שעברו דרך העמק, כוסה מחציתו התחתון של השער בסחף ולא היה גלוי למבקרים במקום (כפי שניתן לראות מציורו של קאנאלטו (Canaletto) משנת 1742, הקשתות הצידיות הן בגובה פני הקרקע).

השער עצמו ניצל מהרס ומשימוש בשיש כשימוש משני בשל הפיכתו לחלק מכנסייה (שנהרסה מאוחר יותר).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.