סידני סמית

אדמירל ויליאם סידני סמיתאנגלית: William Sidney Smith;‏ 21 ביוני 176426 במאי 1840) היה קצין-ים בריטי בתקופת מלחמות נפוליאון, שעליו אמר נפוליאון "איש זה גרם לי להחמיץ את ייעודי".

סידני סמית
Sidney Smith
Admiral Sir Sidney Smith (1764-1840) - Louis-Marie Autissier
ציור מ-1823
לידה 21 ביוני 1764
לונדון, אנגליה, ממלכת בריטניה הגדולה ממלכת בריטניה הגדולה
פטירה 26 במאי 1840 (בגיל 75)
פריז, המונרכיה של יולי צרפת
השתייכות הממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
תקופת שירות 17771814
דרגה אדמירל הצי המלכותי
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות של ארצות הברית
המלחמות הנפוליאוניות
עיטורים
מסדר האמבט אביר מפקד במסדר האמבט

נעוריו וראשית דרכו

סמית נולד למשפחה בעלת שורשים צבאיים וימיים, הקשורה למשפחת פיט, שבניה היו ראשי ממשלה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. הוא הצטרף אל הצי המלכותי ב-1777, בהיותו בן 13. ב-1778 הצטיין בקרב כנגד הפריגטה "ראלי" של צי ארצות הברית ובעקבות זאת הועלה לדרגת לויטננט ב-1780, אף שטרם הגיע לגיל 17 כנדרש.

ב-1782 שירת תחת פיקוד אדמירל ג'ורג' רודני, והצטיין בקרב סיינטס, שהתנהל בקרבת איי הודו המערבית כנגד הצי הצרפתי במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. עד מהרה מונה לקפטן וקיבל לפיקודו פריגטה, אך ב-1783, עקב חתימת "שלום ורסאי" שהכיר בעצמאות ארצות הברית, קורקע סמית ונשאר על היבשה כשהוא מקבל חצי ממשכורתו.

בתקופה זו ביקר סמית בצרפת, והיה מעורב בענייני מודיעין כשצפה בבניית הנמל החדש בשרבורג. הוא ביקר גם בספרד ובמרוקו שהיו אף הן בהמשך שדות קרב פוטנציאליים לחילות בריטניה, במהלך עימותים בעתיד.

שירותו בצי השוודי

בשנת 1790 ביקש סמית רשות לשרת בצי השוודי, במלחמה בין שוודיה ורוסיה. המלך גוסטב השלישי מינה אותו למפקד השייטת הקלה וליועצו הימי הראשי. סמית הוליך את כוחותיו וטיהר את מפרץ ויבורג מכוחות רוסיים, בקרב שנודע כקרב סבנסקונד. בקרב סבנסקונד איבדו הרוסים שישים וארבע ספינות ומעל אלף מלחים, בעוד שהשוודים איבדו רק ארבע ספינות ומלחים מעטים. בשל כך הוכתר סמית כאביר במסדר החרב השוודי. ברשותו של המלך ג'ורג' השלישי השתמש סמית בתואר, אך בצי הבריטי נודע בלעג כ"אביר השוודי".

השירות במהלך מלחמות צרפת המהפכנית

ב-1792 מונה אחיו הצעיר של סמית, ג'ון ספנסר סמית, לשגריר בריטניה באיסטנבול והוא קיבל רשות לבקרו בטורקיה. כאשר שהה שם בינואר 1793, פרצה מלחמה עם צרפת בעקבות המהפכה הצרפתית. סמית ועמו מספר יורדי ים אנגלים, הפליגו מטורקיה והצטרפו לצי הבריטי בפיקודו של האדמירל סמואל הוד, שהחזיק בנמל הצרפתי טולון לחופו של הים התיכון, לשם הוזמן על ידי המלוכנים הצרפתים.

כשהגיע סמית לטולון, בדצמבר 1793, הכוחות המהפכנים, ביניהם נפוליאון בונפרטה שהיה קולונל בחיל התותחנים, צרו על הנמל ועל הכוחות המחזיקים בו. הבריטים ובעלי בריתם לא היו חזקים מספיק כדי להחזיק בעיר, והיה עליהם להתפנות מן הנמל. סמית ששירת כמתנדב, קיבל על עצמו את המשימה לשרוף כמה שיותר ספינות צרפתיות ואספקה לפני שייתפס הנמל. חרף מאמציו נותרו כחצי מהספינות שלמות. אף שהשמיד יותר ספינות ממה שיכול היה הצי האנגלי לחסל בקרב באותו זמן, האשים האדמירל נלסון את סמית בכך שלא הצליח להשמיד את הצי כולו.

