סופרי דור תש"ח

סופרי דור תש"ח (או דור בארץ / דור הפלמ"ח) הוא כינוי לקבוצה של יוצרים ספרותיים שפעלו בישראל במהלך שנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20. מדובר בקבוצת יוצרים בעלי קבוצת גיל, סגנון ספרותי והזדהות אידאולוגית שונה. היוצרים, ילידי שנות העשרה והעשרים של המאה ה-20 היו למעשה הדור הראשון שנולד וכתב בארץ, מה שייחד אותם מאוד מבחינה ספרותית ומכאן כינויים. תופעת יצירתם נבעה מהיותם הדור היהודי הראשון המופיע בארץ ישראל ששפת-אמם היא עברית וגדלו אל-תוך תרבות יהודית, חילונית ולאומית.

רוב יצירותיהם פורסמו בכתבי העת שזוהו עם מפלגות השמאל של התקופה "על המשמר, "משא", "למרחב" ו"אורלוגין" כמו גם בספרית פועלים. רובם הגדול של סופרי דור תש"ח זוהו עם מפ"ם וחלקם כיהנו בכנסת מטעמה.

רקע היסטורי

היצירה נועדה לבטא את רגשותיו של דור חדש ומיוחד, שבניגוד לאבותיו חי חיים עצמאיים בארץ ישראל. עולמו וחינוכו של דור זה היו שונים לגמרי מעולמם של אבותיהם - יוצאי אירופה ועל כן היה מקום לצפות לפריצה של זרם ספרותי, שיבטא את רוחו המיוחדת והחדשנית. גם מאורעות התקופה - השואה, המאבק בבריטים ומלחמת העצמאות דרשו יצירות ספרותיות שיעסקו בהן.

התפתחות

נהוג לראות בפרסום יצירתו של ס. יזהר, "אפרים חוזר לאספסת" ב-1938 את מבשרו של גל זה. לכדי ביסוס הגיע הזרם עם פרסומם של חוברות שהכילו כמה סיפורים קצרים ונקראו "ילקוט הרעים" לאחר 1943. לביסוס סופי וקיבוע יצירתו הגיע דור תש"ח ב-1945-1946, עת הופיעו הרומנים הראשונים של יוצרי דור זה ("הוא הלך בשדות" - משה שמיר, "אפורים כשק" - יגאל מוסינזון).

קום המדינה היווה בעיה רצינית עבור יוצרים אלו שכן הם לא הורגלו בחיים נורמטיביים ושגרתיים כפי שנוצרו במדינה לאחר מלחמת העצמאות, עבורם היה מדובר במשבר אישי וספרותי כבד, הם לא ידעו איך להתמודד עם השגרה המעיקה ועם השינויים הדמוגרפיים וההתברגנות. לקראת סוף שנות החמישים ובעיקר בשנות השישים של המאה ה-20 הלכה יצירתו של הזרם ודעכה - הוא לא דיבר אל המוני העולים החדשים והאותנטיות שלו נשחקה בחלוף השנים.

כמה יצירות המשתייכות לזרם זה נכנסו לפנתיאון התרבות הישראלית ביניהם יצירתו המפורסמת של משה שמיר - "הוא הלך בשדות" ויצירתה המפורסמת של נעמי פרנקל - שאול ויוהנה, יצירות אלו נלמדות במסגרת הבגרות בספרות.

בין היצירות הספרותיות, המאפיינות ביותר את לבטיו של דור תש"ח לאחר מלחמת העצמאות, ראוי לציין את ספריו של חנוך ברטוב, בעיקר באמצע הרומן ומתום עד תום, את חדווה ואני של אהרון מגד ואת פנים אל פנים של אבא קובנר.

