סיפור מסגרת

סיפור מסגרת הוא מרכיב מהעלילה ביצירות ספרותיות. הוא נותן מידע נוסף על חלקי העלילה האחרים, וחסר משמעות בלעדיהם. אך חלקי העלילה האחרים עשויים להיות משמעותיים בלעדיו ולהיתפס כיצירות אמנות שלמות.[1]

סיפור המסגרת מופיע, בדרך כלל, בתחילת ובסוף כל קטע סיפורת אחר – דהיינו אם יש סיפור מרכזי אחד, הוא יופיע בתחילתו ובסופו, ואם יש סיפורים מרכזיים עצמאיים אחדים, הוא ישמש גם כקטעי קישור ביניהם. אולם הדבר אינו חייב להיות כך. סיפור המסגרת יכול להופיע רק בתחילת או רק בסוף היצירה ואפילו בנקודה אחת במרכזה.

מבחינה דקדוקית, סיפור המסגרת יכול להיכתב בזמן או בגוף אחר משאר היצירה. סיפור המסגרת עשוי להיכתב בסגנון שונה ממנה ואפילו על ידי מחבר אחר או בתקופה מאוחרת יותר מהתקופה בה נכתבה עיקר היצירה. במקרה קיצוני יש סיפור בתוך סיפור - לסיפור המסגרת יש עלילה מפותחת מאוד בפני עצמה.

דוגמאות

  • אלף לילה ולילה – דוגמה ברורה ביותר לסיפור מסגרת שנכתב כדי לקשר בין הרבה סיפורים קצרים. בסיפור המסגרת מסופר שאלף ואחד הסיפורים הקצרים שלוקטו אל הספר הם סיפורים שסופרו על ידי מישהו בסיטואציה מסוימת. במקרה זה קל מאוד להאמין שסיפור המסגרת נכתב על ידי מי שליקט את הסיפורים הקצרים, שנכתבו, במקור, על ידי אנשים רבים ושונים[2].
  • תמונות בתערוכה – יצירה מוזיקלית המתארת תמונות וגם קטעי קישור המתארים הליכה בין תמונה לתמונה. במקרה זה, ברור וידוע כי כל היצירה, כולה נכתבה על ידי אותו אדם - המלחין הרוסי מודסט מוסורגסקי.
  • האליאדה והאודיסאה – המשורר שאול טשרניחובסקי, תרגם את יצירתו המיתולוגית הנודעת של הומרוס, לעברית. הוא סבר כי באיליאדה, כמו גם בחלק האחרון של האודיסאה, שבו מתוארת שיבתו ונקמתו של אודיסאוס, הוספו או נשזרו ליצירה המקורית של הומרוס, חומרים נוספים על ידי מחברים מאוחרים. טשרניחובסקי אף העריך את יכולתם של המוסיפים לאיליאדה, לשמור על רוח כתיבה דומה לזו של הומרוס, מאשר את יכולתם של מחברי חלקו האחרון של האודיסאה.[3]
  • ספר איוב – יצירה עם סיפור מסגרת כפול. נאומיו של איוב כתובים בסגנון לירי גדוש תיאורים ויכולים להיקרא כיצירות שלמות בפני עצמם. דברי רעי איוב, שהנאומים באים כתגובה להם, הם יצירה ביקורתית שמציגה את צביעותם של אנשים. דברי הרעים לא נכתבו באותו סגנון של דברי איוב וניתן לראות בהם סיפור מסגרת. המסגרת החיצונית לכלל ספר איוב מתארת בצורה סיפורית פשוטה את אסונותיו של איוב ואת ההתרחשות השמימית שהביאה לאסונות אלו. כתיבה זו היא בסגנון שלישי.
  • תפוס אותי אם תוכל - הסרט מתחיל בתוכנית דמוית זה הסוד שלי, שבמהלכה נזכר גיבור העלילה במה שהתרחש במהלך נעוריו ובחרותו. זיכרונותיו עצמם, הם קטע העלילה המרכזי. המיוחד בסיפור מסגרת זה הוא שהוא מופיע בתחילת היצירה השלמה בלבד. לא חוזרים אל סיפור המסגרת בשום קטע אחר של הסרט.
  • שרלוק הולמס - כמו הרבה סדרות מתח, כתובות או מצולמות שבאו אחריו, סיפור המסגרת הוא על הצוות שמנהל את החקירות והסיפורים המרכזיים, הנפרדים, הם על כל חקירה וחקירה.
  • בספרים אוטופיים רבים (אוטופיה מאת תומאס מור, אטלנטיס החדשה מאת פרנסיס בייקון, עיר השמש מאת תומאסו קמפנלה ועוד), סיפור המסגרת הוא על ספן או מגלה ארצות הנקלע לאי נידח, בו מתגלית לעיניו ומוסברת לו חברת המופת המוצגת בספר
  • הסרט טיטאניק - בתחילת הסרט מסופר על ספינה אשר מגלה ממצאים ארכאולוגיים במעמקי האוקיינוס. במקביל, מסופר על ישישה אשר שומעת את הידיעה על ממצאי הספינה, וטוענת כי אותו ממצא שייך לה. צוות הספינה והקשישה נפגשים, ובמהלך הפגישה אותה הקשישה מספרת לצוות על מעלליה בספינה, בעוד הצופה צופה בסיפור עצמו על המסך.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ Framing Device - TV Tropes, tvtropes.org
  2. ^ אלף לילה ולילה באנציקלופדיה היהודית
  3. ^ הומרוס, איליאדה ואודיסיאה : שירים נבחרים, (עם מבוא כולל, ביאורים והערות מתורגמים מיוונית על ידי שאול טשרניחובסקי), תל אביב : הוצאת דביר, תשט"ז-1956.
The Menagerie

