סופר סת"ם

סופר סת"ם הוא אדם העוסק בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילותראשי תיבות: סת"ם). כמו כן, ישנם סופרים הכותבים גם ספרי נביאים וכתובים וכן את פרשת "פיטום הקטורת". סופר סת"ם כותב על קלף בכתב סת"ם, ומשתמש בקולמוס העשוי קנה או נוצה, ובדיו סת"ם.

Sofer Stam1
חכם שלום חיים צארום - סופר סת"ם תימני בעבודה בירושלים (בעזרת הנשים של בית הכנסת נוה שלום בנחלאות). שנת 1950 לערך.
Sofer STaM
סופר סת"ם בעבודתו.

הלכות סופר סת"ם

כתיבת סת"ם היא נושא מורכב, ומתבססת על דינים המפורטים בספרי הלכה כגון "קסת הסופר" מאת הרב שלמה גאנצפריד, "משנת סופרים" של החפץ חיים. לצורת הכתיבה ואופן תיקוני הכתיבה ישנן הלכות, ומכיוון שכתיבת הסת"ם נעשית לרוב כאשר הסופר נמצא לבדו, נדרש אמון מצד הלקוחות כלפי הסופר, וזו אחת הסיבות לכך שנדרשת מהסופר יראת שמים במידה גבוהה.

מאחר שישנם סופרים שאינם בקיאים בהלכות, חייבו הרבנים ובראשם ה"חתם סופר" את הסופרים לקבל כתב אישור מבית הדין הרבני. כתוצאה מכך הוקם בווארשא בשנת ה'תרצ"ה גוף בשם "שומרי סת"ם", אשר היה הגוף היחיד שהיה מוסמך לתת אישור לעבוד כסופר סת"ם בפולין ובסביבתה. כיום ישנם בארץ מספר מכונים המנפיקים תעודת סופר סת"ם.

הסופר צריך לכתוב ולתקן ביד ימין, ואם כתב או תיקן ביד שמאל פסול - אלא אם כן הוא איטר יד, אז יכתוב ויתקן בשמאל.[1]

סופר ששומע שירים בשעת הכתיבה, יש למחות בידו.[2] טבילה נאה לסופר[3].

נשים סופרות סת"ם

היהדות האורתודוקסית מגבילה מאוד את יכולתן של נשים להיות סופרות סת"ם, בדומה להתנגדותה להסמכת נשים לרבנות ולהשתתפותן השוויונית בטקסים דתיים.[4] על פי ההלכה, מגילת אסתר שנכתבה בידי אישה או קטן תהיה כשרה לקריאה בציבור, אם אין מגילה אחרת,[5] אך על-פי התלמוד, ספר תורה שנכתב בידי אישה – פסול.

בשנת 2003 הפכה אביאל ברקליי מקנדה לסופרת הסת"ם הראשונה בעולם שעברה הכשרה מסורתית, לאחר שהתאמנה תחת הדרכתו של סופר סת"ם עלום-שם בירושלים.[6] בשנת 2006 הזמין בית כנסת רפורמי בסנט לואיס ספר תורה מסופרת הסת"ם האנגלית-קנדית ג'ן טיילור פרידמן. הספר הושלם ונכנס לשימוש ב-2007. זהו ככל הנראה ספר התורה הראשון שנכתב על ידי סופרת סת"ם ומשמש לתפילה בבית-כנסת.[7] כמה שנים קודם לכן, בשנת 2003 יזמה קהילת קדימה, קהילה רקונסטרוקציוניסטית בסיאטל, פרויקט לכתיבת ספר תורה בידי סופרות סת"ם. ספר זה הושלם ב-2010, בהשתתפות ברקליי וחמש סופרות סת"ם נוספות מארצות הברית, ישראל, קנדה וברזיל, תחת פיקוחה של ג'ן טיילור פרידמן. זהו ספר התורה הראשון שנכתב על ידי צוות נשים.[8][9] בשנים האחרונות נוספו עוד ועוד ספרי תורה שנכתבו על ידי נשים בהזמנת קהילות יהודיות שונות ברחבי ארצות הברית, כולל (נכון ל-2018) לפחות שישה ספרים שנכתבו על ידי טיילור פרידמן.[10]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יריעות שלמה חלק א', פרק ד' הלכות א' ב'.
  2. ^ יריעות שלמה חלק א', פרק ד' הלכה י"ד.
  3. ^ דעת זקנים לבעלי התוס’ פרשת פקודי. והציטוט הוא מדברי החיד"א בספרו לדוד אמת.
  4. ^ Jonathan Marks (9 במרץ 2010). "Agudah: Avi Weiss Schul not Orthodox". timesofisrael.com. בדיקה אחרונה ב-3 בפברואר 2019.
  5. ^ יריעות שלמה חלק א', פרק ד' הלכה ט"ז*
  6. ^ Alice Lowenstein (3 ביוני 2005). "A Female Scribe's Trailblazing Effort". Forward.com. בדיקה אחרונה ב-2 בפברואר 2019.
  7. ^ Leah Hochbaum Rosner (12 בספטמבר 2007). "As New Year Dawns, Jewish Women Mark Milestones". Forward.com. בדיקה אחרונה ב-27 בינואר 2019.
  8. ^ "Women's Torah Project on Kadima website". בדיקה אחרונה ב-27 בינואר 2019.
  9. ^ "Women's Torah Project main website". בדיקה אחרונה ב-27 בינואר 2019.
  10. ^ רחל דרוק (25 ביוני 2018). "ברוכה הבאה, ברבי: ראיון עם ג'ן טיילור פרידמן, היוצרת של "ברבי תפילין"". bh.org.il. בדיקה אחרונה ב-27 בינואר 2019.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אגדת הסופר

