סנטו

סנטויפנית: 銭湯) הוא בית מרחץ ציבורי מסורתי המקובל ביפן. בתי מרחץ מסורתיים אלה שימשו את תושבי יפן לרחצה בטרם הותקנו ביפן מערכות אינסטלציה מודרניות באמצע המאה ה-20, אולם גם כיום נעשה בהם שימוש רב. בבתי המרחץ החצויים התרחצו בנפרד גברים ונשים, כאשר מחיצה מפרידה בין האזורים.

KodakaraYuEntrance
הכניסה לסנטו שבמוזיאון הפתוח של אדו

תיאור המבנה

SentoLayout he
תרשים סנטו

כיום נבנים סנטו בצורות ובסגונות שונים, אולם לסנטו המסורתי היה מראה אופייני קבוע, ומבנה אחיד.

חדר הכניסה

מראהו החיצוני של מבנה הסנטו המסורתי היה דומה למראהו החיצוני של מקדש שינטו או מקדש בודהיסטי. וילון יפני מסורתי (נורן - 暖簾) כיסה את דלת המבנה, שעליו הקנג'י (הסימן) "湯" ("יו" - "מים חמים") או ההיראגאנה "ゆ" בעלת המשמעות הזהה.

במבואת המבנה היה אזור בו הניחו את הנעליים, כמקובל במבנה יפני. ממבואה זו הובילו שתי דלתות לחדר ההלבשה (ה-"דאצואיג'ו" - 脱衣場). צד אחד הוביל לאזור הנשים וצד אחד לאזור הגברים של בית המרחץ.

הדלת המובילה לצד הגברים צבועה לרוב בכחול ומסומנת בקנג'י "男" ("אוטוקו" - גברים). הדלת המובילה לצד הנשים צבועה לרוב אדום ומסומנת בקנג'י "女" - ("אונה" - נשים).

חדר ההלבשה

KodakaraYuBandai
חדר ההלבשה בסנטו שמוזיאון הפתוח של אדו

לסנטו המסורתי היה דלפק שכונה "בנדאי" (番台) בו ישב אחראי בית המרחץ. כיום למרבית הסנטו יש דלפק מודרני. מחקר שנערך בטוקיו העלה כי ל-660 סנטו יש דלפק מודרני בעוד של-315 נותר הבנדאי המסורתי.

משני צדדים הדלפק מצויים שני חדרי ההלבשה - האחד לגברים והאחד לנשים. חדרי הלבשה אלה כוללים ארוניות להנחת הבגדים של הלקוחות. חדרי הלבשה אלה הם לרוב רבועים, ומידותיהם 10 מטרים על 10 מטרים. בעוד שהמבנה עצמו גבוה (גובהו יכול להגיע ל-3 או 4 מטרים), גובהה של המחיצה המפרידה בין צד הגברים לצד הנשים היא לרוב 2 מטרים בלבד.

לעיתים בחדר ההלבשה יש מתקני מזון - מקרר משקאות או חטיפים, אשר המבקרים יכולים להוציא ממנו מוצרים עליהם הם משלמים בבנדאי (דלפק הכניסה).

אזור הרחצה

דלת הזזה מפרדה בין אזור הרחצה לאזור ההלבשה, וזאת על מנת לשמור על חום אזור הרחצה. באזורים חמים יותר, בדרומה של יפן (באזור אוקינאווה) לא נדרש חימום אזור הרחצה ולכן חדר ההלבשה וחדר הרחצה מחוברים לרוב. קירות חדר הרחצה לרוב מרוצפים באריחי קרמיקה. לאורך קירות החדר כיורים ומקלחות. בעבר היו לאורך הקירות כילים שהחילו מים חמים וקרים לרחצה. כיורים אלה מכונים קאראן ( カラン - במקור מהולנדית: kraan). בקצה חדר הישיבה אמבטיות ישיבה המלאות מים בטמפרטורות שונות.

לרוב גובהו של חדר הרחצה 4 מטרים, בעוד שגובה המחיצה המפרידה בין צד הנשים לצד הגברים 2 מטרים, דבר המאפשר שיחה בין בני המשפחה הנמצאים בצדדים שונים. בעבר היו גם פתחים במחיצה שאיפשרו העברת סבון או מברשות בין בני המשפחה.