בשובו ללונדון קיבל סמית את הפיקוד על אניית הקרב "דיאמונד" וב-1795 הצטרף לשייטת הפריגטות המערבית, בפיקוד האדמירל וורן. שייטת זו הייתה ידועה בעצמאותם של מפקדיה, וסמית התאים לתבנית. בהזדמנות אחת אף הגיע לנמל ברסט על מנת לצפות בתמרוני הצי הצרפתי שם.

מומחיותו של סמית הייתה דווקא במבצעים על החוף, וב-1796 נתפס כשניסה לחבל באנייה צרפתית בנמל לה האבר. הוא הובל לפריז כדי לעמוד לדין על חבלה בספינות בנמל טולון, ומכיוון ששירת כמתנדב, לא עמדה לו ההגנה שהייתה לחייל המבצע את פקודות הממונים עליו.

בפריז הוחזק סמית במעצר כשנתיים, על אף מאמצים להחליפו בשבויים רמי מעלה אחרים. כמה פעמים איימו השלטונות להעמידו למשפט, אך מעולם לא עשו כן. לבסוף הוא נמלט מכלאו בסיוע מלוכנים צרפתים שהתחזו לחיילים המעבירים אותו לכלא אחר. המלוכנים הובילו אותו לחוף, שם נלקח בספינת דיג וממנה הועלה על סיפונה של פריגטה בריטית שסיירה בתעלת למאנש. אחד מן המלוכנים שסייעו לסמית היה קצין תותחנים צרפתי בשם אנטואן דה פיליפו, אשר נלווה אליו מאז במהלך מסעותיו.

שירות בים התיכון

Sidsmith
מרגמה הקבועה בחומת עכו ומשקיפה אל הים בזירה בה זכה סמית בניצחונו הגדול אל מול נפוליאון

בעקבות ניצחונו הגדול של נלסון בקרב על הנילוס נשלח סמית לאזור הים התיכון כמפקדה של הספינה "טייגר", ספינה צרפתית שנפלה בשבי ובה שמונים תותחים. תמונת המצב האסטרטגית הייתה כי נפוליאון וכוחותיו שלטו ביבשה במצרים, אך התבוסה הימית גרמה לכך שיהיו מנותקים ממקורות אספקתם. מינויו של סמית לא היה מינוי ימי טהור, על אף שהוא הושם תחת פיקודו של האדמירל ג'ון ג'רביס, מפקד הצי בים התיכון. ג'רביס נתן לו דרגת קומודור שהייתה מלווה בעצמאות פיקודית והרשה לו להגיע עם ספינות שהושמו תחת פיקודו לכל מקום במזרח התיכון בו יידרשו שירותיו. הוא אף שימש כשליח מיוחד לאיסטנבול, שם שימש אחיו כמיופה הכוח הבריטי לחצרו של הסולטאן. משימתו הייתה לחזק את ההתנגדות הטורקית לנפוליאון ולסייע לטורקים במלחמתם בצבא הצרפתי, שכבש את מצרים ועלה אז צפונה לעבר ארץ ישראל. שליחותו גרמה לנלסון שהיה בכיר מג'רביס, להתנגד לסמכויות הרבות שניתנו לסמית במזרח התיכון.

לאחר שהביס את הכוחות העות'מאניים במצרים, עלה נפוליאון על ארץ ישראל, ועמו 13,000 אנשי צבא. הוא כבש את עזה ואת יפו, וגילה ברוטליות כלפי האוכלוסייה האזרחית, וטבח באלפי חיילים טורקים שנפלו בשבי ביפו, כי לא היה ביכולתו לקחת אותם עמו או לשלחם למצרים. משם עלה נפוליאון לעכו, שבאותם ימים הייתה בירתה המנהלית של הארץ, תחת שלטון הפחה אחמד אל ג'זאר.

סמית סייע לאל ג'זאר לחזק את הביצורים בעכו, וסיפק לו תותחים וחיילים מספינותיו. הוא השתמש בספינותיו על מנת לתפוס תותחי מצור שנשלחו אל נפוליאון בדרך הים ולהפנותם כנגד הצרפתים, וכן על מנת לחסום מעבר כוחות ואספקה בדרך החוף. בהגנת העיר נעזר סמית בקצין הצרפתי אנטואן דה פיליפו (שנהרג בעת המצור) וביועצו היהודי ואיש סודו של אל ג'זאר, חיים פרחי. דה פיליפו ופרחי תכננו את הגנת העיר, וחיזקו את ביצוריה.

