סוציאליזם

סוֹצְיָאלִיזְם (בעברית: חֶבְרָתָנוּת[1]) הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות כלכלית, פוליטית ופילוסופית, שמאופיינות בבעלות ציבורית על אמצעי ייצור וניהול עצמי של העובדים. הבעלות המשותפת יכולה להיות במסגרת מדינית, דבר שייקרא "סוציאליזם מדיני", או במסגרת עממית, מה שייקרא "סוציאליזם חירותני"[2].

התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון ולאחר העברת אמצעי הייצור לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.

קיים מספר רב של זרמים שונים שמכונים "סוציאליסטים" על ידי תומכיהם או אחרים. מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעיתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70 של המאה ה-20), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ראו סוציאליזם שוק[3]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים זרמים נוספים, כמו מודל הקיבוץ והמודל הסקנדינבי.

זרמים בסוציאליזם

הסוציאליזם הוא שם כללי לתנועות שמטרתן היא העקרונות לעיל (בניית מערכות כלכליות וחברתיות המאופיינות בבעלות חברתית ופיקוח דמוקרטי על אמצעי הייצור). תחת שם זה ניתן למצוא תנועות רבות, השונות ביניהן בדרך אותה הן מציעות ליישום מטרה זו, ולעיתים אף שינויים משניים במטרה עצמה.

פרשנויות מוקדמות

המונח "סוציאליזם" נטבע בשנות השלושים של המאה התשע עשרה, ושימושו דאז התייחס למשמעות פילוסופית או מוסרית יותר מאשר השקפה פוליטית כלשהי. התאולוג השוודי אלכסנדר וינט, למשל, טען שהוא היה האדם הראשון שהשתמש במונח, והגדירו בפשטות כ"ההפך מאינדיבידואליזם".

מספר התנועות והגישות המשתייכות לסוציאליזם גדול, אך ניתן להבחין בארבע גישות מרכזיות, מבחינת הפופולריות שלהן:

  • קומוניזם – תנועה הדוגלת בביטול כליל של הרכוש הפרטי למען בעלות ציבורית ולמען מילוי צרכיו של האדם ללא קשר לתרומתו הכלכלית, והיא מאמצת את התאוריה של קרל מרקס. על פי גישה זו מעמד הפועלים יעלה לשלטון באמצעות מהפכה, ואז יקים דיקטטורה של הפרולטריון שתבטל את המשטר הקפיטליסטי ותקים חברה סוציאליסטית כשלב ביניים. דיקטטורת הפרולטריון תהיה רק שלב מעבר, אשר יתפתח אט-אט לעבר מיסוד חברה קומוניסטית אמיתית, על ידי הרגלה הדרגתית של ההמון לפרקסיס חופשי.
  • סוציאליזם דמוקרטי – בניגוד לקומוניזם, גישה שמגדירה את הסוציאליזם כאידיאל האולטימטיבי, ולא שלב ביניים בדרך לקומוניזם. הם כוללים גם את רעיונות הדמוקרטיה, פלורליזם וזכויות המיעוטים, וכלל לא מגדירה אותה כדיקטטורה של הרוב. למרות זאת, חלק מהמפלגות הדמו-סוציאליסטיות התמזגו או רצות במשותף עם המפלגה הקומוניסטית (לדוגמה החזית השמאלית של צרפת). הם תומכים בכלכלת שוק חופשית, ומתן שירותים של בריאות, חינוך, דיור ותחבורה ציבוריים על ידי המדינה.
  • סוציאל-דמוקרטיה – גישה הדוגלת בשימוש באמצעים דמוקרטיים לרפורמות חברתיות. בעבר סוציאל-דמוקרטיה היה כינוי גם למפלגות סוציאליסטיות. הסוציאל-דמוקרטיה דוגלת בעיקר בחיפוש דרכים לשילוב בין שוק חופשי לבין הבטחת קיום מערכת רווחה מפותחת, והיא קרובה ברוחה למדינת הרווחה. בתוך הסוציאל-דמוקרטיה יש מספר זרמים. אחדים דוגלים בבעלות ציבורית מלאה או חלקית על חלק מהמשאבים הטבעיים והשירותים החיוניים לאזרח, אחרים מחפשים בעיקר איך לרסן את הקפיטליזם ולהבטיח את קיומה של מדינת הרווחה.
  • אנרכיזם[4] – גישה המתנגדת לשימוש במנגנון המדיני כדרך להשגת סוציאליזם ושמה לה למטרה מאבק עממי בקפיטליזם ובמוסדות המדינה. באנרכיזם זרמים רבים כגון אנרכו-קומוניזם, אנרכו-סינדיקליזם ואנרכו-פרימיטביזם. בין הזרמים יש חפיפה חלקית וסתירות חלקיות.

רקע פילוסופי

ההנחה העומדת בבסיס הסוציאליזם היא כי האדם הוא יצור חברתי שטבעו להתקיים ולחיות בצורה שיתופית. הסיבה לכך שקיימים מקרים כה רבים של התנהגות הנראית כמוכיחה את ההפך, טמונה לטענת ההוגים הסוציאליסטים במוסדות החברתיים הקיימים בחברה הקפיטליסטית. הניצול הכלכלי המובנה בשיטה גורם, לטענת הסוציאליזם, לניכור (על פי הטרמינולוגיה של קרל מרקס) של האדם מתוצרי עבודתו, וכתוצאה מכך לניכור מהמשפחה, מהקהילה ולמעשה מהחברה כולה. ניכור זה גורם לאדם להיות עצלן, א-סוציאלי ושאר "תחלואים", עליהם מצביעים מתנגדי הקפיטליזם ככשל שיגרום לכישלונו.

