סיני

חצי האי סִינַיערבית: سيناء) הוא חצי אי במצרים, בצורה דמוית משולש, התחום בין הים התיכון (מצפון), הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ סואץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר, אוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015).

מבחינה מדינית אזור זה הוא חלק ממצרים מאז שנת 1982, והוא נחלק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים וישראל.

Sinai-peninsula-map He
מפה של סיני
Sinaifromspace
סיני וישראל - צולם ממעבורת החלל קולומביה בשנת 2002
Nighttime View of Northern Egypt and the Sinai Peninsula
חצי האי סיני בלילה, צילום מהחלל, ספטמבר 2016
Sinay2
נוף אופייני להר הגבוה בסיני
Israel - sinay
הגבול בין ישראל למצרים
Aqaba Castle
אי האלמוגים
6dayswar1
קצינים מחיל האוויר הישראלי ליד מטוס מצרי שהושמד בסיני במלחמת ששת הימים
ISR-EGY border 6515a
גבול ישראל-מצרים מצפון לאילת
Sinai camel
חוף בביר סוויר

גאוגרפיה

סיני ברובו מדברי, ומיושב בעיקר לאורך חופיו. בחוף המזרחי לאורך מפרץ אילת, השלוחה המזרחית של הים האדום, ממוקמים היישובים טאבה, נואיבה, דהב, ושארם א-שייח. בחוף הצפוני, ליד רצועת עזה, נמצאת העיר אל-עריש ובחוף המערבי שלאורכו של מפרץ סואץ נמצאת העיר א-טור.

הטופוגרפיה של סיני מורכבת משלושה אזורים עיקריים:

  1. ההר הגבוה - אזור הררי הכולל פסגות המגיעות לגובה שיא של 2,629 מטר (ג'בל קתרינה) - האזור מאופיין בהרי גרניט תלולים ומבותרים, ומהווה חלק שהתפצל מהמסיב הערבו-נובי. אזור זה מכסה את השליש הדרומי של חצי האי.
  2. סיני התיכון: השליש המרכזי של חצי האי מכונה רמת א-תיה, רמה הבנויה סלעי משקע המשתפלת בכיוון צפון מגובה 1000 מטר ועד לגובה 600 מטר. מהרמה מתפצלים לכל הכיוונים ואדיות עמוקים.
  3. צפון סיני: אזור גבעתי בדרומו עם מספר פסגות בודדות בגובה 900–1000 מטר, ומשתפל לרצועה חולית ברוחב 45–70 ק"מ לאורך חוף הים התיכון.

מקור השם

מקור השם סיני הוא בתנ"ך: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" (ספר שמות, פרק י"ט, פסוק א'). הפסוק מדבר על הגעתם של בני ישראל למדבר סיני לאחר שחצו את ים סוף. מניתוח פשוט של הדברים עולה כי מדבר סיני הוא אותו סיני של ימינו. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי - סין (Suen או Nanna), אל לו חשיבות מרכזית אצל עמי המדבר שמרכז חייהם היה בלילות[דרוש מקור]. בכל מקרה, לא נמצאו בחצי האי סיני עדויות ארכאולוגיות לקיום פולחן אל הירח. גרסה אחרת קושרת את השם סיני עם "סין" - שמה הקדום של העיר העתיקה פלוסיום ששכנה בקצהו הצפון מערבי של חצי האי[1]. יש המשערים כי הר סיני, המקום בו על פי המסורת היהודית, קיבל משה את לוחות הברית, נמצא באזור ההר הגבוה. על פי המסורת הנוצרית מעמד זה התרחש בקרבת מנזר סנטה קתרינה, הנמצא למרגלות ג'בל מוסה.

היסטוריה

נוכחותו של האדם בחצי האי סיני החלה לפי ההערכות לפני כ-8,000 שנים. בשנים שלאחר ההתיישבות הראשונה הגיעו מתיישבי תקופת הברונזה שבאו בעקבות מרבצי הנחושת והטורקיז בחצי האי. המתיישבים נקראו "מוניטו"[דרוש מקור] והארץ נקראה "מפקאת"[דרוש מקור] או "ארץ הטורקיז". הם פיתחו את הנחושת של חצי האי ומכרות הטורקיז שמשכו את הפרעונים שכבשו ושיעבדו את המקומיים. מימי הממלכה הראשונה או אפילו לפני כן המצרים כרו טורקיז בסיני בשני מקומות, ואדי מע'רה וסרביט אל-ח'אדם. הם תופעלו והופסקו על בסיס עונתי למשך אלפי שנים. ניסיונות מודרניים לנצל את המרבצים היו חסרי כל רווח. אלו הם כפי הנראה המכרות הראשונים הנודעים.

