סמיכה לרבנות

ביהדות, סמיכה לרבנות (נקראת גם: היתר הוראה או סמיכת זקנים) היא נתינת סמכויות למוסמך לפסוק הלכה על פי ראות עיניו, ולהיקרא בתואר רב. הסמיכה נעשית על ידי רב מוסמך, ובאישור חתימתו הנקרא "כתב סמיכה".

היסטוריה

הסמיכה המקורית המוזכרת בחז"ל הייתה רשות מיוחדת להיחשב כדיין ולדון דיני נפשות ודיני קנסות ולקדש חודשים ועוד דינים שצריך בהם דיין מוסמך. אבל בכל דיני איסור והיתר וטומאה וטהרה לא היה צורך בסמיכה וכל מי שידע את ההלכה יכול היה לפסוק. בזמנו של רבי גזרו שתלמיד בחיי רבו אל יורה בכל דבר לאחרים אלא אם כן נטל רשות מרבו[1]. בסוף תקופת הראשונים התחילו לכנות את נטילת הרשות הזאת סמיכה, והיו אף שחידשו אז שמי שאינו סמוך אינו רשאי להתעסק עם גיטין וחליצה.

סמיכה בתורה

בתורה (ספר דברים, פרק ל"ד, ספר במדבר, פרק כ"ז) מסופר שמשה סמך את יהושע ממשיכו. "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו". יש הרואים בהאצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים, המתוארת בספר במדבר פרק י"א, סמיכה של הזקנים. משה עצמו לא היה זקוק לסמיכה כי כוחו בא מאת הקב"ה, אך כאשר קרבו ימיו של משה למות, והוא ביקש מהקב"ה כי "יפקוד איש על העדה", הוא לימד אותו את דרך הסמיכה.

שלשלת הסמיכה

בעבר נמשכה, לפי המסורת, שלשלת של סמיכה ממשה רבנו, כאמור במשנה הראשונה של פרקי אבות: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". בסוף תקופת האמוראים לאחר אביי ורבא התבטלה סמיכה זו בעקבות גזירות הרומאים נגד הסמיכה.[2] מאחר שניתן לסמוך רק בארץ ישראל, לא היה אפשר לסמוך בבבל. אומנם מתשובת רב צמח בן פלטוי, גאון פומבדיתא בסוף המאה התשיעית, משתמע שבזמנו עוד דנו דיני קנסות וחבלות בארץ ישראל.[3]מגילת אחימעץ מסופר על החכם בשם רבי אהרן שירד מארץ ישראל לחוץ לארץ ודן שם מספר דיני נפשות[4].

רבי יהודה בן בבא

בסוף תקופת התנאים כששלטון הארץ היה ביד הרומאים הכירו הרומאים בחשיבות הסמיכה ושעל ידי זה מתאפשרת המשכיות המסורת של עם ישראל, ואסרו על הסמיכה. רבי יהודה בן בבא, שידע את חשיבות הסמיכה להמשכיותו של עם ישראל, סמך חמישה רבנים בגליל, בניגוד לגזרת מלכות שגזר הקיסר אדריאנוס (מסכת סנהדרין י"ד):

"גזרה מלכות גזרה על ישראל, שכל הסומך יהרג וכל הנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהם יעקרו..."

בן בבא סמך את הרבנים בעמק שבין אושא לשפרעם. הוא בחר מקום זה משום שלא היה בתחום שיפוטו של אף יישוב ולא היו מחריבים ערים גדולות אלו:

"ישב בין שני הרים גדולים ובין שתי ערים גדולות ובין שני תחומי שבת וסמך שם חמישה זקנים"

בין הזקנים שסמך היו רבי מאיר, ר' שמעון בן יוחאי, ר' יוסי בן חלפתא ורבי יהודה בן אלעאי.

בשעת הסמיכה הבחינו בחיילי רומי הרודפים אחריהם, רבי יהודה בן בבא נדחק למעבר בין ההרים וחסם בגופו את הרומאים ואמר לתלמידיו לברוח, ובכך ניצלו תלמידיו המוסמכים. הרומאים דקרו אותו בשלוש מאות חניתות. קברו מצוי בפאתי שפרעם.

על שם האירוע קרוי הצומת הסמוך לשפרעם בשם "צומת סומך".

בתקופת הגאונים

ממצאים אשר נתגלו על ידי חוקרים מסוימים מעידים שעוד בשנת ד'תתנ"ד המשיכה הסמיכה במקומות מסוימים.[5]

חידוש הסמיכה

הרמב"ם כתב שמסתבר לו שיכולים כל חכמי ארץ ישראל להתאסף ולחדש את הסמיכה.