נהוג לאייר את קירו המרוחק של חדר הרחצה בציורי קיר - לרוב של הר פוג'י אולם לעיתים בציורי אנשים (לוחמים, או נשים עירומות בצד הגברים, וסצנות משפחה בצד הנשים).

חדר הדוודים

מאחורי חדר הרחצה ממוקם חדר הדוודים (ה-"קאמאבה" - 釜場), בו מחממים את המים. החימום מבוצע כיום באמצעות דוד חימום חשמלי (בוילר) אולם בעבר המים חוממו על ידי שמן או על ידי בערת עץ.

סאונה

מאז שלהי המאה ה-20, ובהשפעת סוגי הספא הנפוצים באירופה ובארצות הברית (ופתיחת אתרי ספא במלונות ביפן) נפתחו בסנטו רבים סאונות מערביות, שאינם חלק מהמבנה המקורי, ולרוב השימוש בהם מותר בתוספת תשלום.

כללי התנהגות

ציוד הרחצה

המתרחצים הנכנסים אל הסנטו מביאים עמם לרוב מגבת קטנה (או שתי מגבות - מגבת ידיים ומגבת רחצה) וסבון או שמפו. אלה ניתנים לרכישה בסנטו, כמו כן נהוג להביא בד נוקשה או מברשת להברשת הגוף. כמו כן יש המביאים עימם מוצרי קוסמטיקה ותכשירי רחצה מודרניים.

החלפת הבגדים

ביפן, בכניסה לכל מבנה פרטי, נהוג להסיר נעליים. הסנטו נחשב למבנה מעין זה ובכניסתו מקום להסרת הנעליים. ברחבת הכניסה ארון נעליים בו ניתן להניח את הנעליים בלא תשלום. הבגדים מונחים בארונות (לוקרים) הניתנים לנעילה. מפתחות הארונות מחוברים לצמידים עימהם ניתן להתרחץ.

לרוב ילדים מתרחצים לצד הוריהם, ולכן ייתכנו מצב בו ילדים קטנים (עד גיל 10) מתרחצים לצד הנשים, וילדות בצד הגברים.

היסטוריה

מקורה של תרבות הרחצה היפנית והשימוש בסנטו בהשפעות הבודהיזם מהודו שהגיעו ליפן דרך סין בתקופת נארה (המאה השביעית).

תקופת נארה

בתקופת הנארה פשט ביפן הנוהג הבודהיסטי של רחצה דתית פולחנית לצרי טהרה. רחצה זו בוצעה במקדשים, בבתי מרחץ שנועדו בעיר לשימוש כהני הדת. בהמשך, הותרה כניסת חולים למרחצאות מתוך תקווה שירפאו ממחלותיהם. בשלהי תקופה זו, ובתקופת קאמאקורה (המאות ה-12 וה-13) הפך נוהג זה לנפוץ, וסוחרים עשירים החלו לבנות מרחצאות בביתיהם לצורכי בריאות והנאה.

תקופת קאמאקורה

האיזכור הראשון של בית מרחץ מסחרי מקורו בשנת 1266. תיאור בתי המרחץ מתקופה זו דומה לתיאון בימינו. כבר עז נהגו לעבור דרך חדר הלבשה שכונה דצואיג'ו, בו קיבל הלקוח מים חמים בקערה, וחדר הרחצה עצמו היה אמבט אדים. חדרי הרחצה בתקופה זו היו חדרים חשוכים ובהם בריכת מים רדודה, כאשר מים חמים יצרו מעין חדר סאונה. פתחם של חדרים אלה היה נמוך מאד וצר על מנת לשמור על האדים בחדר, ולחדרים לא היו חלונות.

תקופת אדו

Kiyonaga bathhouse women-2
"מרחץ הנשים", ציורו של טוריי קיונאגה (1752–1815)

בראשית תקופת אדו (המאה ה-17 - אמצע המאה ה-19) התפתחו שני סוגי בתי מרחץ - סגנון אחד במזרח יפן, וסגנון אחר במערב יפן. באדו (כיום טוקיו) התפתחו בתי מרחץ הכוללים בריכה. בתי מרחץ אלה נקראו יויה ("湯屋" - "חנות מים חמים"). באוסקה התפתחו בתי מרחץ המבוססים על אדים, ובהם היו בריכות רדודות בלבד. אלה כונו מושיבורו (蒸し風呂 - "מרחץ אדים").