כאשר החל המצור על עכו במרץ 1799, השתמש סמית בספינותיו, הטייגר והתזאוס, לסייע במערכה. התקפות הצרפתים נהדפו, ומספר ניסיונות לפריצת החומה נמנעו. במאי הגיעה בדרך היבשה ארטילריית מצור אל הצבא הצרפתי, והחומה נפרצה. אך ההתקפה נהדפה שוב, שכן בינתיים בנו מגיני העיר קו הגנה נוסף. בה בעת נחתו בחוף תגבורות טורקיות שהגיעו מן האי רודוס. ב-9 במאי נערכה המתקפה הצרפתית האחרונה, ומשזו נהדפה אף היא, החליט נפוליאון לשוב עם צבאו למצרים. הייתה זו תבוסתו הראשונה של נפוליאון בקרב יבשתי. לאחר ששב עם חילותיו למצרים, עזב נפוליאון את חילותיו והפליג לצרפת, כשהוא מתחמק מן המצור הימי הבריטי במזרח התיכון, על מנת להילחם באנשי "הקואליציה השנייה" שקמה כנגד צרפת, ולמנות עצמו למשרת "הקונסול הראשון".

סמית ניסה לשאת ולתת על כניעת הכוחות הצרפתים שנותרו במצרים תחת פיקודו של הגנרל ז'אן-בטיסט קלבר ואף חתם על הסכם באל עריש. עם זאת, בשל הטינה בינו ובין האדמירל הוריישו נלסון, התקבלה הדעה שיש להשמיד כוחות אלו ולא לאפשר חזרתם לצרפת, וההסכם בוטל על ידי האדמירל לורד קית', שהיה מחליפו של ג'רביס בפיקוד על הצי בים התיכון.

הבריטים החליטו לנחות ביבשה, במפרץ אבוקיר, בפיקודו של סיר ראלף אברקרומבי. סמית והטייגר היו מעורבים בהנחתת החילות, בסיוע טורקי, אך חוסר הפופולריות של סמית' בצי עלה לו באובדן משרותיו הדיפלומטיות והמינוי המיוחד שקיבל. הצרפתים הובסו בקרב אבוקיר, על אף שאברקרומבי נהרג בקרב, ולבסוף הושבו לצרפת על פי תנאים הקרובים לאלו שהשיג סמית באל עריש.

שירות במימי האיים הבריטיים

עם שובו לאנגליה בשנת 1801 קיבל סמית עיטורים ופנסיה בשל שירותו, אך שב ונחסם על ידי נלסון, שעלה לגדולה בשל ניצחונו בקרב קופנהגן. במהלך ההפוגה בקרבות שבאה בעקבות הסכם אמיין, נבחר סמית לחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז רוצ'סטר, בבחירות שהתקיימו בשנת 1802. ישנן עדויות שבתקופה זו ניהל רומן עם הנסיכה קרוליין מברונסוויק, אשתו בנפרד של הנסיך מוויילס, שהיה לימים למלך ג'ורג' הרביעי. למרות שהרתה, היו לה מאהבים אחרים באותה התקופה, כך שאין ביטחון כי ילדה הוא אף ילדו של סמית. כאשר הנסיכה נאלצה להתרחק מחצר המלכות עקב השערוריות שיצרה, יצאה במסע לעכו - המקום שבו זכה סמית לתהילה כמנצחו של נפוליאון.

לאחר חידוש הקרבות כנגד צרפת בשנת 1803 הועסק סמית באזור הדרומי של הים הצפוני על מנת למנוע פלישה נפוליאונית לאזור. בשנים 1804 ו-1805 עבד סמית עם הממציא רוברט פולטון על ייצורם של פצצות טורפדו ומוקשים ימיים על מנת להרוס את הצי הצרפתי שנאסף בנמלי צרפת ובלגיה. התקפה בכלי הנשק החדשים על הצי בבולון נכשלה בשל מזג אוויר גרוע. על אף כישלון זה, המליץ סמית להשתמש בכלי הנשק החדשים כנגד הצי הצרפתי והספרדי המשולב שעגן בקדיס. אך צי זה יצא מהנמל והושמד בקרב טרפלגר באוקטובר 1805, בטרם היה סיפק בידי סמית להשלים את תוכניותיו.