"אגדת הסופר" הוא סיפור קצר מאת ש"י עגנון, הנכלל בקובץ "אלו ואלו". הסיפור עוסק ברפאל הסופר, שהוא סופר סת"ם, אשתו מרים שמתה בדמי ימיה וספר התורה שכתב רפאל לזכרה.

אלו ואלו

אלו ואלו הוא קובץ סיפורים של ש"י עגנון. למעשה ניתן שם זה לשני קבצים שונים, הראשון יצא לאור בשנת 1941, ככרך השמיני בסדרת כל סיפורי ש"י עגנון, שהחלה לצאת לאור בשנת 1931, והשני, ובו סיפורים אחרים, יצא לאור ככרך השני במהדורת 1953 של כל סיפורי ש"י עגנון, המקביל לכרך "מאז ומעתה" שבמהדורה הראשונה של כל סיפורי ש"י עגנון.

הקובץ "אלו ואלו" שיצא לאור בשנת 1941 נחלק לשלושה מדורים:

"ימים שעברו", ובו, בין השאר, הסיפורים "ביער ובעיר" ו"כהן אמת".

סיפורי "ספר המעשים", ובו 13 סיפורים סוריאליסטיים.

"אנשים ונשים", ובו הסיפורים "פנים אחרות" ו"הרופא וגרושתו".הקובץ "אלו ואלו" שיצא לאור בשנת 1953 נחלק לשלושה מדורים:

סיפורים:

"הנדח": סיפור המתרחש על רקע המאבק בין המתנגדים לחסידים בגליציה של תחילת המאה ה-19.

"והיה העקוב למישור": הסיפור עוקב אחר הזוג חשוך הבנים מנשה חיים וקריינדיל טשארני, ומשרטט טרגדיה יהודית, בה בסופו של דבר אושרה של הרעיה תלוי באובדנו של בעלה.מקבצי סיפורים אחדים:

"תכריך של סיפורים"

אגדת הסופר - מוקדש לאשתו, אסתר. סיפורם של רפאל הסופר (סופר סת"ם), אשתו מרים שמתה בדמי ימיה וספר התורה שכתב רפאל לזכרה.

מעלות ומורדות

יתום ואלמנה

מן השמים

עם פטירת הצדיק - סיפור על אדם הנדחק קדימה לשם כבוד חינם בעת לוויתו של צדיק עד שמוצא עצמו בקברו

גר צדק

כיבוד אב

קול האם

שלוש אחיות

הנגר והתרנגול

כפורים

"באהל ביתי"

הדרשה

ש"ס של בית זקני

מקטרתו של זקני עליו השלום

הילדה המתה

מנעלים

שכר שתיקה

צפורי

סיפור נאה של סידור תפילתי

שני זוגות

המטפחת

ביער ובעיר

עפר ארץ-ישראל

ולא ניכשל

חוש הריח

על אבן אחת

עם לבי

"דורות עולמים"

"סיפורים של שבת"

שבתי

הפרוטה

כנגד אותם שקובעים ישיבות של שחוק וקלות ראש

"פולין / סיפורי אגדות", ובו, בין השאר, "מעשה העז"

"סיפורים נאים של ארץ ישראל", ובו, בין השאר, "עגונות"."בלבב ימים": הסיפור החותם את הכרך ומשלב היסטוריה ופולקלור בתארו את העולים לישראל מעירו בוצ'אץ'.

