סוריה

הרפובליקה הערבית הסוריתערבית: أَلْجُمْهُورِيَّة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّورِيَّة, תעתיק מדויק: אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (א)לְעַרַבּיָּה (אל)סּוּרִיָּה להאזנה (מידע • עזרה)), היא מדינה ערבית במזרח התיכון הגובלת בישראל בדרום-מערב, בלבנון ובים התיכון במערב, בטורקיה בצפון, בעיראק במזרח, ובירדן בדרום. הרוב המכריע של תושבי סוריה הם מוסלמים.[8]

בשטחה של סוריה המודרנית התקיימה אחת הציוויליזציות הקדומות ביותר, והעיר אֶבּלה, בה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם, מעידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. סוריה נשלטה על ידי עמים רבים במהלך ההיסטוריה, בהם הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים, הנבטים, הביזנטים, הערבים והצלבנים. דמשק ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם (כמו גם העיר חלב, הגדולה בערי סוריה), ושימשה בירתה של האימפריה האומיית וכבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית.

במהלך המאה ה-20 סוריה היוותה גורם מרכזי בסכסוך הערבי-ישראלי, ומצויה בעימות עם מדינת ישראל מאז הקמתה. סוריה עד היום תובעת מישראל את החזרת השליטה על שטח של כ-1,200 קמ"ר ברמת הגולן המערבית, שנכבש על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967. לסוריה היה סכסוך טריטוריאלי גם עם טורקיה על שטח של 5,403 קמ"ר סביב מפרץ איסכנדרון, שסופח לטורקיה ב-1939, אם כי סוריה נוטה להשלים עם שליטת טורקיה באזור זה.

משנת 1970 שולטת בסוריה מפלגת הבעת' (מיוני 2000 בראשות הנשיא בשאר אל-אסד), המתבססת על בני המיעוט העלאווי, המהווה רק כ-11% מהאוכלוסייה. בני העדה מחזיקים ברוב המשרות השלטוניות ותפקידי הקצונה הבכירים בצבא ובשירותי הביטחון, על אף שרוב האוכלוסייה הסורית היא סונית (כ-74% מהאוכלוסייה). מיעוטים כגון כורדים ופליטים פלסטינים מוגבלים בזכויותיהם.[9]

מאז תחילת האביב הערבי בתחילת 2011, מתקיימת בסוריה מלחמת אזרחים בין כוחות הנשיא אסד לבין כוחות המורדים והפולשים, בעיקר האופוזיציה הסורית, תחריר אל-שאם הג'יהאדיסטי והמדינה האסלאמית הקיצונית. נכון למרץ 2018 נהרגו במלחמה לפחות 511,000 אנשים,[10] ויותר מארבעה מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות. גם במישור הבינלאומי דומה שהמשטר הסורי נמצא על סף איבוד הלגיטימציה, הן מצד הליגה הערבית, שהוציאה את המשטר הסורי משורות הארגון, הן מצד המדינות השכנות טורקיה וירדן, והן מצד מדינות המערב, המחריפות את הסנקציות כלפי המשטר ובכיריו. המדינה הקרובה ביותר לסוריה היא בעלת בריתה איראן, שהבטיחה לה תמיכה צבאית בלתי מסויגת, ורוסיה המהווה בעלת ברית וספקית נשק מרכזית עוד מימי ברית המועצות.

הרפובליקה הערבית הסורית
أَلْجُمْهُورِيَّة ٱلْعَرَبِيَّة ٱلسُّورِيَّة
Flag of Syria Coat of arms of Syria
דגל סמל

לחצו כדי להקטין חזרה

הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודימצריםתוניסיהלובאלג'יריהמרוקומאוריטניהסנגלגמביהגינאה ביסאוגינאהסיירה לאוןליבריהחוף השנהבגאנהטוגובניןניגריהגינאה המשווניתקמרוןגבוןהרפובליקה של קונגואנגולההרפובליקה הדמוקרטית של קונגונמיביהדרום אפריקהלסוטואסוואטינימוזמביקטנזניהקניהסומליהג'יבוטיאריתריאהסודאןרואנדהאוגנדהבורונדיזמביהמלאוויזימבבואהבוטסואנהאתיופיהדרום סודאןהרפובליקה המרכז-אפריקאיתצ'אדניז'רמאליבורקינה פאסותימןעומאןאיחוד האמירויות הערביותערב הסעודיתעיראקאיראןכוויתקטרבחרייןישראלסוריהלבנוןירדןקפריסיןטורקיהאפגניסטןטורקמניסטןפקיסטןיווןאיטליהמלטהצרפתפורטוגלספרדהאיים הקנרייםכף ורדהמאוריציוסראוניוןמיוטקומורוסיישלמדגסקרסאו טומה ופרינסיפהסרי לנקההודואינדונזיהבנגלדשהרפובליקה העממית של סיןנפאלבהוטןמיאנמרקנדהגרינלנדאיסלנדמונגוליהנורווגיהשוודיהפינלנדאירלנדהממלכה המאוחדתהולנדבלגיהדנמרקשווייץאוסטריהגרמניהסלובניהקרואטיהצ'כיהסלובקיההונגריהפוליןרוסיהליטאלטביהאסטוניהבלארוסמולדובהאוקראינהמקדוניה הצפוניתאלבניהמונטנגרובוסניה והרצגובינהסרביהבולגריהרומניהגאורגיהאזרבייג'ןארמניהקזחסטןאוזבקיסטןטג'יקיסטןקירגיזסטןרוסיהארצות הבריתהאיים המלדיבייםיפןקוריאה הצפוניתקוריאה הדרומיתטאיוואןסינגפוראוסטרליהמלזיהברונייהפיליפיניםתאילנדוייטנאםלאוסקמבודיההודוSyria on the globe (Afro-Eurasia centered).svg
מוטו לאומי אחדות, חופש, סוציאליזם
המנון לאומי חמאת א-דיאר ("שומרי המולדת")
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית[1]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
דמשק
33°30′N 36°18′E / 33.500°N 36.300°E
משטר רפובליקה נשיאותית, בפועל דיקטטורה
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
בשאר אל-אסד
עימאד ח'מיס
הקמה
עצמאות
- הוקמה
- הוכרה
- רפובליקה ערבית
- מלחמת אזרחים במדינה

מצרפת
1 בינואר 1944
17 באפריל 1946 1970
15 במרץ 2011 ואילך
ישות קודמת הרפובליקה הערבית המאוחדת  הרפובליקה הערבית המאוחדת
דת אסלאם (74%)
נצרות (8%)
דרוזית (3%)[2]
שטח[3]
- דירוג עולמי
- אחוז שטח המים
185,180 קמ"ר[4]
90 בעולם
0.6%
אוכלוסייה[5]
(הערכה ליולי 2018)

- דירוג עולמי של אוכלוסייה
- צפיפות
- דירוג עולמי של צפיפות

19,454,263 נפש[4] 
62 בעולם
105.06 נפש לקמ"ר
100 בעולם
תמ"ג (PPP)[6]
(הערכה לשנת 2015)

- דירוג עולמי
- תמ"ג לנפש
- דירוג עולמי לנפש

50,280 מיליון $ 
110 בעולם
2,585 $
197 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[7]
(2017)

- דירוג עולמי

0.536 
155 בעולם
מטבע לירה סורית ‏ (SYP)
אזור זמן UTC +2
סיומת אינטרנט .sy
קידומת בינלאומית 963

מקור השם

השם סוריה, שנגזר ככל הנראה משמה של אשור, מקורו בשמה היווני הקדום של ארץ ארם שלחופו המזרחי של הים התיכון, המשתרעת בין חצי האי ערב ומצרים בדרום וקיליקיה בצפון. בתלמוד מוזכר חבל ארץ זה בשם סוריא, ולו הלכות רבות ומגוונות, המחשיבות אותו בהלכות מסוימות כארץ ישראל, ובאחרות - כחוץ לארץ.

בתקופתו של ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, לפני כאלפיים שנה, שהשתמש אף הוא בשם זה, חילקו שטח זה למספר פרובינקיות רומיות: יהודה (ארץ-ישראל) בדרום מערב, פיניקיה בה שוכנת כיום לבנון, קוילה-סוריה (סוריה החלולה) מדרום לנהר אל-כביר, ומסופוטמיה.

אחד מהכינויים של סוריה, בעיקר בפי תושביה, הוא "בילאד א-שאם" (ארץ הצפון, בערבית: بلاد الشام) מתוך ערגה לימיהן הגדולים של הממלכה הסלאוקית (312 לפנה"ס - 63 לפנה"ס) ומלכות בית אומאיה שבירתה הייתה דמשק והתפרשה על פני כל הלבנט. במחצית השנייה של המאה ה-19 התגבשה הערגה לכלל רעיון פוליטי שנודע בשם סוריה הגדולה.

היסטוריה

התקופה הקדומה

ארכאולוגים מצאו כי בסוריה קמה אחת מהקדומות שבציוויליזציות על פני כדור הארץ. בשנת 1975, במהלך חפירות שנערכו בצפון מזרח סוריה, נתגלתה העיר אֶבּלה, אשר העידה על קיומה של אימפריה שמית גדולה שחלשה על השטח שבין הים האדום לאנטוליה בין השנים 2500 ל-2400 לפני הספירה. בעיר אבלה לבדה התגוררו קרוב לרבע מיליון בני אדם. חוקרים מאמינים ששפתם של בני אבלה היא השפה השמית הקדומה בעולם. ערים חשובות נוספות שנתגלו במהלך החפירות הן מארי, אוגרית ודורה אירופוס.

סוריה נשלטה ברציפות על ידי הכנענים, העברים, הארמים, האשורים, הבבלים, הפרסים, היוונים, הארמנים, הרומאים (ראו סוריה פלשתינה), הנבטים, הביזנטים, הערבים, הצלבנים והממלוכים לפני שנכבשה על ידי האימפריה העות'מאנית. לסוריה אף מקום חשוב בתולדות הנצרות; השליח פאולוס המיר דתו לנצרות בדרכו לדמשק וייסד את הכנסייה הנוצרית המאורגנת הראשונה באנטיוכיה שבסוריה העתיקה, משם יצא למסעות מיסיון רבים.