נושאי כתיבה

סיפוריהם של בני דור תש"ח היו ריאליסטים ובעלי מאפיינים אוטוביוגרפים מסוימים. הם עסקו בעיקר בשלושה נושאים - היסטוריה קרובה ורחוקה- מלחמת העצמאות והמאבק בבריטים מחד וימי בית ראשון ושני מאידך; השואה והגלות; ומציאות החיים במדינה הצעירה והמתהווה.

לקריאה נוספת

אפרים חוזר לצבא

"אפרים חוזר לצבא", הוא מחזה מאת יצחק לאור שעורר סערה באמצע שנות השמונים של המאה ה-20, לאחר שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות סירבה להתיר את הצגתו. לאור ואחרים עתרו לבג"ץ כנגד החלטה זו, ובג"ץ פסל את החלטת המועצה והתיר את הצגת המחזה. את העותרים ייצג עו"ד דב חנין.

דור

דור הוא כלל בני האדם השייכים לשכבת גיל, זמן או תרבות מסוימת. בהשאלה מתאר המונח שלב בהתפתחות של ציוד טכני.

ה'תש"ח

ה'תש"ח (5708) או בקיצור תש"ח היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-15 בספטמבר 1947, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 3 באוקטובר 1948. שנה מסוג בשז, היא מעוברת, ואורכה 385 ימים. זו שנה שלישית לשמיטה.

בה' באייר ה'תש"ח, 14 במאי 1948, הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

תש"ח הפך למונח המסמל את מלחמת העצמאות, את הקמת המדינה ואת הדור שנלחם ואשר הקים את המדינה - דור תש"ח.

ערך מורחב – סופרי דור תש"ח

ההגנה

ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי והתנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, בין 1920 ל-1948, והיווה למעשה את התשתית להקמת צבא ההגנה לישראל עם הקמת המדינה.

"ההגנה" הוקמה ב-1920 על מנת לכונן הגנה כוללת ליישוב מפני התקפות ערביי הארץ. בתחילה עבר הארגון תחת בעלויות של מוסדות שונים, היה מצומצם בהיקפו, מפוזר בכמה כוחות מקומיים וחסר פיקוד מרכזי, סבל ממחסור בתקציב ומסכסוכים שונים. תפקוד הארגון במאורעות תרפ"ט הבהיר להנהגת היישוב את הצורך החיוני בהגנה המאורגנת, ומתחילת שנות ה-30 הארגון החל לגדול ולהתפתח. הוקמו מפקדה ארצית ומטכ"ל ("הפיקוד העליון") לניהול הארגון ברמה הכלל ארצית ולתאום פעילויות מבצעיות, שפעלו תחת מרות הנהגת היישוב בראשות דוד בן-גוריון. לנוכח המרד הערבי הגדול, החלה "ההגנה" לשתף פעולה עם הבריטים בגיוס נוטרים להגנה על היישובים היהודיים ובהקמת יחידות לוחמים (הנודדת, פלוגות השדה ופלוגות הלילה) מתוך אסטרטגיה חדשה של התקפות יזומות כנגד הפורעים, ופתחה קורסים מבצעיים ומפעלי ייצור נשק בשם תע"ש, שהפכו אותה לארגון מבצעי של ממש. "ההגנה" גם החלה להשתתף במנגנון ההעפלה החשאית לארץ בהובלת ספינות המעפילים, וסייעה להקמת יישובי "חומה ומגדל".