ב-1538 ניסו רבני העיר צפת ובראשם רבי יעקב בֵּירָב לחדש את הסמיכה. רבי יעקב בירב סמך ארבעה חכמים: את רבי יוסף קארו, רבי משה מטראני (המבי"ט), רבי יוסף סאגיס ורבי משה קורדובירו (הרמ"ק). גם שרשרת סמיכה זו לא נמשכה יותר משני דורות, עקב התנגדותו של רבי לוי (בן רבי יעקב) בן חביב (הרלב"ח) שהיה רבה של ירושלים. הוא נימק זאת בכך שאין תוקף הלכתי לסמיכה כזאת. את טענותיו ערך הרלב"ח בספר הנקרא קונטרס הסמיכה.

רבי יוסף קארו שנסמך על ידי רבי יעקב בֵּירָב כנ"ל, כן המשיך את הסמיכה הזאת, בסומכו את רבי משה אלשיך שסמך את רבי חיים ויטאל, אך יש הסוברים לומר שחזר בזה, ורואים זאת מתוך שלא כתב זאת בשולחן ערוך שלו.

הסמיכה כיום

פעולה של סמיכת רב את תלמידו קיימת גם היום. אבל אין לה שום תוקף הלכתי משמעותי, והוא מהווה רק כהמלצה למחזיק התעודה, שהוא יכול לשמש כרב. מלבד סמיכה שסומכים רבנים את תלמידיהם באופן פרטי, הרבנות הראשית לישראל עורכת מבחני הסמכה ומסמיכה רבנים.

הסמכה ברבנות הראשית

קיימים ארבעה סוגי הסמכות הניתנות על ידי הרבנות הראשית לאנשים שעברו את מסלול המבחנים הנדרש לכל הסמכה:[6]

סמיכת נשים לרבנות

אף על פי שברוב פלגי היהדות האורתודוקסית מקובל כיום לעודד נשים ללמוד מעט תורה (בעיקר תנ"ך ומעט הלכות שרלוונטיות לגביהן), באופן מסורתי רק גברים לומדים בצורה עיונית את החומר הנדרש כדי להיות מוסמכים לרבנות. בתנועות היהדות הפרוגרסיביות שכיחה סמיכת נשים לרבנות באופן שוויני לגברים. נשים שהוסמכו לרבנות מעדיפות לרוב את התואר "רב" או "רבה" (ברבים, "רבות"), משום שהתואר "רבנית" ניתן מסורתית לאשתו של רב. עם זאת, במקרים בודדים הוסמכו נשים לרבנות גם בשולי הזרם האורתודוקסי של היהדות. כך הוסמכה למשל אוולין גודמן-טאו על ידי הרב הירושלמי יהונתן צ'יפמן, על מנת לכהן כרבה של הקהילה הרפורמית בווינה.

הרבה הראשונה הייתה רגינה יונאס שהוסמכה בגרמניה בשנת 1935. מאז 1972, כאשר סאלי פריסנד הוסמכה מטעם התנועה הרפורמית, היברו יוניון קולג' הסמיך 520 רבות (נכון ל-2007). איימי איילברג הייתה לרבה הקונסרבטיבית הראשונה בשנת 1985 (מתוך 177 נכון ל-2006). באירופה, מכון ליאו בק הסמיך לראשונה את ג'קי טאביק ב-1975 ומאז עוד 30 רבות.

על אף שכמעט ולא מתקיים דיון לגבי סמיכת נשים כרבנים רשמיים ביהדות האורתודוקסית, בשנים האחרונות מוקמות מסגרות שונות להכשרת נשים לתפקידים הלכתיים מקצועיים שונים:

  • בארצות הברית, הרבנים אבי וייס ושאול ברמן הקימו מכון חינוכי לנשים בשם 'תורת מרים'. הם אינם טוענים כי בוגרות המכון הן רבניות, אך מצפים כי ישתלבו בתפקידים מקצועיים בהנהגת הקהילה ותפקוד בית הכנסת.
  • הרב אריה סטריקובסקי עבד בשנות ה-90 עם הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא (אז הרב הראשי לישראל) להקמת תוכנית להכשרת טוענות רבניות בבתי הדין הרבניים. מאז הוכשרו למעלה מ-70 נשים כטוענות. סטריקובסקי טוען כי "הידע הנדרש להפוך לטוענת רבנית גדול מזה של סמיכה רגילה". הטוענות עובדות בישראל עם כל מגזרי היהדות השונים, כולל חרדים.
  • בישראל, קיימות מספר תוכניות להכשרת נשים כיועצות הלכה, בפרט בענייני נשים וטהרת המשפחהאוניברסיטת בר-אילן, מדרשת נשמת, מוסדות אור תורה סטון ועוד).