דמשק, עיר בה התגוררו בני אדם כבר בשנת 10,000 לפנה"ס, ידועה בתור אחת מהקדומות שבערי העולם, יחד עם חלב ויריחו. היא עברה לשליטת הערבים המוסלמים בשנת 636 לספירה. מיד לאחר מכן, הגיעו עוצמתה ויוקרתה של העיר לשיאן, והיא הפכה לבירתה של האימפריה האומיית, שהשתרעה מספרד ועד לגבולות מרכז אסיה בשנים 661750 לספירה, עת נוסדה הח'ליפות העבאסית שהעבירה את בירתה לבגדד, עיראק.

דמשק הפכה לבירה הפרובינציאלית של האימפריה הממלוכית בשנת 1260 לערך. העיר הוחרבה בחלקה הגדול על ידי המונגולים בשנת 1400. משנבנתה מחדש, הוסיפה העיר לשמש בירה עד שנת 1516. שנה אחר כך נפלה לידי השלטון העות'מאני. העות'מאנים הוסיפו להחזיק בדמשק ובסביבותיה במשך 400 השנים הבאות, מלבד כיבוש מצרי קצר טווח בין השנים 18321840 על ידי איברהים פאשה.

המנדט הצרפתי

Satellite image of Syria in May 2003
תמונת לווין של סוריה
Hazak-mount
תצפית על כפרים סוריים מהר חזק שברמת הגולן
General Catroux Syria
גנרל ז'ורז' קאטרו מכריז על עצמאות סוריה ביום 27 בספטמבר 1941

השלטון העות'מאני תם כאשר כוחות המרד הערבי נכנסו לדמשק בשנת 1918 לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. הוקם מנהל ערבי עצמאי תחת המלך ההאשמי פייסל בן חוסיין, בנו של שריף מכה ומאוחר יותר מלך עיראק, ששרד כשנתיים כאשר בארבעת חודשיו האחרונים היה לממלכה הערבית של סוריה. קצה של ממלכה זו בא בחודש יולי 1920, עם פלישתם של כוחות צרפתיים לסוריה, פלישה שנועדה לאכוף את המנדט שניתן לה בסוריה על ידי חבר הלאומים. בסיומו של קרב מיסלון ב-23 ביולי בין הצבא הסורי בפיקודו של יוסוף אל-עזמה לבין הצרפתים, כבש הצבא הצרפתי את דמשק והגלה את המלך פייסל מזרחה. בוועידת סן רמו, באפריל 1920, החליט הגנרל הצרפתי אנרי גורו לחלק את שטחה של סוריה על פי מפתח עדתי מובהק לשש ישויות נפרדות עם מידה שונה של עצמאיות לכל אחת מהן.

  • לבנון, שתהיה מדינת המקלט של הנוצרים-המארונים, הוצאה לחלוטין מחוץ למערך הסורי וקיבלה עצמאות בשנת 1943.
  • ג'בל א-דרוז ("הר הדרוזים") או מדינת א-סווידא, מדינה למיעוט הדרוזי, באזורי הדרוזים של סוריה, בדרום-מערב סוריה של היום, והתקיימה כמדינה דרוזית בין השנים 1921 ועד לשנת 1936, אז החליטו הצרפתים לאחד את סוריה כולה, ומעמדה הנפרד של המדינה הזו בוטל.
  • המדינה העלאווית, אחר כך נקראה על שם העיר הגדולה לטקיה, מדינה למיעוט העלווי על גדות הים התיכון. המדינה העלאווית זכתה לעצמאות מלאה מידי הצרפתים, ולא הייתה חלק מן המכלול הסורי בין השנים 1924 ועד 1936. לעלווים הייתה ממשלה, דגל, מטבעות, בולים ועצמאות, אלא שגם זו בוטלה בשנת 1936 עם החוזה הצרפתי-סורי, וחבל זה הצטרף למה שהפך להיות סוריה.
  • אלכסנדרטה, מדינה למיעוט הטורקמני, אשר נוסדה בשנים 1921–1923. רוב האזרחים במדינה הזו היו דווקא ערבים, אך הצרפתים התכוונו שכאן הטורקמנים יזכו לממש את שאיפותיהם הלאומיות. טורקיה תבעה ריבונות על חבל ארץ זה ובשנת 1938 פלש הצבא הטורקי לאלכסנדרטה, שינה את שמה למדינת האטיי וגירש את הלא-טורקים, את הערבים, הנוצרים והעלווים. במקום כוננה ממשלה בשליטת הטורקים, שערכה משאל עם, ועל פי תוצאותיו סופחה אלכסנדרטה לטורקיה.
  • מדינת דמשק ומדינת חלב (אלֵפו), שתי מדינות לרוב הסוני.

שנות המנדט בסוריה התאפיינו בתסיסה לאומית – סורית ופאן-ערבית כאחת – ובמרידות ספורדיות שדוכאו באכזריות. במקביל, הצרפתים קידמו מודרניזציה תשתיתית וכלכלית ברחבי סוריה.

בעקבות כיבושה של צרפת בשנת 1940 בידי גרמניה, הועברה השליטה על סוריה לידי ממשלת וישי. ב-8 ביוני 1941 נערך מבצע פלישת בעלות הברית לסוריה וללבנון שבשלטון וישי. אנשי פלמ"ח השתתפו בפלישה. וב-14 ביולי – נכנע צבא צרפת של וישי לבריטים בסוריה ובלבנון. לחץ מתמשך ומחאות מקרב תנועות לאומיות סוריות הביאו בסופו של דבר לפינוי הכוחות הצרפתיים מסוריה באפריל 1946, בהותירם את המדינה בידי ממשלה רפובליקנית שהורכבה עוד בימי המנדט.[11]

מהכרזת העצמאות עד הפיכת חאפז אל-אסד (1970)

אף שתהליך פיתוח כלכלי מואץ אמנם התרחש בסוריה ממועד ההכרזה על עצמאותה, ב-17 באפריל 1946 - הפוליטיקה הסורית, מתקופה זו ועד לשנות השישים המאוחרות, עמדה בסימן חוסר יציבות מובהק. סורים רבים נחשפו לטענות כי למדינתם אין זכות קיום, וכי גבולותיה הם "מלאכותיים". הגבולות לא הלמו את החלום של "סוריה הגדולה". בנוסף, סדרת הפיכות צבאיות, שראשיתה בשנת 1949, ערערה את יסודות השלטון האזרחי, והביאה בסופו של דבר לתפיסת השלטון על ידי קולונל אדיב א-שישכלי, בשנת 1951. גם זה האחרון הודח בהפיכה צבאית, בשנת 1954. תמרונים פוליטיים בסוריה ומחוצה לה, ובעיקר גורמים מתחרים בצבא הסורי, הביאו לתפיסת השלטון על ידי גורמים סוציאליסטיים-לאומניים קיצוניים.

חולשתה המדינית, הצבאית, והחברתית של סוריה, שלאחר הפיכת 1954, תיאום האינטרסים שבין סוריה למצרים, עליית קרנו של הנשיא המצרי, גמאל עבדל נאצר, כמנהיג העולם הערבי, בעקבות משבר סואץ, ב-1956, וייתכן שמעל לכל העדפת הזהות הפאן-ערבית על פני הזהות הסורית הביאו ב-1 בפברואר 1958, להקמתה של המדינה המאוחדת של מצרים וסוריה: הרפובליקה הערבית המאוחדת – רע"ם, או "קע"מ" (קהיליה ערבית מאוחדת), אשר הייתה למעשה סיפוח מצרי של סוריה.

האיחוד כשל בסופו של דבר. בעקבות הפיכה צבאית נוספת, שהתרחשה ב-28 בספטמבר 1961, פרשה סוריה מהאיחוד, והקימה עצמה מחדש כמדינה עצמאית. לא פחות מ-18 הפיכות צבאיות אירעו במהלך 18 החודשים הבאים, כאשר המשמעותית שבהן ארעה ב-8 במרץ 1963, כאשר קצינים סוציאליסטיים-לאומניים מהצבא הסורי, הקימו את ה"מועצה הלאומית של הפיקוד המהפכני", קבוצת קצינים ופקידים אזרחיים, אשר השתלטה על כל סמכויות החקיקה והממשל. ההשתלטות תוכננה על ידי חברי "מפלגת התחייה הערבית הסוציאליסטית" (מפלגת הבעת'), אשר פעלה בסוריה ובמדינות ערביות נוספות, מסוף שנות הארבעים. חברי הבעת' הם שהיוו את הרוב בממשלה החדשה.

הפיכת הבעת' בסוריה באה חודש לאחר הפיכת הבעת' בעיראק. הממשלה הסורית החדשה בחנה את האפשרות לכונן פדרציה משותפת עם עיראק הבעת'ית ומצרים. הסכם לכינון ישות פוליטית מעין זו נחתם בקהיר, ב-17 באפריל 1963, אולם מחלוקות שנתגלעו בין הצדדים הביאו לביטולה של הפדרציה המשולשת. לאחר מכן, פעלו משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק להקמת איחוד ביניהן, ואולם סילוק מפלגת הבעת' מהשלטון בעיראק, בנובמבר 1963, קטע תוכניות אלה. במאי, 1964, ניסח נשיא סוריה, אמין אל-חאפז, חוקה למדינה הסורית, שקבעה את קיומן של שתי זרועות. הזרוע המחוקקת הורכבה מנציגי הארגונים הגדולים - פועלים, איכרים ואיגודים מקצועיים, ואילו הזרוע המבצעת כללה מועצה נשיאותית וממשלה.

ב-23 בפברואר 1966, ביצעה קבוצת קציני צבא, עלווים ברובם, חברי מפלגת הבעת', הפיכה צבאית פנים-מפלגתית. הם כלאו את הנשיא אל-חאפז, פיזרו את הממשלה ואת מועצת הפיקוד המהפכני, ביטלו את החוקה ומינו ממשלת בעת' אזרחית. מנהיגי ההפיכה, שנודעה כהפיכת הנאו-בעת', תיארוה כ"אשרור" עקרונות מפלגת הבעת'. על קבוצה זו נמנו שניים מבכירי העדה העלאווית: צלאח ג'דיד, וחאפז אל-אסד, שכיהן בתקופה זו כשר ההגנה הסורי. התבוסה המוחצת שהנחילה ישראל לסוריה הנאו-בעת'ית ולמצרים, במלחמת ששת הימים (יוני 1967) – מלחמה שפרצה, בין היתר, בעקבות הקיצוניות הלאומנית וחוסר הניסיון שאפיינו את המשטר הסורי – החלישה משטר רדיקאלי זה. מתיחות עזה נתגלעה בין היסודות הצבאיים, המתונים יותר, במפלגת הבעת' לבין היסודות האזרחיים הקיצוניים. נסיגת כוחות הצבא הסורי, שנשלחו לסייע לאנשי אש"ף בירדן, במהלך אירועי ספטמבר השחור, (1970), שיקפו את חוסר ההסכמה בקרב חברי מפלגת הבעת'. ב-13 בנובמבר 1970, הוביל שר ההגנה הסורי חאפז אל-אסד את "מהפכת התיקונים" – הפיכה צבאית ללא קרב, אשר סילקה את ההנהגה האזרחית של מפלגת הבעת' מהשלטון.