The Menagerie (בעברית: הביבר) הוא פרק בשני חלקים של "מסע בין כוכבים: הסדרה המקורית". הוא מורכב מפרקים 11 ו-12 (קוד הפקה #016) של העונה הראשונה של התוכנית, והוא הסיפור היחיד בסדרה המקורית בשני חלקים. החלק הראשון של הפרק שודר לראשונה ב-17 בנובמבר 1966, והחלק השני שודר לראשונה ב-24 בנובמבר 1966. רשת NBC חזרה על שידור שני פרקים אלו ב-18 וב-25 במאי 1967. התסריט של הפרק נכתב על ידי ג'ין רודנברי. מאחר שפרק הפיילוט הראשון משנת 1965 "The Cage" מעולם לא שודר בטלוויזיה עד לשנת 1988, והסדרה המקורית החלה עם הפיילוט השני "Where No Man Has Gone Before", החברה המפיקה את התוכנית דסילו קיבלה החלטה על שצריך להעשות עם החומר המצולם מהפיילוט שמעולם לא נעשה בו שימוש.

שילוב "The Cage" אל תוך הפרק הכפול "The Menagerie" היה למעשה פתרון לבעיה גדולה וצומחת עם ההפקה של התוכנית. האפקטים המיוחדים, חסרי התקדים בהפקת תוכנית טלוויזיה שבועית, היו גורמים לעיכובים בהשלמתו של כל פרק. הבעיה הייתה מצטברת, והפרקים נשלחו אל NBC מאוחר יותר ויותר. במקרה הגרוע ביותר, פרקים (אשר צולמו בלוס אנג'לס) היו נשלחים אל NBC (בניו יורק) שלושה ימים בלבד בטרם מועד שידורם הקבוע ליום חמישי. תחושת האסון המתקרב גרמה לג'ין רודנברי לפתור את הבעיה, על ידי כתיבת פרק בשני חלקים, שיש צורך בשבוע אחד בלבד לצורך הפקתו.

הוא עשה זאת על ידי כתיבת סיפור מסגרת חדש לחלוטין, כך שהפרק "The Cage" ישמש כסיפור רקע להיסטוריה המוקדמת של ספינת החלל אנטרפרייז. קטעים חדשים ישולבו עם החומרים הישנים, ויחד ימוקמו אל תוך רצף ציר הזמן הכללי של עלילות "מסע בין כוכבים".

"The Menagerie" זכה בפרס הוגו למצגת הדרמה הטובה ביותר. הפרק השני עם כבוד כזה הוא "The City on the Edge of Forever". הפרק הזה שימש גם השראה עבור "שדה עיוות המציאות", מונח מתייחס ליכולת של סטיב ג'ובס, מייסד אפל, לשכנע קהלים להאמין בשיח שלו.

