סיני ועוקר הרים

סִינָי ועוֹקֵר הָרִים הם שני סוגים של תלמידי חכמים. סיני הוא כינוי לתלמיד חכם המצטיין בידע רב ואילו עוקר הרים הוא כינוי לבעל יכולת שכלית גבוהה. התלמוד עוסק בשאלה מי משני הטיפוסים עדיף על פני מי.

סיני הוא כינוי לאדם הבקיא במקורות הלכתיים, כדוגמת המשנה והברייתא, כאילו אלה ניתנו לו במעמד הר סיני: "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני" (כלשון רש"י), ואילו עוקר הרים הוא כינוי לאדם חריף שכל ובעל יכולת פלפול גבוהה בתורה: "דחריף ומפולפל בתורה, אף על פי שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך" (רש"י). המקורות עוסקים במחלוקת על חשיבותם היחסית.

דעת ארץ ישראל בתקופת התלמוד

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן. חד אמר: "סיני עדיף", וחד אמר: "עוקר הרים עדיף". רב יוסף - סיני. רבה - עוקר הרים. שלחו לתמן (=לשם, לארץ ישראל), "איזה מהם קודם?". שלחו להו: "סיני עדיף, דאמר מר: הכול צריכין למרי חטיא (=לבעל החיטים), ואפילו הכי, לא קביל רב יוסף עליה" (=ואפילו כך לא קיבל עליו רב יוסף את הנשיאות).

כלומר, רבן שמעון בן גמליאל ורבותינו (רבנים אחרים) היו חלוקים בדעתם. אחד אמר שסיני עדיף, ואחרים שעוקר הרים עדיף. המחלוקת לא הייתה ערטילאית, אלא נגעה לשני רבנים בני פלוגתא: רב יוסף בר חייא שהיה ידוע כסיני, ורבה בר נחמני שהיה ידוע כעוקר הרים, בשאלה של קדימות לרבנות. שלחו שאלה לשם (לארץ ישראל), ונענו: "סיני עדיף, שאמר רבי: כולם צריכים לבעלי החיטה (הכוונה לרב יוסף)".

לעומת זאת, בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, פרק ט', מסבירים רבותינו: "הכל צריכין למרי חטיא - גמרא". כלומר, קיימת הסכמה כי "בעלי החיטה" משמעו בעלי הגמרא. רש"י מסביר באותו מקום:

"זה בעל גמרא שממית עצמו לכוין הלכות ולתרץ הוויות: סוגיית גמרא ותרוצי משניות וברייתות - וזהו עיקר הגמרא: שאם לא הגמרא - אין למדין הלכה מתוך משנה, כדאמרינן: 'התנאים מבלי עולם'" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד א') כלומר, רש"י מסביר כי ללא הגמרא, אין את היכולת להסיק הלכות מעשיות מתוך המשנה.

עוקר הרים אחד לעומת רעהו

בתלמוד בבלי, מסכת הוריות, דף י"ד, עמוד א' נידונים רבי זירא לעומת רבה בר רב מתנה, אשר מציגים היבטים שונים של עוקר הרים:

"איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה: הי מנייהו עדיף:
רבי זירא חריף ומקשה ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק - מאי? תיקו."

כלומר, רבי זירא חריף ומקשה (לפי רש"י: "מתוך פלפול יתירא דהוה ליה - הוה מקשה ומתרץ", כלומר כוחו בפתרון סתירות), אך רבה בר רב מתנה מתון ומסיק (לפי רש"י: "לא הוה חריף כל כך, אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה - מסיק אליבא דהלכתא", כלומר אינו חריף כל כך, וכוחו בלימוד הנושא באטיות וביסודיות, ובהסקת מסקנות מן ההלכה). הגמרא חותמת את הדיון ב"תיקו" - אין הכרעה לעת עתה.

פירושיו של רבא

במסכת בבא בתרא אנו מוצאים ביטוי לדעתו של רבא על נושא זה:

אמר רבי זירא: אמר רב: מאי דכתיב (משלי טו) "כל ימי עני רעים"? - זה בעל גמרא. ו"טוב לב משתה תמיד"? - זה בעל משנה. רבא אמר איפכא והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא מאי דכתיב (קהלת י) מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם מסיע אבנים יעצב בהן אלו בעלי משנה בוקע עצים יסכן בם אלו בעלי גמרא

כלומר, על פי רבי זירא, רב פירש את ספר משלי, פרק ט"ו, פסוק ט"ו כך: "כל ימי עני רעים" - זה בעל גמרא; ו"טוב לב משתה תמיד" - זה בעל משנה. רבא פירש להפך. רש"י (אשר בעצם זהו פירושו של נכדו, הרשב"ם, שהמשיך את כתיבת פירוש רש"י שנפסק בפרק השלישי של המסכת) מסביר, מה משמעות הפירוש להפך: "כל ימי עני רעים זה בעל משנה: שאינו יכול להורות הלכה מתוך משנתו, וגם כי כשחולקות זו על זו - אינו יכול לתרץ; וטוב לב זה בעל הגמרא: שיודע משניות על עיקרם, ובקי בטעמיהם, ויש בידו כח להורות הלכה למעשה".

