סיפור עם

סיפורי עם או אגדות, הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.

סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.[1]

הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת "היגוד", והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכדומה). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ומצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.

חלוקה מקובלת של סיפורי העם לסוגות[2]:

מעשיות ואגדות

את הסוגה הסיפורית של הסיפור העממי ניתן לחלק לשתי קבוצות: מעשיות ואגדות. ההבדל העיקרי ביניהן הוא ההקשר ההיסטורי: המעשיות אינן קשורות לזמן, מקום או אנשים מסוימים, לעומת האגדות, בהן מוגדר רקע מסוים להתרחשות.

מעשיות

מעשיות הן סיפורי עם שבהם מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי. כמו כן, מאופיינית המעשיה בעקרונות נוספים:

  • אלמקום: המעשייה מתרחשת במרחב גאוגרפי לא מוגדר או מוגדר בכלליות גסה בלבד (לדוגמה, "מרכז אירופה").
  • אל-זמניות: המעשייה מתרחשת בתקופה היסטורית לא מוגדרת או מוגדרת בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: "ימי הביניים").
  • אלמוניות: הדמויות במעשייה הן סתמיות ואינן מוכרות לקהל.

דוגמה למעשיות הן מעשיות האחים גרים וסיפורי חכמי חלם.

ממאפייני המעשייה:

  1. אין נקודת אחיזה גאוגרפית וגם לא נקודת אחיזה בזמן.
  2. אין מצפים מהקורא שיאמין שהמעשה התרחש במציאות.
  3. יסודות על טבעיים.
  4. הדמויות במעשייה הן טיפולוגיות, הן אינן דמויות היסטוריות, או אפילו דמויות בשר ודם. הן מייצגות תכונות/ מעמדות.
  5. למעשייה פונקציות רבות: המרכזית היא הפונקציה הפסיכולוגית, פונקציה אסתטית, פונקציה חינוכית.
  6. במעשיות ישנם שני סוגים מרכזיים דומים אך בעלי שוני: מעשיית הגיבור והמעשייה הנשית.
    1. במעשיית הגיבור, הגיבור הוא גבר שצריך לעבור הרפתקאות ומשימות עד להשגת ידה של הנסיכה.
    2. במעשייה הנשית, הגיבורה היא אישה שעוברת הרפתקאות עד להשגת הנסיך. במעשיות הקלאסיות, הנשים עושות זאת על ידי היותן פאסיביות מאוד: הן מצפות ומצפות בתוך חלל סגור לנסיך החלומות שלהן.

אגדות

אגדה היא האנטיתזה של המעשיה. היא סיפור עממי ריאליסטי בו מוגדרים וידועים לקהל המרחב הגאוגרפי והזמן ההיסטורי. לרוב גם ידועות הדמויות הפועלות, ולעיתים הקהל משער דרכן את המיקום ומועד ההתרחשות. יסוד על טבעי בסיפור יתפרש כנס.

בחברה בה מסופרת האגדה חשוב כי המאזינים יאמינו שהדברים קרו במציאות. זאת כי לאגדה יש תפקיד דידקטי חשוב. אף על פי שאין באגדה בהכרח יסודות על טבעיים, אם יש יסוד כזה הוא מוגדר כנס. הדמויות באגדה הן של גיבורים היסטוריים, כמו משה רבנו ורבי עקיבא. ביהדות זה נקרא "ספרות שבחים (הגיוגרפיה)", ההגיוגרפיה עוסקת לרוב בשבחים דתיים. לא פעם יש אגדות הקשורות באנשים פשוטים, האגדה היא סיפור חברתי ופחות סיפור משפחתי. המספרים באגדות נוטים להיות גברים באופן מסורתי: דרשנים, רבנים וכו'.

סוגי האגדות הן: אגדות היסטוריות, גאוגרפיות, אגדות קודש. אגדות הקודש מתפצלות לאגדות שכר ועונש ואגדות ביוגרפיות. אגדות השכר והעונש מתחלקות לאגדות שכר ועונש, אגדות צידוק הדין ואגדות קידוש השם. ישנם גם אגדות ביוגרפיות, אשר פורשת ביוגרפיה שלמה של חיי הגיבור. מדובר במחרוזת אגדות, הפורשות את ביוגרפיית הגיבור או הקדוש. קיימת קונבנציה ספרותית שעל פיה נוצרות אגדות על גיבורים, לכן בתרבויות השונות הביוגרפיות של הגיבור מאוד דומות.