בשלהי תקופת האדו הורתה השוגונות טוקוגאווה על הפרדת הרחצה בין גברים ונשים משיקולים של מוסר ציבורי וצניעות. בתי המרחץ הקטנים, בהם לא הייתה אפשרות לבניית חדרים נפרדים, הפרידו את שעות הרחצה, או התירו כניסה לבני מין אחד בלבד.

מאידך, בתקופה זו עבדו בבתי המרחץ נשים שסייעו ללקוחות להתקלח, ולעיתים אף העניקו שירותי מין בתשלום ללקוחות. על מנת להפסיק נוהג זה נחקק חוק הקובע כי רק שלוש נשים ישרתו בכל בית מרחץ בכל עת, והחמירו את הפיקוח על הפרדת המינים בבתי המרחץ.

תקופת מייג'י

BATH IN AN AGRICULTURAL SCHOOL
רחצה בבית ספר, שנת 1920

בתקופת מייג'י (המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20 שונה מבנהו של בית המרחץ. הדלת הקטנה שהובילה לחדר הרחצה הפכה לדלת רגילה או לדלת הזזה, והאמבטיות הושקעו ברצפה על מנת לאפשר כניסה נוחה אליהם. מאחר שהמרחצאות התמקדו בבריכות רחצה ולא בקיטור, נבנו חלונות בקירות ותקרת חדר הרחצה על מנת להאיר את החדר.

בשנת 1890 נחקק חוק מחודש האוסר על רחצה משולבת של גברים ונשים, ורק ילדים עד גיל 8 הורשו להתרחץ עם בני המין השני.

תקופת טאישו

בראשית תקופת טאישו (19121926) החליפו אריחי חרס את קירות העץ של המרחצאות. רעידת האדמה הגדולה בקאנטו בשנת 1923 נהרסה מרבית העיר טוקיו. בהרס זה נהרסו מרבית בתי המרחץ העשויים עץ, ובנייתם מחדש נעשתה בסגנון המחודש ותוך שימוש באריחי קרמיקה, ובניית חדרים נפרדים. בתקופה זו החל השימוש בכיורים בבתי המרחץ, ואלה נקראו "קאראן" מהמילה ההולנדית. לצד כיורים אלה ניצבו כדי מים חמים וקרים, דבר שאיפשר ללקוחות לקבוע את טמפרטורת המים הנוחה להם.

המחצית השנייה של המאה ה-20

TsubameYuOnsenEntrance
כניסה לסנטו טיפוסי בטוקיו

במהלך מלחמת העולם השנייה נפגעו ערים רבות מההפצצות האוויריות האמריקאיות. ההרס הרב של הערים הביא לעלייה במספר הסנטו - בעוד שמבני הדירות נפגעו, נזקקו אנשים למבני רחצה ציבוריים, וסנטו רבים נבנו בין ההריסות לשימוש הציבור. בתום המלחמה, בשל המחסור בחומרי בנייה נבנו בתים רבים בלא מקלחות או חדרי אמבטיה, ונותר ביקוש רב לסנטו. בעקבות זאת מספר הסנטו הגיע בשנות ה-60 וה-70 לשיא.

בשנים אלה נוספו מקלחות לכיורים בחדר הרחצה של הסנטו, דבר שאפשר ללקוחות להתקלח ואף להתגלח בהם.

רק בשנות ה-70 החלו שוב להיבנות דירות עם חדרי אמבטיה ומקלחות, דבר שהביא לירידה בשימוש במרחצאות הציבוריים.

שלהי המאה ה-20

בשלהי המאה ה-20 פחתה הפופולריות של הסנטו המסורתיים. תושבי יפן התרגלו לסטנדרטים של אירופה ואמריקה ושימשו בחדרי רחצה פרטיים בבתיהם תוך עלייה ברצון לפרטיות ברחצה. חלק מהסנטו החלו לפנות לתיירים הרוצים לחוות חוויה יפנית מסורתית, ואחרים הושפעו מאלמנטים מערביים כגון הסאונה והג'קוזי, התרחבו לכלול חדרי כושר, מסעדות וחדרי קריוקי ואף ישנם סנטו שהתקינו מגלשות מים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

אליפות ברזיל בכדורגל 2009

אליפות ברזיל בכדורגל 2009 הייתה הפעם ה-53 בו נערכה תחרות ארצית בכדורגל בברזיל. היא אורגנה על ידי קונפדרציית הכדורגל הברזילאית. המשחקים החלו ב-9 במאי 2009 והסתיימו ב-6 בדצמבר 2009.