שלטון משפחת אסד (1970 עד ימינו)

גיבוש השלטון

עם תפיסת השלטון פעל אסד במהרה על מנת ליצור תשתית ארגונית ריכוזית למשטרו. הוא כונן את מועצת העם (מג'לס א-שעב) – מוסד חקיקתי בן 173 צירים, 87 מתוכם נציגי מפלגת הבעת'. יתר המושבים חולקו בין "ארגונים עממיים" ומפלגות זעירות אחרות. במרץ 1971, מפלגת הבעת' בחרה ב-21 נציגים שיכהנו כשרים בממשלה. באותו חודש, "משאל עם" נערך במטרה לאשר את מינויו של אסד לנשיא לפרק זמן בן 7 שנים. שנה לאחר מכן, במטרה להרחיב את בסיס משטרו, כונן אסד את "החזית הלאומית הפרוגרסיבית", קואליציה של מפלגות שבראשה עמדה מפלגת הבעת', ונערכו בחירות לצורך הקמת מועצות מקומיות בכל אחד מ-14 המחוזות של סוריה. במרץ 1973 נכנסה לתוקפה חוקה חדשה, אשר קבעה, בדומה למפלגות הקומוניסטיות בגוש הקומוניסטי, כי מפלגת הבעת' היא המפלגה המובילה במדינה. זמן מה לאחר מכן נערכו בחירות פרלמנטריות ראשונות מאז 1962, למועצת העם.

מלחמת יום הכיפורים

General Hafez al-Assad in 1970, during the Syrian Corrective Revolution
חאפז אל-אסד בתקופת הפיכת 1970

ביום הכיפורים 1973 פתחו סוריה ומצרים במתקפה מתואמת נגד ישראל שפתחה את מלחמת יום הכיפורים. לאחר שלושה ימי מלחמה בהם היו לצבא הסורי הישגים קרקעיים בדרום רמת הגולן הדף צה"ל את הצבא הסורי אל מחוץ לרמת הגולן וכבש מובלעת בתוך סוריה. בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה מ-1974, בסופה של מלחמת ההתשה במובלעת הסורית, הוסכם על הקמת אזור מפורז בין סוריה לישראל בצד הסורי של הגבול, וישראל נסוגה מהשטח שכבשה במהלך קרבות-"המובלעת". קו ההפרדה שנקבע חפף ברובו את קווי הפסקת האש של 1967 למעט שטח בגודל 60 קמ"ר הכולל את העיר קוניטרה וסביבותיה שהועבר לשליטה סורית. מוצבי החרמון נמסרו לשליטת האו"ם. מאז 1974, היה הגבול הסורי-ישראלי שקט כמעט לחלוטין.

המעורבות בלבנון

ב-1976 שלחה סוריה כוח סיוע בן כ-40,000 חיילים ללבנון השכנה, במטרה לסייע למחנה המארוני-שמרני במלחמת האזרחים מול המחנה הפלסטיני-רדיקאלי. לבנון נתפסה בעיני סורים רבים - וייתכן שגם בעיני אסד עצמו - כחלק מסוריה, באופן העולה בקנה אחד עם חלום "סוריה הגדולה". שליטה בלבנון נתפסה כאינטרס סורי. אף שתמיכת אסד ומשטרו הייתה נתונה באופן מסורתי לפליטים הפלסטינים בפתחלנד (מתוך מגמה להחליש את ישראל), הבין אסד בהדרגה כי בכוחה של מלחמת האזרחים לפורר את המדינה הלבנונית ולפגוע אגב כך באינטרסים הסורים. מסיבה זו התערב דווקא לטובת הנוצרים, לקול מחאות הפלסטינים והעולם הערבי.

עד מהרה שקעה סוריה בבוץ הלבנוני, כשהיא לוקחת חלק פעיל במלחמת האזרחים ומשנה את תמיכתה במחנות הלוחמים לפי הטוב בעיני שליטה. בחמש-עשרה שנות המלחמה הבאות סוריה לחמה הן על מנת להדק את אחיזתה בשכנתה המערבית והן על מנת לפגוע בישראל בגזרה הדרום-לבנונית. רבים נוטים לראות בנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, במיוחד עם סיומה של המלחמה בשנת 1990 (בעקבות הסכם טאיף), ככיבוש לכל דבר. נוכחותו הגלויה של צבא סוריה בלבנון התקיימה עד שנת 2005; במהלך תקופה זו נתן הצבא הסורי את אותותיו בפוליטיקה הלבנונית, מה שעורר את חמתם של רבים בלבנון.

קרוב למיליון פועלים סורים נכנסו ללבנון בתום המלחמה כדי למצוא עבודה. כוח העבודה הסורי הועדף על פני זה הפלסטיני והלבנוני כיוון שהיה זול יותר, ואולם היו שטענו כי בכך שממשלת סוריה מעודדת את אזרחיה להיכנס למדינה קטנה ומשותקת-צבאית יש משום הוכחה לקולוניזציה הסורית בלבנון. פועל יוצא של צעד זה היה תלות הדדית אבסולוטית של המערכות הכלכליות של סוריה ולבנון. בשנת 1994, בעקבות לחץ שהפעילה דמשק, העניקה ממשלת לבנון אזרחות לכ-200,000 תושבים סורים.

בפברואר 2005 נרצח רפיק אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר וממנהיגי האופוזיציה האנטי-סורית במדינה, בפיגוע מכונית תופת, שאת תכנונו ייחסה חקירת האו"ם לסוכני מודיעין סוריים. תחת לחץ אמריקני ובינלאומי ניכר הורה הנשיא הסורי בשאר אל-אסד להוציא את כל אנשי הצבא וסוכני המודיעין הסורים מלבנון. עם זאת, רבים מטילים ספק באשר להסתלקותם של סוכני ממשלת סוריה משטח לבנון.

למרות יציאתה הרשמית של סוריה מלבנון היא המשיכה לספק נשק ותחמושת לחזבאללה. לאחר שהחלה ההתקוממות בסוריה (2011) הגבירה סוריה את העברות הנשק והתחמושת לחזבאללה, מחשש שאלה ייפלו לידי המתקוממים.[12]

אופוזיציה, מרידה ודיכוי

המשטר הדיקטטורי, שנלוו לו גילויים של פולחן אישיות, שהקים חאפז אל-אסד, ספג ביקורת רבה מקבוצות שונות, אך כל גילוי התנגדות מהותי דוכא במהרה. אסד העריץ את הרודן הרומני, ניקולאה צ'אושסקו, ופעל נגד מתנגדיו באופן דומה. משבר חמור במיוחד פרץ בסוף שנות השבעים, כאשר סונים אסלאמיסטיים קיצוניים, התנגדו לעקרונות משטר המיעוט העלאווי (העלווים נחשבים לכופרים גמורים על פי זרמים של האסלאם הסוני), הבעת'י, החילוני. בין השנים 1976 ועד לדיכוי ההתקוממות האסלאמית בפברואר, 1982, הוביל ארגון האחים המוסלמים בסוריה מרד מזוין כנגד השלטון. אסד הגיב למרד בתוקפנות חסרת תקדים; הוא ריסק בטבח חמאת כל ביטוי להתנגדות אסלאמית פונדמנטליסטית, כשהוא משתמש באש ארטילרית כדי להחריב את העיר חמאת ולהרוג אלפי אזרחים, ללא אבחנה. מאז, התבטאויות האופוזיציה היו מצומצמות ביותר. אתגר פנימי למשטר הגיע בשנת 1984, כאשר חאפז אל-אסד אושפז בעקבות התקף לב. אחיו הצעיר, רפעת אל-אסד, ניסה לתפוס את השלטון במדינה באמצעות מנגנוני הביטחון שבראשם עמד. חרף בריאותו הרופפת, הצליח אסד לדכא באיבו את ניסיון הפוטש של אחיו, ולשלוח אותו לגלות.

מלחמת המפרץ

השתתפותה של סוריה בקואליציה הרב-לאומית בראשות ארצות הברית, שהוקמה בשנת 1991 כדי לתקוף את שליט עיראק סדאם חוסיין, סימלה תפנית מהותית ביחסיה של סוריה עם המערב והעולם הערבי. סוריה השתתפה בוועידת השלום המזרח תיכונית במדריד (אוקטובר 1991) ובמהלך שנות התשעים ניהלה משא ומתן ישיר עם ישראל לגבי עתיד הגולן ושלום אפשרי בין המדינות. המגעים הללו הסתיימו בכישלון צורב; למעשה, מאז מרץ 2000, מועד פגישתם של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון עם חאפז אל-אסד בז'נבה, לא התקיים כל מגע רשמי גלוי בין סוריה לישראל, זאת אף שהנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד שידר מפעם לפעם הצהרות לפיהן הוא מעוניין בהמשך הדיונים.