היסטוריה

את המונח עצמו החדיר ככל הנראה הסוציאליסט הרפובליקני הצרפתי פייר לרו במאמר בו הוא הציב את הסוציאליזם מול האינדיבידואליזם. נראה כי המונח היה קיים קודם באיטליה והגיע דרך גולים איטלקים, אולם לא ברור עדיין עד כמה לרו שינה את משמעות המונח. עבור לרו האינדיבידואליזם היה התנערות של האדם ממחויבויות חברתיות כלפי האחר למען הנאות אישיות, בעוד הסוציאליזם היה בעצם התגייסות למען הזולת. זרם סוציאליסטי אחר ברשות אישים כגון פורייה וקאבט דגלו בהקמת קומונות משותפות שבהן תבוטל החלוקה המעמדית וכל האנשים יעבדו יחד למחייתם ויתחלקו בתפוקתם עם יתר בני הקהילה מתוך מחויבות הדדית.

סוג אחר של סוציאליזם מוקדם התפתח בקרב תלמידי הפילוסוף הצרפתי סן-סימון, שהקימו מסגרות חיים שיתופיות ברמה קיצונית, עד כדי כך שהיו לבושים בצורה כזאת שיכול להוריד בגדים רק בעזרת הזולת. הסנט סימוניסטים האמינו בחיים משותפים אולם גם בכלכלה מתוכננת, במיוחד בגרסה המאוחרת יותר שלהם בניהול של אנפטין. סוציאליזם מסוג אחר היה זה של פרודון. פרודון הוא זה שכבר ב-1838 טבע את הסיסמה "הרכוש הוא הונאה". אולם בהמשך הטיף לכלכלה המבוססת לא על תכנון כי אם על עבודה עצמית וקואפרטיבים של עובדים.

בין חברי הקבוצות הללו היו חילוקי דעות מהותיים, בעיקר לגבי היחס למשטר המלוכני. חלקם, כגון פרודון ולרו, הוו רפובליקנים פעילים, שהאמינו גם בהרחבת זכות הבחירה וביטול המלוכה. אחרים תמכו במשטר המלוכני המתון יחסית.

לצד הוגי הדעות הללו קמו גם שורה של אנשי רפורמה שניסו לשפר את גורלם של העובדים שנפגעו מהמהפכה התעשייתית. החברה באירופה לאחר המהפכה התעשייתית הייתה מאופיינת במצוקה של מעמד הפועלים. מעמד הפועלים היה רוב החברה באירופה המערבית והמרכזית. הפועלים עבדו בתנאי ניצול, והועסקו בתנאים, שנחשבו לבלתי נסבלים, על ידי הבורגנות ושרידי האצולה. על רקע זה של ניצול פועלים וכתגובה לו קמה תנועת הסוציאליזם, אשר ברובה שויכה לסוציאליזם הלא-אלים, בביטויו כהתאגדות מקצועית וכמפלגות סוציאליסטיות. ידוע תעשיין הטקסטיל רוברט אוון שבנה בית ספר לילדי פועלים, גרם לפועלים להשכיל ושילם להם שכר גבוה יותר.

ארגוני פועלים (איגודי עובדים) קמו על מנת להילחם למען זכויות הפועל, כשנשקם העיקרי מבחינה היסטורית היה נשק השביתה, והשיגו מספר הישגים משמעותיים. קשרים שנוצרו בין איגודי עובדים ומפלגות פוליטיות, שהתחייבו לייצג את האינטרסים של הפועלים הביאו להקמת התנועות הסוציאליסטיות.

ב-1848 נכתב "המניפסט הקומוניסטי" על ידי קרל מרקס וידידו פרידריך אנגלס, מסמך שחשיבותו רבה בעיצוב הסוציאליזם. במניפסט מוצג ניתוח היחסים בין המעמדות – שלטון הבורגנות המנצלת את הפרולטריון. מרקס כתב מתוך ביקורת על סוציאליסטים צרפתים כגון פוריה, פרודון ובושז ששמו דגש על התארגנות וולונטריות ורפורמות פוליטיות תוך אמונה בהתפתחות הטבעית של האדם. מרקס יצא כנגד הסוציאליסטים שקדמו לו וטען כי מדובר בעצם בסוציאליזם אוטופי, חסר סיכוי להצלחה.

מרקס טען שכדי לממש את עקרונות הסוציאליזם ולהביא לחברה על-מעמדית יש להיאבק נגד הבורגנות, לאחר שזו דחקה את המעמדות הפאודלייםאצולה, הכמורה וכו'), במטרה ליצור שיטה כלכלית-מדינית חדשה, בה לא ייתכן ניצול בני האדם. הוא האמין כי ההיסטוריה היא התפתחות של מלחמת מעמדות וכי מעמדו הכלכלי של האדם קובע במידה רבה את תפיסתו הפוליטית והחברתית. לדעתו רק אנשים נדירים יכולים להשתחרר מהמגבלות שכפה עליהם מוצאם. מרקס קרא למהפכה נגד המעמדות השליטים, והתנגד לניסיונות לתת לפועלים זכויות מעטות נוספות, בטענה שזכויות אלו יספקו את העובדים וימנעו מהפכה אמיתית[5].

ביקורת

לסוציאליזם קמו מתנגדים רבים מעולם הכלכלה (כגון פרידריך האייק, מילטון פרידמן) והפילוסופיה (כגון איין ראנד, הנרי דייוויד תורו).

הביקורת ניתנת לחלוקה לשלשה אספקטים עיקריים: כלכלי, פוליטי, ומוסרי.

רובד פוליטי

ריכוז הסמכות והכסף בידי הממשלה יביא לשלילת החירות הפוליטית, כיון שההמשלה לא תרשה פעילות חתרנית תחתיה. לדוגמה, היא לא תאפשר שידור ברדיו (השייך לממשלה הסוציאליסטית) שתומך בקפיטליזם, לא תממן קמפיינים כאלה וכו'. לעומת זאת במדינה קפיטליסטית הרדיו נמצא בידיים פרטיות ויפרסם מה שירצה בהתאם לצורכי השוק[6].