בתחרות השתתפו 20 קבוצות. במקום הקבוצות שירדו לליגה הבכירה עלו קורינתיאנס, סנטו אנדרה, אוואי וגרמיו ברוארי.

המשחקים התקיימו בשיטת ליגה תוך מפגש כפול בין הקבוצות. עבור הניצחון הוענקו שלוש נקודות ונקודה עבור תיקו.

בסוף העונה ארבע קבוצות ירדו לליגת משנה.

פלמנגו זכתה באליפות. זו הייתה הזכייה החמישית בתולדות המועדון.

בסיום העונה לליגת משנה ירדו קוריטיבה, סנטו אנדרה, נאוטיקו ורסיפה. במקום הקבוצות שירדו לליגה הבכירה עלו ואסקו דה גאמה, גוארני, סיארה ואתלאיקו גואיניאזה.

אספיריטו סאנטו

אספיריטו סאנטו (בפורטוגזית: Espírito Santo) היא מדינה בדרום מזרח ברזיל. בירתה היא ויטוריה והעיר הגדולה בה היא וילה ואלה. הילידים המקומיים מוכרים בשם "קפישאבס" (Capixabas).

בוגוטה

בוגוטה (בספרדית: Bogotá) היא עיר הבירה של קולומביה והיא העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בקולומביה. אוכלוסייתה נאמדת ב-7.8 מיליון איש בעיר, וכמיליון נוסף בפרבריה.

היסטוריה של הרפובליקה הדומיניקנית

הרפובליקה הדומיניקנית היא מדינה המשתרעת על חלקו המזרחי של האי היספניולה שבים הקריבי. לאחר גילוי האי על ידי כריסטופר קולומבוס בשנת 1492, החלה בו התיישבות אירופית, שהביאה להכחדת תושביו המקוריים, בני הטאינו, וליישובו באירופאים ובעבדיהם האפריקנים. מוסד העבדות השפיע השפעה ניכרת על ההיסטוריה של האי. במקביל להיסטוריה של האיטי, המדינה שהתגבשה במערב האי, השיגה גם הרפובליקה הדומיניקנית את עצמאותה ושחררה את עבדיה. מאז רצופה ההיסטוריה של האי במתחים בין הרצון לעצמאות, ובין השפעותיהן של מעצמות זרות - צרפת, ספרד וארצות הברית, בין החתירה לדמוקרטיה ומנגד - לרודנות אכזרית, בין יציבות שלטונית וכלכלית המבוססת על הגידולים שהאי התברך בהם, ובמיוחד הטבק וקנה הסוכר, ובין תקופות של מחסור ואנרכיה.

המרכז ההיסטורי של מקאו

המרכז ההיסטורי של מקאו (בכתב סיני: 澳門歷史城區, בפורטוגזית: O Centro Histórico de Macau) הוא קבוצה של מעל לעשרים אתרים במקאו, אזור מנהלי מיוחד ברפובליקה העממית של סין. קבוצה זו מייצגת את המורשת התרבותית והאדריכלית של העיר, וכוללת כיכרות עירוניות, רחובות, גנים, בתי מגורים, כנסיות, מקדשים, בתי קברות ומבצרים.

בשנת 2005 הוכר המרכז ההיסטורי של מקאו על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, האתר ה-31 ברשימת אתרי המורשת העולמית של סין.

הרמת משקולות

הרמת משקולות היא פעילות ספורטיבית שהעוסקים בה מנסים להרים משקלים כבדים המורכבים על מוטות ברזל בעזרת שילוב של כוח גופני וטכניקה.

לעיתים משתמשים במושג זה באופן בלתי מדויק, כאשר ההתייחסות היא לאימוני משקולות.

