סמיכות

סמיכות היא צירוף של שני שמות עצם שיש ביניהם קשר הדוק. השם הראשון בצירוף נקרא נִסְמָךְ והשני נקרא סוֹמֵךְ. מבחינה תחבירית, הנסמך מתפקד כ"גרעין" והסומך מתפקד כלוואי. מבדילים בין סמיכות רגילה ("סמיכות דבוקה" או "חבורה") שבה אין חציצה בין השמות או שהם מופרדים רק על ידי ה' הידיעה, לבין סמיכות מפורקת ("סמיכות פרודה") שבה מילת היחס "של" מפרידה בין שני השמות. סמיכות היא אחת הדרכים לתאר שם עצם ולאפיינו מבחינות שונות.

יידוע סמיכות וריבויה

בעברית תקינה, יידוע סמיכות נעשה על ידי הוספת הא הידיעה לסומך בלבד: בית הספר ולא הבית ספר או הבית הספר. בעברית מדוברת נפוץ גם יידוע של הנסמך בלבד: "הבית-ספר".

עם זאת, כשמדובר בצירופי בינוני ותיאור פועל (שנתפסים כיום כסמיכות אף שאינם כאלה במקורם) כגון "יושב ראש" או "יוצא דופן", ניתן ליידע את הצירוף באמצעות יידוע הבינוני. לפיכך שתי הצורות מותרות: "היושב ראש" וגם "יושב הראש", "היוצא דופן" וגם "יוצא הדופן"[1].

לעומת זאת, ריבוי סמיכות נעשה דווקא באמצעות ריבוי הנסמך בלבד, ללא הסומך: בית ספר (ביחיד) מרובה כבתי ספר ולא כבתי ספרים או בית ספרים. עם זאת בלשון חז"ל היה מקובל לרבות את הנסמך וגם את הסומך: בתי כנסיות, בתי מדרשות, מוצאי שבתות.

סוגי סמיכות

סמיכות רגילה (דבוקה, חבורה)

שתי מילים (שמות עצם, או שם תואר ושם עצם) היוצרות מושג אחד, ורק ה' הידיעה יכולה לחצוץ ביניהן. דוגמאות:

  • יום הולדת --->יום ההולדת
  • בית ספר --->בית הספר
  • מהדורת חדשות ---> מהדורת החדשות
  • טוב לב ---> טוב הלב

סמיכות מפורקת (פרודה)

שם עצם + של + שם עצם:

  • הבית של הנשיא
  • התמונה של המחזור
  • הדפים של הספר

סמיכות כפולה

מבנה נוסף של סמיכות מפורקת ("של") שבו מתווסף לנסמך כינוי קניין חבור מקדים (קטאפורי) המתייחס לסומך

(הוא מקדים מכיוון שהוא קודם לשם העצם שאליו הוא מתייחס, בשעה שלרוב כינוי קניין הוא אנאפורי, כלומר מתייחס לשם עצם שכבר הופיע ומאזכר אותו). דוגמאות:

  • ציוניו של התלמיד
  • תמונותיו של הכלב
  • חלונותיו של המשרד
טבלה מסכמת של סוגי הסמיכויות
סמיכות רגילה סמיכות מפורקת סמיכות כפולה
הדגמה על ידי משוואה

Y + X

X + של + Y

(X + כינוי חבור מקדים) + של + Y
המרת המשוואה לדוגמה

בית הנשיא

הבית של הנשיא

ביתו של הנשיא

שרשרת סמיכויות

רצף סמיכויות שבו כל "חוליה" (מילה) באמצע השרשרת משמשת סומך למילה שלפניה ונסמך למילה שאחריה. יידוע השרשרת כולה נעשה באמצעות יידוע הסומך האחרון בלבד. צורה תחבירית זו אינה נחשבת לפסולה אך מומלץ שלא להאריך בשרשרת כדי לשמור על מובנות וקריאות. אפשר לפרק את שרשרת הסמיכויות על ידי הוספת המילה "של" במקומות המתאימים. דוגמאות:

  • חלונות משרד שר הביטחון >> החלונות של המשרד של השר של הביטחון
  • תיקון מנוע ספינת צי המלכה >> התיקון של מנוע ספינת צי המלכה >> התיקון של המנוע של ספינת צי המלכה >> התיקון של המנוע של הספינה של צי המלכה >> התיקון של המנוע של הספינה של הצי של המלכה

צירופי סמיכות כבולה [הסבר בהמשך] לא ניתן לפרק באמצעות "של":

  • מבצע בני משפחות עובדי מפעלי ים המלח >> המבצע של בני משפחות עובדי מפעלי ים המלח >> המבצע של בני המשפחות של עובדי מפעלי ים המלח >> המבצע של בני המשפחות של העובדים של מפעלי ים המלח.
לא ניתן לפרק את "בני משפחה" ל"הבנים של המשפחה" (זו לא אותה משמעות) או את "מפעלי ים המלח" ל"המפעלים של ים המלח" (זהו שמם של מפעלים מסוימים) ו"ים המלח" אינו "הים של המלח" (אלא שם פרטי של ימה).