כמו כן, נמצאו מבנים מסוג נואמיס המתוארכים ל-6,000 לפנה"ס עד 3,500 לפנה"ס. הנואמיס נמצאו בשני אתרים: ליד עין ח'ודרה שמדרום לנואיבה, ובוואדי פיראן באזור ג'בל סירבל[2].

לפי המסופר בתנ"ך נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ, הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" (שמות, י"ט, א'). מיקומו המדויק של הר סיני בו התקיים הטקס שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב. המסורת הנוצרית מזהה את ההר כ"ג'בל מוסא" במרכז חצי האי.

למשך אלפי השנים הבאות סיני נותר מיושב באופן דליל, משרת בעיקר כאזור כרייה וכמסלול צבאי בין מצרים והציוויליזציות הגדולות של חצי הסהר הפורה.

נצרות ואסלאם

הנוצרים קידשו את הר סיני כבר בראשית הנצרות. כבר בשנים הראשונות בהן הייתה הנצרות דת האימפריה הרומית, נשלחו נזירים לחצי האי. במאה השישית לספירה הקים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527-565) את מנזר סנטה קתרינה ששימש מרכז נוצרי חשוב מאות בשנים.

עם עליית האסלאם באזור שימש חצי האי סיני גשר יבשתי למעבר עולי רגל ממצרים וצפון אפריקה בדרכם למכה ומדינה בחצי האי ערב. השריד הבולט ביותר לתקופה זו הוא המבצר שבנה צלאח א-דין באי האלמוגים, מול טאבה.

היסטוריה מודרנית

במשך כמעט ארבע מאות שנה היה סיני תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. הנוכחות הזרה היחידה הייתה בעת כיבושי נפוליאון. בסוף המאה ה-19 השתלטו הבריטים על תעלת סואץ והשטחים הסמוכים אליה שכללו את הפינה הצפון מערבית של סיני, בין העיר סואץ לאל עריש על חוף הים התיכון. זה היה קו הגבול הדרום מערבי של האימפריה העות'מאנית. סיני נחצה בין הצדדים.

ב-1906 ניסו הבריטים להרחיק את הטורקים מהתעלה, ולחצו עליהם להסכים לקו גבול שיכלול את כל סיני תחת שלטונם. הם הציבו אולטימטום לטורקים לשנות את קו הגבול לקו ישר בין עקבה לרפיח. הטורקים ניסו להביא לפשרה סביב קו בין אל עריש וראס מוחמד (חלוקת חצי האי לשני חלקים שווים) אך הבריטים לא הסכימו. הפשרה היחידה שהתקבלה, בעקבות התעקשות של מפקד כוח המשטרה הטורקי באום-רשרש (אילת של היום) הייתה להעביר את קו הגבול בין טאבה לרפיח. קו זה שימש כגבול המזרחי של סיני מאז ועד היום. כיום גבול זה הוא הגבול הבינלאומי בין מצרים וישראל. בזכות הסגתו לטאבה יש למדינת ישראל 11 קילומטר של חוף במפרץ אילת ונמל עם גישה לאסיה ולאפריקה.

המאבקים בין ישראל למצרים

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, אף על פי שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי.

בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי. בריטניה וצרפת, שניהלו במקביל את מבצע מוסקטר, והיו אמורות לפי התכנון להשתלט על תעלת סואץ, נסוגו מכוונתן בעקבות לחץ בינלאומי. גם ישראל נאלצה להסיג את כוחותיה מסיני כעבור חודשיים, בעקבות לחצים של ברית המועצות וארצות הברית.