במלחמת העולם השנייה החל שיתוף הפעולה עם הבריטים כנגד סכנת הפלישה של גרמניה הנאצית, בעידוד הארגון לגיוס לצבא הבריטי ובהקמת כוח צבאי סדיר ומאומן בארץ - הפלמ"ח. לאחר המלחמה פעלה "ההגנה" נגד הבריטים במסגרת תנועת המרי העברי בפעולות גדולות כגון פיצוץ תחנות הרדאר וליל הגשרים, ולאחריה החל דוד בן-גוריון להכין את הארגון להוות את הצבא העתידי של המדינה. לשם כך התפתח חיל השדה והוחל בגיוס כוחות לוחמים לחטיבות רגלים ובהקמת יחידות שונות בארגון (שירות אווירי, ימי, תותחנים, שריון ועוד), כדי שיוכלו לעמוד בהתקפות ערביי הארץ ובעיקר מפני צבאות ערב. "ההגנה" ניהלה את השלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, מהלחימה ביישובים ובכבישים וליווי השיירות אליהם, דרך המבצעים הגדולים לכיבוש הערים ואזורי הארץ מהגליל ועד הנגב באמצעות 11 חטיבות הלוחמים שהקימה מכוחותיה, ועד תחילת הפלישה של מדינות ערב לארץ ישראל, ולה תרומה מכרעת לניצחון במלחמה זו. בשלהי מאי 1948, תוך כדי סערת הקרבות, הפך הארגון לצה"ל.

הם יגיעו מחר

הם יגיעו מחר (נקרא גם "המוקש השביעי") הוא מחזה ישראלי מקורי מאת נתן שחם. המחזה עלה על במת התיאטרון הקאמרי בראשית 1950 והיה לאחר משלושת המחזות החשובים של סופרי דור תש"ח (יחד עם "הוא הלך בשדות" של משה שמיר ו"בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון) ולאחת מאבני הפינה של התיאטרון בישראל. המחזה, המעצב את דמות הצבר, דן באירועי מלחמת השחרור, מהווה דוגמה למחזאות הישראלית העברית, המקורית, האקטואלית והרלוונטית, המציבה דילמות מוסריות ודנה בהן.

חבורה ספרותית

חבורה ספרותית היא קבוצה של משוררים, סופרים ואנשי רוח המקיימים ביניהם קשרי יצירה וקשרים חברתיים. בדרך כלל קיימת בין החברים הסכמה רחבה לגבי התכנים והשיטות הצורניות ליצירה ספרותית ושירית ולרוב הסכמה זו גם מנוסחת כמניפסט שלאורו יוצרים חברי הקבוצה. לרוב עוסקים חברי החבורה הספרותית לא רק בספרות אלא גם בנושאים קרובים כאמנות פלסטית, פילוסופיה, פסיכולוגיה וכדומה.

החבורה הספרותית היא יצירה של המודרניזם אולם שורשיה נעוצים עוד במוסד הסלון הספרותי, שהיה כינוס של חבורת אינטלקטואלים לדיון מפרה בנושאים ספרותיים ופילוסופיים. תופעה שרווחה בתקופת ההשכלה (במאות ה-17 וה-18) בצרפת ובגרמניה. חבורות ספרותיות מודרניות (החל מסוף המאה ה-19) היו מקובלות בעיקר באנגליה, צרפת, רוסיה וגרמניה ומדינות שהושפעו מתרבותן של אלה.

עם החבורות הספרותיות המשפיעות ניתן למנות את קבוצת בלומסברי של הסופרים וירג'יניה וולף וא.מ. פורסטר, הכלכלן ג'ון מיינארד קיינס ואחרים. את החוג שהתקבץ סביב ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר ואת החבורות הספרותיות של הספרות העברית ברוסיה ובארץ ישראל.

ירון גולן

ירון גולן (26 באפריל 1949 – 23 בינואר 2007) היה מבקר ספרות ומו"ל ישראלי.

למרחב

למרחב היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ויצא לאור בין השנים 1954 עד 1971. עורכי העיתון היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים הפרוגרמטיים בעיתון היה ישראל גלילי.

מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) החלה ב-30 בנובמבר 1947. מיד לאחר שתוכנית החלוקה התקבלה בעצרת האו"ם, פתחו ערביי ארץ ישראל בפעולות תקיפה כנגד היישוב היהודי בארץ ישראל כדי למנוע את יישומה. יחידות מתנדבים מטעם הליגה הערבית (צבא ההצלה) חברו לסייע לערבים המקומיים, ובהמשך הצטרפו אליהם גם מתנדבים מן האחים המוסלמים. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת המדינה. למחרת פלשו לארץ ישראל צבאות סדירים של מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. הלחימה בפועל נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה כבר בינואר 1949, אך המלחמה תמה רשמית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה. ישראל ועבר הירדן (ממלכת ירדן של ימינו) ניצחו במלחמה ואילו ערביי ארץ ישראל, כמו גם 'צבא ההצלה', הובסו. צבאות מדינות ערב שפלשו לארץ ישראל, או נטלו חלק בלחימה, ספגו ברובם מכה קשה, במיוחד הצבא המצרי. ארץ ישראל המערבית נחלקה בין: ממלכת עבר הירדן, שכבשה את הגדה המערבית; מצרים, שכבשה את רצועת עזה; ומדינת ישראל, שהרחיבה גבולותיה בתוך ארץ ישראל מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית בהחלטת האו"ם מ-1947. ירושלים, שנועדה להיות בשליטה בינלאומית, חולקה בין ישראל לירדן: הרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבשה במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים; כן נותרה ממלכת ירדן שליטה על שכונות ערביות במזרח העיר, ועל העיר בית לחם, שאף היא נועדה להיות תחת שלטון בינלאומי. בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל.

שיעור ההרוגים במלחמה בקרב כוח המגן העברי, צבא ההגנה לישראל והאוכלוסייה היהודית הגיע לכדי אחוז אחד מכלל אוכלוסיית היישוב. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. אירועים אלה כונו על ידי הערבים בכינוי "הנכבה" (בערבית: النكبة - 'האסון' או 'המכה'). כתוצאה עקיפה של המלחמה, התערער גם מצבם של יהודי ארצות ערב. וכך, מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב, כמעט כל יהודי אותן ארצות, נאלצו או אולצו לעזבן בשנים שלאחר המלחמה.

נתן שחם

נתן שחם (29 בינואר 1925, תרפ"ה – 18 ביוני 2018, ה' בתמוז תשע"ח) היה סופר, עורך, מתרגם ומחזאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות ה'תשע"ב.

ספרות

סִפְרוּת היא שם כולל ליצירות אמנות המובעות באמצעות מילים כתובות. הגדרה מצמצמת יותר קובעת שמדובר ביצירות אמנותיות המובעות בכתב, שלא כמו המוזיקה או הציור שבהן היצירה מובעת באמצעות צליל או צבע. יצירת ספרות בהכרח מייצגת מציאות, בניגוד לאמנויות מופשטות. כמו כן, ביצירת הספרות קיים תמיד מספר המוסר את הדברים, מה שלא קיים באמנויות האחרות. ביצירה ספרותית ישנן דמויות ספרותיות שהן פרי המצאתו של הסופר, כמו בסיפור עם (אגדה), במשל או שהן מציאותיות וקיימות, כמו בביוגרפיה או ביומן. ההגדרה המצמצמת לספרות היא למעשה הגדרתה של ספרות יפה.

ספרות נכתבת בכל השפות, והיא מאפיין תרבותי שקיים ברוב ארצות העולם מאז המצאת הכתב. יש הסבורים כי גם התנ"ך, למשל, הוא יצירה ספרותית.

ספרות ישראלית

ספרות ישראלית היא הספרות שנוצרה במדינת ישראל. הספרות הישראלית נכתבה בעיקר בעברית, אך גם ביידיש, בלדינו, בערבית, ברוסית, ברומנית, באנגלית ועוד.

ההיסטוריה של הספרות הישראלית מעניינת גם משום היותה תוצר של תחיית השפה העברית כשפה מדוברת בעת המודרנית.