כלומר, על פי רבא, בעל המשנה, הוא הסיני, אינו יכול לפסוק הלכה הנוגעת לענייני דיומא מתוך ההלכה, ואינו מסוגל להתמודד עם קושיות, כאשר מתגלות סתירות במשנה. לעומתו, בעל הגמרא, הוא עוקר ההרים, מבין את הסיבות שמאחורי המשניות, ולכן יש בידו הכוח להסיק על הלכות מתוך הכתובים.

וזהו שאמר רב משרשיא משמו של רבא: מהו שכתוב במגילת קהלת, פרק י', פסוק ט', "מסיע אבנים, יעצב בהם; בוקע עצים, יסכן בם"? "מסיע אבנים יעצב בהן" - אלו בעלי משנה. על פי רש"י, הכוונה היא "ששונה משניות כל היום, ואין לו אלא צער: שמתקשה בטעמיהן ואינו יודע לפרש". "בוקע עצים יסכן בם" - אלו בעלי גמרא (לפי רש"י, הכוונה היא שנהנה מהם), כלומר העוקר הרים נהנה ממלאכתו.

העדפת הבקיאות על פני החריפות במהלך הדורות

בלט בביקורת על שיטות הפלפול והחריפות המהר"ל מפראג, שביקר באופן חריף ביותר את אנשי דורו שעוסקים בפלפול ובחילוקים, במקום לקנות ידע תלמודי נרחב (נתיב התורה פרק ה'). אפשר לראות כי המהר"ל סבר כי הבקיאות חשובה יותר מהפלפול, באותו מקום יש לו גם ביקורת על כך שמתמקדים בפרשנות התוספות (שהיא רק תוספת לדעתו) במקום להתמקד בפשט התלמוד עצמו. לדעתו חכם או בעל תורה הוא אדם שאוצר בזכרונו ידע תורני, ולא מי שצריך לדלות את הידע מספרים או מאנשים אחרים, אף אם הוא חריף ביותר. כמו כן הגאון מווילנא דגל בדרך זו.

הרב קוק ניסה לפשר ולשלב בין שתי השיטות, ובמאמרו "לשני בתי ישראל"[1] הגדיר את שתי נטיות אלו ככוח הביקורת וכח הפלפול. לתפיסתו היהדות הספרדית העדיפה להשתמש ביכולת הביקורת ודרך הבקיאות והעדיפה לתעדף מקורות סותרים, ואילו היהדות האשכנזית העדיפה את דרך החריפות וההעמקה וניסתה ליישב מקורות סותרים. לתפיסתו יש מקום לשתי השיטות, וכל אחת יכולה ללמד ולשכלל את רעותה.

היום, ניתן לראות בשיטת זילברמן כממשיכה וכמיישמת את דעתם של המהר"ל מפראג והגאון מווילנא בשאלה זו.

עוקרי הרים

ריש לקיש נחשב לעוקר הרים:

"הרואה את ר"ל בבית המדרש כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ד, עמוד א').

בסיפורו "גלמוד",[2] מתייחס י"ל פרץ אל הגאון מווילנה כאל עוקר הרים, אף שדרכו של הגאון מווילנא הייתה דרך של בקיאות נרחבת ומקיפה.

המחלוקת בעידן הדפוס ומאגרי המידע הדיגיטלי

הרב שלמה קלוגר טען שכל זה היה רלוונטי בימים שלפני הדפוס, אז היה "סיני עדיף" וכותב:

אבל עכשיו אחרי מיעוט חיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, ולא שייך הטעם דהכל צריכים למרי חטייא, לפיכך עוקר הרים עדיף, מפני שהוא מוציא מלבו ואי אפשר למצוא ממילא.

כיום, בעידן מדעי הרוח הדיגיטליים, שבהם מאגר המידע מהווה מעין סיני ממוחשב, יש הגורסים כי עוקר הרים חשוב יותר מסיני. המחלוקת כיום נוגעת לא רק לפירוש כתבי קודש, כי אם גם לתחומים נוספים, בהם בעבר הייתה חשיבות עצומה לידע: רפואה ומשפטים.