במשך השנים שלאחר מכן היה סיני מפורז וחנו בו כוחות או"ם. בשנת 1967 החזירה מצרים את צבאה לחצי האי, ההסגר הימי על אילת חודש, וכוחות האו"ם לשמירת השלום נדרשו לעזוב את האזור. זו הייתה העילה הישראלית לפתיחת מלחמת ששת הימים, שלא אחרה לבוא. במהלך המלחמה הצבא המצרי הובס, וישראל, כבשה פעם נוספת את חצי האי. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. הכיבוש השני של סיני לווה בהקמה של מספר יישובים אזרחיים בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. סך הכול הוקמו בסיני 19 יישובים שהכילו כ-4,300 איש. היישוב הגדול ביותר היה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. בדרום חצי האי הוקמה העיירה אופירה ובה היו מלונות, בית ספר שדה ואף מנחת מטוסים. בין אופירה ואילת הוקמו המושבים די זהב, הסמוך לדהב ונביעות בסמוך לנואיבה.

בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. מצרים נענתה ליוזמה אך ישראל סרבה לה. בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים התקיפו בהפתעה את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ.

המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של היישובים הישראלים, בהם העיר ימית.

על פי הסכמי השלום, לא יהיו חיילים מצרים בתחומי סיני, אלא שוטרים בלבד, אך סעיף זה שונה לאחר ההתנתקות מעזה שקבע שמצרים תפרוס כ-750 חיילים על ציר פילדלפי בין סיני לרצועת עזה.

במהלך השנים, ובעיקר משנת 2007, הפך סיני למרכז מעבר בהסתננות מאפריקה לישראל של כ-60,000 מסתננים. בעקבות תופעה זו, החלה ישראל בשנת 2010, בהקמת גדר ביטחון לאורך הגבול בינה לבין מצרים.

ביטחון וטרור

[דרוש מקור]

מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות, גבול ישראל-מצרים שקט יחסית. עם זאת, לאורך הגבול מתקיימות חדירות של מבריחים, טרוריסטים ומסתננים. ב-29 בינואר 2007 אף חדר דרכו מחבל שביצע פיגוע באילת. בנוסף, התרחשו מספר התקפות טרור שכוונו לעבר אזרחים ישראלים ותיירים:

תיירות

Moon Island Beach Ras A Satan June 2004
מתחם חושות, חוף "מון איילנד" בראס א-שטן (יוני 2004)

מאז החזרת סיני למצרים, עבר חצי האי פיתוח על ידי המצרים כאתר תיירות המיועד לקהל אירופי וישראלי. רוב הפעילות התיירותית שאליה נהגו להגיע ישראלים היא לאורך החוף הסמוך למפרץ אילת ובשארם א-שייח', שמשמשת כמרכז לכנסים בינלאומיים. בחצי האי נבנו כפרי נופש רבים ומלונות מפוארים השייכים לרשתות בתי מלון בינלאומיות.

בשל מחירי הלינה הזולים, ובשל חופי הים השקטים, הביטחון היחסי והשירות בשפה העברית, נחשב סיני ליעד תיירות מועדף על צעירים ישראלים, עד לפיגוע במלון הילטון טאבה באוקטובר 2004. מתחמי חופים פופולריים במיוחד היו ראס א-שטן, ביר סוויר, נואיבה, אל מחאש, הדיונות ומעגנה. בחופים האלה נמצאים מלונות פאר לצד חושות, צריפי קש עם מזרן, לעיתים ללא חיבור לגנרטור.

כמו כן, לאורך 600 הקילומטרים של חופי הים האדום בחצי האי שוכנים כמה אתרי צלילה מהיפים בעולם, אשר משמשים מוקד עלייה לרגל עבור צוללים מכל רחבי תבל. השוניות, אשר נמשכות לאורך כל חצי האי, הן במצב מעולה ביחס לשוניות אשר שוכנות מצפון לגבול, לאורך חופי אילת, הן בשל מיעוט הצוללים באופן יחסי והן בשל הפיתוח התיירותי הדל יחסית לכמות החופים.