הספרות העברית בישראל הייתה המשך ישיר של הספרות העברית שנכתבה בארץ ישראל לפני הקמת המדינה ושל הספרות העברית שנכתבה בתפוצות ישראל ובמיוחד באותן קהילות יהודיות שבניהן עלו לישראל, חלקם או מרביתם. גלי העלייה הגדולים של ראשית המדינה הביאו לישראל ציבור גדול שלא דיבר עברית לפני כן, אך כדי להסתגל לחיים במדינת ישראל, נאלץ ללמוד עברית. מערכת החינוך הישראלית, שפעלה בעברית, האולפנים וכור ההיתוך של צה"ל, הרחיבה בהתמדה את מעגל דוברי וקוראי העברית ובכך יצרו את קהל הקוראים הפוטנציאלי עבור הספרות העברית.

עיתונות מפלגתית בישראל

העיתונות המפלגתית הייתה האשכול המרכזי של העיתונות הכתובה בישראל בתקופת היישוב ועם קום המדינה, לצד העיתונות העצמאית שהיקפה וחשיבותה הייתה נמוכה. כבר מסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 וביתר שאת מאז מלחמת יום כיפור חל פיחות במעמדם כעיתונים בעלי רמת סיקור מהימנה וגבוהה והידרדרות לגירעונות כבדים. נכון ל-2014 קיים מיעוט משמעותי של 5 ביטאונים מפלגתיים בעברית, בתפוצה דלה, כולם דתיים, בנוסף רואים אור ארבעה עיתונים מפלגתיים בערבית.

שורשיה של העיתונות הכתובה בעברית נעוצים עוד בתקופת הישוב הישן ובחברה היישובית של טרום המדינה. העיתונים נולדו כדי לשמש ביטאונים רעיוניים לזרמים חברתיים-פוליטיים בחברה הארצישראלית. מתוך כך נולדה העיתונות המפלגתית כהשתקפות של הזרמים הפוליטיים השונים שרווחו בחברה. המשותף לכל העיתונים המפלגתיים, הוא שהעיתון המפלגתי היה נתון כולו לשליטת הממסד המפלגתי. המפלגה הייתה ממנה את העורך הראשי ואת שאר בעלי המשרות הבכירות בעיתון. בנוסף, נוהלי הפרסום ומדיניותה היו מגויסים לצורכי המפלגה – הסיקור, הפרשנות והפובליציסטיקה.

עיתונות עברית

עיתונות עברית, כלומר עיתונות כתובה בשפה העברית, החלה עם הוצאת כתב העת העברי הראשון, המאסף, בקניגסברג ב-1784. במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נדפסו עיתונים עבריים בתפוצות, בעיקר במזרח אירופה, שהביאו לקוראי עברית מידע, חדשות, דברי ספרות והגות מקוריים ומתורגמים, דיווחים וסקירות בנושאים מגוונים. העיתונות העברית שימשה במה לדיון בנושאים פנים-יהודיים וכלל-יהודיים, בהם (החל בשלהי המאה ה-19) הציונות. היא הייתה כלי ראשון במעלה בתחיית הלשון העברית, הן כזרז לצורך לחדש מילים לשם דיווח על העולם המודרני והן כבמה לפרסום תחדישים. כותבים רבים השתמשו במאמריהם העיתונאיים על מנת להנחיל לציבור מתחדישיהם. מאז יציאת חבצלת על ידי ישראל ב"ק בירושלים ב-1863, ראו אור עיתונים עבריים באופן סדיר בארץ ישראל. במפנה המאה העשרים ירד מאוד מספר העיתונים העבריים במזרח אירופה עקב דלדול קהל היעד של עיתונות זו, ומרכז הכובד של העיתונות העברית עבר לארץ ישראל. עיתונות היישוב היוותה שופר אידאולוגי והתפלגה ברובה לפי קווים מפלגתיים (ע"ע עיתונות מפלגתית בישראל). מגמה זו המשיכה גם בעשורים הראשונים של מדינת ישראל. הליברליזם והאכזבה מהאידאולוגיות לאחר מלחמת יום כיפור הובילו לדעיכת העיתונות המפלגתית ולעלייתה של העיתונות המסחרית, שהובילה לפריחת כתיבה בסגנון ניו-ג'ורנליזם ועיתונות חוקרת לחשיפת שחיתות. פריחת העיתונות הכתובה נבלמה במחצית השנייה של שנות ה-90 עם עליית האינטרנט וההתמודדות עמה בצורת חינמונים.