עם זאת, כל הרבנים החרדים וכן כמעט כל הרבנים האורתודוקסים, אינם מתירים סמיכת נשים לרבנות.

קישורים חיצוניים

י"ד בסיוון ה'תשע"ט (17 ביוני 2019)

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ה', עמוד ב'
  2. ^ רמב"ם קידוש החודש פ"ה ה"ד. רמב"ן ספר הזכות גיטין לו.
  3. ^ "ואם טען אותו נחבל ואומר שלחוהו עמי, לזה שחבל בי, לארץ ישראל שדנין דיני קנסות וחבלות, משלחין אותו לארץ ישראל;" - מתוך "חמדה גנוזה" קכ', הובאה כאן.
  4. ^ מגילת אחימעץ, מפעל המילון ההיסטורי
  5. ^ ח.י. בורנשטיין, ‏משפט הסמיכה וקורותיה, באתר "דעת".
  6. ^ מתכונת חדשה במבחני הרבנות הראשית לישראל, ג' בטבת ה'תשע"ז (1 בינואר 2017).
אלישע אבינר

הרב אלישע זושא (הכהן) אבינר (נולד ב-1954) הוא ראש הכולל בישיבת ברכת משה במעלה אדומים.

בית הוראה

בית הוראה הוא בית דין העוסק בפסיקת הלכות אורח חיים ויורה דעה. רבני בית ההוראה מכונים מו"צים ("מורי צדק") והם בעלי סמיכה לרבנות מסוג "יורה יורה". בבתי ההוראה נהוג בדרך כלל שהסמיכה נעשית על ידי הכשרה ("שימוש חכמים") של מספר חודשים (ישיבה ליד הרב בשעה שעונה לשאלות ומענה לשאלות בנוכחותו) אצל ראש בית ההוראה או אצל רבנים בכירים בבית ההוראה.

בשונה מבית דין, בבית הוראה יכול לשבת רב אחד בלבד, מכיוון שאין צורך בפסיקה של שלושה. בדרך כלל רוב רבני בית ההוראה מקבלים קהל בביתם או בבית כנסת בשכונתם.

בתי הוראה בדרך כלל מוקמים יחד עם בתי דין לממונות, וברוב המקרים הדיינים משמשים גם כמורי הוראה. לעיתים רבני ערים או רבני שכונות מקימים בית הוראה משלהם, כשלצידם מורים רבנים שהובאו על ידם, או שהוסמכו על ידם.

מטרת הקמת בתי ההוראה היא לתת מענה מסודר לשואלים, ובמקרים רבים היא נועדה לתת מענה לרוצים לשמוע פסקים של רב מסוים (כמו למשל בתי ההוראה של הרב שמואל וואזנר או של הרב נסים קרליץ או של הרב יעקב הילל, המורים על פי פסקי ראש בית ההוראה). מספר בתי הוראה מפעילים קו טלפון לשאלות במשך כל היממה.

בתי הוראה מפורסמים: בבני ברק: בתי ההוראה של הרב וואזנר, הרב קרליץ והרב מרדכי גרוס. בירושלים: בית ההוראה של העדה החרדית, או אהבת שלום של הרב יעקב הילל, או היכל הוראה של הרב משה בראנדסדורפר. בתי הוראה אלו מפעילים שלוחות או רבנים גם מחוץ לעירם, כמו בביתר עילית, מודיעין עילית צפת ובית שמש .

חזקיה הכהן רבין

הרב חזקיה הכהן רבין (א' בשבט ה'תרל"ב, 1872 – ט' בטבת ה'תש"ה, 1944) היה הרב הראשי וראש בית הדין בבוכרה, וצאצא למשפחת רבנים שכיהנו ברבנות ודיינות בבוכרה. בעלותו לארץ ישראל כיהן כדיין בבית הדין לעדת הספרדים בירושלים.

יצחק יוסף כהן

יצחק יוסף כהן (כ"ג בסיון תרפ"ג, יוני 1923 – כ"ג בחשוון תשנ"ז, נובמבר 1996) היה חוקר, היסטוריון וביבליוגרף של הספר העברי.