רובד כלכלי

בבסיס הרעיון הסוציאליסטי אדם עובד עבור רווחת הכלל ולא רק עבור עצמו (עובד עבור הטבה לכלל והכלל דואג לו חזרה), אך לשיטת המתנגדים לרעיון הסוציאליסטי, האדם לא ישקיע מאמצים אם לא יתוגמל בהתאם לתרומתו בפועל. למרות זאת ברוב המדינות המנהלות כלכלה המבוססת על גרסת הסוציאל-דמוקרטיה, קיים מנגנון מוסכם מבחינה חברתית ופוליטית לחלוקה מסוימת של העושר בדמות מס הכנסה פרוגרסיבי.

התייחסה לכך איין ראנד בספרה "מרד הנפילים" כשכינתה ממשלות שהלאימו נכסים בשם "בוזזים". ספרה רואה את היצירתיות האישית של הפרט כעמוד תווך של החברה, וממחיש כיצד כוחה של החברה ושגשוגה נובעים בזכות פרטים בעלי יכולת וכוח יצירתי, וכי חברה שפרטים אלה ינטשו אותה – תיחלש, תשקע ואף תתמוטט לחלוטין.

רובד מוסרי

על פי הוגים של זרם הליברטריאניזם, אדם נולד עם זכויות טבעיות (חופש, שוויון בפני החוק, חופש עיסוק), שניתנות פחות למימוש במשטר סוציאליסטי.[דרוש מקור]

ניסיון אמפירי

מדינות סוציאל-דמוקרטיות (כמו למשל נורווגיה, שוודיה, דנמרק, פינלנד, צרפת ועוד) הצליחו לצמצם את אי השוויון ולשמור על כלכלה מתפתחת. עם זאת, יש הטוענים שמדינות אלה נוטות לקפיטליזם יותר מאשר לסוציאליזם (לדוגמה בן שפירו, לארס לוקה רסמוסן, ראש ממשלת דנמרק לשעבר)[7].

פערי ההכנסות במדינות סוציאל-דמוקרטיות קטנים בהרבה מהמדינות הקפיטליסטיות יותר (26.6 נקודות במדינות סוציאל-דמוקרטיות לעומת 41.08 במדינות הקפיטליסטיות יותר).

התנועה הקואופרטיבית בעולם שהינה תנועה שדוגלת באימוץ צורת הבעלות הציבורית של העובדים על מפעלים וחברות שהיא אחת הצורות של בעלות בכלכלה סוציאליסטית, נחשבת לתנועה מוצלחת מאוד ברחבי העולם, כשכיום מיליארד בני אדם חברים בקואופרטיבים לעומת 268 מיליון ב-1971 והדוגמה המוצלחת ביותר למפעל שהפירמות שלו בבעלות העובדים הוא התאגיד הקואופרטיבי מונדרגון בחבל הבסקים בספרד. בקואופרטיב זה פערי ההכנסות נמוכים בהרבה מבפירמות קפיטליסטיות מקבילות, השכר המינימלי בקואופרטיב גבוה ב-13 אחוזים מהשכר הממוצע בספרד (32000 דולר בשנה, קרוב ל-2700 דולר בחודש) כאשר רוב העובדים בספרד משתכרים מתחת להכנסה זו, וישנה דאגה רבה לרווחתם של העובדים[8].

לעומת זאת, המשטרים הסוציאליסטיים שאינם סוציאל-דמוקרטים הובילו לתוצאות שליליות ואף קטסטרופליות הן במישור ההומני והן במישור הכלכלי. השלטון הקומוניסטי בברית המועצות, סין תחת שלטון מאו וקוריאה הצפונית הביא למוות המוני, אם ברעב ואם ברצח עם למטרת חיסול התנגדות למשטר. בנוסף, המדינות שעברו לשלטון סוציאליסטי שאינו סוציאל-דמוקרטי, דוגמת ונצואלה תחת שלטון צ'אווס ומדורו, התדרדרה הכלכלה לשפל חסר תקדים והשלטון החל בפעולות דיכוי אלימות.

עם זאת, בכלכלות קפיטליסטיות הצמיחה הממוצעת בתוצר המקומי הגולמי גבוהה יותר[9]. כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי[10] מגלים כי במדינות הפחות קפיטליסטיות (מדינות עם חופש כלכלי מועט) ישנו קיטון בתוצר, לעומת גידול במדינות היותר קפיטליסטיות[11].

מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. יש מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליזם של מדינה;[12] בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האוריינות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך), העסקת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם[13].

סוציאליזם במאה ה-21

במאה ה-21, בהרבה ממדינות מערב אירופה הגבולות בין נטייה לסוציאליזם לבין נטייה לקפיטליזם מיטשטשים וכבר לא ניתן לעשות חלוקה דיכוטומית בין מדינות.

דוגמה לטשטוש הגבולות נמצאת במדד החופש הכלכלי , המנתח את החופש הכלכלי ב-12 מדדים. בין המדדים השונים ניתן למצוא את מידת ההגנה על הרכוש הפרטי, הסיכון להפקעת והלאמת רכוש, נטל המס המוטל על יחידים וחברות, ניתוח הקלות בפתיחת עסק פרטי, קשיחות בחוקי העבודה, וסחר חליפין חופשי. במדד זה (בשנת 2018), שוודיה הסוציאל-דמוקרטית קיבלה ציון של 76.3, ואילו ארצות הברית, הקפיטליסטית, קיבלה ציון של 75.7 .