הרפובליקה הדומיניקנית

הרפובליקה הדומיניקנית (בספרדית: República Dominicana) היא מדינה דוברת ספרדית, השוכנת בחלק המזרחי של האי היספניולה באנטילים הגדולים שבאיים הקאריביים ("איי הודו המערבית"). היא תופסת כשני שלישים משטח האי (בחלקו המערבי שוכנת האיטי). זוהי ארץ הררית ברובה, המתרוממת עד מעל ל-3,000 מטר, יותר מבכל אי אחר באיים הקאריביים. ההרים מכוסים יערות-עד עבותים. בין רכסיהם מפרידים עמקים פוריים המאוכלסים בצפיפות. לאורך החופים משתרעים מישורים. האקלים טרופי וחום שורר בכל ימות השנה. רוחות הסחר מביאות עימן משקעים מרובים, בעיקר לצפון המדינה.

וולברהמפטון וונדררס

מועדון כדורגל וולברהמפטון וונדררס (באנגלית: Wolverhampton Wanderers Football Club) הוא מועדון כדורגל אנגלי המייצג את העיר וולברהמפטון. קבוצת הכדורגל של המועדון, הידועה בעיקר בכינויה "וולבס" (Wolves - זאבים) משתתפת, נכון לעונת 2018/2019, בפרמייר ליג, הליגה המקצוענית הראשונה באנגליה. אצטדיונה הביתי, מוליניו (Molineux Stadium), מסוגל לאכלס 31,700 צופים. המאמן הפורטוגלי, נונו אספריטו סנטו, הוא מאמנה הנוכחי של הקבוצה. מדי הקבוצה כוללים חולצה זהובה, מכנסיים שחורים וגרביים שחורים.

מדיירה

מדיירה הוא ארכיפלג השייך לפורטוגל והנמצא באוקיינוס האטלנטי, 400 ק"מ מצפון לאיים הקנריים.

איי מדיירה כוללים שני איים מיושבים הנקראים "מדיירה" ו"פורטו סנטו", שלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים דזרטש ושלושה איים קטנים ולא מיושבים הנקראים סלבז'יינש הקרובים לאיים הקנריים של ספרד יותר מאשר לאי מדיירה עצמו. האיים נתגלו לראשונה ויושבו לראשונה על ידי פורטוגל ב-1418 (ראו האימפריה הפורטוגזית) ושטח זה כיום הוא מחוז אוטונומי (חבלי פורטוגל האוטונומיים).

מחוזות הרפובליקה הדומיניקנית

מבחינה מנהלית הרפובליקה הדומיניקנית מחולקת ל-31 מחוזות ( provincia) ואזור הבירה (Distrito Nacional). המחוזות מחולקים לנפות.

מינאס ז'ראיס

מינאס ז'ראיס (פורטוגזית: Minas Gerais; מילולית - מכרות כלליים), מדינת מחוז בדרום-מזרח ברזיל. מבין מדינות ברזיל היא השנייה בגודלה באוכלוסייתה והרביעית בשטחה (דומה בממדיה לצרפת), והיא מאגדת את המספר הרב ביותר של יחידות מוניציפליות - 853. היא גובלת במדינת באהיה בצפון, באספיריטו סנטו במזרח, בריו דה ז'ניירו בדרום, בסאו פאולו בדרום ובמערב, במאטו גרוסו דו סול במערב הרחוק, ובגויאס ובמחוז הפדרלי במערב ובצפון. בירתה, הממוקמת במרכזה, היא העיר בלו הוריזונטה (שמהּ נהגה "בלו אוריזונצ'י").

מנילה

מנילה (בפיליפינית: Lungsod ng Maynila, "לונגסוד נג מיינילה") היא בירת הפיליפינים, שוכנת על חופו המערבי של האי לוזון, הגדול באיי המדינה, על גדות הנהר פסיג וחוף מפרץ מנילה. בעיר מתגוררים כ-1.6 מיליון תושבים, מה שהופך אותה לעיר השנייה בגודלה בפיליפינים אחרי קזון סיטי, שנמצאת במטרופולין שלה. במטרופולין שלה, המהווה מחוז בפני עצמו, מתגוררים כ-11 מיליון תושבים, מה שהופך את מנילה לאחד המטרופולינים הגדולות בעולם. באזור האורבני שסובב את המטרופולין של העיר מתגוררים כ-21 מיליון תושבים.