דוגמאות לאגדות הן אגדות המלך שלמה ואגדות הבעל שם-טוב.

צורה מודרנית שלבשה האגדה היא האגדה האורבנית, ממאפייניה: תיאור חוויה מודרנית, יסודות אימה לצד יסודות קומיים, נטייה "להישבע" לעדות אישית אף על פי שהאגדה לא באמת קרתה למספר. הסיפורים משקפים לרוב חרדות (סיפורי בייביסיטר לדוגמה).

מאפייני סיפור העם וחוקי אולריק

האתנופואטיקן הדני אקסל אולריק שחקר אלפי סיפורי עם אירופאים, מצא כי לסיפורים אלה מאפיינים משותפים רבים המחולקים לשני סוגים: מאפיינים צורניים- שמיעתיים ומאפיינים תוכניים.

  • מאפיינים צורניים-שמיעתיים: מאפיינים המתייחסים לשפה ולצורת השימוש בה. בסיפור העממי נועדת לפן השמיעתי חשיבות רבה בשל השימוש בהיגוד, אשר אופיו וחיותו מושפעים רבות מן המודעות לשומעים. מאפיינים אלו מקשרים את חקר הסיפור העממי למדע הלינגוויסטיקה, וכן מעניקים חשיבות לבחינת הז'אנרים המינוריים (פתגמים, חידות וכו') בסיפור.
  • מאפיינים תוכניים: מאפיינים המתייחסים לרקע, לעלילה ולתכונות הדמויות בסיפור.

מאפיינים צורניים־שמיעתיים

כמה מן המאפיינים הצורניים-שמיעתיים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם: משחקי מילים, דו-שיח, שילוש, שאלות רטוריות, חזרות ופתגמים.

פתיחה

בסיפור עם הפתיחה קצרה, ללא תיאורים, ויש לה ביטויים ותבניות קבועות. הפתיחה בדרך כלל רגועה ושלווה כדי לתת פתח להפתעה בהמשך וליצור מתח באשר להמשך הסיפור. פתיחות אופייניות לסיפורי עם הן: 'היה היה…', 'יום אחד…', 'לפני שנים רבות…', 'מעשה באחד ש…', 'פעם אחת…', ועוד.

עם הסיום מצפה לקורא סוף טוב - כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות, והדמות השלילית נענשת.

אחידות העלילה

הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד, שסביבו נכתב הסיפור,לא יהיה מידע כלשהו על עלילה שלא קשורה\חשובה להתקיימות העלילה הראשית.

הדמויות

בסיפור העממי תופענה בדרך כלל שלוש דמויות (שלושה גיבורים). דמות אחת חיובית בתפקיד החכם, העני, הצדיק, הטוב וכדומה. הדמות שנייה - שלילית, בתפקיד הטיפש, העשיר, הרשע וכדומה. הדמות שלישית תהיה דמות נייטרלית, שתפקידה לפשר ולגשר בין שתי הדמויות או להכריע לטובת אחת מהן. במערכה מרכזית בסיפור תופענה שתי הדמויות המרכזיות, הטובה והרעה, כשהדמות השלישית תופיע מאוחר יותר, לעיתים כשהמצב נראה תקוע, ותניע את העלילה.

תאומים

פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד.)

חוק משחק המילים

גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מילים, חריזה וכדומה, מאשר בכל סיפור אחר.

חוק השאלה הרטורית

המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה"?).

חוק השילוש

שלוש הוא מספר טיפולוגי החוזר בסיפור בצורות שונות: מספר הגיבורים, המטלות שמבצע הגיבור, החזרות, התארים (לדוגמה: הנערה- טובה, יפה וחכמה) ועוד. ישנם מספרים נוספים בעלי משמעות, ביניהם ניתן לציין את 5, 7, 12 ו- 40. בנוסף לכך מופיעים צירופי המספר 3.

חזרה

המספר חוזר על הדברים שאותם הוא רוצה להדגיש, לדוגמה: את הגיבור הטוב והחיובי ידגיש על ידי תכונות טובות – חכם, טוב לב, ועוד. המספר משתמש בחזרות רבות, על מילים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה משמשת גם כתבנית קבועה היוצרת רציף קוהרנטי של העלילה: "אבל העני לא הסתפק במה שיש לו".

חוק הדו-שיח

חוק הדו-שיח הוא אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה - משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו "אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא סירבה לצאת".

מאפיינים תוכניים

כמה מן המאפיינים התוכניים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם מוטיבים אי- רציונליים ולרוב מאגיים, עימות ומשאלה כמוסה.