אדה פרוזאית

האֶדָה הפרוזאית היא מקור עיקרי של המיתולוגיה הנורדית לצד האדה הפואטית, שחוברה על ידי המנהיג הפוליטי האיסלנדי בן המאה ה-13 וחוקר השירה הנורדית העתיקה סנורי סטורלוסון, שבעצמו היה נוצרי. יש הסבורים כי מטרתו העיקרית של סנורי בכתיבת הספר הייתה לשמר את השירה הסקלאדית העתיקה של איסלנד. בשירה זו נעשה שימוש רב במטפורות מיתולוגיות, ובלי להכיר היטב את סיפורי המיתולוגיה הנורדית לא היה ניתן להבינה. לפיכך, רצה סנורי לכתוב ספר שיסכם את סיפורי המיתולוגיה, אם כי תוך הכללתה בתוך סיפור מסגרת ששאוב מהמסורת הנוצרית והיוונית-קלאסית.

האדה הפרוזאית מורכבת מארבעה חלקים:

פרולוג המכיל תקציר של סיפור הבריאה המקראי והמבול, תוך ניסיון ליישב בין סיפורי המקרא, האיליאדה והאודיסיאה לבין המיתולוגיה הנורדית. לפי סיפור המסגרת, האלים הנורדיים אינם אלא פליטי טרויה, בהנהגת אודין, שנמלטו ממנה לאחר שנחרבה בידי היוונים. הפליטים מתיישבים בצפון הרחוק. כך מתחבר סיפור המסגרת לחלק השני, והעיקרי של היצירה, "התרמית על גילפי".

"התרמית על גילפי" (Gylfaginning): חלק זה, בן כ-20 אלף מילים, מכיל סיפורים רבים המכונסים בסיפור מסגרת ובו גילפי, מלך שוודיה, מתחפש לזקן בשם גנגלרי, ויוצא לעבר אסגארד כדי לבחון את חוכמתם וכוחם של האסיר, חבורת הפליטים מטרויה, במשכנם. בבואו לשם נכנס גילפי להיכל עצום ופגש בתוכו שלושה מלכים עטורי כתרים. המראה אינו אלא אשליה אופטית שנוצרת בידי אודין ואנשיו, שמנסים לרמות את גילפי כדי לשוות לעצמם מראה אלוהי. במסגרת האשליה, רואה גילפי שלושה מלכים. המלך הראשון היה "הנעלה", השני נקרא "הפחות קמעא במעלתו", והשלישי כונה בשם "השלישי". בכל סיפור וסיפור מציג גילפי שאלה על אורחות חייהם של האלים, ותשובות המלכים יוצרת מאגר מידע עשיר בפרטים, בצורת מעשיות ואגדות, על בריאת העולם, הופעת הענק הראשון, האירועים הדרמטיים שיתרחשו בראגנארוק (דמדומי האלים) וצמיחת העולם החדש. בסיום דבריהם נעלמים המלכים וגילפי מוצא עצמו עומד במרחב פתוח ללא כל רמיזה לכל שנגלה אליו.

"שפת השירה" (Skáldskaparmál): חלק זה, בן כ-50 אלף מילים, הוא ברובו דיאלוג בין בראגי, אל השירה, ואגיר, אל הים. השניים נוטלים חלק במשתה שנערך במשכן האלים אשר באסגארד, ויושבים זה בצד זה. במהלך המשתה מפגין בראגי באוזני אגיר את כישוריו באומנות כתיבת השירה הסקאלדית, ומוסר לו תוך כדי גם מידע מיתולוגי עשיר.

"הוטטאל" (Háttatal): חלק זה, בן כ-20 אלף מילים, כולל שלוש פואמות שנכתבו לכבוד הוקון ה-4, מלך נורווגיה. יתר פרקיו עוסקים בעץ העולם, בבריאת אסגארד, משכן האלים ובבניית החומה סביבו, וכן דנים באלים, בתפקידיהם ובגורלם, בעימותי ת'ור עם הענקים, וגם מספרים אודות הזאב פנריר, אויבם המושבע של האלים, אשר באחרית הימים ישתחרר מכבליו ויטרוף את גופותיהם.הספר מסתיים באחרית דבר, המציינת כי הסיפורים המיתולוגיים המוזכרים בו אינם אלא אשליה, וכי האלים הם פליטי טרויה. תור, למשל, זהה להקטור, ולוקי, דמות הצללים שנעה בין האלים לענקים, אינו אלא אודיסאוס.