איחוי נסמכים (ריבוי נסמכים לסומך אחד)

צירופים שבהם שני שמות עצם או יותר נסמכים לסומך אחד (חיילי ומפקדי היחידה, עיבוד ועריכת הטקסט) נחשבים פסולים בעיני מתקני לשון רבים (אף שאין בנושא החלטה של האקדמיה ללשון) משום שהם נדירים במקורות הקלאסיים. דוגמאות נדירות הן "מִבְחַר וְטוֹב-לְבָנוֹן" (יחזקאל לא, טז) ו"פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט" (משלי טז יא) מהמקרא או "טעם ומראה יין" מהתלמוד הירושלמי (מסכת פסחים י:יא, לג ע"ג). בימי הביניים נעשה השימוש באיחוי נסמכים נפוץ יותר, לדוגמה: "אהבת ושנאת הבעל" (תוספות, יבמות כג, ע"א) או "שקיעת וזריחת החמה" (פירוש רש"י לתלמוד הבבלי, מסכת מגילה יז ע"א), אך העברית של ימי הביניים נתפסת כלא-יוקרתית, אינה נחשבת לקלאסית ומרבית מתקנני הלשון אינם נסמכים עליה. עם זאת גם סופרים עבריים חשובים בעת החדשהתקופת ההשכלה והתחייה כמו מנדלי מוכר ספרים, אחד העם וש"י עגנון השתמשו בצירופים במבנה זה. השימוש באיחוי נסמכים שכיח בעברית בת ימינו ונראה כי הוא הגיוני, ברור ונוח לדוברים, בפרט שמבנים חלופיים נוטים להיות ארוכים ומסורבלים יותר. לאור זאת ישנם חוקרי עברית שאינם רואים בכך פסול, כדוגמת מתקני הלשון יצחק אבינרי וראובן סיוון וחבר האקדמיה ללשון פרופ' חיים א' כהן ועובדת האקדמיה ד"ר אורלי אלבק.[2]

צירופי שני נסמכים לסומך אחד נלמדים כיום במסגרת נושא הסמיכות כחלק מפרק התחביר בתוכנית הלימודים בלשון לבחינת הבגרות במקצוע העברית (שאלון א'). הם ניתנים במסגרת שאלות תקינות כצורה תחבירית שגויה שיש לתקנה באחת מן הדרכים הבאות:

  • העברת אחד הנסמכים לאחר הסומך (חיילי היחידה ומפקדיה, עיבוד הטקסט ועריכתו)
  • מעבר לסמיכות מפורקת או כפולה (החיילים והמפקדים של היחידה, חייליה ומפקדיה של היחידה, העיבוד והעריכה של הטקסט, עיבודו ועריכתו של הטקסט)
  • פירוק לשני צירופי סמיכות נפרדים (חיילי היחידה ומפקדי היחידה, עיבוד הטקסט ועריכת הטקסט)
  • שימוש במילת יחס לפני הסומך (החיילים והמפקדים ביחידה; לא מתאפשר בכל הקשר).

מנגד, המבנה ההפוך של ריבוי סומכים לנסמך אחד (הרי הגולן והגליל, חברי הקיבוצים והמושבים) אינו נחשב לבעייתי.

הקשרים הסמנטיים בסמיכות

אף על פי שהסמיכות ה"קלאסית" מתארת יחס של שייכות, במקרים רבים הקשר בין רכיבי המשפט אינו של שייכות דווקא: למשל, בצירופים "מזמור שיר" (מזמור שהוא שיר), "אהבת אמת" (ביטוי שיכולה להיות לו משמעות של לאהוב את האמת או אהבה אמיתית).

  • קשר של שייכות או קניין – כאמור, זהו הקשר המוכר יותר: כיסא המלך, בית ההורים, פרנסי העיר, מנהלת החברה
  • קשר של חלק משלם – הסומך הוא השלם והנסמך חלקו: גג הבית, זנב העכבר, ראש ההר
  • קשר של חומר – הסומך מספק מידע לגבי החומר שממנו עשוי הנסמך: כובע קש, ארנק עור, מדליית ארד, פסל ברונזה, מיץ תפוזים
  • קשר של תכלית או תפקיד: שולחן כתיבה, חדר שינה, חדר מצב, אוטו גלידה, מנוע חיפוש, אפוד מגן, ספר לימוד
  • קשר של זמן: נרות שבת, סדר יום, שיחת חולין
  • קשר של מקום: תיאטרון רחוב, משפט שדה, מסיבת גן, יציאת מצרים
  • קשר של צבע: תפוח זהב, שמי תכלת, כלֵי לבן (בגדים לבנים)
  • קשר של דימוי – הנסמך מדומה לסומך: אנשי צפרדע, כובע גרב, נעלי סירה, חצאית פעמון (קלוש cloche), ענני נוצה, עניבת פרפר
  • קשר של תוכן – הסומך מתאר את תוכנו של הנסמך: שירי זעם, בורות מים, כוס יין
  • קשר של מידה: קילוגרם ענבים, מהלך שעה
  • קשר של הפלגה (superlative) – הכפלה היוצרת משמעות של "ביותר" ("הכי"): סודי סודות, תלי תלים, חדרי חדרים, קודש הקודשים, פלאי פלאים, מלך המלכים, אלוף האלופים
  • קשר של היכללות – מבחינה סמנטית קיימים יחסי היכללות בין הנסמך לסומך. מבחינה תחבירית הסומך אינו באמת לוואי של הנסמך אלא למעשה תמורה שלו, כלומר שם פרטי מסוגו : מדינת ישראל, שכונת בורוכוב, להקת כוורת, מסעדת הפיל, מועדון הבארבי, מאפיית דגנית עין בר, עץ דקל, נהר הירדן, הר הגלבוע, מלכת אסתר (נחשב ללא תקני; צ"ל 'המלכה אסתר')
  • קשר של פעולה
    • קשר פעיל – הסומך הוא הפועל, והנסמך פעולתו: מנגינת החליל, מכת שמש, לחץ אוויר
    • קשר סביל – הנסמך הוא הפועל, והסומך מושא הפעולה. זה עשוי להיות
      • מושא ישיר: שומר מסך, קוצב לב, מורה דרך
      • מושא עקיף: פחד מוות (פחד מהמוות), חולה אהבה (חולה באהבה)