ראו גם

ספר: סוציאליזם

הערות שוליים

  1. ^ האקדמיה ללשון העברית, חברתנות, ‏תשע"ו
  2. ^ Upton Sinclair's: A Monthly Magazine: for Social Justice, by Peaceful Means If Possible. Socialism, you see, is a bird with two wings. The definition is 'social ownership and democratic control of the instruments and means of production.'
  3. ^ "Market socialism," Dictionary of the Social Sciences. Craig Calhoun, ed. Oxford University Press 2002; and "Market socialism" The Concise Oxford Dictionary of Politics. Ed. Iain McLean and Alistair McMillan. Oxford University Press, 2003. See also Joseph Stiglitz, "Whither Socialism?" Cambridge, MA: MIT Press, 1995 for a recent analysis of the market socialism model of mid-20th century economists Oskar R. Lange, Abba P. Lerner, and Fred M. Taylor.
  4. ^ מרבית הפלגים האנרכיסטים רואים עצמם כסוציאליסטים או כתפיסות המשתיכות לשמאל הפוליטי-חברתי אולם קימות תאוריות אנרכיסטיות כמו אנרכו-קפיטליזם שאינן מזוהות ככאלו.
  5. ^ סוציאליזם, אבנר דה שליט.
  6. ^ מילטון פרידמן, קפיטליזם וחירות, פרק ראשון.
  7. ^ מדלן גרנט, Scandinavia is no socialist Valhalla, באתר "Capx",‏ 28 ביוני 2017
  8. ^ A Manufacturer of Equality, Too Much, ‏2015-06-01 (בAmerican English)
  9. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 21; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23; Kane, T, KR Holmes, and MA O'Grady. Index of Economic Freedom. The Link Between Economic Opportunity and Prosperity. Washington, DC: Heritage Foundation (2007).
  10. ^ Documents & Reports – All Documents | The World Bank(הקישור אינו פעיל, 21.2.2019)
  11. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 22.
  12. ^ Miles, MA, EJ Feulner, and OGMary Anastasia. 2005 Index of Economic Freedom. The Heritage Foundation and The Wall Street Journal (2005), p. 22; Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23.
  13. ^ Gwartney, James D., Lawson, Robert with Easterly William, Economic Freedom of the World: 2006 Annual Report, Canada: Fraser Institute, 2006., p. 23-27.
אוטופיה

אוּטוֹפְּיָה (מלטינית: Utopia, ניתן להבנה כ"המקום הטוב") הוא מונח שנטבע על ידי תומאס מור באנגליה ב-1516. כיום, במובן הכללי והמקובל ביותר שלו, מתייחס המונח לחברה מושלמת היפותטית. במשך השנים מאז שנטבע, היו שהשתמשו במונח הזה לתיאור קהילות אמיתיות שנוסדו על מנת ליצור חברה כזו. התואר "אוטופי" משמש כיום לעיתים קרובות לתיאור מצב שנתפס על ידי הוגיו כרעיון טוב אך בלתי-ישים מבחינה חברתית, כלכלית או פוליטית, או שיישומו כרוך בשינויים חברתיים שרוב האנשים יתקשו לקבלם.

תיאורים של חברות אידיאליות נכתבו דורות רבים לפני שנטבע המונח "אוטופיה". בעל ההשפעה הרבה ביותר מביניהם הוא

הפוליטאה של הפילוסוף היווני אפלטון. אף כי אוטופיות נחשבות כרעיונות אידיאליסטית או אופטימיסטית בלתי-אפשריים למימוש (בחלק מהמקרים - גם על ידי הוגי האוטופיות עצמם), היו במהלך הדורות ניסיונות לממש אוטופיות במידה מסוימת של הצלחה. דוגמה מפורסמת לניסיון כזה היא הקיבוץ - דגם ששגשג בישראל מראשית המאה ה-20 ועד ראשית שנות ה-80 בקירוב. מונחים שנגזרו מהמונח אוטופיה הם הדיסטופיה (אנטי-אוטופיה, מונח מנוגד) והאוטופיה הסאטירית.

אוניברסליזם

אוניברסליזם (מאנגלית: Universalism - עוֹלָמִיּוּת, כלליוּת) הוא זרם בפילוסופיה מתחום תורת המוסר, שלו אחיזה משמעותית במרבית ענפי מדעי החברה ובמיוחד בחינוך ובמחשבה המדינית-חברתית המודרנית וכן בתאולוגיה. עיקר מהותו בעיסוק בתכונות והגדרות שאותן ניתן להחיל על כלל הפרטים.

האוניברסליזם מבקש לראות בכל בני האדם שווים, ללא גדרות וללא הבחנות של שוני תרבותי; וכראויים להאצלת כללי מוסר וערכים דומים, ובכך, עומד ביחס של ניגוד ישיר לפרטיקולריזם. כאסכולה פילוסופית וחברתית, המצדדת בהתעלמות מקטגוריות קיבוציות, האוניברסליזם מנוגד לרלטיביזם, ומקורב להומניזם בכך שהוא גורס כי כל בני-האדם באשר הם ראויים לכבוד באופן שווה. בין יתר הערכים שנחשבים כאוניברסליים נמנים אושר, חירות, צדק ואחרים. עם זאת, מכיוון שהשיח האוניברסלי כולל שאלות הנוגעות לעצם טבע האדם ולהתפתחות התרבויות הנבדלות, נבחנות גם אתיקות כגזענות כבעלות היבטים אוניברסליים.

מציאותו של מוסר יחסי, או כזה שנמדד על סולם צו-המצפון האישי, נשללת על ידי האוניברסליסט.