אני והחבר'ה

אני והחבר'ה (באנגלית: Stand By Me) הוא סרט התבגרות אמריקאי בבימויו של רוב ריינר מ-1986. הסרט מבוסס על נובלה של סטיבן קינג בשם "הגופה", הלקוחה מקובץ הנובלות "עונות מתחלפות". קובץ זה, מן הבודדים של סטיבן קינג שאינו מכיל סיפורי אימה, מכיל גם את הנובלות שעובדו לסרטים "תלמיד מצטיין מדי" ו"חומות של תקווה".

הסרט מגולל את סיפורם של ארבעה נערים צעירים היוצאים למסע חיפוש אחר גופה של ילד בן גילם. המסע, הכולל אתנחתות קומיות והרפתקאות נעורים, מהווה סיפור מסגרת למסע האמיתי המתרחש בנפשותיהם של הילדים. הסיפור עוסק למעשה ביחסים, בקרבה, בניכור, בבדידות ובהתבגרות. מקור שמו של הסרט בשירו של בן אי קינג "Stand by Me".

דב גיל-הר

דב גיל-הר (נולד ב-15 בנובמבר 1967) הוא עיתונאי, מגיש טלוויזיה ושדרן רדיו ישראלי.

הטיטאנים

הטיטאנים (באנגלית: Teen Titans, בתרגום חופשי: "טיטאנים בני נוער") היא סדרת אנימציה המבוססת באופן רופף על קומיקס "הטיטאנים הצעירים" של חברת DC קומיקס. הסדרה מצוירת בסגנון המשולב עם אנימה. היא שודרה ברשת Cartoon Network בין התאריכים 19 ביולי 2003 ל-16 בינואר 2006.

עלילת הסדרה מספרת על הרפתקאותיהם של חמישה גיבורי-על צעירים שקובצו יחד כדי להילחם בכוחות הרשע ולהגן על עירם, וגם מתמקדת ביחסי החברות ביניהם ובחייהם הרגילים כבני נוער.

הסדרה מורכבת מחמש עונות, שלכל עונה סיפור מסגרת משלה. למרות היותה מבוססת באופן חלקי על הקומיקס, והיא משתמשת לרוב בתסריטים מקוריים שנכתבו לסדרה, עונתה השנייה והרביעית מבוססות על קשתות סיפור מוכרות מהרצת הקומיקס מתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, "הטיטאנים הצעירים החדשים", מאת הכותב מארב וולפמן והמאייר ג'ורג' פרז. בסדרה ישנם גם פרקים העומדים בפני עצמם ושאינם נעים בקשר ההמשכיות, ובשעה שהפרקים המרכזיים מתמקדים בפעולה, הפרקים הבודדים משלבים גם הומור.

את שיר הנושא של הסדרה שרות צמד זמרות הג'יי פופ "פאפי" שזכו לאחר מכן לסדרה מצוירת משלהם ברשת קרטון נטוורק הנקראת הי הי פאפי אמי יומי (וגם היא שודרה בישראל בדיבוב לעברית, גם כן בערוץ הילדים).

היו זמנים באמריקה

היו זמנים באמריקה (באנגלית: Once Upon a Time in America) הוא סרטו האחרון של הבמאי האיטלקי, סרג'ו לאונה. בסרט, שיצא ב-1984, כיכבו רוברט דה נירו וג'יימס וודס.

סרט מאפיה זה מספר את סיפורו של נודלס (דה נירו), מאפיונר יהודי מברוקלין, ניו יורק, בין השנים 1921 ל-1968. הסרט מסופר בצורה של סיפור מסגרת (שמתרחש בשנת 1968), עם פלאשבקים לשנים 1921 ו-1933. הסרט נבחר לאחד מעשרת הסרטים בעלי העלילה הלא ליניארית הטובים ביותר של אתר הקולנוע "The Script Lab".‏העלילה המתרחשת בין השנים 1921 ו-1933 מבוססת על "The Hoods", ספר אוטוביוגרפי שנכתב על ידי הארי גריי (שם עט), מאפיונר לשעבר. העלילה המתרחשת ב-1968 נכתבה על ידי ליאונה.

בדומה למספר סרטים קודמים של ליאונה, לסרט מתלווה פסקול מאת אניו מוריקונה.

טכניקות ספרותיות

טכניקה ספרותית היא כלי בו נעשה שימוש ביצירות ספרותיות, כדי להשפיע באופן מסוים על הקורא. טכניקות ספרותיות הן המרכיב הבסיסי של הכתיבה היוצרת.