סמיכות שם תואר לשם עצם

בסמיכות של שם תואר לשם עצם חל היפוך תפקידים והנסמך מתאר את הסומך, כלומר הלוואי קודם לגרעין. שם העצם מצמצם ומייחד את שם התואר הקודם לו: טוֹב־לב - לא "טוב" באופן כללי, אלא שלבו טוב; נקי־כפיים – לא "נקי" סתם, אלא שכפיו נקיות. צירופי סמיכות אלה נדירים יחסית ומצויים בעיקר במשלב הגבוה של השפה. הם אינם פרודוקטיביים בלשון הדיבור ורובם ככולם צירופים כבולים המשמשים בעיקר בספרות ובשירה. דוגמאות: גבה גלי, קטן קומה, רחב כתפיים, ארך רגליים, יפה תואר, יפה נפש, קטן אמונה, רב-קומות, קצר רואי, צחור שיניים, שחור תלתלים ("עקרה", רחל).

סמיכות כבולה וקולוקציות

סמיכות כבולה היא צירוף סמיכות כבול שמשמעותו הכוללת שונה מהמשמעות המילולית של רכיביו (פעמים רבות מטפורית) ולפיכך היא אינה פריקה: "בית התלמיד" הוא הבית של התלמיד, אולם "בית חולים" אינו הבית של החולים; "עורך וידאו" עורך קטעי וידאו, אך "עורך דין" אינו עורך את הדין; "מגן דוד" אינו המגן של דוד אלא שמה של צורה גאומטרית; "כדור הארץ" אינו הכדור של הארץ או סוג של כדור אלא שמו של כוכב הלכת שלנו. סמיכות כבולה היא מושג אחד והיא ערך מילוני או שם פרטי; במרבית המקרים הוא מובע בשפות זרות במילה אחת (דוגמאות מן האנגלית: בית חולים – hospital; עורך דין – lawyer; כדור הארץ – Earth). כיוון שכך אין נוהגים לראות בצירופים כאלה גרעין ולוואי אלא מושג אחד שלם השקול למילה אחת (כך גם בניתוח תחבירי). בעבר היה נהוג לחבר במקף את הנסמך והסומך בסמיכות כבולה, אך לפי "כללי הפיסוק החדשים" של האקדמיה ללשון העברית אין עוד חובה לנהוג כך.[3]

קולוקציה (שכנוּת) היא צירוף שגור שאינו כבול – משמעותו הכוללת אינה שונה מהמשמעות המילולית של רכיביו אך בעקבות שכיחותו הוא כבר חלק מהלקסיקון ואינו צירוף תחבירי ספונטני של הדובר.

צירופי סמיכות כבולים, קולוקציות ותבניות תחביריות שגורות קיימים בכל סוגי הסמיכויות. דוגמאות:

סמיכות רגילה

בית ספר, בית כנסת, בית המקדש, גן עדן, בן אדם, דרך ארץ, אוזן המן, ראש השנה, חלק הארי, מכת בכורות

שמות מקומות: עין גדי, ים המלח, תל אביב, רמת גן, קריית ביאליק, ברית המועצות, ארצות הברית, חוף השנהב, דרום אפריקה

בתרבות ובאמנות: "מדינת היהודים", "ענבי זעם", "לב המאפליה", "אנקת גבהים", "שלושת המוסקטרים", "שר הטבעות", "עלובי החיים", "ילדי הירח", ניקוי ראש, צבי הנינג'ה, כנסיית השכל, נקמת הטרקטור

תחנות רדיו: קול ישראל, גלי צה"ל, קול השלום, רדיו חיפה, קול הקמפוס, רשת מורשת

סמיכות מפורקת

גוי של שבת, הגדה של פסח, ישיבה של מעלה, לב של אבן, תינוקות של בית רבן (הסומך הוא למעשה סמיכות חבורה)

בתרבות ובאמנות: "ירושלים של זהב", "בוקר של קטיפה", "ימים של שקט", "סיפור של חורף", "חוטים של גשם", "ילדים של החיים"