אחד במאי

יום הפועלים הבינלאומי, ובשמו הידוע יותר אחד במאי, מצוין ב-1 במאי כביטוי לסולידריות בין ארגוני עובדים וכביטוי למאבק למען תנאי עבודה טובים יותר. יום זה הוא אחד מסמליו המרכזיים של הסוציאליזם.

בישראל, איבד החג משנות ה-90 של המאה ה-20 ואילך את מעמדו וכיום הוא מצוין בצמצום יחסי לעבר, אם כי הוא עודנו בגדר "יום בחירה" בחלק ממקומות העבודה.

האביב של פראג

האביב של פראג (בצ'כית: Pražské jaro, בסלובקית: Pražská jar) הייתה תקופה של ליברליזציה פוליטית בצ'כוסלובקיה בעידן שבו היא הייתה חלק ממדינות ברית ורשה ומהגוש המזרחי בו הייתה ברית המועצות דומיננטית, בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. האביב של פראג החל ב-5 בינואר 1968, כאשר הרפורמיסט אלכסנדר דובצ'ק נבחר להיות המזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה ונמשך עד ל-21 באוגוסט אותה שנה, כאשר צבאותיהן של ברית המועצות ושל חברות נוספות בברית ורשה פלשו לצ'כוסלובקיה כדי לעצור את הרפורמות.

הרפורמות שבוצעו במסגרת האביב של פראג היו ניסיון של דובצ'ק להעניק זכויות נוספות לאזרחי צ'כוסלובקיה במסגרת ביזור של הכלכלה ובמסגרת דמוקרטיזציה. החירויות שהוענקו לאזרחים כללו את התרת המגבלות על התקשורת, הרחבת חופש הביטוי וחופש התנועה. לאחר דיון ברמה הלאומית על חלוקת המדינה לפדרציה של שלוש רפובליקות: בוהמיה, מוראביה-שלזיה הצ'כית וסלובקיה, החליט דובצ'ק על חלוקת צ'כוסלובקיה לשתי רפובליקות: הרפובליקה הצ'כית והרפובליקה הסלובקית. שינוי זה היה היחיד שהחזיק מעמד עד לתום האביב של פראג, אף על פי שההצלחה היחסית של ההתנגדות הבלתי אלימה, ללא ספק בשרה ואפשרה את המעבר השקט למשטר ליברלי דמוקרטי עם קריסת ההגמוניה של ברית המועצות ב-1989.

הרפורמות, במיוחד הביזור של הסמכות המנהלית, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסובייטים, שלאחר כישלון המשא ומתן, שלחו חצי מיליון חיילים מצבאות ברית ורשה וטנקים כדי לכבוש את צ'כוסלובקיה. גל הגירה שלילית שטף את המדינה. התנגדות אמיצה ובלתי אלימה גאתה ברחבי הארץ. התנגדות זו כללה ניסיונות התקרבות לפולשים, צביעת כתובות על הקירות, הטייתם של שלטי דרכים (במקרה אחד יצא כוח פלישה פולני בחזרה לארצו לאחר שתעה בדרכו יום שלם), הפרת עוצר וכו'. בעוד שפיקוד הצבא הסובייטי חזה שידרשו ארבעה ימים כדי להכניע את המדינה, ההתנגדות החזיקה מעמד שמונה חודשים והסתיימה בסופו של דבר בדרכים דיפלומטיות. מעשי אלימות בודדים וכמה מקרים של הצתה עצמית (כמו זה של יאן פאלאך) התרחשו, אך לא הייתה התנגדות צבאית. צ'כוסלובקיה נותרה בשליטה סובייטית עד 1989, כאשר מהפכת הקטיפה שמה קץ למשטר הפרו-סובייטי בדרכי שלום, וללא ספק שאבה את הצלחתה ואת השראתה מההתנגדות הבלתי אלימה שני עשורים קודם לכן.

לאחר הפלישה, נכנסה צ'כוסלובקיה לתקופה של נורמליזציה. מנהיגי המדינה הבאים ניסו להחזיר את הערכים הפוליטיים והכלכליים שהיו נהוגים לפני שדובצ'ק היה למנהיג המפלגה הקומוניסטית. גוסטב הוסק, שהחליף את דובצ'ק והפך להיות נשיא צ'כוסלובקיה, ביטל את רוב הרפורמות של דובצ'ק. האביב של פראג נתן השראה ליצירות מוזיקליות וספרותיות של יוצרים כמו ואצלב האוול, קארל הוסה, קארל קריל ויצירתו של מילן קונדרה, הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום.

האינטרנציונל הסוציאליסטי

האינטרנציונל הסוציאליסטי הוא ארגון בינלאומי של מפלגות סוציאל-דמוקרטיות. משרדיו ממוקמים בלונדון. מפלגות חברות בארגון כוללות את מפלגת הלייבור הבריטית, הדמוקרטים הסוציאליסטים של ארצות הברית, רוסיה הוגנת, המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ה-SPD הגרמנית, מרצ מישראל, מפלגת העם של פקיסטן, מפלגת הבונד ועוד. מפלגת הפת"ח הפלסטינית ותום קלונירה מטורקיה נמצאות במעמד של משקיפות בארגון.

שורשיו של האינטרנציונל הסוציאליסטי באינטרנציונל השני, שנוסד ב-1889. לאחר שהתפרק במהלך מלחמת העולם הראשונה, הארגון נוסד מחדש ב-1923 (כ"אינטרנציונל הפועלים והסוציאליסטים"), ונוסד שוב (במתכונתו הנוכחית) לאחר מלחמת העולם השנייה (שבמהלכה מפלגות סוציאליסטיות רבות דוכאו תחת השלטון הנאצי באירופה).