ממשלת מצרים השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח האזור, שהפך לאבן שואבת כסף זר עבור המדינה הענייה, ולכן היא מנסה להבטיח את השקט במקום, לעיתים על חשבון זכויות האדם של הבדווים והמצרים. מאז הנסיגה הישראלית מסיני פותחו מאד מתחמי התיירות בחצי האי: בשארם א-שייח' נבנו בתי מלון מפוארים ובחופי נואיבה ודהב נבנו חושות ובתי מלון בדרגה בינונית ונמוכה. ב-2005, נפתח באזור טאבה מתחם תיירות יוקרתי בשם 'טאבה הייטס' הכולל חמישה בתי מלון מפוארים אליהם מגיעים תיירים מערביים בטיסות צ'רטר לשדה התעופה בטאבה. כדי לשמור על הביטחון באזורים הפופולריים לישראלים, מקשה גם היום הממשלה על כניסת אזרחים מצרים ואזרחים של מדינות ערביות אחרות לשטח שמנואיבה ועד טאבה. עם זאת, מאז פיגועי הטרור בטאבה, שארם א-שייח' ודהב ב-2004–2006, ניתנה התרעה ביטחונית של משרד החוץ שלא לצאת לסיני. וכך, על אף המאמצים המצריים לשמור על ביטחון התיירים, התמעטה מאוד התיירות הישראלית לסיני ואתרי נופש רבים שהיו מבוססים על קהל ישראלי נעלו את שעריהם או שהחלו להתבסס על תיירות אירופאית.

בעקבות המהפכה במצרים בשנת 2011, נפגעה התיירות במצרים כולה באופן קשה, אך החל משנת 2016 נרשמת התאוששות בתחום זה, בפרט בקרב תיירים מישראל. בתקופת החגים של שנת 2016 נרשם זינוק במספר הישראלים שנכנסו לסיני[5], ובקיץ 2017 אף גדל שיעור התיירים הנכנסים לסיני מישראל ב-54% בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2016[6].

בשנת 2018 חל זינוק נוסף, כשלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה בשנה זו עליה של 95 אחוזים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, כשמהחודשים ינואר עד ספטמבר נכנסו 321 אלף ישראלים לסיני, לעומת 164 אלף בתקופה המקבילה בשנת 2017[7].

במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה ממצרים לסיני שכולל אכלוס של ערים במערב חצי האי, ועובדים רבים, מצרים וסודנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה הפר את ההגמוניה הבדואית בסיני.

מעמדה ההלכתי של סיני

בפוסקים שנויה במחלוקת השאלה האם סיני הוא חלק מארץ ישראל על פי ההלכה. לפי רש"י, רבי ישראל זמושץ, רבי אברהם פריצול, והרב ישראל אריאל. לפי דעה זו "נהר מצרים" שבתורה הוא השלוחה המזרחית של הנילוס, כלומר אזור תעלת סואץ. לפי הרב חיים שטיינר, נחל מצרים ונהר מצרים הוא הנילוס, ולפי דעתו יוצא שהחלק הדרומי של סיני אינו ארץ ישראל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

Panorama Mount Sinai south
פסגת ג'בל מוסא

הערות שוליים

  1. ^ סיני, אנציקלופדיה עברית, כרך כ"ה, תשל"ד, עמ' 962-950
  2. ^ נוואמיס, באתר gosinai.co.il
  3. ^ עמוס הראל, אבי יששכרוף, טל לוי, רוי-שטיין, שתי קטיושות נורו מצפון סיני לאילת, באתר הארץ, 22 באפריל 2010
  4. ^ גילי כהן, אלי אשכנזי, ג'קי חורי, זוהר בלומנקרנץ, ארבעה הרוגים בפיצוץ באוטובוס תיירים במסוף טאבה, באתר הארץ, 16 בפברואר 2014.
  5. ^ דני שדה, הישראלים חוזרים לסיני: זינוק של 140% באוקטובר, באתר ynet, 31 באוקטובר 2016
  6. ^ לי אברמוביץ', ‏הישראלים שבים לסיני: "לא מפחדים", באתר ‏mako‏‏, ‏24 בספטמבר 2017‏
  7. ^ יאיר קראוס, ‏למרות אזהרות המסע: הישראלים נוהרים לסיני, בעיתון מקור ראשון, 7 באוקטובר 2018
  8. ^ ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
1956

שנת 1956 היא השנה ה-56 במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1956 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

31 באוקטובר

31 באוקטובר הוא היום ה-304 בשנה, (305 בשנה מעוברת) בשבוע ה-44 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 61 ימים.

אל עריש

אל עריש (ערבית العريش) היא עיר בצפון חצי האי סיני לחוף הים התיכון, סמוך לשפך ואדי אל עריש. העיר נמצאת כ-47 ק"מ מערבית לרפיח, ו-344 ק"מ צפונית-מזרחית לקהיר. לפי הערכות, בשנת 2006 מנתה אוכלוסייתה 141,595 בני אדם, בהם פליטים פלסטינים. בשנים האחרונות הפכה העיר ליעד תיירותי מבוקש.