יאיר גרבוז

יאיר גַרבּוּז (נולד ב-29 בספטמבר 1945) הוא צייר, סופר ופובליציסט ישראלי. יצירתו, החל משנות ה-70, שילבה השפעות של אמנות הפופ האמריקאית עם סממנים מקומיים. ציוריו, המזוהים עם סגנון "דלות החומר" בנויים כקולאז'ים, המשלבים סממנים ארס פואטיים וביקורת חברתית. על יצירתו זכה בשנת 2004 בפרס א.מ.ת.

סיפור בתוך סיפור

סיפור בתוך סיפור היא טכניקה (או תחבולה) ספרותית בה סיפור אחד מסופר במסגרת עלילתו של סיפור אחר. זהו מקרה פרטי, קיצוני, של סיפור מסגרת. ניתן לראות שימוש בטכניקה זו במגוון ז'אנרים ומדיומים, החל מרומנים ומחזות ועד סרטים, תוכניות טלוויזיה ואף טקסטים פילוסופיים.

סיפור קצר

סיפור קצר הוא ז'אנר ספרותי, שבו היצירות הספרותיות הן בעלות היקף מצומצם - סיפור כזה ניתן לקרוא, לרוב, במשך פחות משעה. מאפיינים מובהקים של הסיפור הקצר הם אחדות הזמן, אחדות המקום ואחדות העלילה. סיפור קצר הוא בין 2,000 ל-7,500 מילים (בין 5 ל-25 עמודים).

סוגת הסיפור הקצר התחילה בימי הביניים, אולם רוב הסיפורים היו אנונימיים. הם גם נחשבו לחסרי חן אלא אם כן רבים מהם אוגדו בספר אחד בעל סיפור מסגרת (כגון אלף לילה ולילה). רק במאה ה-14 באיטליה, ניתן למצוא סיפורים קצרים עם שם היוצר. ג'ובאני בוקאצ'ו, מחברו של "דקאמרון", קובץ המכיל 100 סיפורים קצרים, נחשב בעיני רבים לאבי הסיפור הקצר. סיפורו "הבז", מתוך דקאמרון, הוא סיפור קצר קלאסי המשלב את המאפיינים של הז'אנר בתמציתיות ובענייניות רבה.

סרט בנות

סרט בנות הוא כינוי עממי לסרטי-נוסחה שקהל היעד העיקרי שלהם הוא נשים. רבים מהסרטים בסוגה קולנועית מדגישים את נקודת המבט הנשית, התלבטויות וקשיים המעסיקים נשים, ומערכות יחסים בין נשים.

ראשיתה של הסוגה כבר בראשית ימי הקולנוע, אז יוחד השם לסרטים שבמרכזם סיפור אהבה רומנטי. מסוף שנות החמישים, ובמיוחד אחרי הופעת "חיקוי לחיים" של דאגלס סירק (1959), יוחד הכינוי לרוב המלודרמות בכיכובן של נשים; לרבים מסרטי האהבה הרומנטיים או הטרגיים, בהם מושא האהבה הגברי מייצג סטריאוטיפ רומנטי; לחלק מהסרטים שבמוקדן הניסיון להבין או לבאר את עולמן של נשים (גם מנקודת מבט גברית); ולרבים מהסרטים בהם קו העלילה המרכזי עוסק ביחסים בין נשים (כמו ביחסי רעות נשית, קשרי עבודה ומרות בין נשים, או יחסי אם ובת) או בקשרים משפחתיים.

עלילה לא ליניארית

עלילה לא ליניארית, במהותה, היא עלילה של יצירה נרטיבית שאינה מוצגת בסדר כרונולוגי, אלא מוצג בה שלב מתקדם של העלילה קודם לשלבים מוקדמים ממנו, בניגוד לעלילה ליניארית, בה סדר האירועים בעלילה מוצג בסדר כרונולוגי.

בקולנוע, סרט לא ליניארי יכול לכלול סיפור מסגרת ונושא מרכזי מקשר, אך נעשים בו דילוגי זמן רבים, במטרה לספק רקע והקשר או לאפיין קווי עלילה בצורה שלא הייתה מתאפשרת בתיאור רציף של המתרחש. סיפור המסגרת והנושא המרכזי הם אלו שיאפשרו בדרך כלל לצופה לקשר בין הפרטים ולהגיע לידי הבנה של הרעיון או המסר המרכזי בסרט.