היסוד העל-טבעי

נקרא גם בשם מוטיב הפלא. בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא, התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי. לדוגמה: מפלצת, קוסם המגשים משאלות, פיות וכו'. מעניינת העובדה שסיפורים חסרי אחיזה במציאות לעיתים נשמרים בזיכרון הקולקטיבי טוב יותר מאשר סיפורים ריאליסטיים.

חוק העימות

נקרא גם בשם יסוד הניגוד, יסוד הקונפליקט. בכל סיפור עם ישנם ניגודים רבים וקיצוניים. הם יכולים להיות ניגודים גילאיים בין זקן לצעיר, ניגודים מעמדיים בין עשיר לעני. מלך לעבד. הניגודים יוצרים מאבקים ועימותים בין הדמויות, בין המצבים ובין האירועים המתרחשים בסיפור.

משאלה כמוסה

בכל סיפור עם עולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט, ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת-מודע על ידי השלכה על דמויות בעלי-חיים, על עמים זרים וכדומה. המשאלה היא בעצם המסר שלשמו ספרו את הסיפור. פעמים רבות בהגשמתה או אי הגשמתה של המשאלה יש משום הבעת דעה לגבי טיבה וערכה של המשאלה. משאלות אותן רוצה המספר לסמן כראויות יזכו להגשמה בעוד אלו שאינן ראויות לא יוגשמו בסוף הסיפור. וייתכן שהמביע אותן ילמד על כך שלא היו ראויות מלכתחילה. הגשמת המשאלות בסיפור נועדה לתת תקווה למאזינים. סיפורי העם מהווים מעיין תיקון לעוולות ולמצוקות של חיי היום יום. סיפור עממי הוא בדרך כלל סיפור שאין יודעים מי המחבר והוא בדרך כלל סיפור קצר שיודעים אותו בעל פה וקל לספרו בלי לתכנן.

ז'אנרים נוספים בספרות עממית

המיתוס: קיימת סברה שזהו הז'אנר הקדום ביותר. שני הסוגים העיקריים הם סיפורי האלים וסיפורים אטיולוגיים הנותנים סיבה לתופעות הטבע. המיתוס נותן מענה לצורך חשיבתי - הוא עוזר לתת הסברים לתופעות טבעיות. מענה לצורך פסיכולוגי ולצורך פולחני. המיתוסים מתרחשים בזמנים קדומים, ובמקומות שונים. יש ריבוי של יסודות על טבעיים ובזמנים קדומים אנשים חשבו שכך הדברים קרו - הייתה אמונה במסופר.

הנובלה (אין לבלבל את הנובלה העממית עם הסוגה הספרותית הנושאת שם זה): בספרות עממית הנובלה לוקחת מן המאפיינים של המעשיה ושל האגדה, אך היא לא זו ולא זו. הנובלה דומה למעשיה בכך שמדובר בסיפור מורכב מיסודות רומנטיים/ ארוטיים. היא משתמשת במרכיבים ריאליסטיים, כמעט ואין יסודות על-טבעיים. את מקומם של אלה תופסת תכונה אנושית בולטת. למשל במקום שתופיע פיה כמו במעשייה, בנובלה תכונת האנוש היא שתחלץ את הגיבור מן הבעיה. לנובלות תכונות בולטות ועל פיהן הן מחולקות- נובלת חכמה, נובלה רומנטית, נובלת תרמית, נובלת שוטים.

החידה: ז'אנר קטן בספרות העממית. החידה מכילה לרוב פרדוקס בולט שיש לפתרו. החידות לרוב משולבות בסיפור העממי ולהן תפקיד דרמטי. ישנם חידות סופרלטיביות, חידות מעשיות ומעשים חידתיים - מעשים אניגמטיים.

הסיפור האישי והממורט: שניהם מסופרים בגוף ראשון על ידי מספר שחווה את החוויה בעצמו. ממורט - סיפור אישי שחדר אליו יסוד על טבעי. ישנם סיפורים של אנקדוטה, סיפור שמועה, סיפור חיים.

המשל: אנשי דת וחינוך הבינו את הפוטנציאל שבמשלים - יכולתם להכיל מוסר השכל. הסיפורים היו קיימים בתרבות והפכו למשל עם הוספת המרכיב הדידקטי. המשל הוא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה עד היום. למשל שני חלקים, משל ונמשל. הוא לרוב מאוד קצר ותמציתי והדמויות מאוד סטריאוטיפיות. ישנה האנשה של הדמויות אשר הם בעיקר בעלי חיים.