אסיה

אסיה היא היבשת הגדולה ביותר בכדור הארץ, ומהווה 8.6% משטחו הכולל וכ-29.6% משטחו היבשתי. בצפון-מערב היא חוברת לאירופה (ביניהן רכס הרי אורל) ובדרום-מערב לאפריקה (חצי האי סיני). אסיה גובלת בצפון באוקיינוס הקרח הצפוני, בדרום באוקיינוס ההודי ובמזרח גובלת באוקיינוס השקט.

באסיה נמצאות שתי המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, סין והודו, והיא היבשת המאוכלסת בעולם, עם למעלה מ-4.4 מיליארד בני אדם (אסייתים), המהווים כ-60% מכלל תושבי כדור הארץ (נכון ל-2011).

בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

הסכם השלום בין ישראל למצרים

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא הסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ונאומו בכנסת, והסתיים ב-1982 עם השלמת פינוי חצי האי סיני והעברתו לידי מצרים.

כתב סיני

הכתב הסיני (漢字/汉字) הוא כתב המשמש לכתיבת שפות סיניות. הכתב התפתח כבר לפני למעלה מ-3,000 שנה. התיעודים המוקדמים ביותר של כתב סיני מתוארכים לכ-1200 לפני הספירה בעת שגשוג שושלת שאנג. השפה הכתובה מהווה גורם מאחד, שכן גם אם ישנו דמיון בין השפות הסיניות השונות, הן אינן מובנות הדדית בדיבור. הוא נמצא בשימוש גם ביפנית וברמה מוגבלת גם בקוריאנית. בעבר שימש אף לכתיבת וייטנאמית.

באופן מסורתי, הכתב הסיני נכתב בעמודות הנקראות מלמעלה למטה מימין לשמאל, אך כיום נכתב הכתב הסיני בעיקר בשורות אופקיות משמאל לימין, אם כי לעיתים הוא נכתב עדיין מלמעלה למטה, ולעיתים אף מימין לשמאל. כל תו מייצג צליל ולרוב אף מילה או רעיון (מורפמה); מכיוון שהסימנים משמשים בשפות שונות, הרי שהם נהגים בצורות שונות בהתאם לשפה או לניב. עם זאת, כאשר הם משמשים בסינית (או בקוריאנית), הם תמיד חד-הברתיים. לכל סימן בכתב הסיני יכולות להיות משמעויות רבות ומגוונות, ולסימנים רבים יש אף יותר מצורת הגייה אחת בהתאם למשמעות שלהם.

לוח השנה הסיני

לוח השנה הסיני הוא לוח שנה המקובל בתרבות הסינית. בדומה ללוח העברי הלוח הסיני מכיל 12 חודשים המתחילים בכל מולד ירח, על מנת להתאים למחזור השמש, יש בו 7 שנים מעוברות (המכילות 13 חודשים כל אחת) בכל מחזור של 19 שנים. שנה סינית מתחילה בחודש הראשון של האביב.

שמות השנים סובבים במחזור בן שישים שנה:

במחזור של שתים עשרה שנים, לכל שנה שיש שם של חיה (על פי סימני שנים עשר המזלות).במחזור של עשר שנים לכל שנה יש סימן המהווה מעין מספור (עשרה סימנים שונים), ולכל שנתיים רצופות השנה נושאת שם שקשור לאחד מחמשת היסודות.לדוגמה, שנת 4681 (על פי מניין השנים הגרגוריאני חלה בין השנים 1984 ו-1985) הייתה השנה הראשונה במחזור 60 השנים, היא הייתה שנת 子甲 (עכברוש ג'יה). השנה הבאה שתהיה שנת עכברוש ג'יה, תהיה שנת 4741 (2044/5).

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק וירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.יזימת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967 לא צפה את פתיחתה, עוצמת המתקפה, מהלכי הפתיחה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, ולמוקד מתח בין גושי ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

מלחמת סיני

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", בערבית ידועה בשם "התוקפנות המשולשת" - العُدْوَان الثُلَاثِيّ) הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה כבש צה"ל את חצי האי סיני, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה. במקביל למערכה הישראלית ניהלו בריטניה וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

בריטניה וצרפת יזמו את המלחמה, וישראל נגררה אליה במידה רבה, אף שבסופו של דבר זכתה בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, בריטניה וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על התעלה.