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עזר האינטרנציונל הסוציאליסטי למפלגות סוציאל-דמוקרטיות לבסס את עצמן מחדש לאחר שדיקטטורות פינו את מקומן לדמוקרטיה בספרד ובפורטוגל. בשנות השמונים של המאה ה-20 תמכו מרבית המפלגות החברות במפלגת סנדיניסטה (FSLN) בבחירות בניקרגואה, אף על פי שהמדיניות השמאלנית של הממשלה בראשות מפלגה זו עוררה את זעמה של ארצות הברית. מאז, קיבל הארגון כמפלגות חברות לא רק את FSLN, אלא גם מפלגות קומוניסטיות לשעבר כמפלגת השמאל הדמוקרטי (איטליה) והחזית לשחרור מוזמביק.

מפלגת הסוציאליסטים האירופאים, מפלגה הפעילה בפרלמנט האירופי, ומשמשת כ"מפלגת גג" למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות האירופאיות, היא מפלגה חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי.

הנשיא הנוכחי של הארגון (נכון ל-2017), מאז 2006, הוא יורגוס פפנדראו, ראש ממשלת יוון לשעבר ומנהיג התנועה הסוציאליסטית הפאן-הלנית.

הבונד

בּוּנְד - האיגוד הכללי של הפועלים היהודיים ברוסיה, ליטא ופולין (ביידיש: אַלגעמײנער ייִדישער אַרבעטער בונד אין רוסלאַנד, ליטע און פּוילן; בקיצור הבונד, "האיגוד") היה מפלגה יהודית סוציאליסטית ואוטונומיסטית שנוסדה באימפריה הרוסית ב-1897. האידאולוגיה שלה קראה לצדק ולשוויון כלכליים וחברתיים ועמם זכויות פוליטיות ליהודים כפרטים וכמיעוט לאומי דובר-יידיש. סביב מלחמת העולם הראשונה התפצלה הסיעה על בסיס גאוגרפי. בנוסף לסניף שנותר בברית המועצות, שדוכא לבסוף בידי המשטר הקומוניסטי, קמו גופים נפרדים בפולין, בליטא, ברומניה ובלטביה. בפולין בעיקר היה הבונד כוח פוליטי חשוב, שקיבל בשיאו 100,000 קולות בבחירות הארציות ב-1928. מרבית אנשי הבונד נרצחו בשואה. מחוץ למזרח אירופה הוסיפו שלוחות שהלכו וקטנו להתקיים ברחבי העולם, תחת מסגרת "הוועדה המתאמת הבינלאומית של הבונד" שקמה בניו יורק ב-1947.

המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית

המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, בראשי תיבות: ס"ר (ברוסית: Партия социалистов-революционеров (ПСР) эсеры) הייתה תנועה פוליטית שפעלה ברוסיה בתחילת המאה ה-20.

הקומונה הפריזאית

הקומונה הפריזאית הוא מונח המתאר את הממשלה הסוציאליסטית אשר שלטה בפריז מ-18 במרץ (ובאופן רשמי מ-26 במרץ) עד 30 במאי 1871, ואשר דוכאה בכוח הנשק, תוך טבח בהמונים.

כלכלה

כלכלה היא מכלול הפעילות האנושית, המכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. כלכלה היא גם תחום מחקר המוגדר על פי רוב כמדעי, העוסק ביחסים האנושיים והחברתיים שקשורים בהשגת אמצעים חומריים, והחוקים והיחסים החברתיים הנוגעים לייצורו וחלוקתו של קניין המשמש לצורכי אדם.

המחקר בתחום הכלכלה עוסק באופן בו משאבים נגישים (על סמך ההנחה הבסיסית כי אלה מצויים במחסור), כגון חומרי גלם - משמשים, מעובדים, מיוצרים, מוקצים, מופצים ונצרכים - כמוצרים. כמו כן עוסקת הכלכלה במגוון הקשרים ויחסי החליפין בין בני אדם במהלך ייצור מוצרים, שיווקם וצריכתם. בין השאר, נוגעים תחומי חקר זה בהליכים של ייצור, הפצה, מסחר וצריכה של מוצרים ושירותים.

המונח "אקונומיה" או "אקונומיקה", שפירושו "כלכלה" בשפות רבות הוא מונח שטבע הפילוסוף היווני אריסטו, לתיאור מדע העוסק בחקר חוקי משקי הבית. המילה אקונומיה מורכבת מהמילה היוונית οίκω (אִיקוֹ, בית או משק–בית) עם המילה νέμω (נֶמוֹ או נומוס, חוק). מונחים כמו "כלכלה מדינית", "כלכלה פוליטית", "כלכלה חברתית" או "כלכלה לאומית" שימשו את בני האדם החל מהמאה ה-17, אך במאה ה-20 הפך השימוש במונח "כלכלה" (economics) לבדה כנפוץ ושגור ביותר, בהשראת הספר "עקרונות הכלכלה" של אלפרד מרשל משנת 1890.

מעמד הפועלים

מעמד הפועלים (או מעמד העובדים, ולעיתים פרולטריון) הוא הכינוי למעמד הנמוך ביותר בחברה מתועשת. הכינוי נוצר בתחילה ככינוי גנאי, אך שינה את מובנו בעקבות השימוש שעשה בו קרל מרקס בתורה המרקסיסטית כתיאור לעובד שכיר, נטול רכוש משלו, בניגוד לבעלי הון או אמצעי ייצור המצויים בבעלותם כמו סוחרים, איכרים בעלי חלקת אדמה או הבורגנים העשירים. כיום, משמש המונח כהגדרה לשכירים שעוסקים בעבודה פיזית ולפעמים כהגדרה לכל השכירים הזוטרים.