סמיכות כפולה

לאמיתו של דבר, בסופו של דבר, ברומו של עולם, לגופו של עניין, כוחו של הרגל, ריבונו של עולם, קוצו של יוד, ביתו של אדם מבצרו, פרקליטו של השטן, אוהלה של תורה

צירופים שגורים (מצויים גם בעברית הדבורה) להבעת קרבת משפחה: אשתו של; אחותו של; חמותו של

בתרבות ובאמנות הסמיכות הכפולה רווחת מאוד בשמות יצירות (ספרים, סרטים, שירים ועוד): "תנורו של עכנאי" (תלמוד בבלי), "חמורו של משיח", ""חייו ומותו של השער האחורי", "חייה הכפולים של ורוניק", "דרכו של קרליטו", "בחירתה של סופי", "כלבם של בני בסקרוויל", "פרצופה של המדינה", "ניגונה של השכונה", "קולה של אימא"

ציטוטים ידועים: "זוהי תחילתה של ידידות מופלאה" ("קזבלנקה")

שרשרת סמיכויות

חטא עץ הדעת, מפעלי ים המלח, ראש ממשלת ישראל, בית ראש הממשלה, עיריית באר שבע, שכונת אם המושבות, ראש עיריית תל אביב, גלעין כדור הארץ, הנדסת מערכות תקשורת, תלמידי בית הספר

בתרבות ובאמנות: "שינויי מזג האוויר", ילדי אור הירח

איחוי נסמכים

(זמני) כניסת ויציאת השבת, תכן ויישום מערכות מידע, חברי וחברות הכנסת

בתרבות ובאמנות: "שינוי והחלפת דעות" ("אז במצב הנוכחי", אפרים סידון)

בצורה מפורקת: כבוד האדם וחירותו

איחוי סומכים

(המשרד ל)פיתוח הנגב והגליל, עץ הדעת טוב ורע

בתרבות ובאמנות: "יפי הבלורית והתואר" ("הרעות", חיים גורי)

ניקוד בסמיכות

ניקוד הנסמך שונה מניקוד המילה במקור, על פי הכללים הבאים:

  • קמץ[4] -
    • הברה סגורה שתנועתה a בסוף נסמך נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח. לדוגמה דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג), מֶרְכַּז קניות, שִׂמְלַת שבת.
    • קמץ הבא בשם הנפרד בהברה מוטעמת או בהברה הסמוכה לטעם, משתנה לשווא (או לחטף פתח) כאשר בצורת הנסמך – אם הברת הקמץ נמצאת סמוכה להברה האחרונה; וכאשר בנטיותיו - אם הברת הקמץ נמצאת לפחות שנייה למוטעמת. למשל מוצְרי ניקיון, מְרַק ירקות, עֲתיד העולם (לעומת הניקוד בנפרד עָתִיד).
  • חולם חסר[5]- חולם חסר הבא בהברה האחרונה מתקיים בצורת הנסמך. יוצאת דופן המילה "כל", המנוקדת בקמץ קטן למעט אם היא עומדת בפני עצמה. למשל:"כָּל האנשים" לעומת "יודע כֹּל".
  • צירי[6]- שמות המסתיימים בצירי מנוקדים בצירי גם בצורת הנסמך. יוצאת דופן היא המילה "בן", המנוקדת בנסמך בסגול – "בֶּן אדם", לעומת בצירי בנפרד – "הבֵּן שלי". צורת הנסמך לעיתים מנוקדת גם בחיריק: "בִּן לילה", "יהושע בִּן־נוּן", "בִּן הכות".
  • סגול - שמות המסתיימים בסגול+ה"א, כמו עוֹלֶה, ישתנו לצירה+ה"א בסמיכות: עוֹלֵה רֶגֶל.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • תקציר הדקדוק העברי (נספח), מתוך: אברהם אבן-שושן, המילון החדש, ירושלים: קריית ספר

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ החלטות האקדמיה בדקדוק: יושב ראש, יוצא דופן – יידוע וריבוי של צירופי בינוני ותיאור פועל באתר האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ אורלי אלבק, פוסקנות והגיון הלשון הילכו שנים יחדיו? באתר מכללת ליפשיץ, עמ' 258–260
  3. ^ החלטות האקדמיה, הפיסוק, מקף (-), אתר האקדמיה ללשון העברית
  4. ^ ניקוד הקמץ, אתר האקדמיה ללשון העברית
  5. ^ ניקוד חולם חסר, אתר האקדמיה ללשון העברית
  6. ^ ניקוד הצירי, אתר האקדמיה ללשון העברית
דרבי קאונטי

מועדון כדורגל דרבי קאונטי (באנגלית: Derby County Football Club) הוא מועדון כדורגל אנגלי המייצג את העיר דרבי שבאנגליה. קבוצת הכדורגל של המועדון משחקת בליגה האנגלית השנייה ("הצ'מפיונשיפ"). אצטדיונה הביתי של דרבי, פרייד פארק (Pride Park Stadium), הוא אצטדיון מודרני בן 33,597 מושבים, שבנייתו הושלמה ב-1997. מדי הקבוצה כוללים חולצה לבנה עם פס אנכי שחור, מכנסיים שחורים וגרביים שחורות. הקבוצה ידועה בכינוי "האילים" (The Rams).