שירות נוסף בים התיכון

בנובמבר 1805 קודם סמית לדרגת תת-אדמירל ושב ונשלח אל הים התיכון, תחת פיקודו של קולינגווד, שמונה למפקד הצי לאחר מותו של נלסון. קוליגנווד שלח את סמית לסייע למלך פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות לכבוש את נאפולי מאחיו של נפוליאון ז'וזף בונפרטה, שהכריז על עצמו כמלך נאפולי.

סמית תכנן מערכה תוך שימוש בחיילים בלתי סדירים מקלבריה בנוסף לכוח של 5,000 חיילים בריטים. הם הביסו כוח צרפתי עדיף ב-4 ביולי 1806 בקרב מיידה, אך סמית שב והסתכסך עם הממונים עליו והודח מן הפיקוד על אף הצלחתו.

סמית נשלח לסייע לאדמירל דקוורת' במסעו לקונסטנטינופול בפברואר 1807, מסע שנועד למנוע מן הצרפתים לחבור לטורקים. על אף ניסיונו הרב באזור המזרח התיכון והיכרותו עם חצר המלוכה, נותר סמית בתפקיד משני, והושאר בצל על ידי דקוורת'. המסע הסתיים בכישלון, והמשלחת נאלצה לסגת דרך מצר הדרדנלים תחת אש טורקית כבדה. ב-1807 נקראו דקוורת' וסמית בחזרה ללונדון.

פורטוגל וברזיל

באוקטובר 1807 חתמו צרפת וספרד על הסכם לחלוקת פורטוגל ביניהם. בנובמבר 1807 מונה סמית למפקד משלחת לליסבון במטרה לסייע לפורטוגזים בהדיפת המתקפה, או בהשמדת הצי הפורטוגזי - אם ישתלטו עליו כוחות עוינים. סמית הצליח לארגן את מסע הצי הפורטוגזי לריו דה ז'ניירו בברזיל שהייתה אז מושבה פורטוגזית. שם החל בתכנון מתקפות על מושבות ספרד בדרום אמריקה, אך נקרא חזרה לאנגליה ב-1809 לפני שהספיק לממש תוכניתו. הוא קודם לדרגת תת-אדמירל ב-1810, ובאותה השנה נישא לקרוליין רמבולד, אלמנתו של הדיפלומט סיר ג'ורג' רמבולד שעבד עם סמית.

מסע נוסף בים התיכון

ביולי 1812 שב סמית והפליג לים התיכון על סיפון ספינת הדגל שלו "טרמנדוס", כסגנו של סיר אדוארד פילאו, כשמשימתם הייתה הטלת מצור על טולון. בהמשך עבר לפקד מספינת הדגל "היברניה" שעל סיפונה היו 110 תותחים. המצור היה מתיש, בשל העובדה שהצרפתים לא יצאו מן הנמל והתחמקו מעימות עם הבריטים. בתחילת 1814 נכנסו בעלות הברית כמנצחות לפריז ונפוליאון הודח והוגלה לאי אלבה. סמית הוחזר לאנגליה.

השלום וקרב ווטרלו

אז החליט סמית להתמסר למלחמה בעבדות. שודדי הים הברברים פעלו במשך מאות בשנים מחופי צפון אפריקה, סחרו בעבדים ובמלחים שבויים, ואף העזו וניסו לחטוף אנשים מחופי אירופה לרבות אנגליה ואירלנד. סמית השתתף בקונגרס וינה במטרה לקבל מימון למשימה שתשים קץ סחר העבדים של שודדי הים הללו.

במרץ 1815 נמלט נפוליאון מאלבה וצעד לעבר פריז, שם הוכרז שוב כקיסר צרפת. סמית ניסה לשוב לאנגליה, אך עד יוני הגיע רק לבריסל. בעת ששמע את תותחי המערכה רכב לפגוש את ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון, בעת שזה ניצח בקרב ווטרלו. סמית פעל לטיפול בחיילים הפצועים משני הצדדים. לאחר מכן התבקש לקבל את כניעת החיילים הצרפתים באראס ואמיין ולהבטיח כי כוחות בעלות הברית יוכלו להיכנס לפריז ללא קרב, כדי להמליך שם את המלך לואי ה-18. על מעשים אלו הוכתר בתואר אצולה בריטי, ושוב לא נקרא "האביר השוודי".