תקופת שלטונו של בשאר אל-אסד

במשך רוב שנות התשעים היה חאפז אסד אדם חולני מאוד וב-10 ביוני 2000 מת מהתקף לב בתום 30 שנות שלטון. ב-10 ביולי 2000 נבחר בנו בשאר אל-אסד לנשיא ב"משאל עם" שהעניק לו 97.29% מהקולות. בנאום הפתיחה שלו הבטיח אסד הבן רפורמות פוליטיות, כלכליות ודמוקרטיות ברוחן, אך רוב הבטחותיו לא קוימו. זאת אף שחלה הקלה מסוימת בנוכחות המשטרה החשאית, והמדינה נפתחה מעט למערב מבחינה טכנולוגית.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001, פתחה ממשלת סוריה בשיתוף פעולה מצומצם עם ארצות הברית כחלק הקרוי המאבק הגלובלי בטרור. עם זאת, סוריה התנגדה למלחמת עיראק במרץ 2003, מה שחולל הידרדרות מהירה ביחסים עם ארצות הברית. בדצמבר 2003 חתם ג'ורג' בוש הבן על צו אחריותה של סוריה ואחזור הריבונות הלבנונית, אשר איפשר הטלת סנקציות נגד סוריה אם לא תחדל לסייע לארגוני טרור פלסטיני, תסיים את נוכחותה הצבאית והמודיעינית בלבנון, תפסיק את ניסיונותיה להשיג נשק להשמדה המונית ותעשה את המוטל עליה על פי החלטות מועצת הביטחון של האו"ם באשר ליציבותה ושיקומה של עיראק. במאי 2004, קבע נשיא ארצות הברית שסוריה לא פעלה לפי התנאים הללו ויישם סנקציות, לפיהן אסור לייצא לסוריה מוצרים אמריקנים מלבד מזון ותרופות, ואסורה נחיתת מטוסים בבעלות ממשלת סוריה בשטח ארצות הברית. במקביל, בשנות ה-2000 חלה התקרבות בין סוריה ואיראן. מצב זה אף הביא להתקרבות מסוימת בין סוריה ובין הצלע השלישית ב"ציר הרשע" עליו הכריז בוש - קוריאה הצפונית. ב-2005 הסיגה סוריה את כוחותיה מרוב שטח לבנון. ב-6 בספטמבר 2007 תקף חיל האוויר הישראלי כור גרעיני שנבנה בחשאיות בסוריה, בסיוע צפון קוריאני.

ב-26 בינואר 2011, כחלק מאפקט הדומינו של גל ההתקוממויות בארצות ערב ב-2011, התפרצה התקוממות בסוריה נגד שלטונו הדיקטטורי של הנשיא, בשאר אל-אסד, התקוממות שהפכה עד מהרה למלחמת אזרחים עקובה מדם, בין כוחות אסד (ובראשם צבא סוריה), ברובם בני האליטה העלאווית לבין כוחות המורדים. תחילה המורדים המזוהים עם האופוזיציה הסורית השיגו שליטה במרבית שטחי המדינה, אך המשטר שמר על שליטתו בדמשק ובאזורי מפתח נוספים, בעזרת תמיכה מתגברת מרוסיה ומאיראן. ב-3 באוגוסט 2012 גינתה עצרת האו"ם את משטר אסד, ובהמשך גם הוציאה הליגה הערבית את המשטר הסורי משורות הארגון, תוך קריאה לאסד להתפטר מתפקידו. בשנים 13–2012 היה שיא בלחימה בין כוחות אסד לבין כוחות האופוזיציה (בעיקר צבא סוריה החופשי), במהלכו הושמדו וקרסו רבות מיחידות המורדים, אך גם צבא אסד נפגע בצורה קשה. על רקע זה התגברו כוחותיהם של הג'יהאדיסטים (בעיקר המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה) שהחלו לזרום לסוריה מרחבי העולם המוסלמי - והחלו לתפוס שטחים גם מידי האופוזיציה וגם מידי כוחות אסד. במקביל גם הכורדים הסורים הקימו לעצמם מובלעת בצפון מזרח סוריה - תוך שהם נלחמים מול הג'יהאדיסטים. ב-12 בדצמבר 2016 כבש אסד את חאלב מכוחות המורדים.

על פי ההערכות של הארגון הסורי לזכויות אדם, נכון ל-7 במאי 2016, נהרגו במהלך המלחמה כ-500,000 בני אדם, מחציתם אזרחים.[13] ויותר מ-4 מיליון איש נמלטו כפליטים למדינות השכנות[14] בנוסף לעוד 5.5 מיליון פליטים-עקורים בתוך סוריה, סה"כ 9.5 מיליון בני אדם, כמחצית מאוכלוסייתה של סוריה.[15] נכון למרץ 2017 מדווחת סוכנות הפליטים של האו"ם כי מספר הפליטים שברחו מסוריה עבר את ה-5 המיליון, בנוסף ל-6.3 מיליון סורים שנותרו בסוריה ונעקרו מבתיהם. רוב הפליטים ברחו לטורקיה (3 מיליון), ללבנון (למעלה ממיליון) ולירדן ( בין 670 אלף ל-1.3 מיליון).[16] נכון ליולי 2018 מוערך מספר ההרוגים בכ־700,000 - 600,000 בני אדם.[17][18][19] הרשות הסורית לזכויות אדם אומדת את מספר האנשים שנעצרו או נעלמו על ידי שלטון אסד, ביותר מ-100,000 בני אדם מאז תחילת המלחמה.[20]

פוליטיקה

רשמית סוריה היא רפובליקה נשיאותית המורכבת ממספר גורמים מבצעים: הנשיא, שני סגני נשיא, ראש ממשלה, מועצת שרים (קבינט). הרשות המחוקקת של סוריה היא מועצת העם הסורית החד-ביתית. סוריה מתוארת בדרך כלל על ידי משקיפים זרים כדיקטטורה העוברת בירושה.

הרשות השופטת של סוריה כוללת את בית המשפט החוקתי העליון, המועצה המשפטית העליונה ובתי המשפט לביטחון המדינה. תורת המשפט האיסלאמית היא מקור עיקרי בחקיקה ובמשפט של סוריה, ויש בה אלמנטים של חוקים עות'מאנים, צרפתים ואיסלאמיים. לסוריה יש 3 רמות של בתי משפט: בתי משפט לערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים ובית המשפט החוקתי - שהוא הערכאה העליונה. בתי משפט דתיים עוסקים בחוקים הנוגעים לנושאים אישיים ויחסים בתוך המשפחה.

מינוי הנשיא הקודם חאפז אל-אסד אושר במשאל עם חמש פעמים רצופות, מבלי שהתמודדו אחרים על התפקיד, ובנו בשאר אל-אסד מונה לראשונה ביולי 2000. משטר משפחת אסד החזיק בשלטון תקופה ארוכה כיוון ששמר היציבות הפוליטית, אותה השיג בין השאר על ידי הענקת זכויות לקבוצות מיעוט אתניות. כמו כן, ניתן לזקוף את כוחו של הנשיא לנאמנות המתמשכת של הצבא ולדיכוי האכזרי של האופוזיציה הפנימית. התרחבות הביורוקרטיה הממשלתית יצרה גם מעמד של אנשים נאמנים למשטר בכלל ולמשפחת אסד בפרט.

כל שלוש הרשויות בסוריה מכוונות על ידי מפלגת הבעת' הסורית, כאשר החוקה של המדינה מבטיחה את ראשוניות המפלגה. בנוסף אליה, החוק מתיר לשש מפלגות נוספות להתקיים, ואלה יוצרות את החזית הפרוגרסיבית הלאומית. מפלגות אלה נוצרו כדי לספק מראית עין של מערכת רב-מפלגתית, אולם החזית הפרוגרסיבית הלאומית נשלטת על ידי מפלגת הבעת' כך שאין בכוחה לשנות את המבנה הפוליטי במדינה.

הפרלמנט שידוע בשם מועצת העם הסורית, נשלט על ידי מפלגת הבעת', והוא נבחר אחת לארבע שנים. למועצה אין רשות נפרדת. אף על פי שהמועצה יכולה להעביר ביקורת על פוליטיקאים ולהעביר טיוטות חוק, היא אינה יכולה ליזום חוקים. כך נוצר מצב בו לרשות המבצעת יש בלעדיות על תהליך החקיקה.

כלכלה

כ-67% מהמועסקים בסוריה עובדים במגזר השירותים, 17% מועסקים בחקלאות ו-16% בתעשייה. חלק מרכזי מהיצוא מתבסס על נפט.

מוצרי החקלאות העיקריים הם: חיטה, שעורה, כותנה, זיתים, סוכר, ביצים, חלב. במישור החוף, בעמק נהר האורונטס ובאגן דמשק מגדלים פירות וירקות, אך הגידולים העיקריים הם גידולי שדה. גידול החיטה תופס את מרבית השטח ואחריו גידולי השעורה והסורגום. עם זאת, ענף היצוא העיקרי של סוריה בתחום החקלאות הוא גידולי הכותנה. בשנות ה-70 הקימה סוריה סכר על נהר פרת על מנת להגדיל את שטחי השלחין, וכך נוספו שטחי עיבוד גדולים בצפון מזרח סוריה. בעקבות זאת, פחתה כמות המים בהמשכו של הנהר ונוצר סכסוך עם עיראק. חלק ניכר משטחי המדינה משמשים למרעה.

שיעור הצמיחה ב-2010 עמד על כ-3.6%. אחרי צמיחה כלכלית של למעלה מ-300 אחוזים בעשור בשנות השבעים של המאה העשרים, התכווצה הכלכלה בשיעור של 33 אחוזים בשנות השמונים, וחזרה לצמיחה מתונה של כ-12 אחוזים בשנות התשעים. (מעט יותר מאחוז אחד בשנה). על-פי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התוצר גולמי לנפש בסוריה עמד ב-2010 על כ-5000 דולר, תוצר נמוך גם ביחס למדינות אחרות במזרח התיכון.

ענף כלכלי חשוב נוסף הוא התיירות. סוריה משופעת באתרי תיירות ומושכת אליה תיירים רבים מדי שנה.

לפי הממשלה הסורית אחוז האבטלה עמד בשנת 2010 על 8.3%, אך לפי מקורות דיפלומטיים זרים אחוזי האבטלה כפולים מכך, לכל הפחות. לסוריה חובות חיצוניים בסך 20 מיליארד דולר, לאחר ששלושה רבעים מחובה לרוסיה, בעלת חוב עיקרית, נמחקו בהסדר ב-2005. ארצות הברית אינה מסייעת לסוריה ואוסרת על אזרחיה להשקיע במדינה, כיוון שהיא משתייכת לארצות התומכות בטרור.

תרבות

ספורט

למרות המלחמות והבידול, עדיין קיימים בה מספר ענפי ספורט.

דת

בסוריה יש חופש דת, מטעם השלטון המרכזי.

מחוזות

סוריה מחולקת ל-14 מחוזות (בשפה המקומית "מֻחאפזאת"; צורת יחיד "מֻחאפזה"), המחוזות מחולקים ל-61 נפות ("מנטקה") והנפות מחולקות ל-206 גושים ("נאחיה"). מושל מחוז, שאת מועמדותו לתפקיד מציג שר הפנים, צריך לקבל את אישור הקבינט. המושל נעזר במועצה מחוזית נבחרת.