הבדיחה והסיפור ההומוריסטי: אין הבדל בין בדיחה לסיפור הומוריסטי, בדיחה היא פשוט קצרה יותר. הבדיחה היא הז'אנר הנפוץ ביותר של הסיפור העממי בימינו. פרויד העלה את המשמעויות הנסתרות של הבדיחה ומאז מתייחסים אל ז'אנר זה ברצינות. לבדיחה על פי פרויד שני רבדים, הגלוי-המשעשע, והסמוי - על מה בדיוק צוחקים. פרויד טען שההומור מאפשר לבטא את יצר התוקפנות ואת יצר המין. ישנה רמות שונות להומור מהרמה הנחותה ביותר שהיא בדיחות סלפסטיק ועד להומור עצמי שנחשב הגבוה ביותר.

הפתגם: משפט תחבירי שלם המסכם חכמת חיים של החברה בנושא מסוים. פופולריות הפתגם נובעת מכך שאנו יכולים לשלבו בהקשרים שונים. ממאפייני הפתגם: חריזה, משחקי מילים, מצלולים. הפתגם שומר על צורה יציבה, הוא מכיל פעמים רבות מילות ציווי או תנאי. הפתגם הופך לעממי כאשר אנו פוגשים בו בהקשרים שונים. יש פתגמים מטאפוריים ויש שאינם. כיום נוצרים פתגמים דרך אמצעי התקשורת, דרך שירים, במסגרות חברתיות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • גיליון המוקדש לנושא "אגדות", משקפיים 6, מאי 1989

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בשנת 1979, אידריס שאה ערך את הספר World Tales, אוסף של 65 סיפורי עם מארצות רבות. לכל סיפור יש הקדמה קצרה שנכתבה על ידי העורך הנותנת היסטוריה קצרה של האגדה, והמציינת את הדומות יוצאת הדופן של גרסאות הסיפור ממקומות רחוקים גאוגרפית או היסטורית.
  2. ^ הדה יזון, האסכולה הפורמליסטית במחקר הספרות העממית
אגדה (יהדות)

אגדה או אגדתא היא מילה כוללת למאמר חז"ל שאינו עוסק בהלכה.

בספרות האגדה נכללים נושאים רבים, החל מסיפורים כלליים וסיפורי שבחים ומשלים, פרשנות למקרא, וכלה בדברי חכמה ומוסר. לשונה הציורית של האגדה סייעה לחכמינו לבטא מסרים קשים ורעיונות עמוקים שהם מעקרונות היסוד של מחשבת היהדות.

אגדות מצויות בכל ספרות חז"ל; ישנם חיבורים שמוקדשים בעיקר לאגדה, כגון: מדרש רבה, מדרש תנחומא ואחרים.

לעומתם, יש גם אגדות רבות המשולבות בספרי ההלכה: המשנה, התוספתא, התלמודים ומדרשי ההלכה.

רוב אגדות התלמוד נאספו בספר עין יעקב. מבחר מתוך האגדה קובץ על ידי חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי בספר האגדה (1908-1911).

בשל גיוונה והחופש היחסי שניתן בה, הייתה האגדה למקום ביטויים של בעלי הכישרון הספרותי שבין החכמים. כך, דורות רבים הוסיפו על מפעל האגדה, "עד שנעשתה לעולם מלא בפני עצמו, עולם נפלא ומיוחד, עם חִנו שלו ועם יופיו שלו. ויצירה כזו - אי-אפשר שלא יהיה בה הרבה מן הנצחי והעולמי... יצירת מופת לדורות עולם." (מתוך ההקדמה ל"ספר האגדה"). השימוש באמצעים ספרותיים ומתודיים אף גבר בשל תפקידה של האגדה - למשוך את לב העם לדברי תורה ומוסר.

אוניברסיטת קיימברידג'

אוניברסיטת קיימברידג' (באנגלית: University of Cambridge) היא מהקדומות ומהגדולות שבאוניברסיטאות העולם, והשנייה שנוסדה בעולם דובר האנגלית (אחרי אוניברסיטת אוקספורד). היא ממוקמת בעיר קיימברידג' שבאנגליה. סיפור עם מספר כי האוניברסיטה הוקמה בשנת 1209 על ידי קבוצת מלומדים שנאלצו להימלט מאוקספורד לאחר ריב עם המקומיים.