הרב עובדיה יוסף, שנודע בבקיאותו המופלגת, פסק כי גם לאחר התפתחות אמצעי הטכנולוגיה, עדיין "סיני" עדיף מ"עוקר הרים".

פרופ' שלום רוזנברג עמד על השינוי שיוצרת התרבות הדיגיטלית במחקר ההלכתי:

כולנו חונכנו על ברכי ההבחנה התלמודית הקלאסית בין שני טיפוסים של חכמים, ה'סיני' וה'עוקר הרים'. זאת ההבחנה בין בקיאות ליצירתיות או לחלופין - חריפות. בין שתי דמויות אלו היה קיים שיווי משקל. בעתיד, כשיתפתחו יותר, יטו מאגרי המידע את כפות המאזניים לטובת היצירתיות. אמנם כן, חדשות לבקרים מתפרסמים מאמרים שאינם אלא סיכומי תוצאות השאילתות במאגרים, אך עבודת המחקר האמיתית תוכל להשתחרר, הודות למאגרי המידע שברשת, מן ההיזקקות לזיכרון, ותבטא יצירתיות אמיתית.[3]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מאמרי הראי"ה א' עמ' 45
  2. ^ י"ל פרץ, גלמוד באתר פרויקט בן-יהודה
  3. ^ שלום רוזנברג, "זר זכרונות", בספר בדרכי שלום - עיונים בהגות יהודית, מוגשים לשלום רוזנברג, הוצאת בית מורשה בירושלים, 2007.
אהרן לפפה

הרב אהרן בן יצחק לַפַּפָּה (ה'שס"ד, 1604 - כ"ו באייר ה'תכ"ז 1667), היה מרבני טורקיה במאה ה-17.

ברוך מנדלבוים

הרב ברוך מנדלבוים (כתיב אחר: מנדלבאום; נודע כרב מטורוב; כ"ב בטבת תקצ"ד, ינואר 1834 – י"ז באייר תרס"ה, מאי 1905) היה רב בערים מציוב, סטולין וטורוב שבבלארוס, ולאחר מכן בירושלים. ראש משפחת מנדלבוים, שרבים מצאצאיה תופסים משרות ציבוריות, תורניות ורבניות חשובות בישראל.

דוד מנובהרדוק

רבי דוד מנובהרדוק (ה'תקכ"ט, 1769 בערך - כ"ג בכסלו ה'תקצ"ז, 2 בדצמבר 1836) היה רב ליטאי מבחירי תלמידיו של רבי חיים מוולוז'ין, ורבה של נובהרדוק. נודע על שם ספרו "גליא מסכת".

דניאל פרוסטיץ

הרב דניאל פרוסטיץ (תקי"ט, 1759 – תר"ו, 1846) היה ראב"ד בעיר פרשבורג בתקופת החת"ם סופר, במשך חמישים שנה.

היסטוריה של עם ישראל

היסטוריה של עם ישראל היא ההיסטוריה של העם והתרבות היהודית. היא משתרעת על פני אלפי שנים מאז העת העתיקה, ועד ימינו. היהודים התגוררו בכל חלקי תבל ויצרו תרבויות עשירות, השייכות למנעד התרבות היהודית. התרבות, הלשון, ומכלול היצירה היהודית לדורותיה, נכללים בתולדות עם ישראל.

חיים יהודה ליב ליטווין

רבי חיים יהודה ליב ליטווין (ידוע בכינויו: ר' חיים יהודה ליב סוסניצר, בכתיב יידי: סאָסניצעֶר, או "העילוי מסאָסניץ"; ה'ת"ר, 1840 - י"א בסיוון ה'תרס"ג, 6 ביוני 1903) היה רב וראש ישיבה ליטאי שכיהן כרב בערים שונות בגליציה ובליטא. ראב"ד ברודי ורבה של סמרגון. מחבר הספר "שערי דעה".

חכם עדיף מנביא

חכם עדיף מנביא היא אמרה של חז"ל שמשמעותה שחכם יעיל יותר מאשר נביא. אין הכוונה שהוא במדרגה גבוהה יותר, שהרי לנביא יש קשר ישיר אל האל, אלא שמבחינה מעשית הוא עדיף על גביו.

יצחק קנפנטון

רבי יצחק בן יעקב קנפנטון (ה'ק"כ, 1360 - א' בתמוז ה'רכ"ג, 1463), מגדולי חכמי ספרד בדור שלפני הגירוש, היה ראש ישיבה, מקובל, רופא, מתמטיקאי, ואיש ציבור.