ישיבת הדר

ישיבת הדר הוקמה בעיר ניו יורק בקיץ ה'תשס"ז (2007) על ידי מכון הדר בתור הישיבה הראשונה בארצות הברית שבה לומדים יחד גברים ונשים. הישיבה אינה משייכת את עצמה לאף אחד מהזרמים ביהדות, אך מאפייניה דומים לאלה של הזרם הקונסרבטיבי.

בישיבה לומדים במשך השנה כ-25 תלמידים ובתוכנית הקיץ כ-40 תלמידים, רוב תלמידי הישיבה הם מארצות הברית אך ישנה קבוצה של תלמידים מישראל וממדינות אחרות.

ישיבת הר עציון

ישיבת הר עציון (מכונה: ישיבת הגוש או הגוש), היא ישיבת הסדר באלון שבות שבגוש עציון שהוקמה בתשכ"ח. הישיבה מתאפיינת בלימוד גמרא בשיטת בריסק, בעיסוק נרחב בלימוד תנ"ך ובקו מחשבתי ליברלי יחסית, לא מעט על פי דרכם של ראשי הישיבה הראשונים, הרב יהודה עמיטל והרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין.

בישיבה לומדים מאות תלמידים, מישראל ומחוץ לה, ועשרות אברכים[דרוש מקור]. משולבים בה תלמידים בעלי צרכים מיוחדים במסגרת תוכנית "דרכנו". יש לה אלפי בוגרים.

ישיבת חכמי לובלין

ישיבת חכמי לובלין (המוכרת גם כיח"ל) הוקמה בעיר לובלין בפולין בשנת 1930 על ידי רבי מאיר שפירא (מייסד מפעל הדף היומי). לאחר מכן החליפוהו הרב אריה צבי פרומר (רבה של העיר קוז'יגלוב), הרב אריה לייב לנדא והרב אברהם יעקב הורוביץ.

ישיבת תומכי תמימים מוריסטאון

המכללה הרבנית של אמריקה (באנגלית: Rabbinical College of America; מוכרת כישיבת תומכי תמימים מוריסטאון) הוא המטה המרכזי של חב"ד בניו ג'רזי השוכן במוריסטאון. המוסד כולל ישיבה גדולה - סניף של ישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש, ישיבת "תפארת בחורים" לבעלי תשובה (עם מסלול לתואר ראשון בלימודי דת), כולל אברכים, תלמוד תורה, בית ספר לבנות, הוצאת ספרים, מחנה קיץ, ומכון סמיכה לרבנות.

מאיר שורץ

מאיר שוַרץ (נולד ב-28 בינואר 1926) הוא ביולוג וחוקר השואה. מחלוצי שיטת ההידרופוניקה בעולם. מייסד עמותת "בית אשכנז" לחקר שואת יהודי גרמניה ולתיעוד הקהילות היהודיות שנחרבו בשואה. כיהן כנשיא אגודת מדענים שומרי תורה ובעל סמיכה לרבנות.

מרא דאתרא

מָרָא דְאַתְרָא, (מארמית "אדון המקום") הוא כינויו של הרב המקומי. מבחינת ההלכה היהודית פסיקותיו מחייבות את אנשי מקומו בזמן כהונתו, אולם כיום, עם שיפור אמצעי התקשורת בין מקומות, הולך מעמדו ונשחק.

מרכז צדק לנשים

מרכז צדק לנשים היא עמותה, שנוסדה בשנת 2004, העוסקת בזכויות נשים במערכת בתי הדין הרבניים בישראל. מטרת העמותה, כעולה מפרסומיה, היא "להגן על זכותן של נשים לשוויון, לכבוד ולצדק במסגרת ההלכה היהודית", וכן "לגייס את המדינה, בכלל, ובתי המשפט האזרחיים, בפרט, לתקן את העוול והנזק שנגרמים לנשים מחמת פסקי הדין של בתי הדין הרבניים וכתוצאה ממדיניויות לקויות של הממסד הרבני".

ניל גילמן

הרב ניל גילמן (אנגלית: Neil Gillman; ‏ 11 בספטמבר 1933 - 24 בנובמבר 2017) היה תאולוג והוגה יהודי-אמריקאי, מראשי האגף המודרניסטי ביהדות הקונסרבטיבית.