הקבוצה נוטינגהאם פורסט מהעיר נוטינגהאם, אשר ממוקמת קילומטרים ספורים צפונית-מזרחית לדרבי, נחשבת ליריבתה המרכזית. מועדון הכדורגל לסטר סיטי, מהעיר לסטר הנמצאת אף היא במזרח אנגליה התיכונה, אף הוא מוגדר כיריב מקומי. יריבות עזה שוררת גם בין דרבי ללידס יונייטד, לא משום סמיכות גאוגרפית, אלא נוכח העובדה ששתי הקבוצות היו הדומיננטיות באנגליה בראשית שנות השבעים.

ה"א הידיעה

בדקדוק של השפה העברית מכנים בשם ה״א הידיעה או ה״א היידוע את האות ה' כאשר היא משמשת כתווית יידוע לשם עצם או לשם תואר.

ועידת שפרדסטאון

ועידת שפרדסטאון הייתה ועידת שלום שכונסה בעיירה שפרדסטאון במדינת מערב וירג'יניה שבארצות הברית. הוועידה התקיימה בין 3 בינואר ל-11 בינואר 2000. במוקד הוועידה עמדו ניסיונות להגיע למתווה מוסכם עבור הסכם שלום בין מדינת ישראל לבין סוריה. השיחות נערכו בחסות הממשל האמריקאי.

ועידת שפרדסטאון הייתה חלק ממכלול מהלכים שנועדו להשיב את תהליך השלום שהחל עם הסכם אוסלו בימי ממשלת רבין. המגעים עם הסורים הופסקו אז על רקע גל של פיגועי התאבדות שפקד את הארץ בשנת 1996 על רקע התקדמות שיחות השלום בין ישראל לפלסטינים.

השיחות התקיימו במלון קלריון שבשולי העיירה שפרדסטאון. תושביה, המונים כ-800 נפש, התרגלו במהרה לנוכחותם של קרוב ל-1,000 עיתונאים, צוותי חדשות ופקידי ממשל אמריקאים. סמיכות מועד קיום השיחות לציון השנה האזרחית החדשה הביא לתפילה משולבת של נוצרים, יהודים ומוסלמים בכנסייה המקומית למען הצלחת השיחות.

בראש המשלחת הישראלית לשיחות עמד ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, והיא כללה בין היתר את השרים דוד לוי ואמנון ליפקין-שחק ואת ראש אמ"ן לשעבר אורי שגיא. בראש המשלחת הסורית עמד שר החוץ פארוק א-שרע. הצד האמריקאי, שמילא את תפקיד המתווך, יוצג על ידי הנשיא ביל קלינטון, שנכח במעמד פתיחת הוועידה, ועל ידי מזכירת המדינה מדלן אולברייט.

טוקי פונה

טוֹקִי פּוֹנָה (toki pona) היא שפה מתוכננת אוליגוסינתטית, בעלת אוצר מילים בן 120 מילים בסיסיות ו-14 פונמות. השפה הומצאה על ידי הבלשנית הקנדית סוניה לאנג (לשעבר סוניה אלן קיסה). טוקי פּונה לא תוכננה כשפת עזר בינלאומית, אלא תוכננה סביב עקרונות של דאואיזם, כאשר הכוונה בתכנונה היא ליצור שפה פשוטה.

שמה של השפה בטוקי פּונה מורכב מהמילים טוֹקִי – שפירושיה כשמות עצם הם "שפה" או "דיבור", ופּוֹנָה – שפירושיה הם "טוּב" או "פשטות". כלומר, משמעות שמה של השפה היא הדיבור הפשוט או השפה הטובה.

מטרותיה העיקריות של השפה הן לעצב את דרכי החשיבה של הדובר סביב פשטות: "שפה פשוטה, לדרך חיים פשוטה", כמו גם לעצב שפה שבה הדובר מבטא בדיוק את מה שהוא מתכוון להגיד.

יהל

יַהֵל הוא קיבוץ בדרום הערבה, השייך למועצה אזורית חבל אילות.

הקיבוץ עלה על הקרקע בנובמבר 1976, והיה היישוב הראשון של היהדות הרפורמית. הקיבוץ נוסד בידי גרעיני תלם וניר ויותר מאוחר הצטרפו אליו קבוצות עולים מארצות הברית, דרום אפריקה והולנד. הקיבוץ מסמל את הפיכתה של התנועה הרפורמית לתנועה ציונית ולווה בסערות פוליטיות רבות בתנועה הרפורמית האמריקנית אשר יזמה בשיתוף התק"ם את הקמת הקיבוץ.

מקור שם היישוב הוא בפסוק מספר איוב: "אִם אֶרְאֶה אוֹר כִּי יָהֵל וְיָרֵחַ יָקָר הֹלֵךְ". זאת, בשל סמיכות הקיבוץ להרי אֱדוֹם ולארץ עוץ המקראית, מקום התרחשות ספר איוב.

ב-12 השנים הראשונות סבל הקיבוץ מבעיות מים קשות והחקלאות במקום לא צלחה. בתחילת שנות ה-90 היה שיפור במצב ובמקביל בוצעה הפרטה חלקית בקיבוץ. בשנת 2004 בוצע מהלך נוסף של הפרטה. בשנת 2012 הוחל בהקמת הרחבה קהילתית שאמורה לכלול 57 משפחות.