פלשבק

פלשבק (מאנגלית: היבט לאחור; בעברית: מַעְתָּק לֶעָבָר) הוא מושג בנרטולוגיה (חקר הדרך בה בנויים ומסופרים סיפורים) המשמש במיוחד בתסריטאות והמתאר אירוע בעלילה הקודם לאירוע שאליו הגיעה העלילה בסצנה הקודמת, המראה את ה"עבר" שקדם לאותה הסצנה. הפלשבק קרוי גם "אנלפסיס" (analepsis), והיפוכו הוא ה"פרולפסיס" (prolepsis; מַעְתָּק לֶעָתִיד, או הַטְרָמָה) המראה את ה"עתיד" הרחוק יותר של הזמן בו מתרחשת העלילה, מתוך כוונה לשוב לרצף הזמן לאחר סיום הסצנה.

טכניקות כתיבה אלו, כשהן מיושמות בקולנוע מאפשרות מתן מידע על עתידן ועברן של הדמויות, דבר שהוא הכרחי בתסריט, שבו המידע שאנו מקבלים הוא רק המידע המופיע על המסך. כך, למשל, כאשר מופיעה בסרט דמות השתיין הזקן בבאר, אין לנו דרך לדעת כי השתיין הזקן היה פעם מיליונר שאיבד את רכושו, אלא אם כן ייראה לנו עבר זה באמצעות הפלשבק. אפשרות אחרת, "שתילת" המידע בדיאלוג עלולה לגרום לדיאלוג להיראות מלאכותי וארכני שלא לצורך. עם זאת, רבים הספרים המשתמשים בטכניקת ה"פלשבק" כאשר דוגמה בולטת לכך היא ספרו של תורנטון ויילדר "הגשר של סן לואיס ריי" הפותח בתיאור התמוטטות של גשר, וחוזר בזמן אל מעשיהם של הקורבנות לאסון, ותיאור הפעולות שהביאו אותם אל הגשר ביום ובשעה בה התמוטט.

הפלשבק יכול להראות אירוע שחל לפני תחילת הסיפור, על מנת לתת מידע חשוב הנוגע לפעולות בעבר, כך, למשל, סצנות הפלשבק ב"קזבלנקה" נותנות לצופה מידע על סיפור האהבה בין ריק ואילזה (המפרי בוגרט ואינגריד ברגמן) המתרחש בזמן הפלישה הנאצית לפריז בשנת 1940, כאשר ה"הווה" הסיפורי מתרחש בשנת 1942. פלשבק יכול להראות אירוע שהוצג כבר מנקודת ראות אחרת, על מנת להבהיר אירוע שנותר עד עתה סתום. כך למשל, בסרטי הבלשים מסוג "מי עשה זאת" (whodunit) מקובל מאוד, לאחר שהבלש מגלה מיהו האשם, להראות את הפשע שהוצג קודם מבלי להציג את המבצע, בסצנת פלשבק נוספת, המראה, זו הפעם, מיהו שביצע את הפשע.

אפשרות נוספת היא שימוש בסיפור מסגרת שבו מתחיל התסריט ב"עתיד" העלילתי וחוזר לנקודת התחלה בעבר, ממנה הוא מתקדם עד שהוא שב לנקודה שהוצגה בסצנה הראשונה. כך למשל, הסרט "שדרות סאנסט" (1950) מתחיל בהתמקדות בגווייה הצפה בבריכה. קולו של השחקן ויליאם הולדן המשחק את הגיבור בסרט, מזמין את קהל הצופים לראות כיצד הוא הגיע למצב עגום זה, והסרט חוזר אחורה בזמן אל האירועים שקדמו לרצח, והובילו אליו. חלוץ השימוש בטכניקה זו הוא הסרט האקספרסיוניסטי הגרמני משנת 1919 "הקבינט של ד"ר קליגרי".

סצנת הפלשבק יכולה לארוך שניות ספורות, דקות אחדות, או כבמקרה של "סיפור המסגרת" - לאורך רוב הסרט. לעיתים נראה סצינות של "פלשבק בתוך פלשבק", כלי תסריטאי שבו יש להשתמש בזהירות על מנת לשמור על העניין וההבנה של הצופה במתרחש על המסך.