גילמן נולד בקוויבק. במהלך לימודיו לתואר ראשון בצרפתית ופילוסופיה באוניברסיטת מקגיל, אותו סיים ב-1954, החליט לפנות לקריירה רבנית לאחר שנכח בהרצאה של ויל הרברג. הוא נפגש עם לואיס פינקלשטיין לפני שפנה ללמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה הקונסרבטיבי, והלה המליץ לו להיוותר במוסד כמרצה ולא לצאת לכהונה כרב בית-כנסת. גילמן קיבל סמיכה לרבנות ב-1960, במקביל להשלמת תואר שני בספרות עברית. במהלך לימודיו נכח בהרצאות של מרדכי קפלן – שלדבריו, השפיע עליו רבות עם קביעתו ש"היהדות היא מה שהיהודים אומרים שהיא" – ואברהם יהושע השל. ב-1959 החל ללמד בסמינר כמדריך; ב-1970 קודם לדיקאן לענייני סטודנטים. ב-1975 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת קולומביה, על דיסרטציה שעסקה בפילוסוף האקזיסטנציאליסטי-נוצרי גבריאל מרסל ובמשנתו הדתית. באותה שנה קודם לדיקאן הסמינר לעניינים אקדמיים, וב-1980 לראש מכון ההכשרה לרבנים, תפקיד בו כיהן שנה. בין 1990 ל-1997 ושוב מ-2003 עד 2007 עמד בראש המחלקה למחשבת ישראל בסמינר. ב-2009 פרש למעמד של פרופסור אמריטוס.

גילמן אמר כי כיוון את מאמציו ליישב בין מה שלמד במוסד על ביקורת המקרא ועל כך ש"מעמד הר סיני לא התרחש מעולם" מחד ועל הצורך לשמור את ההלכה בקפדנות מאידך. משלב מוקדם נחשף לרעיונות הנטורליזם והאקזיסטנציאליזם הדתי שהובעו בספריו של פאול טיליך ותאולוגים נוצרים אחרים, והשתכנע כי הפתרון מצוי בגישה זו שמסיטה את הדגש מאופיו העל-טבעי של הבורא.

בראשית שנות ה-80 הסתמן כמנהיג באגף המודרניסטי של הקונסרבטיבים, המטיף לגמישות רבה יותר: ב-1983 קרא לראשי הסמינר לחדול מה"עמימות המזיקה" שאפיינה את התנועה מאז ומתמיד בכל הקשור לתאולוגיה ולהצהיר בבירור במה הם מאמינים. ב-1985 – שנה לאחר פרישת הארכי-שמרנים בראשות דוד הלבני עקב ההסכמה להכשיר נשים לרבנות – הצליח לשכנע אותם להכניס קורס אקדמי בנושא, לראשונה בתולדות בית המדרש. ב-1990 פרסם את עיקרי תפישתו בספרו "שרידים מקודשים" (Sacred Fragments), שבו עמד על דעתו שהאל לא הכתיב מעולם את רצונו באופן מפורש וכי הדת היוותה עיבוד חוויה קולקטיבית של העם היהודי בהבנתו המשתפרת את העולם. המדע והרציונליזם של העידן המודרני שברו את התודעה האחידה הזאת והפכו אותה לרסיסים של מצוות ומנהגים, אך אלה ראויים שישמרו עליהם. גילמן הוסיף ופיתח את ראייתו את הדת כ"מיתוס", מושג שהוא מגדיר כאופן שבו בני-אדם רוקמים ביחד אמיתות שונות כדי ליצור חויה רוחנית משמעותית. ב-1993 פרש את רעיונותיו שוב ב"יהדות קונסרבטיבית: המאה החדשה", בו סקר את תולדות הזרם מבעד להשקפתו. הספר ספג ביקורת מגורמים שמרניים בתנועה, בין היתר על כך שהציג את אברהם יהושע השל ותפישתו על התורה בתור מדרש כקרובים לעמדותיו. גילמן היה גם שותף לניסיון הראשון להגדיר את המצע הקונסרבטיבי באופן ברור; הוא היה אחד מחברי הוועדה שניסחו את הצהרת "אמת ואמונה" הכוללנית ב-1988. בדצמבר 2005 קרא לתנועה להפסיק להגדיר את עצמה כהלכתית, לאחר שלדבריו נסוגה בעשורים הקודמים משורה של עמדות שהיו מחויבות מראייה כזאת.

נפתלי כ"ץ

רבי נפתלי כ"ץ (ה'ת"ט; 1648 - כ"ד בטבת ה'תע"ט; 15 בינואר 1719) היה רב, מקובל, אב בית דין וראש ישיבה.