מנילה היא מרכז הפעילות הכלכלית והתרבותית של המדינה, כמחצית מתעשיית האי לוזון מרוכזת בה. מצויים בה מפעלי טקסטיל, הוצאות ספרים, תעשיית מזונות, צבעים, תרופות, אלומיניום, תבלינים, טבק, קוקוס, עץ ועוד. יש בה עשרות מוסדות להשכלה גבוהה, בהם אוניברסיטת סנטו תומאס, העתיקה ביותר בפיליפינים, שנוסדה ב-1611.

מצפון-מזרח למנילה שוכנת קזון סיטי. שתי הערים ביחד עם ערים נוספות באזור יוצרות מטרופולין ענקית. שתי הערים התחלפו ביניהן בתפקיד בירת המדינה: מנילה הייתה הבירה מ-1946 עד 1948, מאותה שנה ועד 1976 הייתה הבירה קזון סיטי, ואז חזרה מנילה להיות הבירה. רוב תושביה של העיר הם פיליפינים, אך יש בה גם מיעוט גדול של סינים, המהווים כעשירית מהאוכלוסייה.

נונו אספריטו סנטו

נונו הרלנדר סימואש אספיריטו סנטו (בפורטוגזית: Nuno Herlander Simões Espírito Santo, נולד ב-25 בינואר 1974 בסאו טומה), הידוע בפשטות בשם נונו, הוא כדורגלן עבר ומאמן כדורגל פורטוגלי. כשחקן שיחק בעמדת השוער. נכון ל-2018, הוא מאמנה של הקבוצה האנגלית וולברהמפטון וונדררס המשתייכת לפרמייר ליג.

במהלך שמונה שנותיו כשחקן מקצועי, הוא התפרסם בספרד, שם שיחק בשלוש קבוצות שונות במשך חמש שנים. מאוחר יותר הוא שיחק מספר מועט של משחקים בקבוצת פורטו במולדתו, בדינמו מוסקבה, ברוסיה ושוב בפורטו ובאווש (C.D. Aves) שבליגה הפורטוגלית. הוא נכלל בסגל נבחרת פורטוגל בכדורגל עד גיל 21 ושותף בשלושה משחקים רשמיים.

בעת ששיחק בעונת 1999/2000 בקבוצת מרידה בליגה הספרדית השנייה בכדורגל, הוא זכה בפרס ריקרדו זאמורה של הליגה השנייה.

ב-2012, הוא הפך להיות מאמן הקבוצה הפורטוגלית ריו אבה והוביל אותה בעונת 2013/2014 למשחקי הגמר של הגביע הפורטוגלי ושל גביע הליגה הפורטוגלית. ב-2014 עבר לאמן את ולנסיה בליגת העל הספרדית, ב-2016 אימן את פורטו ובתחילת 2017 הוחתם במועדון האנגלי וולבס. את עונת 2017-18 סיימה הקבוצה במקום הראשון בליגת המשנה ועלתה לפרמייר ליג לאחר היעדרות של שבע שנים.

סאו טומה (עיר)

סאו טומה (בפורטוגזית: São Tomé) היא בירת סאו טומה ופרינסיפה והעיר הגדולה במדינה. בעיר מתגוררים כ-53,300 תושבים (2003).

העיר קרויה על שם השליח הנוצרי תומאס הקדוש.

סנטו דומינגו

סנטו דומינגו (בספרדית: Santo Domingo) היא בירת הרפובליקה הדומיניקנית השוכנת בחלקו המזרחי של האי היספניולה, באנטילים הגדולים שבאיים הקאריביים ("איי הודו המערבית"). בעיר מתגוררים כ- 2,907,000 מיליון תושבים (נכון לשנת 2010). העיר ממוקמת לחוף הים הקריבי, במוצא נהר אוסאמה. בשנת 1990 הוכרזה העיר הקולוניאלית של סנטו דומינגו כאתר מורשת עולמית.

פאלאצו פיזאני (סן סטפאנו)

פאלאצו פיזאני שבסנטו סטפנו (באיטלקית: Palazzo Pisani a Santo Stefano) הוא ארמון גדול הממוקם בקמפו סנטו סטפאנו (כיכר סן סטפאנו), בסמטה ליד כנסיית סן ויטאלה, ברובע סן מרקו בוונציה שבאיטליה.

כיום הארמון בבעלות העיר ונציה, ובו ממוקם קונסרבטריון בנדטו מרצ'ילו די ונציה (האקדמיה למוזיקה של ונציה שנוסדה ב-1876).