שימוש מעניין ב"פלשבק" וב"פלשפורוורד" יש בסרטו של קוונטין טרנטינו "ספרות זולה" (1994). הסרט כולו מציג שלושה סיפורים, עם דמויות שחלקן משותפות ומתרחשים סביב אירועים שחלקם משותפים, אחד מהם עוסק בשוד במסעדה והשני ברצח כפול בעת גביית חובות סחר בסמים. אולם הסיפורים אינם מצויים בתוך סיפור מסגרת. מקצת הסצינות קודמות לשוד במסעדה, ומקצתן מאוחרות לו, וחלקן מראות את אותו האירוע עצמו מזוויות ראיה שונות. כך למשל, הסצנה בה המתאגרף (ברוס ויליס) מקבל מן החייל את שעונו של אביו, היא פלשבק לשנות ה-50, מתוך רצף עלילתי (סיפור המתאגרף שסירב למכור את הקרב) הנמצא כ-48 שעות מאוחר יותר לסיפור המסגרת העוסק בשוד במסעדה, ומהווה "פלשפורוורד" לסיפור המסגרת.

פסטיבל שירי הילדים

הפסטיבל הישראלי לשירי ילדים היא תחרות שירי ילדים, שהתקיימה בישראל בשנות ה-70 ושנות ה-80 של המאה ה-20, וחודשה בשנים 2008–2009.

צחוק של עכברוש (אופרה)

צחוק של עכברוש היא אופרה קאמרית ישראלית שהלחינה אלה מילך-שריף לליברית המבוססת על הספר בעל אותו השם מאת נאוה סמל, ועוסקת באופן מקורי וייחודי בנושא השואה וזכרונה.

באופרה עשר תמונות, והיא בנויה לשמונה זמרים, מקהלת נערות ותזמורת. משך הצגתה כשעה ושלושים וחמש דקות.

האופרה הועלתה לראשונה בהפקת התיאטרון הקאמרי ב-9 באפריל 2005 בבימויו של עודד קוטלר.

האופרה מגוללת את סיפורה של ילדה יהודייה קטנה בפולין במהלך תקופת השואה, אשר נמסרת בידי הוריה למשמורת אצל משפחת איכרים גויים. במעגל שני של סיפור מסגרת מספרת הילדה, שהיא עתה סבתא, בתל אביב של סוף המאה העשרים, את סיפורה לנכדתה, ובמעגל החיצוני ביותר של הסיפור עומדים בשלהי שנת 2099 החוקרים לימה אנרגלי ושותפה סטש, אשר חוקרים את מיתוס "ילדה ועכברוש" ששרד מימי השואה בספריית הזכרונות האנושית.

בהפקה המקורית משתתפים בבת מרום בתפקיד הסבתא (מצו סופרן), מאי ישראלי בתפקיד לימה אנרגלי (סופרן), אלכסיי קנוניקב בתפקיד הכומר (בריטון), עינת ארונשטיין בתפקיד הילדה בבור (סופרן), קלייר מגנאג'י בתפקיד הנכדה (סופרן), יונתן חיימוביץ' בתפקיד סטש (בריטון), ענת עיני בתפקיד האיכרה (מצו-סופרן) וגבריאל לובנהיים בתפקיד האיכר (בס-בריטון) ומקהלת מורן.

התזמורת הקאמרית הישראלית בניצוחו של אורי לשמן מלווה את היצירה.

האופרה ייצגה את ישראל בתיאטרון העירוני של ורשה בשנת 2005, בפסטיבל אמנויות הבמה בעיר סיביו שברומניה, בתיאטרון הלאומי של בוקרשט בשנת 2008 ובקנדה בשנת 2009.

קהל

קהל הוא ציבור אנשים המתקבצים על מנת לצפות, להאזין או להשתתף בהתרחשות אמנותית, ספורטיבית, לימודית, מקצועית, חברתית או פוליטית. הקהל עשוי להימצא פיזית במקום האירוע, למשל באולם תיאטרון, אולם קונצרטים או מופע רוק, מגרש ספורט, הפגנה, קרנבל, כנסייה/בית כנסת/מקדש, ברחוב ועוד. מאידך הקהל עשוי להתקבץ וירטואלית, למשל קהל צופי תוכנית טלוויזיה, מאזיני רדיו או קוראי עיתון מסוים אינם מצויים יחדיו באותו מיקום, ולעיתים גם לא באותה עת.

מעורבות הקהל בהתרחשות עשויה לנוע בין אי-מעורבות כלל, מעורבות מינימלית כגון מחיאות כפיים או קריאת "אָמֵן" או מעורבות רבה ופעילה בתוכני האירוע, כמו למשל מעורבותם של צופי סרט הפולחן "מופע הקולנוע של רוקי" המתחפשים לדמויות מן הסרט ומשתמשים במגוון אביזרים כדי להמחיז את הסצינות המוצגות על המרקע. מעורבות קהל רבה מתקיימת גם במופעי בידור בהם שחקנים מקצועיים מציגים סיפור מסגרת מז'אנר התעלומה הבלשית תוך שילוב אנשים מהקהל בצוות השחקנים ואלתור העלילה תוך כדי התקדמותה.

