סיקריים

הסִיקָרִיִיםלטינית: Sicarii; בספרות המאוחרת נקראו גם: סִיקְרִיקִים) היו קנאים קיצוניים[1] שהתבלטו בתקופת המרד הגדול של יהודה נגד הכובשים הרומאים.

KMM - Dakien Cugir Sica
פגיון סיקה מהמאה הראשונה לפני הספירה.

מקור השם

השם סיקריים נגזר מן המילה "סיקה" (בלטינית: Sica - חרב מעוקלת קצרה או פגיון ארוך ששימש מתנקשים), מאחר שבני קבוצה זו נהגו לשאת פגיון מתחת לבגדיהם-גלימותיהם. "סיקרי" היה כינוי בלטינית לרוצחים, ובמיוחד רוצחי חרש.[2] ממילה זו נגזר הביטוי "מתנקש" בלטינית (sicarius).

המאבק נגד הרומאים

הסיקריים היו ידועים כקבוצה אלימה, שאינה בוחלת באף אמצעי, כולל רצח פוליטי, כדי להשיג את מטרתם: עצמאות יהודית אל מול רומא. יוסף קלוזנר משייך את הסיקריים אל קבוצת איסיים פעילה שניסתה בכוח להביא את המשיח המיוחל, גם באמצעות טרור.[3] הסיקריים פעלו גם נגד החברה היהודית הגבוהה, שהייתה קרובה יותר לשלטונות הרומיים, כמגמה לשינוי חברתי. כך לדוגמה הם הציתו את הארכיון העירוני שבו היו שמורים שטרות החוב. פעולותיהם במישור זה הקנו להם אהדה אצל השכבה הענייה של האוכלוסייה.

יוסף בן מתתיהו מספר שאנטוניוס פליקס, הנציב הרומי ביהודה, תפס והעניש מורדים פורעי חוק רבים, אותם הוא מכנה "שודדים". אולם לאחר הצלחה זו של הנציב, התחזקה קבוצה חדשה של מורדים, שלהם טקטיקה חדשה:

... וכאשר טהרה הארץ מהשודדים האלה צמח וגדל בירושלים מין שודדים אחרים, אלה הנקובים סיקריים. הם היו רוצחים את האנשים בעצם היום ובראש חוצות העיר ובחרו להם להתערב ביום מועד בקרב ההמון החוגג, בהסתירם תחת בגדיהם חרבות קצרות, ובהן המיתו את אנשי חרמם, וכאשר נפלו האנשים חללים, היו הרוצחים צועקים חמס יחד עם כל ההמון... יונתן הכהן הגדול היה הראשון שנשחט בידיהם ואחריו נרצחו אנשים רבים מדי יום ביומו.... כמו בעת מלחמה ירא כל איש, פן יבוא מותו פתאום, ומרחוק נזהר מאנשי ריבו, וגם חדל לבטוח באוהביו הקרובים... כה מהירים היו האורבים האלה במלאכתם וכה השכילו להעלם מן העין!

עם פרוץ המרד הגדול בירושלים בשנת 66, קבוצת קנאים סיקריים[4] בהנהגת מנחם בן יהודה[5] השתלטה על מצדה. בירושלים השתלטו המורדים על הר הבית, ובחג קורבן העצים בט"ו באב לא אפשרו ליריביהם הפוליטיים להגיע אל בית המקדש. מי שכן הורשה לעלות להר הבית, היו בני השכבות החלשות, וביניהם הסתננו הסיקריים, שהיו תגבורת מכרעת למורדים נגד צבאו של אגריפס הראשון.[6]

לאחר שנרצח מנחם בירושלים, הגיע למצדה אחיינו, אלעזר בן יאיר, ועמד בראש המתבצרים. הסיקריים במצדה נהגו לפשוט על היישובים היהודיים הקרובים. בחג הפסח פשטו על עין גדי ובזזו את המקום: "המיתו את החלשים אשר לא היה להם כוח לברוח, את הנשים והילדים, שבע מאות נפש ומעלה".[7]