בית דין (הלכה)

בהלכה, בית דין הוא מוסד בעל סמכות שיפוט, בדומה לבית משפט במשפט החילוני. גדלו המינימלי הוא שלשה דיינים. בידי בית הדין הסמכות לשפוט ומתוקף כך להעניש, לעשות צדק ממוני, ובבית דין המורכב מ-23 או 71 אפילו לפסוק עונש מוות. לבית הדין הגדול (הסנהדרין) ישנה גם סמכות השקולה לחקיקה.

בית מדרש

בית מדרש הוא מקום המשמש ללימוד תורה, לדיון ולתפילה. בעבר שימש גם כבית-ועד לענייני ציבור. המונח בית מדרש מציין מקום מיוחד לצורך לימוד התורה, במובחן מבית כנסת המציין מקום תפילה. אף על פי שגם בראשון מקיימים תפילות, עיקרו הוא בלימוד דווקא.

במזרח אירופה רווח הכינוי "קְלוֹיְז" לבית המדרש, ו"קלויזים" מפורסמים פעלו בברודי ובווילנה.

בעל קורא

בַּעַל קוֹרֵא (או בַּעַל קְרִיאָה) הוא אדם הקורא בתורה בבית הכנסת בפני ציבור המתפללים.

ספר התורה המשמש לקריאה בתורה מכיל את הטקסט בכתיב חסר, ללא סימני ניקוד וללא טעמי המקרא, הקובעים את ההפסקות בקריאה (בדומה לפיסוק), ואת נעימת הקריאה. מצב זה הופך את פעולת הקריאה בתורה לפעולה לא פשוטה, שלא די בידיעת קריאה כדי לעשותה, ונדרשים מומחיות ואימון, שהרוכש אותם קרוי "בעל קורא".

גבאי

גבאי (לעיתים נקרא שַמָּש) הוא כינוי לאדם שמנהל את ענייני בית הכנסת, והוא אחראי על ניהול הצדדים הלוגיסטיים וסדרים נוספים, כמו קביעת זמני תפילה, ניהול התפילות, מינוי שליחי ציבור (חזנים), וקוראים בתורה, חלוקת העליות והכיבודים השונים.

המילה "גבאי" בלשון חכמים מתייחסת למי שממונה על גביית כספים לכל מטרה שהיא, ובדרך כלל הכוונה היא לגובה-מכס מטעם השלטון. השימוש המודרני התפתח מהמשמעות הספציפית יותר של "גבאי צדקה", שכן בעבר עיקר תפקידו של הגבאי היה איסוף תרומות עבור עניי הקהילה. גם כיום מסייעים גבאי בתי כנסת בשליחת תרומות הנאספות במשך השנה עבור מוסדות חינוך לימוד תורה ומפעלי חסד ובעיקר במגביות הנערכות באמצעות קופות פדיון כפרות וזכר למחצית השקל אחת לשנה.

בעבר היה הגבאי אחראי לסדר את האנשים שאין להם מקום לאכול וללון בשבת, אצל אלה שהיו מסוגלים לארח אותם.

דיין (הלכה)

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

מגילה

מגילה היא רצועה ארוכה של קלף, פפירוס או נייר, שעליה נכתבו סימני כתב ואיורים בעת העתיקה. מגילות שימשו לפני שהומצא המצחף במאה ה-1. המאפיין העיקרי של מגילה הוא הכתיבה הרציפה של הטקסט, המחולק לעמודות אך רשום כרצף אחד, בניגוד לספר שבו דפים. בנוסף, הכתיבה נעשית בדרך כלל רק על צד אחד של הדף.

עקב היותן עשויות מחומר אורגני בדרך כלל הן לא שורדות, וקשה למצוא מגילות מהעת העתיקה. מסיבה זו גילוי מגילות ים המלח נחשב לאחד מהממצאים הארכאולוגיים החשובים ביותר מעולם. למרות שחלקים מן הכתוב במגילות ניזוקו ואין אפשרות לשחזרם, רובן נשמרו באופן מפליא, וזאת בשל האקלים היבש השורר באזור ים המלח.

בתרבות היהודית, התורה וכתבי קודש נוספים נקראים מעל גבי מגילות בסדר התפילה בבית הכנסת. כיום משמשות מגילות בעיקר בהקשר דתי, או אמנותי.