אוניברסיטת קיימברידג' נמנית עם שורת האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם. חוקרי האוניברסיטה זכו ב-90 פרסי נובל - יותר מכל מוסד אקדמי אחר. קיימברידג' מוליכה בדרך כלל את טבלת דירוג האוניברסיטאות באנגליה, ומדורגת אקדמית בין האוניברסיטאות הטובות בעולם.

בין אוניברסיטאות אוקספורד וקיימברידג', המכונות באנגליה אוקסברידג', שוררת יריבות היסטורית שמקורה במאבק על תואר האוניברסיטה הבכירה בממלכה המאוחדת. שיעור ניכר מקרב מדעניה, סופריה ומדינאיה של בריטניה הם בוגרי האוניברסיטאות הללו.

אלגוריה

אלגוריה היא יצירה שיש לה משמעות מעבר לתוכנה המפורש והגלוי של היצירה עצמה. אלגוריה היא השאלה, מטאפורה מורחבת.היא נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור, לרוב תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות.

אלגוריה היא לרוב יצירה ספרותית, המועברת גם באמצעות אמנות חזותית כגון: ציור, פיסול, צילום, קולנוע, תיאטרון או כל סוג אחר של יצירה אמנותית.

האנשה של המוות

בתרבויות וביצירות ספרותיות לא מעטות, התופעה והמושג של המוות מתוארים או מיוצגים על ידי דמות אנושית או דמוית-אדם המבצעת את עבודת ההפרדה בין הנשמה לגוף, דמות המכונה על פי רוב מלאך המוות, "The Grim Reaper" או פשוט המוות. לתופעה זו, בה הקונספט של המוות מיוצג כישות אנתרופומורפית (התגלמות דמוית-אדם), קוראים האנשה של המוות.

צורת הייצוג משתנה מתרבות לתרבות.

הידברות (ארגון)

ארגון הידברות הוא ארגון שהוקם, על פי המופיע בפרסומיו, "במטרה לעסוק בהסברה יהודית ובקירוב, ומתוך כך, להציג את הפנים היפות של היהדות." יו"ר הארגון הוא הרב זמיר כהן; מנכ"ל הארגון הוא דוד תופיק.

טביליסי

טְבִּילִיסִי (בגאורגית: თბილისი (מידע • עזרה), בתעתיק מדויק מגאורגית לעברית: תבּיליסי) היא העיר הגדולה ביותר ברפובליקה של גאורגיה, ובירתה. היא שוכנת בלב חבל כארתלי שבמזרח גאורגיה על שתי גדותיו של נהר מטקווארי (בשמו הלא-גאורגי – נהר הקורה). העיר מתפרשת על 350 קמ"ר, ומספר תושביה הוא 1,171,200 איש, המהווים כ-20% מכלל אוכלוסיית המדינה, או מעל ל-25% מכלל אוכלוסיית טביליסי רבתי. שטח טביליסי רבתי 726 קמ"ר.

טביליסי היא המרכז התעשייתי, החברתי, הפיננסי והתרבותי החשוב ביותר בגאורגיה. העיר צומחת גם כדרך מעבר לצינור הנפט באקו-טביליסי-ג'ייהאן. היא נמצאת על צומת דרכים בין אירופה לאסיה ושוכנת על אחד מנתיבי דרך המשי ההיסטורית. פעמים רבות הייתה טביליסי מקום המפגש של כוחות ואימפריות מתחרות שונות. ביטוי להיסטוריה של העיר ניתן לראות באדריכלות שלה, משדרות רוסתוולי האוסמניות, דרך מרכז העיר, המאופיין בערב רב של סימטאות צרות, ועד לרובע נאריקלה הימי-ביניימי.

בטביליסי מרוכזים המוסדות העיקריים של המדינה, ובהם: נמל התעופה הראשי של גאורגיה, הבורסה הגאורגית לניירות ערך, האוניברסיטה הראשית של גאורגיה ורוב יתר המוסדות להשכלה גבוהה ולמחקר במדינה, אצטדיוני הכדורגל ומוסדות הספורט הראשיים במדינה וכן שש קבוצות כדורגל, המוזיאון הלאומי הגאורגי, שמאגד את רוב המוזיאונים במדינה, והמוזיאונים הראשיים של גאורגיה.

טווס

טווס (שם מדעי: Pavo) הוא סוג של עוף במשפחת הפסיוניים. הוא מוכר עד מאוד בשל זנבו ההדור של הזכר, המשמש קריטריון לבחירה מינית המתבצעת כשהוא מציג אותו לראווה בפני הנקבה בתקופת הרבייה.