בימי המצור על ירושלים היו הסיקריים ממובילי ההתנגדות לרומאים וזרעו טרור בקרב כל מי שהעז להתנגד להם. על פי המסופר בתלמוד, הם שמרו על השערים ולא נתנו לאיש לצאת. רבן יוחנן בן זכאי, ממנהיגי הפרושים בירושלים, נפגש עם מנהיגם, אבא סיקרא - "ריש ביריוני דירושלם", שהיה אחיינו, ובא אליו בטרוניות על שהם שרפו את כל האוכל (אוצרות המזון) ומרעיבים את כולם למוות. אחיינו השיב לו שאין לו שליטה עליהם, ואם ינסה למתן אותם הם יהרגוהו. הוא יעץ לדודו שיביים את מותו כדי לצאת מהעיר, להפגש עם המצביא הרומאי אספסיינוס. רבן יוחנן בן זכאי עשה כדבריו וכשתלמידיו הוציאו אותו לקבורה הוא כמעט נדקר בידי הסיקריים, כאשר רצו לוודא שאין איש שיוצא בחיים מתוך ירושלים.[8]

הסיקריים במצדה, לאחר שגורשו מירושלים בשלבים הראשונים של המרד בשנת 66, לא השתתפו בו יותר באופן פעיל, אלא נשארו במצדה,[9] אפילו כאשר ביקש מהם שמעון בר גיורא להצטרף לגדודיו.[10] לאחר חורבן בית המקדש וכניעת כל הארץ, נותרו עדיין המורדים המתבצרים במצדה, שהציקו ליישובים שנכנעו לרומאים, בטענה שאין ממש הבדל בינם לבין האויבים, "כי בחרו להיות עבדים לרומאים". אולם יוסף בן מתתיהו טוען כי מדובר בתירוץ: "הטענה הזאת הייתה רק כסות-עיניים על אכזריותם ותאוות-בצעם...כי פגיעתם הייתה קשה גם על האנשים אשר חברו אליהם והרימו יד ברומאים איתם יחד. ומדי שמוע הסיקריים דברי-תוכחה על תרמית-לבבם, הוסיפו עוד לרדוף בעברת-זדון את המוכיחים".[11] הסיקריים במצדה התאבדו שם בשנת 73, לאחר מצור ממושך של הצבא הרומי.[12]

יוסף בן מתתיהו מספר כי בזמן המרד הגדול, נמלטו סיקריים רבים לאלכסנדריה שבמצרים, וגם לאחר סיומו של המרד, עדיין שאפו לחידושו. הם שכנעו רבים מיהודי אלכסנדריה שארחו אותם "לקום ולהלחם בעד החרות" ולהאמין כי אין הרומאים ראויים לשלוט עליהם, וכי עליהם "לקבל את עול מלכות אלהים לבדו". כאשר יצאו נגדם כמה ממכובדי הקהילה, רצחו אותם הסיקריים. מנהיגי הקהילה שכנעו את היהודים להסגיר את הקבוצה המרדנית. הם התנפלו עליהם ותפסו 600 מהם. אחרים הצליחו להימלט אל מצרים העליונה ואל העיר נא, אולם נתפסו אחרי זמן קצר ועונו קשות: "וכל רואיהם תמהו ונבהלו על כוח-סבלם הכביר ועל תכונת רוחם, אשר האחד יקרא לה בשם מרי-שגעון והשני בשם עזוז-אמונה". יוסף מספר שמעניהם דרשו מהם רק להודות כי "הם מקבלים עליהם את עול מלכות הקיסר". אולם הם סירבו להיכנע: "איש לא הוציא הגה מפיו, כי אם כולם התחזקו בדעתם והתגברו על יסוריהם הנוראים, כאילו לא חשו את מכאובי בשרם, וכמעט בשמחת-נפש קבלו את עינוייהם ואת להט-האש... ככה ניצח עוז-הרוח את רפיון-הבשר!".[13] לופוס, הנציב הרומי באלכסנדריה, דיווח לקיסר על פעילותה של תנועת הסיקריים בעיר, והקיסר, שחשש ממוקד נוסף למרד יהודי חדש, הורה לו להרוס את מקדש חוניו. לופוס הוציא ממנו חלק מכלי הקודש וסגר את שעריו.[14] יוסף בן מתתיהו מספר עוד כי "כמחלה רעה פשטה משובת הסיקריים גם אל קירני".[15]