נאציזם

נאציזם (קיצור של נאציונל-סוציאליזם, בגרמנית: Nationalsozialismus או בקיצור Nazismus) הוא שמה של אידאולוגיה גזענית-לאומנית טוטליטרית שפיתחה המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית (הנאצית) בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. האידאולוגיה הנאצית דגלה במשטר טוטליטרי-לאומני. היא כללה השקפה גזענית בדבר עליונותם של "גזעים" אנושיים מסוימים על פני אחרים, ודגלה בדיכוי והשמדה של בני אדם המשתייכים ל"גזעים נחותים" (במיוחד יהודים וצוענים), לעומת שמירת ה"טוהר" של "הגזעים העליונים". לצורך הגשמת מטרה זאת, הוצעה תוכנית T4 - אותנסיה. ההשקפה הייתה כי יש לחסל בני אדם בעלי לקות, שכן אלו נחשבו ל"חלשים", לצד חיסולם של גברים בעלי נטייה הומוסקסואלית, ודיכוי אידאולוגיות אחרות, כגון קומוניזם, ואת הדוגלים בהן. בהנהגתו של אדולף היטלר, החלה המפלגה הנאצית ליישם את עקרונותיה זמן קצר לאחר עלייתה לשלטון בגרמניה הנאצית בשנת 1933, במהלך השואה ובאמצעות תוכנית "הפתרון הסופי". הנאציזם נותר האידאולוגיה השולטת בגרמניה עד כניעת השלטון הנאצי ב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה.

הנאציזם הוכרז כבלתי-חוקי בגרמניה לאחר נפילת המשטר הנאצי, והפך לטאבו בחברה הגרמנית. כך, יש איסור בחוק הגרמני להשתמש בסמלים נאציים ולהקים ארגונים התומכים בנאציזם. רבים בחברה הגרמנית סולדים מרעיונות המזכירים את האידאולוגיה הנאצית. עם זאת, קבוצות של תומכי האידאולוגיה הנאצית עדיין קיימות בגרמניה ומחוצה לה. אנשי הקבוצות האלה ידועים בכינוי "נאו-נאצים" ("נאצים חדשים").

סוציאל-דמוקרטיה

סוֹצְיָאל-דֶמוֹקְרָטְיָה היא אידאולוגיה פוליטית השואפת להביא לרפורמות סוציאליסטיות באמצעים דמוקרטים. ראשית הסוציאל-דמוקרטיה בתנועה המרקסיסטית במאה ה-19, אם כי לאחר המהפכה הבולשביקית והיפרדות המפלגה הקומוניסטית מן התנועה הסוציאל-דמוקרטית, החל תהליך של התמתנות אידאולוגית של התנועה תוך התרחקות מן המרקסיזם והתקרבות לעקרונות השוק החופשי. בהתפתחות זו אימצה התנועה הסוציאל-דמוקרטית עמדות מתונות יותר, השואפות לשלב בעלות ממשלתית ועקרונות של מדינת רווחה במסגרת מידה מסוימת של קפיטליזם תוך מעורבות גבוהה יחסית של הממשלה במשק.

לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית שהתפתחה במשך המאה ה-20, אין צורך בכינון דיקטטורה של הפרולטריון, כפי שנקבע בתאוריה המרקסיסטית, וניתן להשיג את מטרות הסוציאליזם (או לפחות חלקן) במערכת הפוליטית הקיימת ובאמצעים דמוקרטיים. הבסיס העיקרי לתפישה הוא שמעמד הפועלים מהווה רוב בין אזרחי המדינה המתועשת, וכאשר קיימת זכות הצבעה לכלל האזרחים ניתן לנצל את השיטה הדמוקרטית ולהגיע לרוב פרלמנטרי להשגת מטרות הסוציאליזם.

סוציאליזם דמוקרטי

סוֹצְיָאלִיזְם דֶמוֹקְרָטִי או דמו-סוציאליזם, היא אידאולוגיה פוליטית התומכת במערכת פוליטית דמוקרטית לצד מערכת כלכלית סוציאליסטית. זה עשוי להתייחס להארכת עקרונות הדמוקרטיה במשק (כגון באמצעות קואופרטיבים או דמוקרטיה במקום העבודה), או אולי פשוט להתייחס למגמות של סוציאליזם המדגישות עקרונות דמוקרטיים.

אין הגדרה מדויקת של סוציאליזם דמוקרטי. חלק מהרעיונות של הדמוקרטיה הסוציאליסטית חופפים עם הרעיונות של הסוציאל-דמוקרטיה, בעוד רעיונות אחרים לגמרי מתנגדים לה.

ציונות סוציאליסטית

ציונות סוציאליסטית היא משנה אידאולוגית הממזגת בתוכה ציונות וסוציאליזם והיוותה תשתית רעיונית של השמאל הציוני. בראשיתה, כללה משנה זו מרכיב מרקסיסטי מרכזי. האידאולוגיה של משנה זאת היוותה את הבסיס לתנועת העבודה. בחציה הראשון של המאה ה-20 הייתה הציונות הסוציאליסטית הזרם המרכזי בציונות; הן בארץ ישראל והן בגולה.

קולקטיביזציה

קולקטיביזציה של החקלאות היא מעבר מחקלאות שבה לכל איכר יש משק לעצמו (שבו הוא מעסיק גם שכירים), לחקלאות מאורגנת ושיתופית, שבה כל אחד מהאיכרים שותף לעבודה החקלאית ולפירותיה.

קומוניזם

קוֹמוּנִיזְם היא שיטה כלכלית-חברתית בה כל מוצרי ההון (ובפרט, אמצעי הייצור) נמצאים בבעלות משותפת, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום המניפסט הקומוניסטי מאת קרל מרקס ופרידריך אנגלס שם תואר הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית ובו יפתרו מצוקות האדם והחברה אשר נגרמו לטענתם על ידי השיטה הקפיטליסטית.