ביהדות, קהל הוא גם ציבור המתפללים בבית כנסת או הנוכחים בטקס דתי (כגון בר מצווה, חתונה). בהקשרים אלו יש המתייחסים לנוכחים בביטוי: "קהל קדוש". בגולה המילה "קהל" שימשה לעיתים במשמעות הקהילה היהודית או ראשי הקהילה.

רותי דירקטור

רותי דירקטור (נולדה ב-1956) היא מבקרת אמנות, מרצה לאמנות ואוצרת המתגוררת בתל אביב.

שחורי (ספר)

שחורי (בפינית: Musti) הוא אחד מספרי המשורר והסופר הפיני אינו לינו. מדובר בנובלה שראתה אור בפינית בשנת 1916 ושתורגמה עד כה לאסטונית (1926), לאנגלית (1986), לנורווגית (2004) ולעברית (2005). מתרגם הספר לעברית, רמי סערי, צירף לתרגום העברי של הנובלה תרגום של נובלה נוספת מאת אינו לינו, כף-דבש וכן אחרית דבר. שתי הנובלות התפרסמו בספר שראה אור בהוצאת כרמל.

בנובלה "שחורי" מסופרות קורות חייו של כלב נבון ומשעשע, השומר על הדרך אל איי החלום. סיפורו של שחורי מתחיל בחלום ומסתיים בחלום: בין שני החלומות שזורות קורות חייו של הכלב, אולם סיפור המסגרת החלומי מפקפק בעצם קיומה של מציאוּת חוץ-חלומית, וסופו ששחורי, כמוהו כקוראיו, אינו יכול עוד לדעת בוודאות מתי מת או שמא עודו חי. כיצירה מודרנית הנובלה מסתיימת בהדגשת היחסיות, חוסר היציבות וחוסר הוודאות בכל מה שנוגע לתפישה חד משמעית של המתרחש. עיצוב דמותו של שחורי משמש לנובלה הן סיפור מסגרת והן ציר שהעלילה מתפתחת סביבו. סיפור המסגרת של הנובלה קושר את עלילות הכלב לקורות הדוב, שהוא הגיבור הראשי בנובלה "כף-דבש", ואפשר לקרוא את שתי הנובלות גם יחד כיצירות מלבבות שחוכמת חיים ותום ילדות משולבים בהן זה בזה או כאלגוריות מחכימות על טבעו של עולמנו.

סיפר
דמות פרוטגוניסט • דמות שנייה בחשיבותה • דמות שלישית בחשיבותה • סיידקיקאנטגוניסטנבל-עלדמות משנהדוברגיבוראנטי-גיבור
עלילה דיאלוגמצג • מבנה דרמטי • סיפור מסגרת • כלי עלילתי • נקודת שיא • עימות • תת-עלילהפלשבק/פלשפורוורד
רקע דיסטופיהאוטופיהיקום בדיוניהיסטוריה
תמה מוטיבלייטמוטיבסאבטקסטמוסר השכל
סגנון אמצעים פיגורטיבייםטכניקות ספרותיותנקודת תצפיתהשעיית הספקסימבוליזםאתנחתא קומית
סיפורת משלמעשייהסיפורת בזקרומןנובלהמחזהשירהתסריטסיפור קצר
סוגה רומן הרפתקאות • רומן פשע • רומן מלחמתי • רומן מערבון • רומן מסתורין • רומן היסטורירומן ריאליסטירומן רומנטירומן ביוגרפירומן מכתביםרומן גרפי • רומן פילוסופי • רומן פוליטי • רומן אירוטירומן חניכהסאגהפנטזיה (אפלה, חרב וכושפות) • ספרות בלשיתספרות אימהריאליזם קסוםסאטירהמדע בדיוני (קשה, צבאי, אופרת חלל, סייברפאנק, סטימפאנק) • מותחןספרות ספקולטיביתספרות זולהקומיקס
נושאים קשורים זרם התודעהקהלמחברתורת הספרות • מבנה נרטיבי • נרטולוגיהרטוריקה
פורטל: ספרות

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.