מלמד

מְלַמֶד (נהגה בהברה אשכנזית, במלעיל: "מְלַמֶד", לפעמים "רבי"; ביהדות תימן, "מורי") הוא המורה של התלמידים בחדר המסורתי, המכונים תינוקות של בית רבן. הוא מלמד את התלמידים את התפילות על ניגוניהן, לימודי קודש: פרשת השבוע, חמישה חומשי תורה ומשנה. הוא אף יוצא עימם לטיולים קצרים בחיק הטבע.

תחילת הלימודים בחדר אצל המלמד היא בגיל שלוש, בהתאם לכתוב: "אמר רבי שמעון בן לקיש, בן שלש שנים הכיר אברהם להקדוש ברוך הוא"" (מדרש תנחומא, פרשת בהר). ההמשך כבר נקבע לפי מסכת אבות: "בן חמש שנים למקרא, בן שלש עשרה למצות וגו'".

המלמד מתמנה לתפקידו על ידי הורי התלמידים, על דעת הרב המקומי. ההורים מממנים את שכרו ומהווים, יחד עם הרב, את הרשות המפקחת על פעולותיו.

רבים מגדולי התורה היו מלמדי תינוקות, ביניהם האמורא רב שמואל בר שילת ועוד, וכן הבעל שם טוב לפני התגלותו.

מניין

בהלכה, מניין הוא קבוצה של לפחות עשרה יהודים בוגרים שהתקבצו יחדיו לשם קיום מצוות מסוימות שחובה לקיימן בנוכחות עשרה אנשים לפחות. אנשים אלו חייבים להיות גברים בוגרים (ביהדות האורתודוקסית) – החל מגיל שלוש עשרה.

משה מפשוורסק

רבי משה הלוי מפשוורסק (מכונה גם משה סופר סת"ם מפשוורסק; ה'ת"פ – י"ב בטבת ה'תקס"ו) צדיק ואדמו"ר חסידי בדור הרביעי בתנועת החסידות, סופר סת"ם ומחבר ספר "אור פני משה".

סופר

סופר הוא אדם העוסק בכתיבת סיפורת - רומנים, נובלות, סיפורים קצרים ומסות (לעיתים נקרא כך גם מי שעוסק בכתיבת ספרי עיון).

קליגרפיה

קָלִיגְרָפְיָה (בעברית: כְּתִיבָה תַּמָּה), היא אמנות הכתיבה הקישוטית. היא נעשית באמצעות עט או מכחול ייעודי. מקור המילה ביוונית - קאלוס (καλλος) "יופי", גראפוס (γραφος) "כתיבה".

יש להבדיל בין קליגרפיה לבין טיפוגרפיה (העוסקת בגופני דפוס ולא בכתב יד), ולבין אפיגרפיה (חקר תחריטי סימנים ואותיות במתכת או אבן) או פלאוגרפיה (חקר כתבי יד עתיקים).

רב

רב הוא מורה התורה וההלכה ביהדות. באופן מסורתי תפקדו הרבנים גם כאחראים על השיפוט וכאליטה האינטלקטואלית בקהילה היהודית. בתקופה המודרנית הוגדר תפקידם מחדש בעיקר לתחום הדת. בקבוצות חרדיות ממשיכים רבנים להחזיק בסמכויות רבות ולעיתים אף יותר משהיו להם בעבר.

שוחט

שוחט ובודק (בקיצור שו"ב) הוא מקצוע מהמקצועות המסורתיים בקהילה היהודית והיה נחשב אחד מכלי הקודש. תפקידו של השו"ב לשחוט עוף או בהמה דקה או גסה, לצורך אכילה, בסכין כשירה שהיא חדה חלקה ונקיה מפגימות (אפילו בשיעור כל שהוא- שו"ע יו"ד סימן י"ח) כדרישת ההלכה. בדיקת הסכין נעשית לפני השחיטה וגם לאחריה. השוחט, כמו שאר בעלי המקצועות המסורתיים כמו הרב, המוהל, סופר סת"ם, מלבד ידיעת הטכניקה וההלכות צריך שיהיה ירא שמיים. ישנם מקרים בהם שוחט ובודק יוסמך לשחיטת עופות בלבד, ויש שילמד היקף גדול יותר של הלכות ויוסמך אף לשחיטת בהמה דקה וגסה, היינו: כבשים עזים ובקר. השוחט הוא גם "בודק", כלומר אחראי לבדוק שהעוף או הבהמה ששחט כשרים (בעיקר בדיקה מטרפות).