מקור הכינוי "מבצע קדש" ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את שנים עשר המרגלים לתור את ארץ כנען.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

מעמד הר סיני

מַעֲמַד הַר סִינָי הוא אירוע מקראי מכונן, בו אלוהים התגלה לבני ישראל בהר סיני וכרת עימם ברית על בחירתו בהם לעמו, ונתינת ארצו להם. וכנגד זאת, התחייבו עם ישראל לשמור את מצוות התורה שנצטוו במעמד זה, ובראשן עשרת הדיברות אותם שמעו מפי האלוהים בעצמו. בתום המעמד עלה משה להר סיני למשך ארבעים יום, ובסיומם ירד עם לוחות הברית שעליהם חקוקים עשרת הדיברות שנאמרו במעמד. מעמד הר סיני נחשב לאירוע התגלות עילאי ביהדות, בנצרות ובאסלאם.

מפרץ אילת

מפרץ אילת, הידוע מחוץ לישראל כמפרץ עקבה (ערבית: خليج العقبة), הוא לשון ים ארוכה וצרה, שלוחה צפונית של הים האדום המפרידה בין חצי האי סיני ובין חצי האי ערב. אורכו של המפרץ כ-180 קילומטר, ורוחבו המרבי 25 קילומטר. שטח המפרץ הוא 2,880 קמ"ר המהווים כ-0.5% משטח הים האדום כולו. נפח המפרץ הוא 2,500 ק"מ מעוקב, המהווים כ-1% מנפח הים האדום כולו. עומקו הממוצע הוא 900 מטר מתחת פני הים והעומק המרבי הוא 1,820 מטר מתחת פני הים (באזור שמול נואיבה בסמוך לחוף הסעודי). מבחינה גאולוגית, מפרץ אילת מהווה חלק מהבקע הסורי-אפריקני ומכאן עומקו הרב.

משני עבריו של מפרץ אילת מתנשאים הרים תלולים - הרי סיני ממערב והרי אדום ומדין ממזרח. זווית השיפוע הממוצעת של קרקעית המפרץ היא 21% ובקטעים מסוימים מגיע השיפוע למעל 50%. מפרץ אילת נחשב לים טרופי, שטמפרטורת מימיו היא יותר מ-20 מעלות צלזיוס בממוצע השנתי. מאות מינים של דגים טרופיים מצויים בשפע במפרץ, העשיר גם בצדפים, בחלזונות, באלמוגים ובחסרי חוליות אחרים. כל אלה מושכים אליו תיירים וצוללים רבים מרחבי העולם. מפרץ אילת הוא עורק תחבורה חשוב של ישראל יחד עם ארצות רבות באפריקה ובאסיה, בנוסף לתעלת סואץ. בכניסה אל המפרץ מצד הים האדום, מול ראס נצרני, שוכנים שני איים קטנים - טיראן וסנפיר. שני האיים, שבעבר היו בבעלות סעודית, העברו לידי מצרים לפני מלחמת ששת הימים. ערב מלחמת ששת הימים, סגרו המצרים את מצרי טיראן מפני שיט ישראלי ואיימו על הספינות בתותחים שהיו בראס נצרני. במהלך מלחמת ששת הימים, השמידו כוחות צה"ל את התותחים ופתחו מחדש את המפרץ לשיט אוניות.

בקצהו הצפוני של המפרץ נמצאות ערי הנמל והקיט, אילת בישראל ועקבה בירדן. לאורך מזרח סיני, בחוף המצרי של המפרץ מצויים אתרי צלילה ותיירות רבים, יישובים קטנים וכפרי נופש. ביניהם אי האלמוגים, נואיבה, דהב והפרקים הלאומיים - ראס אבו גלום ונבק. האי טיראן מפורסם גם בזכות עולם החי המגוון שבו ובשוניות האלמוגים שסביבו. מקננות בו ציפורי ים רבות כדוגמת שלך, שחפים, שחפיות ולבניות.