מיני הטווס הם:

טווס מצוי או טווס הודי (Pavo cristatus)

טווס ירוק (Pavo muticus)המין הנקרא בעברית "טווס קונגו" אינו שייך לסוג "טווס", אלא לסוג אחר בתת-משפחת הפסיונים, ושמו המדעי Afropavo congensis.

מולאן (סרט, 1998)

מולאן (באנגלית: Mulan) הוא סרט אנימציה אמריקאי שבוים על ידי טוני בנקרופט ובארי קוק והופק על ידי חברת וולט דיסני. זהו הסרט ה-36 במספר שהופק על ידי החברה וחלק מהרנסאנס של דיסני, והוא מבוסס על סיפור-עם סיני על פא מולאן (בסינית: 花木蘭, חוּאַה מוּ-לאַן).מולאן זכה במספר פרסי אנני, היה מועמד לפרס האוסקר בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר וכן לפרס גלובוס הזהב בקטגוריית הפסקול הטוב ביותר והשיר הטוב ביותר לשנת 1998. מכון הסרטים האמריקאי בחר את מולאן כמועמד לרשימת עשרת סרטי האנימציה הטובים ביותר.

לאחר יציאת הסרט נוצר זיכיון בעל שם דומה בו סרט המשך: מולאן 2, אשר הופץ ישירות בווידאו בשנת 2005 וכן מספר משחקי מחשב.

בשנת 2020 יצא סרט לייב אקשן המהווה רימייק לסרט זה.

מיתוס

מיתוֹס (ביוונית: μῦθος) הוא סיפור עם, המתאר אירועים (בין אם בעבר, ובין אם בהווה או בעתיד) שיש להם חשיבות יוצאת דופן או משמעות עמוקה עבור קהילה מסוימת, לרוב בהשתתפות אלים או גיבורים על אנושיים, אך הכולל גם סיפור אשר למשתתפים בו, בין אם הם מופעלים או מפעילים, קיים אופי פרסונלי, התורמים לעיצוב זהותה ותפיסתה של אותה הקבוצה, המאמינה והדבקה במיתוס.

מעשייה

מעשייה היא סיפור עם שבו מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי, בין היתר דמויות כגון פיות, גובלינים, אלפים, טרולים, ענקים, חיות מדברות ובדרך כלל אף כישופים ומעשי קסמים. בתרבויות שבהן שדים ומכשפות נתפסים כיצורים אמיתיים, עשויים סיפורי המעשיות להתמזג לתוך סיפורי אגדה שבהן תוכן הסיפור נתפס על ידי המספר והמאזין כבעל משמעות היסטורית. אולם, שלא כמו אגדות ושירה אפית, המעשיות בדרך כלל אינן מכילות יותר מאשר התייחסות שטחית לדת או למקומות גאוגרפיים ממשיים, לאישים או למאורעות. הפתיח המאפיין סיפורי מעשיות הוא: "היה היה פעם..." ולא הכוונה למועד מסוים.

ניתן למצוא מעשיות בסיפורי עם שבעל פה וכן בספרות הכתובה. ההיסטוריה של סיפורי המעשיות קשה ביותר לשחזור, זאת כיוון שניתן לעקוב אחריה אך ורק בביטויה הכתוב. אולם, אף מספורי המעשיות הכתובים ניתן ללמוד כי ספור המעשיה קיים בתרבות האנושית מזה אלפי שנים, אף שייתכן כי לא הוכר כענף ספרותי נפרד. ניתן למצוא סיפורי מעשיות, לאורך מאות בשנים, בכל תרבות אנושית בעולם. סיפורי מעשיות ועבודות הנובעות מהם, עדיין נכתבים אף בימינו אלה.

קהל היעד לסיפורי המעשיות הקדומים היה מבוגרים וילדים גם יחד, אולם סיפורי מעשיות נתפסים כמיועדים בעיקר לילדים כבר החל מן הסלון הספרותי הצרפתי במאה ה-17. הכותרת שהעניקו האחים גרים לאסופת הסיפורים שלהם הייתה "מעשיות לילדים ובני הבית" והקשר בין מעשיות לילדים הלך והתחזק במהלך השנים.

מומחי פולקלור סיווגו את סיפורי המעשיה במספר דרכים. אחד הסיווגים הבולטים הוא זה של ארנה-תומפסון וכן הניתוח המורפולוגי של ולדימיר פרופ. פולקלוריסטים אחרים הציעו פרשנויות למשמעותן של המעשיות, אולם עד היום לא התגבשה שיטה כדי לקבוע באופן חד-משמעי את משמעות המעשיות.