במהלך פעילותו צבר סמית חובות, שהממשלה הבריטית לא מיהרה לפרוע. הוא נהג באורח חיים ראוותני, ומאמציו לשכנע בצורך להילחם בעבדות עלו לו כסף רב. מכיוון שבאנגליה היה נהוג לכלוא בעלי חוב, הוא עבר עם משפחתו לצרפת. הוא חי בפריז עד פרעון חובותיו, וזכה לקצבה קבועה שאפשרה לו מחייה צנועה. על אף שניסה לשוב ולקבל משרות ימיות, לא ניתן לו עוד פיקוד קרבי. הוא מת ב-26 במאי 1840 משבץ, ונטמן לצד אשתו בבית הקברות פר לשז בפריז.

14 ביולי

14 ביולי הוא היום ה-195 בשנה (196 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 170 ימים.

1764

שנת 1764 היא השנה ה-64 במאה ה-18. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1764 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-11 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1840

שנת 1840 היא השנה ה-40 במאה ה-19. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1840 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1941

שנת 1941 היא השנה ה-41 במאה ה-20. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1941 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1941 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1941 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

21 ביוני

21 ביוני הוא היום הארוך בשנה. זהו יום נקודת ההיפוך - היממה בעלת שעות האור הרבות ביותר והלילה הקצר ביותר בשנה, בחצי הכדור הצפוני. זהו היום ה-172 בשנה (173 בשנה מעוברת), בשבוע ה-25 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נותרו עוד 193 ימים.

26 במאי

26 במאי הוא היום ה-146 בשנה (147 בשנה מעוברת), בשבוע ה-21 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 219 ימים.

Edinburgh Review

The Edinburgh Review, היה אחד מכתבי העת הבריטי המשפיעים ביותר במאה ה-19. הוא החל להופיע ב-1802 והפסיק ב-1929. המוטו של כתב העת היה המשפט הלטיני " judex damnatur ubi nocens absolvitur" (השופט מורשע כשהנאשם מזוכה), אותו טבע הסופר פובליליוס סירוס.

אליעזר הלוי

ד"ר אליעזר הלוי (לואי לֶווה) (באנגלית: Louis Loewe; י' בתמוז תקס"ט, 24 ביוני 1809 – א' בכסלו תר"ן, 24 בנובמבר 1889) היה מלומד יהודי בריטי ממוצא גרמני אשר שימש כעוזרו ומזכירו של משה מונטיפיורי במשך כחמישים שנה.

אנטואן דה פיליפו

אנטואן דה פיליפו (בצרפתית: Antoine de Phélippeaux‏; 1767 - 1 במאי 1799) היה קצין תותחנים צרפתי, למד בנעוריו ביחד עם נפוליאון בונפרטה, שפיקד בשרות הבריטים על הגנת עכו בעת המצור על עכו.

דה פיליפו היה בן כיתתו של נפוליאון באקדמיה הצבאית בצרפת. דה פיליפו היה בן אצולה אמיד ויפה תואר והצטיין בלימודים ואילו נפוליאון היה בן למשפחה ענייה ללא ייחוס ולא נמנה בין המצטיינים.

בשנת 1785 סיימו שניהם את הלימודים והתגייסו לצבא בתור קציני תותחנים זוטרים. עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789 נלחם דה פיליפו כיאות למעמדו-לצד המלוכנים ונאלץ בשנת 1791 לברוח לאנגליה.

משנודע לו שאיש הצי האנגלי סידני סמית נתפס בעת פעולה בנמל לה האבר ונאסר בבית הכלא בפריז, החליט לשחררו. הוא חזר בחשאי לצרפת, זייף ניירות של קצין משטרה, התיידד עם בתו של מנהל בית הסוהר והצליח ליצור קשר עם סמית. בליווית ארבע מחבריו שלבשו בגדי שוטרים הגיע דה פיליפו לבית הסוהר כשהוא לובש בגדי קצין משטרה והציג תעודה מזויפת המצווה למסור לידיו את סמית. לאחר הרפתקאות רבות הגיעו השניים לאנגליה. סמית גמל למצילו ושיכנע את האנגלים למנותו כקצין בחיל הים האנגלי למרות היותו צרפתי.

סמית עלה בדרגה והתמנה למפקד שייטת בדרגת גנרל. עם מסעו של נפוליאון למצרים וארץ ישראל נצטווה סמית להפליג לחופי הארץ ולעזור לטורקים להדוף את הצבא הצרפתי. כשהתקרב נפוליאון לעכו מינה סמית את דה פיליפו למפקד אניה וציווה עליו לנחות בעכו עם חייליו כדי לעזור למושל העיר אחמד אל ג'זאר.

אל ג'זאר חשש שלא יוכל להגן על העיר לאור ניצחונותיו של נפוליאון והיה מוכן לנטשה. דה פיליפו עם כמה מאות חיילים אנגלים הגיע לעכו ושכנע את אל ג'זאר להגן עליה. סמית הפגיז מאוניותיו במפרץ את ריכוזי הצבא הצרפתי.