אזור המפרץ משופע באתרי טבע, תופעות גאולוגיות מרתקות, שוניות אלמוגים ייחודיות ומגוון בעלי חיים וצמחים. עושר אקולוגי זה נובע מהיותו של המפרץ אזור סגור בו הגלים חלשים יחסית, ובנוסף בזכות הסביבה היבשה לא נשפכות כמויות גדולות של מים מעורבים בחול ופסולת למפרץ. גורמים אלו תורמים תרומה מכרעת לשקיפות המים; כתוצאה מכך קרני השמש יכולות לחדור עמוק ולהפרות את הדגים והאלמוגים בעומק. הרי אדום והמדבר הצחיח המקיף את המפרץ יוצרים סביבת חיים מרהיבה המחייבת שמירה קפדנית על האיזון הטבעי הנחוץ להמשך קיומה.

מצרים

מִצְרַיִם (שם רשמי: רפובליקת מצרים הערבית; בערבית מצרית: جمهوريّة مصر العربيّة - גֻמְהוּרִיַּת מַצְר אלְעַרַבִיַּה, בערבית: מִצְר להאזנה (מידע • עזרה)) היא המדינה המאוכלסת ביותר מבין מדינות ערב, והמדינה השלישית המאוכלסת ביותר באפריקה (אחרי ניגריה ואתיופיה). מצרים שוכנת בפינה הצפונית־מזרחית של אפריקה, לחוף הים התיכון בצפון וים סוף במזרח. בצפון-מזרח גובלת בישראל וברצועת עזה, במערב בלוב ובדרום בסודאן. על אף שטחה הגדול, מרוכזת כמעט כל האוכלוסייה בעמק הנילוס שנמצא במזרחהּ. זאת, משום ש־98% משטח מצרים הם מדבר שומם. גם בעמק הנילוס הפורה לא יורדים כמעט גשמים, ומקור המים העיקרי הוא נהר הנילוס, העובר לאורכו. נהר הנילוס יוצר דלתה בחלקו הצפוני, מקום השפך לים התיכון. בדלתה זו מרוכזים השטחים החקלאיים. רובם המכריע של המצריים הם מוסלמים, ושפתם הרשמית היא הערבית.

סוג (טקסונומיה)

סוג (בלועזית: גנוס, Genus) הוא רמה של מיון טקסונומי של יצורים חיים.

מעל לרמת הסוג נמצאת רמת המשפחה (ולעיתים תת-משפחה). רמת הסוג מתחלקת למספר מינים.

לעיתים מתחת לרמת הסוג קימת גם קבוצת משנה תת-סוג.

ביצורים חיים רבים ניתנת חשיבות רבה לסוג, כשהמינים עצמם פחות מוכרים. מספר מינים של הפרוטיסט Plasmodium, לדוגמה, גורמים למחלת המלריה; לפיכך מוזכר בדרך כלל באזכורים יום-יומיים ובספרות המדע הפופולרי סוג ה-Plasmodium כגורם למחלת המלריה, מבלי לפרט את המינים השונים. עץ האלה מוכר לרוב האנשים בשמו זה; זהו למעשה סוג הכולל כמה מינים, כגון אלה ארצישראלית ואלת המסטיק. גם הדוב מהווה סוג הכולל כמה מינים (דוב הקוטב, דוב חום ועוד). הסוג דוב משתייך למשפחת הדוביים, הכוללת, לצד הדובים, את הסוג פנדה, למשל. הפנדה, אם כן, היא "קרובת משפחה רחוקה" של הדוב החום ושל דוב הקוטב, כיוון שהיא אינה משתייכת לאותו הסוג אליו משתייכים השניים האחרונים. דוב הפנדה, אגב, הוא דוגמה לסוג הכולל מין בודד; הפנדה המוכרת לנו היא יחידה מסוגה. רבים מכנים בטעות את דביבון הפנדה "דוב פנדה אדום" וסבורים כי מדובר במינים קרובים, אך למעשה דביבון הפנדה אינו שייך כלל למשפחת הדוביים, כי אם למשפחת הראקוניים. דביבון הפנדה הוא גם דוגמה לסוג הכולל מין יחיד. בשנים האחרונות גובר קולם של אלו הסבורים כי מקומו של דביבון הפנדה בכל זאת במשפחת הדוביים, או אולי במשפחה נפרדת משלו. הדבר ממחיש את הדינמיות הרבה של מדע הטקסונומיה.

במקרים אחרים השתרשה אמונה שגויה בנוגע ליצורים הכלולים תחת סוג מסוים. הסוג חתול, למשל, אשר רבים מקשרים עם חתול הבית בלבד, כולל למעשה מינים רבים אחרים, כגון חתול מדבר סיני וחתול חולות. חתול הבית, למרות שמופיע, במספר רב מאוד של זנים, הרי שאינו מהווה אפילו מין בפני עצמו, כי אם תת-מין המשתייך לַמין חתול בר.