עיקר ידיעותינו על הסיקריים מיוסף בן מתתיהו, שהיה בן חסותו של הקיסר אספסיאנוס ודעתו עליהם הייתה שלילית, ויש הסוברים שעובדה זו משפיעה על אופי הידיעות שבידינו. אמנם גם בתלמוד ישנה לא מעט ביקורת, ומאידך - שתיקה רועמת לגבי מעשה מצדה ובכלל לגבי המרד, וסיבת השתיקה - מעבר לפרגמטיזם - ריאל-פוליטיק ביוזמת ריב"ז ויורשיו לאחר חורבן הבית השני. על פי יוסף בן מתתיהו וחז"ל, המלחמה הפנימית שחוללו הסיקריים הייתה הסיבה העיקרית לחורבן.

סיקריקון

במשנה נמצאת המילה "סיקריקון", שהיא צורה יוונית שנגזרה מהמילה הלטינית, ופירושה: העניינים הנוגעים במעשי רוצחים ושודדים.[2]

בספרות חז"ל הוזכרו בכמה הקשרים "סיקריקון" ו"סיקרין". "סיקריקונים" אלו היו גויים גזלנים וחמסנים שניצלו את המצב המדיני המעורער של היהודים בארץ יהודה שכלל גזרות שמד (בהם גם גזירות אדריאנוס) ושדדו קרקעות מהיהודים בכוח הזרוע, תוך איומים על חיי הנגזל. המשנה קובעת כי קרקע שנרכשה מסיקריקון - אין תוקף לרכישה. עם זאת הדבר לא היה קבוע, והוא היה תלוי במצבם המדיני של היהודים מול השלטונות.

ה"סיקריקון" היה מאוחר מעט מקבוצת הסיקריים שבזמן חורבן הבית.[16]

בתרבות

בשנת 2003 הוצאת ידיעות אחרונות הוציאה לאור את ספרה של מינו בן גיגי - רומן בשם אני, שלום בת שמואל. הספר מתאר את חייה של צעירה ירושלמית ששיכלה את בעלה ושני ילדיה בימי המצור על ירושלים. לאחר נפילת ירושלים היא פונה אל המדבר וחוברת לסיקריים שמתבצרים במצדה. בימי המצור על מצדה היא נלקחת על ידי מפקד המצור, סילבה, והופכת לפילגשו.