ב-2013 נפתח בכניסה ליהל "חאן צל תמרים" - מתחם תיירות הכולל מסעדות וחנויות.

יצחק קריב

יצחק קריב (1902; ה'תרס"ג - 1998; ה'תשנ"ט) היה ראש עיריית ירושלים.

קריב נולד ברוסיה. שימש כמנהל בנק בירושלים.

ב-25 בספטמבר 1952 נבחר לראש עיריית ירושלים מטעם סיעת המזרחי. לאחר הודעת הפרישה של שלמה זלמן שרגאי ביוני, נערכו דיונים במועצת העיר לבחירת ראש העיר החדש שארכו קרוב לארבעה חודשים וקריב נבחר כמועמד פשרה, בתמיכת מפלגות הימין. באפריל 1955 מונתה במקומו ועדה קרואה, על אף סמיכות הזמנים לבחירות המקומיות שנערכו בישראל בקיץ אותה שנה.

בשנות התשעים נקרא על שמו רחוב העמק בממילא, בין שער יפו לרחוב דוד המלך.

בן דודו היה פרופ' יצחק קריב שהיה מראשוני הקרדיולוגים בארץ ומייסד מכון הלב בתל-השומר.

כורדית

השפה הכורדית (كوردی, Kurdî) היא שפתם של הכורדים, ובעיקר המוסלמים שבהם (אין לבלבל עם הארמית החדשה, המכונה לעיתים בפי דובריה בישראל "כורדית" או "כורדית-יהודית", ומדוברת בפי יהודי ונוצרי כורדיסטן ויוצאי כורדיסטן בישראל). הכורדית מדוברת באזור כורדיסטן שבצפון איראן, צפון עיראק ומזרח טורקיה. השפה הכורדית נחלקת לשני דיאלקטים עיקריים הכורמנג'י והסוראני. אין הבנה הדדית בין הדיאלקטים הללו. יש הטוענים כי על מנת לדייק יש לדבר על "לשונות כורדיות".

הכורדית היא לשון איראנית צפון מערבית.

מדרש תהילים

מדרש תהילים הוא מדרש אגדה על ספר תהילים, מלבד מזמור קכ"ג ומזמור קל"ג.

המדרש נקרא גם מדרש שוחר טוב על שם הפסוק בו פותח המדרש "שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן" (ספר משלי, פרק י"א, פסוק כ"ז). רש"י כינה את המדרש "אגדת תְּהִלִים".

המדרשים ממזמור קי"ט ועד לסוף הספר, מאוחרים יותר ואינם מקובץ המדרשים הקדום. מדרשים רבים הועתקו מילקוט שמעוני. לדעת שלמה בובר מקור המדרש הוא בארץ ישראל בעת העתיקה, אך רבים מהחוקרים שוללים זאת. לדעת אבי תנועת "חכמת ישראל", יום-טוב ליפמן צונץ המדרש נערך בתקופת הגאונים באיטליה.

לשון המדרש היא ברובה עברית.

חלב הלביאה היא מעשייה נודעת שמקורה במדרש תהילים. עיבוד לגירסת המדרש נכנס לספרו של חיים נחמן ביאליק "ויהי היום" ובעקבותיו עובד המדרש גם במסגרת סדרת האנימציה אגדות המלך שלמה.

מדרש נוסף שהתפרסם וצוטט רבות על ידי אנשי הציונות הדתית, ובין השאר הופיע בספר מכתבים לטליה:

"בני, סימן זה יהא בידך, אם ראית בית הקברות לפניך, הרי היא המדינה קרובה לך, כך אמר להם הקב"ה לישראל, אם ראיתם את הצרות שתכפו אתכם, באותה שעה אתם נגאלין". השימוש במדרש זה נעשה הן בהקשר של סמיכות השואה לקום המדינה והן בהקשר של סמיכות יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות.

מקף

המקף (־, בחלק מהטקסטים הישנים ⸗) הוא סימן פיסוק שמטרתו העיקרית היא קישור בין שתי מילים. יש המבלבלים בין המקף ובין הקו המפריד (–), המשמש להפרדה בין חלקי המשפט.

מקורו של המקף הוא טעם מקרא, בניגוד לסימני פיסוק אחרים בעברית מודרנית שיובאו משפות אירופיות, והוא מופיע בראש השורה (ולא באמצעה, כמו המקף האנגלי והקו המפריד).

מרלו

מרלו (בצרפתית: Merlot) הוא זן ענבים אדומים המשמש לייצור יין. ליין סמיכות בינונית וטעמו מזכיר אוכמניות, שזיפים וצימוקי קוראנט. ענבי המרלו נחשבים לרכים ו"בשרניים", ונוכח הבשלתו המוקדמת של הפרי מעורבבים תכופות יחד עם ענבי הקברנה סוביניון המבשיל מאוחר יותר. גמישות זו תרמה להפיכתו של המרלו לאחד מסוגי היין הנפוצים ביותר בארצות הברית ובצ'ילה.