רבים מראשי הציונות היו גם עיתונאים עבריים, בהם אליעזר בן-יהודה, ברל כצנלסון, נחום סוקולוב, משה שרת, זאב ז'בוטינסקי ורבים אחרים. בישראל קיים חוק שהספרייה הלאומית מחויבת לשמר כל עותק של עיתון שיצא בשפה העברית.

עמוס קינן

עמוס קֵינָן (2 במאי 1927 – 4 באוגוסט 2009) היה סופר, סאטיריקן, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי.

לפני קום המדינה ובמלחמת העצמאות לחם קינן בשורות ארגון לח"י. לאחר מכן היה לפובליציסט ובטורו "עוזי ושות'" בעיתון הארץ מתח ביקורת חריפה על הממסד של מפא"י. בתקופה זו היה מקורב לתנועת הכנענים. בתחילת שנות ה-50 הועמד לדין בחשד שהשליך פצצות אל ביתו של שר התחבורה, דוד צבי פנקס, אך זוכה מחמת הספק. מדצמבר 1953 ועד יולי 1954 כתב טור בשם 'שועלים קטנים' בעיתון "חרות". מ-1954 שהה בצרפת, ושב בשנת 1962. לאחר מלחמת ששת הימים החזיק בעמדות יוניות בנוגע לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. משנות ה-60 עד שנות ה-90 כתב טור שבועי בעיתון ידיעות אחרונות, ובמקביל פרסם מספר ספרים, שהמצליח שבהם הוא הדיסטופיה "הדרך לעין חרוד" הספר מתאר את מדינת ישראל תחת שלטון חונטה צבאית ימנית. קינן עסק אף בציור ובפיסול, בסגנון "עברי" המנסה להיות קשור לתרבות המזרח התיכון הקדום. לצדו של סטף ורטהיימר היה ממייסדי המוזיאון הפתוח תפן ואוצרו הראשון.

צבר (קבוצה אתנית)

צבר הוא מושג שהחל כסלנג והפך לחלק מהשפה העברית התקנית, והוא משמש ככינוי לכל יהודי יליד ארץ ישראל. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע.

המילה נגזרה משמו העברי של הקקטוס האמריקאי הנפוץ בישראל - צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ אך רך ומתוק מבפנים. בנוסף, השוואה זו משמשת כמטאפורה לקליטתו של צמח הצבר במרחב הישראלי, אשר עלתה כה יפה, עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המקום של ארץ ישראל.נכון לשנת 2016, 76% מיהודי ישראל הם צברים, 45% - צברים בדור שני ויותר.

שלילת הגלות

מיתוס שלילת הגלות בתפיסה הרעיונית הציונית, התפיסה הרעיונית הציונית מתייחסת לדחייה תרבותית ומהותית של הגלות כמקום וכתקופה של היהודי הגלותי לעומת הגאולה של שיבת ציון. תפיסה זו באה לידי ביטוי הן בפלגים הסוציאליסטים המהפכניים והן בציונות הדתית אשר ראתה בשיבת ציון ומיזוג הגלויות אתחלתא דגאולה. שלילת הגלות כללה את דחייתן של לשונות היהודים, שנוצרו תוך שימוש בשפות הלועזיות בתפוצות ישראל, כגון היידיש ולדינו.

במקביל למיתוס שלילת הגלות התפתח בציונות מיתוס היהודי החדש.

שלמה ניצן (סופר)

שלמה ניצן (14 בדצמבר 1921 – 26 בפברואר 2006) היה סופר עברי, מתרגם ועורך.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.