  1. דמשק
  2. ריף דִמַשְק
  3. קֻנֵיטרה באופן רשמי כולל גם שטחים הנמצאים בידי ישראל
  4. דַרעָא
  5. א-סווידא
  6. חומס
  7. טרטוס
  1. לטקיה
  2. חַמָאה
  3. אִדלִבּ
  4. חָלֶבּ
  5. א-רָקָה
  6. דיר א-זַוְר
  7. אל-חַסָכָּה
Syrnumbered

גאוגרפיה

Map of Syria in Hebrew
מפת סוריה

סוריה היא מדינה הממוקמת בדרום-מערב אסיה. המדינה גובלת עם ישראל בדרום מערב, עם לבנון במערב, טורקיה בצפון, עיראק במזרח, ירדן בדרום. ובעלת קו חוף באורך של 160 ק"מ בים התיכון.

מרבית שטחה של סוריה הוא מישור צחיח אולם אזור החוף הצפון מערבי ואזורי א-סווידא (הבשן), דרעא (החורן), וקונייטרה (הגולן) בדרום מערב המדינה ירוקים למדי. הפרת הוא הנהר החשוב ביותר במדינה החוצה אותה במזרח. מצפון לנהר הפרת נמצא האזור הפורה ג'זירה. אזור זה מושקה על ידי שני יובלים של נהר הפרת, הבליח והחבור. באזור נבנו במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 ובשנות ה-70 מערכת של סכרים ותעלות המספקת מים לגידול הדגנים באזור. חל גם גידול משמעותי בגידולי כותנה.

האקלים במדינה הוא אקלים יבש וחם בעיקרו, אף על פי שהחורף הוא לח. הטופוגרפיה של המדינה, הממוקמת על רמה, גורמת לעיתים לירידת שלגים בחורף.

הר חרמון/גבל א' שיח (ההר הזקן/הסבא) הנמצא ברכס הרי מול הלבנון בגבול לבנון בגובה 2,814 מטר הוא הנקודה הגבוהה במדינה.

דמוגרפיה

אוכלוסיית סוריה מנתה נכון לשנת 2017 כ-18 מיליון נפשות (ערב מלחמת האזרחים מנתה 22.5 מיליון נפשות). מבחינה דתית, 87% מהסורים הם מוסלמים, מתוכם 74% הם מוסלמים סונים ו-13% שיעים (כולל כ-11% עלווים). 10% הם נוצרים (כולל ארמנים ואשורים) וכ-3% דרוזים. הסורים הערבים ללא הכללת הנוצרים מהווים כ-74% מהאוכלוסייה, כשהסונים הערבים הם 59-60%. בי.בי.סי באנגלית מעריך כי ישנם גם חצי מיליון עד 3.5 מיליון טורקמנים. קיימת גם קהילה יהודית קטנה מאוד המרוכזת בעיקר בדמשק ובקמישלי בחבל הכורדי.

מבחינה אתנית, 74% מהתושבים הם ערבים, כ-9-10% כורדים, כ-10% נוצרים וכ-1% ארמנים. בסוריה חיים כ-430,000 ערבים פלסטיניים.

הערבית היא השפה הרשמית והמדוברת ביותר. סורים משכילים דוברים גם אנגלית וצרפתית, אולם השפה האנגלית מובנת יותר בקרב הקהל הרחב.

הכורדים, שרבים מהם דוברים כורדית, מהווים 9-10% מהאוכלוסייה וחיים בעיקר בקרן הצפונית של סוריה (שהיא גם גבולה הדרום-מערבי של כורדיסטן). בנוסף, קהילות כורדיות גדולות מתגוררות בכל רחבי סוריה וגם בערים הגדולות. השפה הארמית והשפה הטורקית מדוברות בפי האוכלוסיות האשורית-נוצרית והטורקית. הארמית שימשה את יושבי האזור לפני הכיבוש הערבי ועדיין קיימות קהילות קטנות דוברות ארמית כשפה משנית - בעיקר הכפריים במזרח המדינה, ויהודי חלב.

מרבית האוכלוסייה מתגוררת בעמק נהר הפרת ולאורך קו החוף[דרוש מקור], שיוצר רצועה פורה בין ההרים החופיים [דרושה הבהרה] למדבר. מבחינת תפרוסת אוכלוסייה, מרבית האוכלוסייה חיה במחוזות המערביים.

בסוריה חינוך חינם חובה לבני 6 עד 11. מערכת החינוך מורכבת מ-6 שנות לימודים יסודיים, 3 שנות לימודי ביניים כלליים ו-3 שנים נוספות לימודי תיכון. יודעי קרוא וכתוב הם 76.9% בקרב בני 15 ומעלה.

יהדות סוריה

קהילה יהודית הייתה קיימת בדמשק ובחלב (ארם צובא) מאז ימי בית שני. לאחר גירוש ספרד (1492), הגיעו לסוריה יהודים רבים מספרד אשר הגדילו מאוד את מספר בני הקהילה. ברוב ארצות האסלאם וגם בסוריה היה מעמד היהודים נקרא מעמד ה"ד'ימי", מעמד נחות מזה של המוסלמים. בשנת 1831 ניסו המצרים[דרושה הבהרה] ששלטו באזור לעשות שינוי לטובת המיעוטים אך שינוי זה פעל בעיקר לטובת הנוצרים. בשנת 1840 בעקבות "עלילות דמשק" התחוללו פוגרומים גדולים ביהודי סוריה.

לפי מפקד האוכלוסין משנת 1943, היו בשנה זו בדמשק 11,000 יהודים, בחלב 17,000 יהודים ובקמישלי שעל גבול סוריה-טורקיה, כ-2,000 יהודים. ב-1946 פרצו מהומות אנטישמיות ונשללו זכויות אזרח בסיסיות מהיהודים, בעקבות זאת היגרו מסוריה 20,000 יהודים, בעיקר לאמריקה ולישראל. ב-1948 הוחמר עוד יותר מצב היהודים, נשללו מהם כל זכויות האזרח והוטלו עליהם גזירות כלכליות כבדות. החל מ-1949 נאסר על היהודים לצאת מסוריה אך לעיתים ניתנה אפשרות לעזוב לזמן קצוב. היהודים שהותר להם לצאת מסוריה נאלצו לוותר על רכושם לטובת הממשלה.[21]

בראשית שנות האלפיים עוד נותרה בסוריה קהילה מצומצמת ביותר, הכוללת כמה עשרות יהודים בדמשק ובודדים בקמישלי.[22][23] לפי עדות הרב אברהם חמרה ב-2016 נותרו בדמשק רק 16 יהודים ובבית הכנסת אין להם אפילו מניין. יש שם היום עשר נשים, רובן בנות 85–86, והיתר הם גברים.[24]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון, ירושלים:רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009
  • דון בלט, ארץ הצללים - מפגשים עם השלטון והתושבים של סוריה בחלוף כמעט עשור לכהונתו של הנשיא בשאר אל-אסד, נשיונל ג'יאוגרפיק 138, נובמבר 2009
  • דניאל אשר, לחימת כוח משוריין בהר, המעורבות הסורית בלבנון, 1975 – 1976, מערכות 1985.
  • דני אשר (עורך) הסורים על הגדרות, פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים, מערכות, מודן, 2009.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שפות מדוברות נוספות הן כורדית, ארמנית, ארמית ואדיגית.
  2. ^ "SYRIA 2014 International Religious Freedom Repoert". state.gov. U.S. Department of State. 2014. בדיקה אחרונה ב-11 במרץ 2018.
  3. ^ דירוג שטח - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  4. ^ 4.0 4.1 תמ"ג - הערכה לשנת 2015
  5. ^ דירוג אוכלוסייה - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. ^ דירוג תמ"ג - מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  7. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2017 בדו"ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם בספטמבר 2018
  8. ^ "SYRIA 2014 International Religious Freedom Repoert". state.gov. U.S. Department of State. 2014. בדיקה אחרונה ב-11 במרץ 2018.
  9. ^ http://www.news1.co.il/Archive/003-D-58025-00.html סוריה - קץ לחוסר הלגיטימיות?
  10. ^ [1]
  11. ^ "Report of the Commission Entrusted by the Council with the Study of the Frontier between Syria and Iraq". World Digital Library. 1932. בדיקה אחרונה ב-8 ביולי 2013.
  12. ^ דיווח: סוריה האיצה את משלוחי הנשק לחזבאללה, וואלה, 16.7.2011.
  13. ^ Syria death toll: UN envoy estimates 400,000 killed באתר החדשות אל ג'זירה
  14. ^ אי-פי, האו"ם מזהיר: מספר הפליטים הסורים עלול לזנק ל-700 אלף עד סוף השנה, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2012
  15. ^ http://data.unhcr.org/syrianrefugees/regional.php
  16. ^ איתמר לוין מהמקור מתיו וויוואר מהגארדיאן, News1 | 5 מיליון פליטים ברחו מסוריה, www.news1.co.il
  17. ^ גיא בכור, 600,000 טבוחים בסוריה, www.facebook.com (בעברית)
  18. ^ אסף גיבור, הקצב מדמשק ניצח? אסד לא הולך לשום מקום, nrg מקור ראשון, ‏1 בספטמבר 2017
  19. ^ אכזרי וחושפני: כך השפיל פוטין את בשאר, והראה מה הוא באמת חושב, www.gplanet.co.il
  20. ^ News1 | הרוצחים של אסד, www.news1.co.il
  21. ^ אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון, ירושלים: הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמ' 192.
  22. ^ אסף גבור, קהילה נכחדת: 40 יהודים בלבד נשארו בסוריה, באתר nrg
  23. ^ AP, פסח בדמשק: 7 יהודים בבית הכנסת האחרון, באתר ynet, 20 באפריל 2008
  24. ^ שרידי הקהילה האחרונים: הצצה נדירה לבית הכנסת העתיק בדמשק
ארץ ישראל

ארץ ישראל (מכונה לרוב בערבית فلسطين, בתעתיק לעברית: פלסטין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, בחלק של המזרח התיכון המכונה לבנט. כיום בשטחי מדינות ישראל, ירדן, לבנון וסוריה, ויש המרחיבים את ההגדרה גם לחלקים נוספים הנשלטים כיום על ידי מצרים. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לשטחי פלשתינה א"י המנדטורית, כיום במדינת ישראל.

לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. האזור אוכלס ונשלט בידי עמים רבים, ובהם המצרים הקדמונים, כנענים, עברים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, פרתיים, ערבים-מוסלמיים, צלבנים, ממלוכים, עותמאנים, בריטים, ישראלים, ירדנים, מצריים ופלסטינים. כיום, באזור ארץ ישראל חיים מספר כמעט שווה של יהודים-ישראלים וערבים-מוסלמיים.

בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה היהודית, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם ויצחק, ולאחר מכן לזרעו של יעקב הקרוי בתנ"ך גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "בני ישראל", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, מוסלמים ונוצרים רבים רואים בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה האזור מקום לסכסוך לאומי, בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. גבולותיה של ישראל מוכרים בינלאומית כקו הירוק. יהודה ושומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ארצות ערב

ארצות ערב הן מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה אשר רוב תושביהן ערבים שמוצאם האתני הוא מחצי האי ערב והשפה הערבית היא שפתן הרשמית. מדינות אלה משתייכות לארגון הבינלאומי הנקרא הליגה הערבית.

בשאר אל-אסד

בשאר חאפז אל-אסד (בערבית: بَشَّار حافِظ ٱلأَسَد, תעתיק מדויק: בַּשָּאר חָאפִט' אלְאַסַד; נולד ב-11 בספטמבר 1965) הוא נשיאהּ הנוכחי של סוריה מיוני 2000, בנו של הנשיא הקודם, חאפז אל-אסד.

מאז מרץ 2011 החלה מלחמת אזרחים בין צבאו לצבאות אופוזיציה, במהלכה נהרגו למעלה מ-600,000 בני אדם, מורדים ועוד רבים נפצעו, חלקם באמצעות שימוש בנשק חם ונשק כימי וכן מיליוני סורים עזבו את המדינה כפליטים. עקב זאת נחשב אסד לפושע מלחמה.

דמשק

דַּמֶּשֶׂק (באנגלית: Damascus, בספרדית: Damasco, בגרמנית: Damaskus, בערבית: دمشق, דִמַשְׁק, בצרפתית: Damas) היא בירתה של סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. העיר ממוקמת בדרום-מערב סוריה, מרחק לא רב מגבול ישראל, ירדן ולבנון. במדינות ערב ובסוריה עצמה קוראים לבירה הסורית גם בשם "א-שאם" (ערבית: الشام), כיוון שבאופן מסורתי הייתה בירת אזור ההשפעה ששמו בילאד א-שאם.

העיר הוקמה בסביבות שנת 2500 לפנה"ס וישנן עדויות להתיישבות אנושית באזור כבר מסביבות 6800 לפנה"ס, אך ללא עדויות להתיישבות משמעותית. לאורך המאות שימשה דמשק עיר מסחר ומרכז פוליטי חשוב, היא הייתה לעיר הבירה של ממלכת ארם דמשק, בתקופה היוונית והרומית נחשבה העיר למרכז תרבותי חשוב ומאות שנים לאחר מכן עם התרחבות האימפריה המוסלמית, שימשה מושב השלטון של ח'ליפות בית אומיה ואחת מהערים החשובות בעולם המוסלמי. במאה ה-20, לאחר שסוריה זכתה בעצמאות מידי המנדט הצרפתי בשנת 1946, הייתה דמשק לבירתה של הרפובליקה הערבית של סוריה.

בשנת 2012 התרחש בעיר קרב בין כוחות הביטחון הסוריים וכוחות המורדים כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. במהלך שלושה שבועות הצליחו המורדים לכבוש כמחצית משכונות העיר ולבסוף הובסו על ידי כוחות צבא גדולים. מספר חודשים לאחר מכן הוגדרו אתרי המורשת העולמית בסוריה בהם גם העיר העתיקה בדמשק, במצב של סכנה, זאת נוכח המשך הלחימה.

דרוזים

דרוזים (בערבית: دُرُوز, דֻרוּז; צורת היחיד: دُرْزِيّ, דֻרְזִיּ) הם קבוצה אתנית דוברת-ערבית במזרח התיכון, המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי-איסמאעילי במאה ה-11.

האמונה הדרוזית - דין אל-תוחיד (دين التوحيد, ובעברית: דת הייחוד), צמחה במצרים בתחילת המאה ה-11, ובמרכזה עמדה דמותו של אל-חאכם באמר אללה (الحاكم بامر الله ), הח'ליף השישי בשושלת הפאטמית. על פי המסורת הדרוזית, אל-חאכם היה התגלמות הרוח האלוהית. בשנת 1021 הוא נעלם, ומי שהמשיכו להפיץ את בשורתו, ואת האמונה שהוא התגלות האלוהות, היו חמזה בן-עלי ומוחמד בן אסמאעיל א-דרזי. השניים הסתכסכו ואל-דרזי הואשם במעשים שליליים, ועל כן הכינוי "דרוזי" נחשב דווקא לשלילי בעיני הדרוזים, והם מעדיפים להיקרא בשם "בני מערוף" (بني معروف) שפירושו "בני החסד".

הדרוזים במזרח התיכון הם דוברי השפה הערבית הדומה לניבים סוריים. כמעט כל הדרוזים במזרח התיכון חיים באזור הגאוגרפי הכולל את סוריה, לבנון, וצפון ישראל (ראו הדרוזים בישראל). התיישבותם הררית, במטרה להישמר מאוכלוסייה עוינת. רובם אזרחים סוריים, אך יש קהילה דרוזית גדולה מבין אזרחי לבנון. בסוף שנת 2017 נמנו כ-140 אלף דרוזים מבין תושבי הקבע בישראל, מהם כ-120 אלף אזרחים ישראלים, והיתר חלק מתושבי רמת הגולן המסרבים לקבל אזרחות ישראלית.

ישנה קהילה דרוזית גדולה בוונצואלה וזאת בשל הגירה מסיבית לוונצואלה שהייתה מסוף המאה ה-18 מהמזרח התיכון לוונצואלה לצורכי עבודה. כמו כן, ישנן קהילות דרוזיות גדולות בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בגרמניה, בשוודיה ובקולומביה.

הכוחות המזוינים של סוריה

הכוחות המזוינים של סוריה (בערבית: القوات المسلحة العربية السورية; 'הכוחות המזוינים הערביים של סוריה') הוא השם הכולל של כלל הכוחות המזוינים של סוריה, ומטרותיו העיקריות הן הגנה על גבולות המדינה וכן שמירה על סדרי השלטון ובראשם הנשיא. הם מורכבים מהצבא הסורי, חיל הים הסורי, חיל האוויר הסורי, חיל ההגנה האווירית הסורי וכוחות משטרה וביטחון.

נשיא סוריה בשאר אל-אסד הוא המפקד העליון של הצבא, שר ההגנה והרמטכ"ל היוצא, עמאד אול עלי איוב, שהחליף את שר ההגנה הקודם דאוד ראג'חה ביולי 2012, מפקד עליו בפועל. צבא סוריה כולל כ-289,000 מגויסי חובה סדירים המשרתים במשך 24 חודשים בזרועות השונות של הצבא, כשגיל הגיוס לצבא הוא 18.

צבא סוריה מבוסס על ציוד צבאי סובייטי ישן, והתמוטטות ברית המועצות בתחילת שנות ה-90 פגעה באופן קשה בצבא שכן רוסיה הקטינה מאוד את הסיוע הכספי ואת האשראי לרכישת אמצעי לחימה מתקדמים. ארסנל הצבא הסורי כולל בין היתר טילי קרקע-קרקע רבים בעלי יכולת לפגוע ברוב שטחה של מדינת ישראל. בתחילת שנות ה-90, רכשה סוריה מקוריאה הצפונית טילי סקאד מדגם C המסוגלים להגיע לטווח של יותר מ-500 ק"מ.

בתחילת שנות ה-2000, ובעיקר החל משנת 2002, מקבלת סוריה עזרה צבאית נרחבת מאיראן - קציני הדרכה של משמרות המהפכה הגיעו לסוריה על מנת לעזור בעניינים הטכנים - הפעלת נשק מתקדם והבאתו לשימוש הצבא הסורי, בנוסף הפכה איראן לספקית נשק חשובה של סוריה. בתקופה מאוחרת יותר, איראן העבירה מיליוני דולרים לסוריה על מנת לחדש את עסקאות הנשק בין רוסיה לסוריה באופן שלא דורש התערבות איראנית. ב-2004 נחתמה ברית הגנה בין איראן לסוריה.

מאז ראשית שנות ה-70, פיתחה סוריה ארסנל נרחב של נשק כימי וביולוגי. ההתמקדות העיקרית בפיתוח היא על גזי עצבים מסוג סארין ו-VX.

סוריה קיבלה סיוע פיננסי ניכר ממדינות המפרץ הפרסי כתוצאה מהשתתפותה לצד כוחות הקואליציה במלחמת המפרץ. עיקר הכסף הושקע בשדרוג ומודרניזציה צבאית.

המזרח התיכון

המזרח התיכון הוא הגדרה פוליטית-היסטורית של אזור גאוגרפי במפגש היבשות אסיה, אירופה ואפריקה. חלקים מאזור זה נקראו בעבר גם הסהר הפורה והלבנט.

הערבים, הטורקים, הפרסים, הכורדים והאזרים (למעט האזרים) מרכיבים את הקבוצות האתניות הגדולות באזור לפי גודל אוכלוסייה. מיעוטים ילידים במזרח התיכון הם יהודים, אשורים, ארמים, ברברים (בעיקר מתגוררים בצפון אפריקה), קופטים, דרוזים, לורד, מנדעים ושומרונים.

במזרח התיכון יש גם קהילת צוענים. קבוצות אתניות בתפוצות אירופיות באזור כוללות אלבנים, בוסניקים, צ'רקסים (כולל קברדים), טטרים של האי קרים, יוונים, ולבנטינים.

קבוצות מהגרים נוספות הן הבנגלים, אינדיאנים, סינים, פיליפינים, אינדונזים, פקיסטנים, אפגנים וטורקמנים.

הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל לשכנותיה בעקבות מלחמת העצמאות הם הסיום הרשמי של מלחמה זו. הסכמים אלו ידועים גם בשם הסכמי רודוס.

בסוף שנת 1948 היה ניצחונה של מדינת ישראל במלחמת העצמאות ברור. ב-22 באוקטובר 1948, עם הניצחון של ישראל במבצע יואב, הכריזה מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש, אך זו לא נכנסה לתוקף, ולאחריה פתח צה"ל במבצע חירם, שבו נכבש כל שטחו של הגליל העליון. במבצע חורב לסילוק הכוחות המצריים מן הנגב, הגיע צה"ל עד אל עריש.