סאטירה

סאטירה היא טכניקה ספרותית ואמנותית ששמה דבר מה (רעיון, התנהגות, מפלגה וכו') ללעג, ובדרך זו מביעה דעה, לרוב במטרה לגרום או למנוע שינוי.

לרוב, שימוש בסאטירה מעורר צחוק, אך מטרתה המרכזית היא הביקורת באמצעים קומיים.

יצירות יכולות להכיל קטעים סאטיריים, מבלי להיות סאטירות באופן מוחלט. טום ג'ונס, ספרו של הנרי פילדינג, מכיל, למשל, קטעים סאטיריים רבים, אולם הוא ספר קומי בעיקרו. כמו כן סאטירות אינן מוגבלות בהכרח לספרות, תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה. ניתן למצוא סאטירות גם בציור ובקריקטורות. כך, למשל, ציוריו של ג'ורג' גרוס, אקספרסיוניסט גרמני, הן סאטירה חברתית בוטה על גרמניה של רפובליקת ויימאר וגרמניה הנאצית.

סאטירות חוברו עוד ביוון הקלאסית וברומא. ידועות במיוחד הן הסאטירות של פטרוניוס, גאיוס לוקיליוס ויובנליס. המאה ה-18 הביאה, יחד עם עליית הרומן לפריחה מחודשת של סוגה זו.

סמיכות פרשיות

סמיכות פרשיות (או כתובים סמוכין) היא אחת הדרכים שבהן התורה נדרשת, ועל פיה יש להסיק על תוכנה של פרשיה מסוימת בתורה מן הפרשה הסמוכה לה.

עמילן

עֲמִילָן הוא פולימר, רב-סוכר המורכב מיחידות חוזרות של גלוקוז. עמילן הוא צורת אגירת סוכר זמין בצמח לצורך הפקת אנרגיה כימית. בני אדם מסוגלים לעכל עמילן והוא משמש כמקור אנרגיה עיקרי למרבית אוכלוסיית העולם. העמילן שאוכלים בני האדם נמצא בעיקר בדגנים ובשורשים אכילים.

מלבד היותו מקור אנרגיה, עמילן, ובמיוחד עמילן תירס, משמשים בבישול להעלאת סמיכות רטבים. בתעשייה עמילן משמש, בין השאר, לייצור דבקים, נייר וטקסטיל. העמילן הוא גם חומר תשמורת.

גלוקוז היא מולקולה הידרופילית מסיסה בקלות במים, אך עמילן, אף שהוא בנוי מיחידות גלוקוז, איננו מתמוסס בקלות במים כמו הגלוקוז.

עשר מכות מצרים

עשר מכות מצרים או עשר המכות הוא סיפור מקראי אודות עשרה פגעים על-טבעיים שניחתו על העם המצרי. המכות באו בשל סירובו של פרעה מלך מצרים להיענות לדרישתו של אלוהים, על ידי שליחו משה, לשחרר את בני ישראל. רק האחרונה שבהן, מכת בכורות, הובילה לשחרורם של בני ישראל וליציאת מצרים.

לפי הסיפור המקראי עשר המכות פגעו במצרים בלבד, למרות סמיכות המגורים של בני ישראל.

סיפור עשר המכות מופיע במקרא בספר שמות בפרשות וארא ובֹּא. קיימים כינויים מקובלים לכל מכה ומכה, שמקורם בהגדה של פסח, טקסט שנקרא באופן מסורתי על ידי יהודים בליל הסדר. בהגדה מופיעה רשימה של עשר המכות: דם, צפרדע, כינים, ערוב, דֶּבֶר, שחין, ברד, ארבה, חושך ומכת בכורות. בהגדה מופיע גם סימן לזכירת עשר המכות על ידי ראשי התיבות שלהן: דצ"ך עד"ש באח"ב.

רווק

רווק הוא מצבו המשפחתי של אדם שלא נישא מעולם. להלכה זהו מצבו המשפחתי של אדם מרגע לידתו ועד לנישואיו, אך ההתייחסות העיקרית למצב זה היא רק משעה שאדם הגיע לגיל הנישואים.

בחברות שונות, הרואות בזוגיות את המצב המשפחתי הראוי, רווק השומר על מצבו זה שנים לאחר שהגיע לגיל הנישואים נחשב לחריג. דוגמה לכך היא האמור במסכת פסחים: "אמר רבי יוחנן: שלשה מכריז עליהן הקב"ה בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא, ועל עני המחזיר אבידה לבעליה, ועל עשיר המעשר פירותיו בצינעה". בציבור החרדי האשכנזי, בחור ישיבה שנשאר רווק בגיל מבוגר יחסית קרוי אלטער בחור. רווק המעוניין בזוגיות נכלל בקבוצה הקרויה פנויים פנויות.

ביהדות האורתודוקסית יש מהאשכנזים הנוהגים להתעטף בטלית רק אחרי החתונה. לפי מנהג זה, רווק מתעטף בטלית רק במקרים מיוחדים, כגון שליח ציבור, עלייה לתורה, או ברכת כהנים. מקורו של המנהג, הוא לימוד מן סמיכות הפרשיות של "גדילים תעשה לך" ו"כי יקח איש אשה".רווק המצוי בזוגיות מבלי שנישא קרוי ידוע בציבור, ולפי אחדים מחוקי מדינת ישראל דינו כנשוי.