סיפורי אלף לילה ולילה

סיפורי אלף לילה ולילה (בערבית: كتاب ألف ليلة وليلة - "כִּתאב אלף לילה וּלילה"; בפרסית: هزار و یک شب - "הזאר-או יכּ שב"), או לילות ערב (מתרגום הספר לאנגלית: The Arabian Nights' Entertainment) הוא אוסף של סיפורי עם מזרח תיכוניים, שחלקם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות העולמית.

מקורם של הסיפורים בפרס, בהודו, בסין, בקהילות ישראל (ראו בהמשך) ובעמי ערב השונים, והם נאספו במשך כמה מאות שנים. ככל הנראה, האוסף הראשון של הסיפורים נכתב במאה השמינית או המאה התשיעית. אוסף הסיפורים תורגם לעברית על ידי יוסף יואל ריבלין, ויצא בשלושים ושניים כרכים בהוצאת קריית ספר.

סיפורי עמים (סדרת טלוויזיה)

סיפורי עמים (באנגלית: The Storyteller, בתרגום חופשי: "מספר הסיפורים") הייתה סדרת טלוויזיה בהפקה אמריקאית-בריטית ששילבה לייב אקשן עם בובות. הסדרה הופקה על ידי ג'ים הנסון בין השנים 1988 ו-1989. בישראל שודרה הסדרה בצהרי יום שישי בטלוויזיה החינוכית בשלהי שנות השמונים. הסדרה חוזרת לשידור ב"כאן חינוכית" בימים שישי ושבת החל מה-29 במרץ 2019. הסדרה זכתה בפרס אמי בקטגוריית "תוכנית הילדים הטובה ביותר".

הסדרה הציגה מחדש אגדות עם אירופאיות שונות שנוצרו בשילוב בין שחקנים ובובות. סיפור הבסיס סופר על ידי מספר סיפורים זקן (ג'ון הרט) שישב מול האח וסיפר סיפור לכלבו המדבר (בובת כלב מציאותית, אותה הפעיל ודיבב בראיין הנסון). הסדרה הולחנה על ידי רייצ'ל פורטמן.

הסדרה כללה תשעה פרקים בני חצי שעה, ובשנת 1990 הופקה סדרת ספין-אוף בת ארבעה פרקים בשם "סיפורי עמים: מיתולוגיה יוונית".

ב-20 בפברואר 2019 נודע כי הסופר והתסריטאי ניל גיימן עובד על גרסה חדשה לסדרה "סיפורי עמים".

עלילה

עלילה היא מונח ספרותי לרצף האירועים שכולל בתוכו הסיפור, אשר מקושרים זה לזה באמצעות תבנית מסוימת, רצף, גורם נסיבתי או בדרך מקרה. תבנית אירועים זו גורמת לרוב לתגובה רגשית או יצירתית בקורא או בצופה. עלילה מסובכת ועדינה נקראת 'אימברוליו' (Imbroglio, תסבוכת).

קומדיה

קומדיה היא יצירה דרמטית עם שימוש בהומור באמנויות הבמה. המונח משמש גם לתיאור הופעה הנשענת ברובה על הומור. מאפייניה הבולטים הם: שימוש בדמויות בעלי התנהגות פחותה, בעלות חוסר אינטליגנציה וחוסר מודעות, או כשלים פיזיים או לשוניים בולטים ובשילוב אווירה של קלות דעת, סלחנות לנזקים והיתר.

רובין הוד

רובין הוד (באנגלית: Robin Hood) הוא גיבור עממי אנגלי, פורע חוק. קשת וסייף מוכשר, אשר על פי הגרסאות בנות ימינו של סיפור עם זה, נהג לגנוב מהעשירים ולתת לעניים בעזרת חבורת פורעי חוק הידועים כ"אנשים העליזים". באופן מסורתי, מוצגים אנשי רובין הוד כלבושים בצבעי ירוק. יש הסוברים כי מקור האגדה בפורעי חוק אמיתיים או בבלדות וסיפורים על פורעי חוק.

רובין הוד הפך לדמות עממית פופולרית החל מתקופת ימי הביניים והמשיך בספרות המודרנית, סרטים וטלוויזיה. במקורות המוקדמים ביותר, רובין הוד הוא איכר חופשי, אבל לעיתים קרובות הוא מצויר כאציל שאיבד את אדמותיו באופן לא הוגן בגלל שריף חסר מצפון ונעשה פורע חוק.