פורטו סנטו

פורטו סנטו (בפורטוגזית: Porto Santo) הוא אי ורשות מקומית פורטוגזית בצפון האוקיינוס האטלנטי, 43 ק"מ צפונית-מזרחית למדיירה. פורטו סנטו הוא הצפוני והמזרחי ביותר מבין האיים שבארכיפלג. שטח האי 42.48 קמ"ר, ומתגוררים עליו (נכון ל-2011) 5,483 תושבים.

העיר היחידה באי וברשות המקומית היא וילה בליירה (המכונה אף היא לעיתים על שם האי פורטו סנטו), הנמצאת על החוף הדרומי של האי.

פיאצה דיי מיראקולי

פיאצה דיי מיראקולי (באיטלקית: Piazza dei Miracoli - כיכר הנסים), הידועה גם בתור פיאצה דל דואומו (Piazza del Duomo - כיכר הקתדרלה), היא כיכר עירונית מוקפת חומה, במרכז העיר פיזה שבאיטליה. הכיכר נחשבת לאחד ממרכזי האמנות הראשיים בעולם בימי הביניים. חלק מהכיכר מרוצף וחלק מכוסה בדשא, והיא ידועה בזכות ארבעה מבני דת גדולי ממדים: הדואומו, מגדל פיזה, הבפטיסטריום והקמפו סנטו מונומנטלה.

שמה של הכיכר, שתרגומו לעברית הוא "כיכר הנסים", הומצא על ידי הסופר והמשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו, שברומן "Forse che si forse che no" ("אולי כן, אולי לא") תיאר אותה בדרך הבאה:

לעיתים טועים ומייחסים את שם הכיכר לקמפו דיי מיראקולי (Campo dei Miracoli - שדה הנסים), שהוא שדה קסמים בדיוני המופיע בספר פינוקיו, ובו מטבע זהב יצמיח עץ של כסף.

בשנת 1987 הכריז אונסק"ו על הכיכר כאתר מורשת עולמית.

צ'ליו (רובע)

צ'ליו (באיטלקית: Celio) הוא שמו של הרובע התשעה עשר מבין רובעי העיר רומא בירת איטליה.

סמל הרובע מתאר ראש של אפריקאי, שלראשו קסדה עם חטי פילים. הסמל מתאר פסל שהתגלה בשטחי הרובע, ברחוב שנקרא כיום (לאחר גילוי הפסל) ויה קאפו ד'אפריקה (דרך הראש האפריקאי).

ברובע נמצאות כנסיות רבות בהן סן ג'ובאני א פורטה לטינה, סן ג'ובני אין אולאו, סן גרגוריו מאניו, סנטה מריה אין דומניקה, סנטו סטפנו רוטונדו, סנטי ג'ובני א פאולו, סנטי קווטרו קורונאטי וכן אתרים בעלי חשיבות רבים ובהם קשת קונסטנטינוס, קשת דולאבלה, הקולוסאום ווילה צ'לימונטנה.

שגרירי ישראל

שגרירי ישראל הם נציגיה הדיפלומטים של מדינת ישראל המייצגים אותה במדינות שונות בעולם שישראל מקיימת עמן יחסים דיפלומטיים, והם עומדים בראש המשלחת הדיפלומטית באותן מדינות. ישראל משגרת גם שגרירים לארגונים בינלאומיים דוגמת ארגון האו"ם בניו יורק ושלוחותיו.

ברוב המקרים השגריר שוהה באופן קבוע במדינה בה הוא מייצג את ישראל, אולם ישנם מקרים בהם השגריר איננו תושב קבוע במדינה בה הוא משרת אלא מגיע אליה באופן תדיר. במספר מדינות מיוצגת ישראל על ידי שגרירים ממדינות סמוכות שבמסגרת תפקידם אחראים גם על אותן מדינות הסמוכות למדינה בה הם משרתים.

באופן מסורתי ההחלטה על זהות השגרירים ומקום שירותם נתונה בידי משרד החוץ והעומד בראשו, ואילו הממשלה נדרשת לאשר את ההחלטה. עם זאת, קיימת מוסכמה כי ההחלטה על זהות שגריר ישראל בארצות הברית נתונה באופן בלעדי בידי ראש הממשלה וצוותו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.