ב-16 בנובמבר 1948 פנתה מועצת הביטחון לצדדים בדרישה תקיפה לפתוח במשא ומתן על שביתת נשק וב-29 בדצמבר קיבלה החלטה הקוראת לפתיחת שיחות על שביתת נשק בין מדינת ישראל למדינות ערב, בחסותו של המתווך מטעם האו"ם, ראלף באנץ'. ב-12 בינואר 1949 נפתחו שיחות שביתת הנשק במלון השושנים באי רודוס (מכאן שמם - "הסכמי רודוס"). השיחות ארכו שישה חודשים ונסתיימו ב-20 ביולי 1949 עם חתימת ההסכם עם סוריה, שהיה האחרון מבין ההסכמים שנחתמו. הלחימה במלחמת העצמאות נמשכה במקביל לשיחות בחלק מהחזיתות, במטרה לקבוע עובדות בשטח, ונסתיימה ב-10 במרץ 1949, עם כיבוש אילת במבצע עובדה. באופן רשמי נסתיימה המלחמה עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח של משקיפי או"ם באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. תוואי "הקו הירוק", שהיה גבולה של ישראל עד למלחמת ששת הימים, נקבע רשמית בהסכמים אלו.

הר חרמון

הַר חֶרְמוֹן הוא ההר הגבוה ביותר בישראל. ההר נמצא בגבול הצפוני-מזרחי של ישראל, ומהווה קצהו הדרומי של רכס הרי מול הלבנון, המפריד בין לבנון וסוריה.

שטח החרמון מחולק בין לבנון, סוריה וישראל. פסגת ההר היא בגובה 2,814 מטרים מעל פני הים, ונמצאת על הגבול שבין סוריה ולבנון, כ-14 ק"מ מצפון מזרח למוצבי ההר הישראליים. הפסגה הגבוהה ביותר בתחומי ישראל היא כיפה בגובה 2,236 מטרים מעל פני הים, הנמצאת מערבית למצפה שלגים, שגובהו 2,224 מטרים מעל פני הים, ומצפון-מזרח לרכבל העליון שבאתר הסקי.

להר ארבעה שמות בעברית, שמקורם בתנ"ך: חֶרְמוֹן, שְׂנִיר, שִׂרְיֹן ושִׂיאֹן.

חלב (עיר)

חלב (בערבית: حلب, תעתיק מדויק חַלַבּ; בצרפתית Alep; בטורקית Halep; בכורדית Heleb) היא עיר גדולה בסוריה ובירת מחוז חלב בצפון-מערב המדינה. עד פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה הייתה חלב העיר הגדולה בסוריה, ובשנת 2014 הוערכה אוכלוסיית העיר בכ-2.1 מיליון תושבים[דרוש מקור], אך מאות אלפים ברחו ממנה במהלך המלחמה. רוב תושביה ערבים וכורדים. גרים בה גם ארמנים וטורקים, ועד כחמישית מתושביה הם נוצרים.

העיר היא אחד המקומות הנושבים הידועים העתיקים ביותר בעולם והחלה להתפתח בתחילת האלף ה-5 לפנה"ס על קבוצה של גבעות השוכנות כיום סביב גבעת המצודה שבמרכז העיר. ממצאים בסביבתה מראים כי העיר יושבה כבר באלף ה-11 לפנה"ס, והייתה לנקודת סחר חשובה במשך כל העת העתיקה, וזאת בשל מיקומה האסטרטגי במפגש דרכי מסחר, האחת בין הים התיכון ממערב לעמק הפרת במזרח, והאחרת בין דמשק מדרום לאסיה הקטנה מצפון.

חלב שמרה על חשיבותה במהלך ימי הביניים על אף שרעידת אדמה קשה החריבה אותה כמעט לחלוטין ב-11 באוקטובר 1138, ואף שניצבה במוקד קרבות ממושכים בין המונגולים לממלוכים. כאשר המסחר בין אסיה לאירופה עבר לנתיבים הימיים המקיפים את כף התקווה הטובה, ירדה העיר מגדולתה. בתקופת האימפריה העות'מאנית היא הייתה עיר צדדית, והידרדרות נוספת בחשיבותה אירעה לאחר פתיחת תעלת סואץ ב-1869. עם זאת העיר זכתה לתקופת שגשוג קצרה בתחילת המנדט הצרפתי בסוריה. בשנת 1986 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר כאתר מורשת עולמית. בחודשים יולי-אוגוסט 2012 ניטשו בעיר קרבות עזים שהתחוללו במסגרת מלחמת האזרחים בסוריה שסחפה את המדינה. בשנת 2013 הכריז ארגון אונסק"ו על העיר ועל כל אתרי המורשת העולמית בסוריה כאתרים הנתונים בסיכון.

חמה (עיר)

חמה או חמת (בערבית: حماة, תעתיק מדויק: חַמָאה; ידועה גם כ"חמה") היא עיר גדולה על גדות נהר העאסי ובירת מחוז חמה בסוריה של ימינו. חמה היא העיר החמישית בגודלה בסוריה אחרי חלב, דמשק, חומס ולטקיה. אוכלוסיית העיר מונה כ-698,928 איש. חמה היא מרכז חקלאי ותעשייתי חשוב במדינה.

חמה ידועה גם בשל 16 גלגלי הכפות הממוקמים על נהר העאסי, אשר יועדו בעבר להשקיית הגנים בעיר, שלפי הסברות נבנו עוד במאה ה-12 לפנה"ס, וכיום מהווים בעיקר אטרקציה אסתטית ותיירותית.

ב-2 בפברואר 1982 ביצע צבא סוריה את טבח חמה בהוראת נשיא סוריה חאפז אל אסד ובפיקוד אחיו הצעיר רפעת אל-אסד, במהלכו נטבחו בין 10,000 ל-40,000 אזרחים סוריים סוניים בניסיון למניעת הפיכה נגד שלטונו הדיקטטורי של אסד.

ירדן

ממלכת ירדן (בערבית: الأردنّ אל-אֻרְדֻן, השם הרשמי: المملكة الأردنّيّة الهاشميّة אָלְמָמְלָכָּה (א)לְאֻרְדֻּנִּיָּה (א)לְהַאשִמִיָּה, הממלכה הירדנית ההאשמית) היא מדינה השוכנת במזרח התיכון. היא גובלת בצפון בסוריה, במערב בישראל, בדרום בים האדום (מפרץ אילת) ובערב הסעודית, במזרח בערב הסעודית ובצפון-מזרח בעיראק.

לבנון

לְבָנוֹן או בשמה הרשמי הרפובליקה הלבנונית (בערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיַּה (אל)לֻבְּנַאנִיַה; בצרפתית: République libanaise) היא מדינה ערבית במזרח התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, בסוריה במזרח ובצפון, ובים התיכון במערב. שטחה כ-10,400 קמ"ר ואוכלוסייתה מונה כ-6.1 מיליון בני אדם (2018) - המשתייכים לדתות ועדות שונות. ההיסטוריה המודרנית שלה רוויית סכסוכים אתניים ומלחמות אזרחים על שליטה, שטח ומשאבים, ומעורבות שכנותיה והמעצמות בנעשה בה, עקב השלטון המרכזי החלש שלא הצליח לאכוף את מרותו על מלוא שטחה. רוב הלבנונים הם בני דת האסלאם (כולל המיעוט הדרוזי שנספר כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית).הארץ נקראת כך, על-שם הר הלבנון, בעל הצבע הלבן, והוא גם שמה המקראי, ושמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لُبْنَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban. השפה הרשמית של לבנון היא הערבית, ושפה נוספת שמוכרת בה היא צרפתית.

מלחמת האזרחים בסוריה

מלחמת האזרחים בסוריה (בערבית: الحرب الأهلية السورية; לעיתים מכונה: ההתקוממות בסוריה, בערבית: الثورة السورية) היא סכסוך מתמשך שפרץ בסוריה בין כוחות הנאמנים לממשלת הבעת' בראשות הנשיא בשאר אל-אסד ובין אלה המבקשים להדיחה, ועם הזמן התרחב עם כניסת הכורדים, הג'יהאדיסטים, כוחות המזוהים עם ארגון הטרור אל-קאעידה ומדינות זרות למערכה. הסכסוך החל ב-15 במרץ 2011, כנחשול של הפגנות ומחאות בכל רחבי סוריה, שהיוו חלק מגל ההתקוממויות בארצות ערב. עם הזמן, התפתחו ההפגנות להתקוממות עממית, למרידה ולמלחמת אזרחים, המאופיינת בקרבות קשים, פיגועי התאבדות, התערבויות חיצוניות, זליגות למדינות שכנות, שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, מעשי טבח, פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, אלימות עדתית, משבר פליטים ועוד.

ההפגנות החלו במרץ 2011, כשתושבים מחו נגד משטרו הדיקטטורי של הנשיא אסד. המפגינים מחו גם נגד ההגמוניה של העדה העלווית; ומחו נגד האבטלה, השחיתות והפגיעה בזכויות אדם במדינה. באפריל התפתחו ההפגנות להתקוממות עממית, שבה משתתפים בעיקר סונים (אשר היוו כ-73% מהאוכלוסייה לפני פרוץ המלחמה). המשטר ניסה לדכא את ההתקוממות באמצעים שונים, לרבות שימוש בכוחות הביטחון, ובהפגזות כבדות על שטחים בנויים בערים וביישובים נגד האוכלוסייה האזרחית. בעקבות הדיכוי האלים, החל גל של עריקות משורות הצבא הסורי. ביולי 2011 הוקם גרעין הצבא הסורי החופשי שפתח במרד מזוין נגד המשטר.

תחילת שנת 2012 התאפיינה בהתערבויות חיצוניות במלחמה: אסד מסתייע בכוחות שיעים, כגון משמרות המהפכה האסלאמית מאיראן וחזבאללה מלבנון, ונהנה מתמיכה בינלאומית של רוסיה וסין. לעומת זאת, מורדי האופוזיציה המתונה נתמכים צבאית על ידי מדינות סוניות כגון ערב הסעודית וקטר, ומקבלים תמיכה בינלאומית ממדינות המערב. יתר על כן, ארגוני ג'יהאד סונים, כגון ג'בהת א-נוסרה נוסדו בתחילת המלחמה ונכנסו ללחימה מול כוחות אסד. בתחילת שנת 2013 החלו להופיע סימנים של קרעים פנימיים בין הצבא הסורי החופשי, הנחשב למתון יחסית, לבין חלק מארגוני הג'יהאד, שדוגלים באסלאם הקיצוני. בראש הארגונים הללו, בלט ארגון המדינה האסלאמית, שבתחילה היה חלק מאל קאעידה, עד אשר האחרון התנתק ממנו, והכריז, ביולי 2014, על חליפות איסלאמית עצמאית בשטחים הנרחבים שכבש בסוריה, בסערת מלחמת האזרחים, וגם בעיראק.