רומן גרפי

רומן גרפי (באנגלית: graphic novel) הוא סוג של ספר קומיקס המכיל בדרך כלל עלילה ארוכה ומורכבת, בדומה לעלילת רומנים. להבדיל מרצועת הקומיקס המכילה תכנים מבדחים ומשעשעים, התכנים ברומן הגרפי לרוב אינם קומיים ומיועדים לרוב למבוגרים.

הרומנים הגרפיים מודפסים לרוב בכריכות קשות ועמידות יותר מאשר חוברות הקומיקס. הם לעיתים מודפסים בחלקים - כמו קומיקס בהמשכים, בשל שיקולים כגון בעיות כספיות או עקב החלטת חברת ההוצאה לאור.

רומנים גרפיים ידועים שפורסמו בהמשכים, לפני שאוגדו לכרך אחד, הם למשל "Watchmen" של אלן מור, ו"Box Office Poison" של אלכס רובינסון. קיימת מחלוקת לגבי מה נחשב רומן גרפי ומה לא - האם סדרה קצרה (לרוב פחות מעשר חוברות) בהמשכים שאחר-כך אוגדה יכולה להיחשב רומן גרפי.

דוגמאות לרומנים גרפיים מקוריים:

מאוס: סיפורו של ניצול

Watchmen

The Dark Knight Returns - סיפור עם הדמות באטמן, מאת פרנק מילר

הנכס מאת רותו מודן

עיר החטאים מאת פרנק מילרדוגמאות לרומנים גרפיים מעובדים:

"תמרה דרו", מאת פוזי סימונדס, היא רצועת קומיקס שבועית שיצאה לאור כרומן גרפי וגם כסרט קולנוע בשם זה, ונוצרה על פי ספרו של תומאס הרדי, "הרחק מהמון מתהולל".

"שי ועגנון" הוא עיבוד לקומיקס, בידי שי צ'רקה, של שלושה מסיפורי ש"י עגנון - "מאויב לאוהב", "מעשה העז" ו"האדריכל והקיסר".

הסיפור "יגון", מאת אנטון צ'כוב (בתרגומם של מ.ז. וולפובסקי ועמנואל ביחובסקי) עובד לרומן גרפי בידי אילנה זפרן.

ש. אנ-סקי

ש. אנ-סקי (בכתב רוסי: С. А́н-ский;‏ 1863, צ'שניק, מחוז ויטבסק, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 8 בנובמבר 1920, אוטבוצק, פולין) הוא כינויו הספרותי של שלמה זיינביל (זינוול) רפופורט (ברוסית: Семён Акимович (Шлойме Зейнвил) Рапопорт), שהיה סופר, משורר ומחזאי ביידיש וברוסית, מחבר המחזה הנודע "הדיבוק" ("בין שני עולמות"), פולקלוריסט יהודי וסוציאליסט פעיל.

שמואל יוסף עגנון

שְׁמוּאֵל יוֹסֵף עַגְנוֹן (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר שַׁ"י עַגְנוֹן, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות.

עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית (באוקראינה של היום). שמו שניתן לו בלידתו היה שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקיס ולפעמים טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנים, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד סוף ימיו.

הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו, וספריו היו הראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימי חייו. ספריו של עגנון תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".

תפוח אדמה

תפוח אדמה (בראשי תיבות: תפו"א; שם מדעי: Solanum tuberosum; נקרא גם "סולנום הקנים" או "תפוד" ובלשון ספרותית, "בולבוס") הוא מין של צמח ממשפחת הסולניים שקניו התפתחו מגבעולים תת-קרקעיים המשמשים למאכל. זהו הגידול השני בחשיבותו התזונתית אחרי הדגנים.

תפוח אדמה מדורג במקום הרביעי ברשימת הגידולים הנצרכים ביותר בעולם אחרי אורז, חיטה ותירס. הוא מהווה מצרך בסיסי בקרב בני אדם בחלקים רבים בעולם, במיוחד במזרח אירופה ובאסיה, ויש לו תפקיד חשוב בשמירה על הביטחון התזונתי, במיוחד באזורים עניים. מלבד בתעשיית ייצור המזון תפוח אדמה מהווה חלק ממזון של חיות משק. כמו כן בתעשיית התרופות נעשה שימוש בעמילן שמקורו בתפוח אדמה.

לתפוח האדמה אין כל קשר בוטני לבטטה, למרות המראה החיצוני הדומה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.