במאה ה-20 הפך הקומוניזם לאידאולוגיה פוליטית ויושם כשיטת ממשל במספר רב של מדינות, כאשר הבולטת שבהן היא ברית המועצות. רוב המדינות בהן הקומוניזם יושם היו בפועל דיקטטורות.

קומינטרן

קוֹמִינְטֶרְן (מרוסית: Коминтерн) האינטרנציונל הקומוניסטי או האינטרנציונל השלישי (1943-1919) היה האיגוד הבינלאומי של המפלגות הקומוניסטיות.

בחודש מרץ של שנת 1919 החליט לנין להקים אינטרנציונל קומוניסטי "שלישי", שהיה אמור לרשת את הסמכות המהפכנית של "האינטרנציונל הראשון" ו"האינטרנציונל השני" של קרל מרקס. המטרה המוצהרת הייתה להילחם "בכל האמצעים, כולל בכוח מזוין, במטרה למגר את הבורגנות הבינלאומית ולהקים רפובליקה סובייטית בינלאומית כשלב מעבר לביטול מוחלט של המדינה."

הנחת היסוד של לנין ושל ההנהגה הבולשוויקית בעת ביצוע המהפכה ברוסיה, הייתה כי לא ישרוד משטר קומוניסטי ברוסיה ללא התפשטות המהפכה לרחבי אירופה. לנין הסתמך על הסיוע שיקבל מהמשטרים הסוציאליסטיים המהפכניים של מערב אירופה. על בסיס הנחה זו ביצעה בשנת 1917 המפלגה הבולשווקית את המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה, וציפתה למהפכה דומה בשאר ארצות אירופה. המהפכה המתמדת לא יצאה לפועל, על אף התרחשותם של אירועים מהפכניים אחדים במערב ובמרכז אירופה בין השנים 1919–1923 (במיוחד בגרמניה, שנחשבה באותה עת למקום הבשל ביותר למהפכה חברתית-פוליטית). התברר כי המערב נרגע. תופעה זו, שמכונה על ידי הקומוניסטים הרוסיים "ייצוב של קפיטליזם", הותירה את משטר הבולשוויקים מבודד ומכותר בסביבה פוליטית בינלאומית עוינת.

בשנת 1943 פירק סטלין את הקומינטרן כצעד פיוס עם בעלות הברית. לאורך כל שנות קיומו הייתה הדומיננטיות הרוסית בקומינטרן מוחלטת.

לאחר פירוק הקומינטרן הוקם בשנת 1947 ארגון "קומינפורם" כמוסד לתיאום בין המפלגות הקומוניסטיות. הקומינפורם המשיך לעסוק במשימות שהיו לקומינטרן ובאותן שיטות. הקומאינפורם פורק בשנת 1957.

שוויון

למושג שוויון, במשמעותו החברתית, שתי משמעויות: נורמטיבית ותיאורית (דיסקריפטיבית). במשמעות הנורמטיבית, יש הרואים בשוויון אידיאל, ערך, ושמו להם, למדינתם ולעולם מטרה לשאוף לשוויון בהיבטים מסוימים של חיי האדם; כגון שוויון בזכויות, שוויון כלכלי ושוויון הזדמנויות. במשמעותו התיאורית, השוויון הוא תיאור מצב: בני האדם כבר שווים בהיבטים מסוימים של חייהם; לדוגמה: ערך החיים של אדם אחד שווה לערך החיים של האחר. כמה מהאידאולוגיות הדוגלות בשוויון כאידיאל, מבססות את דרישתן זו על ההנחה ששוויון, במובנים אחרים, הוא תיאור מצב.

תרבות המערב

תרבות המערב היא כינוי לתרבות שהתפתחה באירופה, ובעיקר במערב אירופה, ולשלוחותיה באזורים שאליהם הייתה הגירה אירופית משמעותית, ובייחוד אמריקה הצפונית ואוקיאניה. לעיתים היא מכונה הציוויליזציה המערבית או הציוויליזציה האירופית. תרבות המערב כוללת מורשת ייחודית של נורמות חברתיות, ערכי מוסר, מנהגים מסורתיים, אמונות דתיות, מערכות פוליטיות, וכן מוצרים וטכנולוגיות מסוימות.

לתרבות המערב שני מקורות קדומים עיקריים:

התקופה הקלאסית של העידן היווני-רומי והנצרות, ומהם היא שאבה את הרעיונות והמסורות בנושאי האמנות, הפילוסופיה, הספרות והמשפט

מורשת קבוצות האתניות הלטיניות, קלטיות, גרמניות ולשונותיהן וכן את המסורת הרציונליסטית, שפותחה על ידי הפילוסופיה ההלניסטית, הסכולסטיציזם, ההומניזם, המהפכה המדעית והנאורות. המחשבה הפוליטית של תרבות המערב מתאפיינת בטיעונים רציונליים בעד חופש מחשבתי, זכויות אדם, שוויון ודמוקרטיה.סקירה היסטורית קצרה של תולדות התרבות המערבית ותהליכי התפתחותה תתחיל ביוון הקדומה, ולאחריה ברומא העתיקה, גל ההתנצרות שעבר על אירופה במהלך ימי הביניים, תנועות הרפורמה והמודרניזציה שהחלו בתקופת הרנסאנס ועד לתהליך הקולוניאליזציה שגרם להפצתן של מסורות אירופיות ברחבי העולם החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-20.

המחשבה המערבית התפתחה על גבי מצע מורכב של פילוסופיות, תנועות ותפיסות עולם שונות ולעיתים מנוגדות. מיסטיקה ורציונליזם, הומניזם ופאשיזם, סוציאליזם וקפיטליזם, חילוניות ורליגיוזיות. בהקשר העולמי, התרבות האירופית צמחה עם דחף חזק לאמץ, להסתגל ובסופו של דבר להשפיע על העולם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.