שליח ציבור

שליח ציבור (בראשי תיבות: ש"ץ) הוא כינוי לחזן בית הכנסת, המייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים.

על פי ההלכה היהודית שליח הציבור הוא זכר שעבר את גיל המצווה. ראוי שיהיה אדם ירא שמיים, בעל מידות טובות, עניו, הגון וישר. שליח הציבור ראוי שיהיה מקובל על כל המתפללים כיוון שהוא שליחם לפני האלוקים.

תיקון קוראים

תיקון קוראים (או תיקון סופרים) הוא ספר כרוך ומודפס בו נמצאים טקסטים הנקראים במקור ממגילת קלף או מספר תורה שנכתבו על ידי סופר סת"ם. תיקון הקוראים מחולק לשתי עמודות: בראשונה מצוי הטקסט בפונט ובאופן שבו הוא נכתב על ידי סופר הסת"ם על ספר התורה או המגילה המקוריים; העמודה השנייה היא תעתיק של אותו הטקסט הכולל ניקוד, טעמים, וחלוקה לפרקים ולפסוקים.

הספר נקרא פעם תיקון סופרים, מכיוון שהוא נועד עבור סופרי סת"ם הבאים לכתוב ספר תורה. בכתיבת ספר תורה ישנם כללים רבים אשר חריגה מהם עלולה לפסול את ספר התורה -בכל הנוגע לעימוד, למספר האותיות שבכל עמודה, לפרשות הפתוחות והסתומות (המרווחים שבאמצע הטקסט בין עניין לעניין), וכן לנוסח האותיות המדויק. על כן משתמשים הסופרים בתיקון הסופרים כ"אב נוסח" מוגה ומדויק, שאותו הם מעתיקים בשלמות. "תיקון סופרים" מכיל את הנוסח של התורה ללא ניקוד או טעמים, ועבור הקוראים, הוציאו אותו לאור בצירוף המקרא המנוקד ועם טעמים, שיעשו בו שימוש להכנת הקריאה.

תיקון קוראים, הוא למעשה כלי דידקטי לימודי ללימוד קריאה בתורה. תיקון הקוראים נועד לגשר על הבעייתיות שבקריאת הטקסט מספר התורה באופן הנכון שכן בספר התורה אין ניקוד או טעמים, והקורא צריך לזכור אותם בקוראו בתורה. בצורת העימוד בתיקון הקוראים, המביאה גם את הטקסט כפי שהוא מופיע בספר התורה, יכול הקורא להתכונן אליה ולנסות את זכרונו בקריאה בעמודה זו. העמודה המנוקדת ובעלת הטעמים מאפשרת לקורא לבחון את נכונות קריאתו ולזכור את הניקוד וההטעמה הראויים לכל מילה.

תיקון קוראים הנפוץ משנת תש"ל הוא רמ"ה עמודים. אמנם קדמו לו תיקון רמ"ח עמודים, עם 42 שורות לכל עמוד, אשר נמצא בשימוש בקרב קהילות רבות, בפרט בחסידות בעלז; תיקון רט"ו עמודים, עם 48 שורות; תיקון קע"ג עמודים אשר היה נהוג בקהילות רבות באשכנז, עם 60 שורות; תיקון רס"ד עמודים, עם 42 שורות; תיקון תימני רכ"ו עמודים, עם 51 שורות.

ישנן מהדורות רבות של תיקוני קוראים וסופרים, שההבדל כמעט היחיד ביניהן הוא שינויים גרפיים שוליים והגופן של האותיות המצויות בתעתיק, שכן ישנם הבדלים בצורת האותיות שבהן נכתב ספר התורה בין העדות השונות.

יש אף מספר מועט ביותר של מחלוקות בטעמים ובהטעמה בין הרבנים וכל תיקון קוראים הוא לפי אחת הדעות, כך לדוגמה המילה "האוהלה" (כתיב האהלה), לפי דעה אחת היא מלעיל ולפי שנייה מלרע.

תלמוד תורה

תלמוד תורה (ביהדות ארצות האסלאם כונה "כותאב". אצל יהודי תימן "מדרש" או "כניס". בקרב יהודי הבלקן "מלדארי" וביהדות אשכנז מכונה לפעמים "חדר" (נהגה "חֵיידֶר")), הוא כינוי למוסד החינוך היסודי היהודי-מסורתי לילדים. המורה בחדר האשכנזי נקרא: מלמד, מבוטא הַמְלַמֵד במלעיל. בכותאב התימני נקרא: מארי (במלעיל, מבוטא כמו: 'מורי').

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.