שימוש בשם בעת החדשה

  • בהשראת שיר שחיבר אורי צבי גרינברג, שבו קרא לעשות "כדין הסיקריקים",[17] כינו את עצמם חברי ברית הבריונים "סיקריים".
  • בתחילת המאה ה-21 החל שימוש בביטוי "סיקריקים" עבור חרדים קיצוניים ואנטי-ציוניים, מקרב אנשי נטורי קרתא או הדומים להם, המפעילים אלימות כדי להשיג את מטרותיהם. הכינוי הוצמד להם על ידי ישראל אהרן קלצקין, אשר ניהל בית דפוס בירושלים והתגלע מאבק בינו ובין קבוצה קנאית. הוא בחר בשם זה כדי להבחין בין קנאים הנשמעים להוראות הרבנים המרכזיים בציבור החרדי לבין אלה המתעלמים מהם. באוגוסט 2018 פסק בית משפט השלום בירושלים פיצויים לבני זוג שתבעו את אתר כיכר השבת ועורכיו, לאחר שאלה כינו אותם מספר פעמים "סיקריקים".[18]
  • רוצחים שכירים שפעלו בקולומביה בתקופת מאבק קרטלי הסמים נקראו sicarios. המונח בשימוש עד היום ואף זלג למדינות אחרות באמריקה הלטינית.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק י"ז, פסקה ו'
  2. ^ 2.0 2.1 תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים (תרגום שמחוני), הערות ובאורים לספר ב, פרק י"ג, פסקה ג'
  3. ^ יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, מהדורת תשי"ט, עמ' 336
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז', ח', א'-ב'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים (תרגום שמחוני), ספר ב', י"ז, ח'
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק י"ז, פסקה ו' (תרגום שמחוני)
  7. ^ יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ד', פרק ז', פסקה ב'
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
  9. ^ ישראל לי לוין, ‏דיון: הקנאים בסוף תקופת בית שני כבעיה היסטוריוגראפית, קתדרה 1, אלול תשל"ו, עמ' 43
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ד', פרק ט', פסקה ג', סעיפים 508-507
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ח', פסקה א' (תרגום שמחוני)
  12. ^ יוסף בן-מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק ט', פסקה א'
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י', פסקה א' (תרגום שמחוני)
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י', פסקאות ב' ו-ד'
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ז', פרק י"א, פסקה א' (תרגום שמחוני)
  16. ^ גדליהו אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, חלק ב', תל אביב, תשט"ז, עמ' 122
  17. ^ תום שגב, ימי הכלניות, עמ' 313
  18. ^ השופט אילן סלע בפסק דין הירשמן נ' כיכר השבת, 15 באוגוסט 2018.
אלעזר בן יאיר

אלעזר בן יאיר היה צאצא של יהודה הגלילי, מנהיג קנאי בתקופה שקדמה למרד הגדול. הוא היה ממנהיגי הסיקריים בתקופת המרד הגדול ומנהיג המעוז האחרון במרד – מצדה.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

הפילוסופיה הרביעית

הפילוסופיה הרביעית הוא הכינוי שהעניק יוסף בן מתתיהו (והמקובל כיום) לאסכולה של כת יהודית, שהתקיימה לצד שלוש הכיתות המוכרות של תקופת בית שני: הצדוקים, הפרושים והאיסיים; כת זו נוסדה בידי יהודה בן חזקיה הקנאי הגלילי בשנת 6 לספירה.

הקבוצה ראתה בחתירה לחרות מדינית חזות הכל, עד כדי העלאתה לדרגת ערך דתי. היא האמינה אך ורק במנהיגותו של אלוהים עד כדי מוכנות לסבול כל עינוי, עד מוות, ובלבד שלא תאלץ להכיר באדנותו/סמכותו העליונה של מנהיג בשר-ודם. כניעה לקיסר הרומי נתפשה אצלם כעבירה דתית חמורה; הם האמינו כי מלכות האל בוא-תבוא, בהתערבות האדם. מתוקף קנאותה גיבשו לעצמם אנשי הקבוצה את דרכי הפעולה הבאות: קידוש המרד ברומאים, מוכנות למסירת נפשם על מימוש המטרה ונכונות לאכוף את העקרון על כל אחד אחר כדי לצרפו אליהם. רעיונות הפילוסופיה הרביעית שימשו מסד רעיוני לקנאי המרד הגדול, ובפרט לסיקריים.

חנניה בן נדבאי

חנניה בן נדבאי או נבדאי (בתלמוד: יוחנן בן נדבאי או נרבאי; ? - 66 לספירה) היה כהן גדול בבית המקדש השני ואביו של אלעזר בן חנניה, ממנהיגי המרד הגדול.

טרור

טרור הוא טקטיקה של מאבק אלים, המופנה בעיקר כלפי אזרחים, לשם השגת מטרות פוליטיות-חברתיות. בין השאר, טקטיקת הטרור מושתתת על הפעלת לחץ על ממשלים ועמים, תוך חתירה לשינוי מדיניות ואף להפלת משטרים. החוקרים נחלקים ביניהם בנוגע להגדרה המדויקת של המושג טרור. כך למשל, ישנה מחלוקת האם לתאר מעשי אלימות מסוימים מצד מדינות כמעשה "טרור מדינתי". מעשה הפוגע באזרחים בניגוד לדיני המלחמה מוגדר לרוב כפעולת טרור. פיגועי 11 בספטמבר, בהם נרצחו קרוב ל-3,000 בני אדם, נחשבים לפעולת הטרור הגדולה בהיסטוריה (אם אין מחשיבים מעשי אלימות של מדינות נגד אזרחים כפעולת טרור).