שני התלמידים-חברים מהאקדמיה הצבאית נלחמו זה בזה משני צדי חומת עכו. מדי פעם היה דה פיליפו עולה על החומה וצופה לעבר הצרפתים. מסופר כי פעם אחת הבחין בנפוליאון עומד מוקף בקציניו. סמל התותחנים שעמד לידו ביקש ממנו רשות לירות לעברם אך דה פיליפו סירב.

כוחותיו של דה פיליפו נהנו משפע של תחמושת שסופקה להם דרך הים בעוד שנפוליאון סבל מהעדר אספקה צבאית ובעיקר מהעדר תותחים שבעזרתם קיווה לפרוץ את החומות, כי האוניות שהובילו את התותחים ממצרים נפלו בידי השייטת של סמית ושימשו את מגיני העיר.

דה פיליפו נקט בהגנה אקטיבית. בתור קצין תותחנים היה מאתר את נקודות התורפה של הצרפתים ופוקד על התותחנים הטורקים לירות לשם. בלילות היה יוצא בחשאי עם חיילים אנגלים ומתנפל על החיילים הצרפתים המופתעים. הוא ארגן קווי הגנה פנימיים בעיר ופעם אחת הצליחו הצרפתים לחדור לעיר אבל נתקלו בקו הגנה שני ונהדפו על ידי המגינים שבראשם דה פיליפו. ביטחונו של אל ג'זאר גבר עד כדי כך שהוא ציווה לכרות את ראשו של הנציג הצרפתי שבא לדון על תנאי הכניעה ולהציבו על החומה לנוכח עיניהם של הצרפתים.

דה פיליפו לא זכה לראות בנסיגת הצרפתים. הוא מת ממחלה (מכת שמש או דבר שהיה נפוץ בעיר בגלל תנאי התברואה הירודים) כשבועיים לפני נסיגת הצרפתים. סמית הספיד אותו ואמר כי מת "מאחר שלא נתן מנוחה לעצמו בשני חודשי המלחמה, ונמצא בכל מקום ובכל רגע שבו נערך קרב. ביום ובלילה, הקדיש למלחמה בבני עמו ובבן כיתתו לשעבר".

בוסתן הגליל

בוסתן הגליל (בֻּסְתַּן הַגָּלִיל) הוא מושב הנמצא לחוף הים התיכון, בצפון ישראל בין עכו לנהריה ושייך למועצה אזורית מטה אשר. מהבחינה הארגונית, המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי.

הכרוניקה של נבונאיד

הכרוניקה של נבונאיד, היא כרוניקה המתארת את שנות מלכותו של נבונאיד, אחרון מלכי בבל העצמאיים לפני הכיבוש הפרסי.

הכרוניקה כתובה על גבי לוח חמר, שלא ידוע היכן נמצא. מעריכים שבשלמותה היא כללה כמה מאות שורות, אולם כיום נותרו ממנה רק 75 שורות מקוטעות. למרות זאת הכרוניקה היא המקור האמין ביותר לכיבוש בבל בידי כורש. כמעט כל האירועים המוזכרים בכרוניקה מתרחשים בבבל, אם כי מדי פעם נזכר גם אירוע שהתרחש באחת המדינות הסמוכות, כך לדוגמה קרב הגבול הפרסי בין כורש לאסטיאגס.

הלוח נרכש בשנת 1879 בידי המוזיאון הבריטי והיא מוצגת שם עד היום. הכרוניקה אוזכרה לראשונה בידי הנרי רולינסון, בשנת 1880, במגזין "אתנאום" תחת הכותרת "האנאלים של נבונאיד" ושנתיים מאוחר יותר תורגמה לאנגלית לראשונה. ומאז תורגמה לאנגלית מספר פעמים בין היתר בידי סידני סמית, (Sidney Smith) לאו אופנהיים (Leo Oppenheim), ואמיליה קורט (Amelie Kuhrt).

המצור על עכו (1799)

המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 54 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו.