רוטב

רוטב הוא תרחיף נוזלי בדרגות סמיכות שונות המשמש לשיפור הטעם של מאכלים במהלך הכנתם או בעת הגשתם. לרוב רטבים אינם נאכלים בפני עצמם, והם מוגשים כתוספת למאכל. רטבים קיימים בכל סוגי המטבחים השונים ברחבי העולם.

רוטב בשאמל

רוטב בשאמל (בצרפתית: Sauce Béchamel) הוא רביכה שעשויה מקמח מטוגן בחמאה ומבושל בחלב. סמיכות הרוטב משתנה בהתאם ליחסי החלב והקמח. נהוג להוסיף לרוטב מלח ותבלינים כמו פלפל ואגוז מוסקט.

רוטב בשאמל מכונה גם רוטב לבן והוא מהווה רוטב מרכזי במטבח הצרפתי.

הרוטב מוזכר לראשונה בספר Le Cuisinier François מאת השף פרנסואה פייר לה וארן אשר פורסם בשנת 1615. הרוטב נקרא על שם המרקיז לואי דה בשאמל על מנת לכבד את המרקיז (ולא, כפי שנטען בעבר, מכיוון שהמרקיז המציא את הרוטב).

רוטב בשאמל משמש כבסיס למספר רב של רטבים אחרים בהם:

רוטב מורניי (הכולל גבינה)

רוטב ננטואה (רוטב עם חמאה, שרימפים ושמנת)

רוטב מוטרד (רוטב לבן עם חרדל)

רוטב סווביז (רוטב בשאמל עם בצלים קצוצים)

צ'ולאמה (רוטב לבן עם פטריות או בשר)

תמורה (תחביר)

התמורה היא סוג של לוואי אשר צירופו לגרעין אינו יוצר סמיכות. בהגדרה פחות פורמלית, תמורה היא חלק ממשפט אשר מהווה ביטוי נרדף, או ביטוי נוסף המתאר את אותו הדבר. בניגוד ללוואי הסמיכות, אין חובת התאמה במין ובמספר בין התמורה לגרעין, לכן אחת הדרכים להבחין בין תמורה לסמיכות היא להעביר את הגרעין מצורת היחיד לצורת הרבים או להפך. כמו כן, ניתן לנצל את העובדה שיידוע של צירוף סמיכות נעשה על ידי הוספת ה"א הידיעה לסומך בלבד.

לדוגמה (החלקים המודגשים הם תמורה):

ראש הממשלה יצחק רבין נאם אתמול בכיכר.

הדוקטור אבי כהן הצליח לרפא אותי.

ראינו את הסרט "עבודת נמלים" בקולנוע ונהנינו מאוד.

ברמזור יש שלושה צבעים: אדום, כתום וירוק.

האות תא מרבוטה (בערבית: تاء مربوطة, מילולית: "תא קשורה") היא אחד מהסימנים בכתב הערבי, אף שאינה נחשבת לאחת מ-28 האותיות באלפבית הערבי. האות מופיעה רק בסופי מילים, ונהגית כאם קריאה ה"א או כ-תי"ו. צורת האות היא כצורת האות הערבית ه, בתוספת שתי נקודות (בדפוס) או קו ישר (בכתב יד) מעליה.

אחד מהשימושים המרכזיים של האות הוא הפיכת שם עצם מצורת זכר לצורת נקבה. לדוגמה: משמעות המילה وزير (וזיר) היא שר, ובתוספת ة מתקבלת המילה وزيرة (וזירה), שמשמעותה שרה. הדבר דומה להוספת אם הקריאה ה"א לשמות עצם בעברית במטרה להופכם מזכר לנקבה ("ילד" לעומת "ילדה"). הוספת תא מרבוטה כרוכה בהוספת תנועת /a/ לעיצור שלפניה, באמצעות סימן פתחה.

בדרך כלל תהגה האות ة כאם הקריאה ה"א, אך כאשר המילה המסתיימת ב-ة היא נסמך בצירוף סמיכות - היא תהגה כעיצור תי"ו. לדוגמה: המילה دولة (שמשמעה מדינה) תהגה "דאולה", ואילו הביטוי "دولة لبنان (מדינת לבנון) יהגה "דאולת לובנאן". גם כאן קיימת הקבלה לשפה העברית, בה אם הקריאה ה"א הופכת לאות תי"ו בצירופי סמיכות ("כיפה" לעומת "כיפת הסלע").

כאשר נוסף למילה כינוי קניין חבור, תהפוך ה-ة ל-ت. לדוגמה: دولتي (מדינתי; המדינה שלי).

צורת הרבים של מילה המסתיימת ב-ة נוצרת בדרך כלל על ידי השמטת האות והוספת ات (סיומת "-את"). לדוגמה: مؤسسة (מוסד), וברבים مؤسسات (מוסדות). עם זאת, קיימות מילים המסתיימות ב-ة וצורת הרבים שלהם שונה לחלוטין. לדוגמה: مدرسة (מדרסה) שמשמעותה בית ספר, וצורת הרבים שלה היא مدارس (מדארס).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.