בכתיב מדעי מופיע הסוג והמין של יצור מסוים באותיות לטיניות ובכתב מוטה (כל הרמות הנמצאות מעל לסוג אינן נכתבות בכתב מוטה). הסוג מופיע לפני המין ונכתב באות גדולה; המין עצמו נכתב באות קטנה. באזכורים של יצורים בספרות המדעית מסתפקים כמעט תמיד בציון הסוג והמין; המשפחה והרמות שמעליה לעולם אינן מוזכרות, למעט במאמרים העוסקים בטקסונומיה.

להלן מספר דוגמאות: Plasmodium malariae הוא הגורם הנפוץ ביותר למחלת המלריה; Pistacia lentiscus היא אלת המסטיק. לעיתים מופיע גם ציון תת-מין אחרי ציון המין: Felis silvestris catus הוא חתול הבית.

שארם א-שייח'

שארם א-שייח' (בערבית: شرم الشيخ, תעתיק מדויק: שרם אלשיח') היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים.

נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות (כגון הוועידה נגד הטרור ב-1996).

בעיר מתגוררים 35,000 תושבים.

שבועות

חג השבועות (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ.בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן מיוחד שנקרא "קורבן שתי הלחם", והחלה בו העונה של הבאת הביכורים. על פי חז"ל מזוהה תאריך זה עם זמן מתן תורה, ובהתאם לכך מציינים את קבלת התורה בתפילות החג, קריאה בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, וכן על ידי לימוד תורה ושאר מנהגי החג. שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.

בימי בית שני הצדוקים, שלא קיבלו את קבלת חז"ל לדרשת הפסוקים, חלקו על קביעת החג חמישים יום אחר חג הפסח, וציינו אותו חמישים יום אחר השבת הסמוכה לתחילת קציר השעורים. כיום יש חוקרים הסבורים שמדובר במחלוקת על לוח שנה לפי שנת שמש (לעומת לוח שנה ירחי על פי מסורת חז"ל) כפי שמשתקף מספר היובלות של כת מדבר יהודה.

שמות

ספר שְׁמוֹת הוא הספר השני בתורה. נקרא כך משום שהמילה השנייה בספר היא "שמות" - "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה, את יעקב, איש וביתו באו". בתרגומים היווניים (תרגום השבעים) נקרא הספר אקסודוס (ביוונית: ὁδόϛ = דרך, -ἐκ = מן) על-שם האירוע הגדול המתואר בו - יציאת עם ישראל ממצרים. שם זה נשמר בתרגומים ללטינית ובשל כך נקבע כשמו בשפות הרבות אליהן תורגם מלטינית.

ספר שמות מספר על שעבודם של בני ישראל במצרים, יציאתם ממנה ונדודיהם במדבר. בתיאור הנדודים משולבים סיפורים ואירועים שונים, ששיאם הוא מעמד מתן תורה על הר סיני. עוד מסופר בו על מלחמת ישראל בעמלק והוא כולל גם מצוות שונות.

תעלת סואץ

תעלת סואץ (בערבית: قناة السويس) היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני ומשמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי והים האדום, לים התיכון ולאירופה. אורכה 162.5 ק"מ והיא נמתחת בין הערים פורט סעיד ופורט פואד בצפון, לבין העיר סואץ בדרום, ולאורכם של שלושה ממחוזות מצרים: פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ. רוחבה של התעלה נע בין 250 ל-500 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים.

חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך.

התעלה מהווה כיום את קו הגבול בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה. בין מלחמת ששת הימים (1967) ועד מלחמת יום הכיפורים הייתה התעלה גם קו הגבול בין ישראל למצרים. ישראל עזבה את האזור בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974. ב-6 באוגוסט 2015 נחנכה תעלת סואץ החדשה המקבילה לתעלה הקיימת ואורכה 72 ק"מ. בכך מתאפשרת תנועה דו-סטרית של אוניות. תקוות המצרים שהתעלה הכפולה תניב הכנסה של כ-13 מיליארד דולר בשנה, כפליים מן ההכנסה הנוכחית ותייצר "מיליון" (לדברי נשיא מצרים א-סיסי) משרות חדשות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.