ז'אן-בטיסט קלבר

ז'אן-בטיסט קלבר (בצרפתית: Jean Baptiste Kléber‏; 9 במרץ 1753 - 14 ביוני 1800). גנרל צרפתי בצבא נפוליאון. ידוע בעיקר כמנצח קרב תבור שהתקיים בין כוחות צרפתיים וכוחות האימפריה העות'מאנית ואחרים, בין גבעת המורה והר תבור במקום בו מצוי כיום מושב מרחביה ב-16 באפריל 1799, במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

קלבר נולד בעיר שטרסבורג, מקום בו עבד אביו כבנאי. הוא קיבל הכשרה באדריכלות בפריז ובמקומות אחרים. כנער התערב לטובתם של שני אצילים גרמנים בקטטה בטברנה, ואלו השיגו לו מינוי לבית הספר הצבאי במינכן. לאחר שסיים את חוק לימודיו הצטרף כקצין לצבא האוסטרי, אך פרש בשנת 1783 משום שמצא כי מוצאו הפשוט הוא מכשול בקידומו כקצין.

כששב לצרפת קיבל מינוי כמפקח על הבניינים הציבוריים בעיר בלפור, היכן שלמד היטב את נושא הביצורים ומדעים צבאיים אחרים. בשנת 1792 התנדב לצבא, ובשל ידיעותיו בנושאים צבאיים התקדם במהירות לדרגת ליטננט - קולונל (מקביל לדרגת "סגן-אלוף" בצה"ל).

כאשר הגן על העיר מיינץ בחודש יולי 1793 הצטיין, על אף שהעיר נפלה, ושומריה נשלחו לכלא על ידי הממשלה. הוא הושב מיד למינויו כקצין ובאוגוסט 1793 קודם לדרגת גנרל בריגדה (מקביל לתת-אלוף בצה"ל). במרץ 1794 הצטיין בדיכוי ההתקוממות בחבל ואנדה, וחודשיים לאחר מכן מונה לגנרל ולמפקד דיוויזיה. היכרותו הקרובה עם הגנרל מרסו, שהיה כוח עולה בצבא הצרפתי בימים אלו, ועמו הביס קלבר את המלוכנים בלה מאן וסאבני, סייעה לו להתקדם בקריירה הצבאית. ברוח אותם הימים הודח מתפקידיו כאשר התבטא כי כנגד מורדי ואנדה יש להתייחס באופן מתון, אך באפריל 1794 נקרא בחזרה לשירות.

הוא גילה מיומנות ונחישות בפעולות רבות באזור שרלרואה, ובמיוחד בקרב פלארוס (26 ביוני 1794). בחורף של שנת 1795 הטיל מצור על מיינץ. בשנים 1795 ו-1796 החזיק לזמן קצר במשרת המפקד הראשי של הצבא.

לאחר הנסיגה אל הריין סירב לקבל את הפיקוד על הצבא באופן מלא, ופרש לעיסוקים פרטיים בתחילת שנת 1798. קלבר שב לשירות כמפקד דיוויזיה במסעו של נפוליאון למצרים. הוא נפגע בראשו באלכסנדריה כבר בתחילת המערכה, ולא השתתף בקרב הפירמידות. לאחר כיבושה, קלבר שימש כמושל אלכסנדריה. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל בשנת 1799 שימש כמפקד המשמר הקדמי. הוא כבש את אל עריש, עזה ויפו, וניצח בקרב אל מול הר תבור ב־16 באפריל 1799, שם הביס כוחות גדולים בהרבה מכוחותיו, ואיבטח את אגפו של נפוליאון בשעה שזה עסק במצור על עכו.

כאשר שב נפוליאון לצרפת לקראת סוף שנת 1799 הותיר את קלבר כמפקד הכוחות במצרים. לאחר המסע הכושל לארץ ישראל, ולאחר התבוסה הימית בקרב על הנילוס, שהנחיל לנפוליאון האדמירל הורציו נלסון, היו הכוחות הצרפתיים המותשים רחוקים מרחק רב מצרפת, ללא כל סיכוי לשוב אליה או להחזיק בשטחים שכבשו. הוא נשא ונתן עם האדמירל סידני סמית באל עריש, אך מפקדו של סמית, לורד קית', סירב לאשר את התנאים, שכללו החזרה של הלוחמים אל אדמת צרפת. בצר לו התקיף קלבר את העות'מאנים בהליופוליס בכוח של 10,000 איש כנגד 60,000. למרות נחיתות כוחו, הוא הביס את יריביו בקרב זה שהתרחש ב-20 במרץ 1800, ושב וכבש את קהיר אשר התמרדה כנגד השלטון הצרפתי.

בסמוך לניצחונות אלו נרצח קלבר בקהיר על ידי קנאי מוסלמי ב־14 ביוני 1800.

המחזאי המצרי אלפרד פרג כתב מחזה בשם "סולימאן מחלב" על המתנקש.