נפתלי שוורץ

הרב נפתלי הכהן שוורץ (י"ד באלול תר"ו – תרנ"ז) היה רב ומחבר ספרים.

נולד בעיר מאד, שם שימש אביו שהיה גם רבו המובהק, אברהם יהודה שוורץ, אבי משפחת הכהן שוורץ, לימים כרב הקהילה. בשנת תר"ל קיבל סמיכה לרבנות מהרב יקותיאל יהודה טייטלבוים מסיגט, רבי שמעון סופר מקרקוב והמהר"ם שיק.

עם נישואיו ישב בעיירת מגורי משפחת אשתו ונסמך על שולחן חותנו. משם עבר לעיר ברגסס בה שימש אביו כרב, עזר לאביו בענייני הרבנות וכן עסק במסחר ספרים. עם פטירת אשתו נשא לאשה את בת הגביר יהודה אריה פרוכטר מווישווה, עבר לגור בעיר ועמד בראשות ישיבה במקום.

עם פטירת אביו בשנת תרמ"ד נתקבל לרבה של מאד, וייסד בה ישיבה מהגדולות בהונגריה.

נפטר באופן פתאומי בשנת תרנ"ז, והוא בן חמישים בלבד.

סטיבן גרינברג

הרב סטיבן גרינברג (באנגלית: Steven Greenberg; נולד ב-19 ביוני 1956) הוא רב אמריקני בעל סמיכה לרבנות מהסמינר האורתודוקסי לרבנות בישיבה יוניברסיטי. הוא מכונה בתואר הרב האורתודוקסי הראשון שיצא מהארון, לאחר שנחשף לציבור בכתבה בעיתון מעריב בשנת 1999, והשתתף בסרט תיעודי, "לפניך ברעדה" בשנת 2001, שעסק ביהודים אורתודוקסיים הומואים ולסביות. יהודים אורתודוקסיים, בהם רבנים רבים, אינם רואים בו רב אורתודוקסי, בין השאר על רקע פרשנותו לאיסור "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה:", לפיה הוא אוסר יחסי מין בין גברים רק כשנועדו להחיל את כוחו ואדנותו של הגבר האקטיבי.

גרינברג הוא עמית הוראה בכיר ומנהל פרויקט במרכז היהודי-לאומי לחשיבה ומנהיגות, ומחבר הספר "Wrestling with God and Men: Homosexuality in the Jewish Tradition" ("להיאבק עם אלוהים ועם אנשים: הומוסקסואליות במסורת יהודית"), שקיבל את פרס הספר היהודי לקטגוריית פילוסופיה ומחשבה בשנת 2005. הספר תורגם לעברית ויצא לאור בישראל בשנת 2013.

גרינברג מדורג במקום 44 ברשימת "50 הרבנים המובילים בארצות הברית לשנת 2012", של אתר האינטרנט The Daily Beast ומגזין ניוזוויק.

גרינברג מתגורר בסינסינטי עם בן זוגו, סטיבן גולשטין ובתם שנולדה ב-11 בנובמבר 2010.

סמיכה

האם התכוונתם ל...

ציון לוי

הרב ציון רחמים לוי ( אלול תרפ"ה, 1925 - מר חשוון תשס"ט, 2008) היה הרב הראשי של יהדות פנמה במשך 57 שנים.

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

רב (אישה)

רַב או רַבָּה הוא תואר לאישה שהוסמכה באופן כלשהו לרבנות או המשמשת בתפקיד רב. התואר נמצא בשימוש החל מהמאה העשרים. בשנת 1972 הוסמכה לראשונה אישה באופן רשמי בידי התנועה הרפורמית, ומאוחר יותר הוסמכו נשים גם בתנועה הקונסרבטיבית ובזרמים ליברליים נוספים. עקבות ראשונות לקיומן של נשים שרצו להיסמך לרבנות ניתן למצוא עוד במאה ה-19.

במרכז הדיון אם לאפשר הסמכת נשים לרבנות ולפסיקת הלכות עומדת שאלת עמדת ההלכה וכיבוד המסורת. בעוד שזרמים מסוימים מאפשרים סמיכת נשים מראשית קיומם (יהדות רקונסטרוקטיבית), הדיון על הסמכת נשים עורר מחלוקת ארוכה בתנועות אחרות (יהדות קונסרבטיבית והיהדות הרפורמית), אשר בסופו של דבר שילבו נשים רבניות. ביהדות האורתודוקסית לא מקובלת סמיכה, ויותר נפוץ מעמד ביניים של נשים בעלות הסמכה תורנית מוכרת.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.