יהדות מצרים

יהדות מצרים היא קהילה יהודית עתיקה, אשר הוקמה על ידי פליטים מארץ ישראל שהגיעו למצרים עם ירמיהו הנביא לאחר חורבן הבית הראשון. לאחר מכן, בתקופת ממלכת פרס ובתקופה ההלניסטית הובאו למצרים שכירי חרב יהודים כדי להגן על גבולות המדינה בדרום ובמזרח. כאשר הוקמה אלכסנדריה על ידי אלכסנדר מוקדון, נוסדה קהילה יהודית גדולה בעיר והם התגוררו בשנים מתוך חמשת רבעי העיר. באלכסנדריה היה בית כנסת גדול במיוחד, אשר עליו מסופר במקורות התלמודיים. מאלכסנדריה יצאו סוחרים שהקימו את הקהילות היהודיות ברומא וסביבתה.

במרידות נגד האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני, הגירושים והתנכלויות פגעו בקהילה ויהדות מצרים ירדה מחשיבותה. לאחר הכיבוש המוסלמי הגיעו למצרים הקראים, פעלו בה החכמים רבי סעדיה גאון והרמב"ם, שאף היה רופאו של שליט מצרים.

לקראת התקופה העות'מאנית הגיעו למצרים גולי ספרד. במאה ה-18 החלה החדירה האירופית למצרים. פתיחת תעלת סואץ והגברת מעבר הסחורות להודו ולמזרח הרחוק דרך התעלה גרמו לעליית חשיבתן של ערי מצרים כמרכזי מסחר. התוצאה הייתה נהירה של יהודים, כולל אשכנזים למצרים. ההגירה של יהודי מזרח-אירופה גברה אחרי הרדיפות בסוף המאה ה-19, ואלו הקימו קהילה נפרדת בקהיר. ההתנכלות ליהודים מ-1948, רדיפת היהודים שערך שליט מצרים גמאל עבד אל נאצר, עסק הביש שהתרחש בשנת 1952, נטישת הבריטים את תעלת סואץ ומלחמת סיני הביאו לקיצה של יהדות עתיקת יומין זו.

לפי משרד החוץ, ב-2007 מנתה הקהילה כ–40 איש בלבד, מתוכם 30 באלכסנדריה. בראש הקהילה בקהיר עמדה עד פטירתה באפריל 2013, כרמן וינשטיין, ובראש הקהילה באלכסנדריה עומד ד"ר מקס סלאמה.

מוצא ביתא ישראל

ההתיישבות היהודית לחופי הים האדום החלה כבר בעת העתיקה. המקרא מתאר קשרי סחר בין ממלכת ישראל המאוחדת בימי שלמה המלך לאזור זה, ומאוחר יותר בין ממלכת יהודה לבין ממלכת סבא (היא שבא) ואופיר. אחרי הכיבוש האשורי והבבלי של ארץ ישראל היגרו רבים מבני שבטי ישראל דרומה לחצי האי ערב, למצרים ולממלכת כוש.[דרוש מקור] משערים כי גלי הגירה אלה הם המקור הראשוני להיווצרות קהילות יהדות תימן וביתא ישראל בשטחי תימן, אתיופיה, אריתריאה וג'יבוטי של ימינו ויותר מאוחר להגירת יהודים מאזורים אלו ויצירת קהילות בני ישראל ויהדות קוצ'ין שבהודו. רב הנסתר על הגלוי בשאלת מוצאן של קהילות אלה, שדברי ימיהן מצטלבים לתקופות קצרות ושבים ונפרדים עד מחצית המאה התשע-עשרה.