קלבר, בנו של פעיל בנייה חופשית ובונה חופשי בעצמו, ידוע בהבאת הבנייה החופשית למצרים. בינואר 1800 פתח היכל מסוני בקהיר, ובכך הקים את לשכת איזיס, שהוא היה המאסטר הראשון שלה.

חיים פרחי

חיים פרחי (1760 – 21 באוגוסט 1820 ) היה יועצם היהודי של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית ובמהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

חיל תותחנים

חיל תותחנים הוא אחד מחילות היבשה, שמטרתו לסייע לכוחות המתמרנים באמצעות ירי ארטילרי מתותחים מתנייעים או נייחים וממשגרי רקטות אל עבר עמדות האויב, המביא לשיתוק האויב ולהשמדתו.

חיל התותחים התפתח במאות ה-15 וה-16 כאשר התותחים נהפכו לאמינים ובטוחים בשביל להוציאם מידי חיל ההנדסה ולהפקידם בכמויות גדולות בידי חיילים האמונים על טעינתם, כיוונם והירי בהם ("תותחני שדה"). מאז, כוחה וחשיבותה של הארטילריה ובפרט חיל התותחנים, גדלו בהדרגה. התותחים נהפכו לאלמנט מכריע במבצעי מצור (לדוגמה: נפוליאון לא הצליח לכבוש את עכו לאחר שתותחי המצור הכבדים שלו יורטו בים על ידי האדמירל סידני סמית). במלחמת העולם הראשונה סייעו התותחנים להתקדמות חיל הרגלים על ידי ריכוך השטח ויצירת חיפוי בצורת "מסך של אש" שהלכה לפניהם. כוח האש האדיר של התותחים והמקלעים תרמו בין השאר ליצירת מלחמת חפירות ארוכה ועקובה מדם. במלחמת העולם השנייה נוספו גם מערכות רקטיות לחיל התותחנים.

החל מהמאה ה-20 חיל התותחנים מפעיל בנוסף לתותחים והוביצרים גם מרגמות כבדות וארטילריה רקטית.

מצור

מָצוֹר היא צורת לחימה שבה צד אחד מבקש לכבוש מתחם מבוצר ואילו הצד השני מבקש להגן עליו ולהמשיך להחזיק בו. ההגדרה המילונית למצור היא: "הקפת עיר על ידי צבא כדי לנתק אותה משאר המקומות ולהכניעה". כיום המונח "מצור" מתייחס לכל פעולת הלחימה על מתחם מבוצר ולא רק להקפתו והרעבתו. פעולת ההקפה והבידוד נקרא "כיתור" או "טבעת מצור".

מצור מתרחש כאשר כוח תוקף (או "כוח צר") נתקל בעיר או במבצר המסרבים להיכנע ושלא ניתן לכובשם בהתקפה ישירה ומיידית. המצור בדרך כלל כרוך בכיתור המטרה ובחסימת דרכי האספקה, בשילוב התקפות על הביצורים במטרה להבקיעם. ההתקפות על הביצורים בדרך כלל עירבו כלי מצור וארטילריה ולעיתים אף ניסיונות לחפור מתחת לביצורים ולמוטט את יסודותיהם.

לוחמת המצור קדומה כהיווצרות ריכוזי האוכלוסייה החקלאיים והעירוניים, כאשר איכרים הקימו גדרות ותעלות על מנת להגן על יבולם מפני חומסים. במזרח התיכון יש עדות לערים מבוצרות בחומות אבן עוד מ-4000 לפני הספירה (יריחו). במהלך ימי הביניים הייתה לוחמת מצור חלק חשוב בלחימה באירופה. לוחמת המצור עברה את ההתפתחות המשמעותית שלה מאז התקופה הרומאית כאשר הומצא התותח. התותח מוטט בנקל ביצורים שעמדו חזקים מול כלי המצור העתיקים ושינה את תכנון הביצורים. במאה ה-20 חשיבותה של לוחמת המצור הקלאסית פחתה ורוב הערים לא כללו עוד חומות עיר או ביצורים למיניהם. את לוחמת המצור על ערים החליפה בעיקר לוחמה בשטח בנוי, וזאת עקב ההתפתחות הגדולה באמצעי ההשמדה והגידול בכוח האש שהפך רבים ממאפייני המצור הקלאסי ללא רלוונטיים.

נפוליאון בונפרטה

נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט‏; 15 באוגוסט 1769 – 5 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון - קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.

נפוליאון כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.

נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת והוא עוד לא בן 52.

נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.