הלחימה בסוריה תפסה כותרות כסכסוך האלים ביותר בעולם כיום. בסכסוך אף נעשה שימוש בנשק לא קונבנציונלי. ב-21 באוגוסט 2013 אירעה המתקפה הכימית בע'וטה, שעל פי ההערכות נהרגו בה מאות בני אדם. בעקבות התקיפה דרשו מדינות רבות, ובראשן ארצות הברית, להעניש צבאית את משטרו של אסד שלטענתן הוא זה שהורה על התקיפה. ב-9 בספטמבר 2013 הציעה רוסיה לפרק את סוריה מהנשק הכימי שברשותה ולצרפה לאמנת הנשק הכימי. ארצות הברית הסכימה להצעה, אך הבהירה כי כל עוד המשטר אינו עומד בהבטחותיו, האיום הצבאי נותר בעינו. ב-28 בספטמבר 2013 אישרה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד את העסקה לפירוק סוריה מנשק כימי. ב-27 באפריל 2014 דווח שמתוך כל הנשק הכימי שסוריה הצהירה עליו כ-92% ממנו הושמד. למרות טענה זו, יש הטוענים (בעיקר תושבי חומס) שעדיין נעשה שימוש בגז כלור. ב-23 ביוני 2014 דווח שכל הנשק הכימי שנותר בסוריה הוצא מהמדינה והושמד ובכך תהליך השמדת הנשק הכימי הושלם.על פי ההערכות של הארגון הסורי לזכויות אדם, נכון ל-7 במאי 2016, נהרגו במהלך המלחמה כ-500,000 בני אדם, מחציתם אזרחים. נכון ליולי 2018 מוערך מספר ההרוגים בכ-700,000-600,000 בני אדם. הרשות הסורית לזכויות אדם אומדת את מספר האנשים שנעצרו או נעלמו ביותר מ-100,000 מאז תחילת המלחמה. 2 מיליון איש נפצעו וכמעט 6 מיליון איש ברחו מהמדינה לטורקיה, לירדן, לעיראק וללבנון והם מוגדרים פליטים. בין ההרוגים לפחות 10,000 ילדים, כ-7,000 נשים, כ-20,000 מורדים סורים, מעל 45,000 חיילים מצבא סוריה, יותר מ-3,000 לוחמי מיליציות שיעיות מעיראק ומאיראן, כולל לפחות 640 מחזבאללה, וכ-10,000 לוחמי ג'יהאד זרים, שלחמו בשורות ארגונים סונים קיצוניים בהם ג'בהת א-נוסרה והמדינה האסלאמית.ב-27 בפברואר 2016 נכנסה לתוקף הפסקת אש בין הממשל הסורי לארגוני המורדים, שלא כללה את המדינה האסלאמית. הפסקת האש צמצמה במידה ניכרת את מספר ההרוגים בחודשים מרץ ותחילת אפריל אך לקראת סוף אפריל חלה עלייה במספר ההרוגים בעקבות קרבות עזים אשר התרחשו בחלב וכללו הפצצה של מספר בתי חולים אשר טיפלו באזרחים ובחיילי המורדים על ידי כוחות צבא סוריה.

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים (נקראת גם מלחמת יום כיפור; בערבית: حرب تشرين, תעתיק: חַרְבּ תִּשְרִין או حرب أكتوبر – חַרְב אכתובר: "מלחמת אוקטובר" וגם حرب رمضان – חַרְבּ רמצ'אן: "מלחמת רמדאן") פרצה ביום הכיפורים ה'תשל"ד, 6 באוקטובר 1973, בהתקפת קואליציה של צבאות מדינות ערביות כנגד ישראל, בהובלתן של סוריה ומצרים, שנתמכו על ידי חילות משלוח מארצות ערב, בעיקר מעיראק וירדן. המלחמה התרחשה בעיקר בסיני וברמת הגולן, ונמשכה עד 24 באוקטובר 1973, יום כניסת הפסקת האש לתוקף. חילופי אש נמשכו עד 26 באוקטובר בחזית המצרית בחצי האי סיני ועד 1974 בחזית הסורית ברמת הגולן.יזימת המלחמה על ידי מדינות ערב הפתיעה את אגף המודיעין של צה"ל, שלאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים ב-1967 לא צפה את פתיחתה, עוצמת המתקפה, מהלכי הפתיחה ומאפייני הלוחמה של צבאות ערב. עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה. מלחמת יום הכיפורים התאפיינה בשימוש בטקטיקות ובטכנולוגיות לחימה חדשות וביטאה תפישׂה אסטרטגית ומערכתית חדשה ביחס להתמודדות צבאות ערב מול צה"ל, בייחוד מצד צבא מצרים. המלחמה הייתה גם לזירת עימות כחלק מהמלחמה הקרה, כאשר מדינות ערב נתמכו וחומשו על ידי ברית המועצות, בזמן שישראל נתמכה על ידי ארצות הברית, ולמוקד מתח בין גושי ככל שהתארכה המלחמה והכף נטתה לטובת ישראל, עד כדי איום סובייטי מוחשי להתערבות צבאית.

למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) התרחשה ברובה בשטח לבנון בין ישראל לסוריה ולארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון, וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות.

מבצע שלום הגליל נערך בין 6 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.

6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.

12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים וסוריים מביירות.

29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות, וסיום המלחמה באופן רשמי.שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.

ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.

יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבינלאומי ב-24 במאי 2000.המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 654 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מלחמת לבנון. במקביל, נתקלה המלחמה ומהלכיה בביקורת פנימית קשה בישראל מצד גורמים שונים.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מבוקר 5 ביוני עד ליל 10 ביוני 1967 (כ"ו באייר - ב' בסיוון ה'תשכ"ז), בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית במבצע מוקד על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת ההמתנה המתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע ממלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית, הכלכלה האזורית, הגאופוליטיקה ומהלך המלחמה הקרה היו מרחיקות לכת וממושכות.

נהר הירדן

נְהַר הַיָּרְדֵּן (בערבית: نهر الأردن) הוא נהר העובר בשבר הסורי אפריקני, לאורכה של ארץ ישראל מצפון לדרום וחוצה אותה לשני חלקים, עבר הירדן המזרחי והצד המערבי של הירדן.

הירדן הוא אחד הנהרות המפורסמים ביותר בהיסטוריה ובספרות, בעיקר מבחינה היסטורית ודתית. אורכו הכולל של הנהר ממקורותיו למרגלות החרמון ועד ים המלח 251 ק"מ וספיקתו בשפך לכנרת היא כחצי מיליארד מטר מעוקב בשנה.

רמת הגולן

רמת הגולן (בערבית: هضبة الجولان - תעתיק: הצ'בת אלג'ולאן) היא אזור בצפון-מזרח מדינת ישראל. דיסציפלינות שונות מגדירות באופן שונה את גבולות השטח המוגדר כרמת הגולן:

כאזור גאולוגי וביוגאוגרפי, רמת הגולן היא רמה שטוחה השוכנת בין נהר הירמוך מדרום, הר החרמון מצפון, הכנרת ועמק החולה ממערב וחורן ממזרח. אף כי הגבול הגאוגרפי (בצד מזרח) אינו ברור, כיוון שמישורי הבזלת של הבשן נמשכים עד לעומק סוריה. שטח הרמה הוא כ-1,800 קילומטרים רבועים, מהם כ-1,200 קמ"ר בשליטת ישראל. ברמת הגולן נחלים רבים, המספקים כשליש ממי הכנרת. שלושת הבולטים שבהם מחלקים את רמת הגולן לשלושה חלקים - הצפוני (בין החרמון לנחל גילבון), המרכזי (בין נחל גילבון לנחל דליות), והדרומי (בין נחל דליות לירמוך).

כאזור גאופוליטי, רמת הגולן היא השטח שישראל כבשה מסוריה במלחמת ששת הימים, והוחל עליו החוק הישראלי ב-1981 בחקיקת חוק רמת הגולן.

שטח זה שייך מנהלית לנפת גולן ומונה 1,154 קמ"ר. הוא כולל כשני שלישים מרמת הגולן הגאולוגית, וכן את חלקו הישראלי של החרמון.

מרבית הקהילה הבינלאומית רואה ברמת הגולן שטח כבוש. בהחלטה 497 של מועצת הביטחון של האו"ם הוגדר סיפוח הרמה על ידי ישראל כמהלך בלתי חוקי, והחלטה זו אושרה גם על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות. ב-25 במרץ 2019 חתם דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, על צו נשיאותי המכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן. מדינות רבות הביעו התנגדות לצעד זה.

אוכלוסייה לפי גילים
 
 
 
 
 
0 10 20 30 40 50 60 70 80
גילאי 0 - 14 31.39%
גילאי 15 - 24 19.52%
גילאי 25 - 54 39.26%
גילאי 55 - 64 5.52%
גילאי 65 ומעלה 4.31%
הליגה הערבית
איחוד האמירויות הערביותאיי קומורואלג'יריהבחרייןג'יבוטיהרשות הפלסטיניתירדןכוויתלבנוןלובמאוריטניהמצריםמרוקופלסטיןסודאןסומליה • סוריה (מושעית) • עומאןעיראקערב הסעודיתקטרתוניסיהתימן Emblem of the Arab League
מדינות עצמאיות "בלתי מוכרות"
אבחזיה  אבחזיהאמבזוניה  אמבזוניההרפובליקה העממית של דונצק דונצקדרום אוסטיה  דרום אוסטיההמדינה האסלאמית  המדינה האסלאמיתטאיוואן  טאיוואןטרנסניסטריה  טרנסניסטריה
לוגון  לוגוןהרפובליקה העממית של לוהנסק לוהנסקנגורנו קרבאך  נגורנו קרבאךסהרה המערבית סהרה המערביתסומלילנד  סומלילנדהרשות הפלסטינית מדינת פלסטיןקוסובו  קוסובוצפון קפריסין  צפון קפריסין
האביב הערבי
מפגין מצרי

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.