מנחם בן יהודה

מנחם בן יהודה הגלילי (? - 66 לספירה) היה מראשי המורדים וממנהיגיו הראשונים של המרד הגדול.

כרבים ממנהיגי המרד הגדול, כל הידוע על מנחם לקוח מכתבי יוסף בן מתתיהו ואין מקורות נוספים המעידים על חייו.

מצדה

מְצָדָה (מַסָּדָה בכתיב מיושן) הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו - "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני, תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר ומשאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים.

לאחר כיבוש מצדה בשנת 73 שקע ההר אל תהומות השכחה עד שנתגלה מחדש על ידי חוקרים בני המאה ה-19. חפירות ארכאולוגיות אינטנסיביות נערכו במצדה ובמידה פחותה במערכת המצור הרומאית שלרגליה החל משנות ה-60 של המאה ה-20, אז נחפר ונחקר רובו המכריע של האתר כולו.

בעוד המסורת הרבנית העלימה כמעט לגמרי את סיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה במשך מאות שנים, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות לאומית וריבונות. בשנות ה-30 של המאה ה-20 מצדה הפכה לאתר עלייה לרגל של מטיילים ומסעות של תנועות הנוער ולאחר הקמת מדינת ישראל כאתר השבעה של טירונים בצה"ל מחילות שונים הנשבעים שנית מצדה לא תיפול - מטבע לשון הלקוחה מן הפואמה מסדה. בסוף המאה ה-20 חל כרסום במעמדה של מצדה כמיתוס ציוני ויש הנרתעים מהמסר המשתקף מהקנאות הקיצונית של הסיקריים ומבחירתם להתאבד על פסגת מצדה. בעשור השני של המאה ה-21 התחדשה מסורת המסעות אצל תנועות הנוער.בשנת 1968 הוכרזה מצדה כגן לאומי בשטח של 3,400 דונם, ובשנת 2001 הכריז עליה ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. מדי שנה פוקדים את האתר כ-750,000 מבקרים והוא נחשב לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בישראל.

מקדש חוניו

מקדש חוניו היה מרכז פולחן יהודי במצרים. הוא היה מבנה בצורת בית המקדש ובתוכו מזבח, שבנה חוניו בלאונטופוליס, אשר שכנה במחוז של העיר און (הליופוליס) במצרים. המקדש התגלה בחפירות הארכאולוגיות במשלחת בראשות הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי. החפירות התקימו בשנים 1905–1906.

משה גיל

משה גיל (ל' בשבט תרפ"א - כ"ב שבט תשע"ד, 8 בפברואר 1921 - 23 בינואר 2014) היה מחשובי החוקרים של תולדות עם ישראל במאות הראשונות להתפשטות האסלאם. פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, עמד בראש בית הספר למדעי היהדות והיה דקאן הפקולטה למדעי הרוח. חתן פרס רוטשילד במדעי היהדות לשנת תשנ"ו (1996) וחתן פרס ישראל לשנת תשנ"ח בנושא חקר ארץ ישראל.

סיקריק

האם התכוונתם ל...

סיקריקון

במשנה, בתוספתא, ובתלמוד הוזכרו בכמה הקשרים סִיקְרִיקוֹן וסִיקָרִין. "סיקריקונים" אלו היו גויים גזלנים וחמסנים שניצלו את המצב המדיני המעורער של היהודים בארץ יהודה שכלל גזרות שמד (בהם גם גזירות אדריאנוס) ושדדו קרקעות מהיהודים בכוח הזרוע, תוך איומים על חיי הנגזל. מלכתחילה הייתה הפקעת הקרקעות כעונש על המקיימים את מצוות ברית מילה, כחלק מאיסור סירוס שהיווה עבירת חוק (מלבד עונש מוות או גלות שהיו צפויים למפר החוק), בהמשך הורחבה הענישה אף על סיבות אחרות, כמו אי תשלום מסי קרקע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.