למדן

האם התכוונתם ל...

מלומד

האם התכוונתם ל...

נחום לעווי

הרב נחום לעווי משאדיק (ידוע בכינוי רבי נחום שאדיקר; ה'תק"ע, 1810 בערך - י"ב בחשוון תרכ"ו, 1865) היה הרב של העיר שאדיק שבפולין. לאחר עלייתו לארץ ישראל התמנה לראש כולל פולין. הוא ואחיו הם ראשי משפחת וייספיש בירושלים.

סדר (ישיבה)

סדר הוא כינוי המקובל בעולם הישיבות לזמן המוקדש ללימוד במהלך היום. המונח "סדר" מציין סתמית זמן המוקדש ללימוד עם חברותא תלמוד בבקיאות או בעיון, אך גם זמן לימוד המוסר שמונהג בחלק מהישיבות מכונה "סדר המוסר" וכן בישיבות חסידיות מכנים את זמן לימוד החסידות "סדר חסידות".

מקור המונח "סדר" אינו ברור, אך סביר כי קיים קשר הדוק בינו לבין הרצון ליישם שמירה קפדנית על סדרי הלימוד שלא יתרופפו, ובביטוי הנפוץ בישיבות - "שמירת הסדרים".

סיני (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

עמרם בן דיוואן

רבי עמרם בן אפרים דיוואן (מוכר בכינוי: רבנו העד"ן הקדוש; ה'ת"ק - ט"ו באב ה'תקמ"ב) היה שד"ר ומקובל יליד ירושלים.

רב משרשיא

רב משרשיא היה אמורא בדור החמישי לאמוראי בבל.

היה תלמיד מובהק של רבא, והם מוזכרים בתלמוד עשרות פעמים יחדיו. ייתכן כי היה גם תלמידו של אביי. היה חברו הקרוב של רב פפא, גם הוא תלמיד של רבא, ואף שלח את בנו ללמוד לפני רב פפא. גם רב יוסף בריה דרב עילאי נמנה עם חבריו.

חמיו, מוזכר על שמו כ"רב כהנא חמוה דרב משרשיא".

שלושת בניו של רב משרשיא היו אמוראים, ולמדו בבית מדרשו של רב אשי. שמותיהם: רבא, רב סמא ורב יצחק, שהיה אדם נכבד ונשוא פנים התלמוד מספר כי רב משרשיא עצמו עודד אותם ללמוד בבית מדרש זה.

כאשר נפטר רב משרשיא התמלאו הדקלים בקוצים במקום תמרים לאות אבל על פטירתו.

רבנו תם

רבי יעקב בן מאיר (בערך 1100–9 ביוני 1171), מכונה בדרך כלל רבנו תם, בראשי תיבות: ר"ת, היה נכדו של רש"י, ומגדולי בעלי התוספות. כמו סבו, חי רבנו תם בצרפת. כתב את "ספר הישר" וכן ספר על הדקדוק העברי. נודע גם כמשורר ובלשן בעל ידע לשוני רב.

כינויו "רבנו תם" נגזר מהפסוק "ויעקב איש תם יושב אהלים" (בראשית כה, כז), אם כי קיימת גרסה אחרת והיא שרבנו תם תיקן את תיקון חזרת הנדוניה וביטל בכך את קללת "ותם לריק כחכם".

שמואל אהרן יודלביץ

הרב שמואל אהרן יודלביץ (תרס"ז, 1907 – י"ד בטבת תשל"ט, ינואר 1979) היה מרבני ישיבת עץ חיים וישיבת בית יוסף-נובהרדוק בירושלים.

שמואל פלורנטין (הזקן)

רבי שמואל פלורנטין (רש"ף; ~ה'ש', 1540 - י"ד בכסלו ה'שע"ה, 6 בנובמבר 1614) היה רב וראש ישיבה מחכמי יהדות סלוניקי בראשית המאה ה-17. רבה של ק"ק "שלום".

מכונה רבי שמואל פלורנטין הזקן או רבי שמואל פלורנטין הקדמון על מנת לבדלו מרבנים אחרים בעלי שם זהה שחיו בסלוניקי בדורות הבאים.

שמחה הכהן פרוידמן

הרב שמחה אפרים בן גרשון הכהן פרוידמן (1621, בלגרד, האימפריה העות'מאנית - 1671, בלגרד, האימפריה העות'מאנית) היה הרב הראשי של יהודי בלגרד בשנים 1642–1668 ולתקופה קצרה גם הרב הראשי של יהודי בודה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.