סופרוניוס

סוֹפְרוֹנְיוּסיוונית: Σωφρόνιος;‏ 560, דמשק - 11 במרץ 638, ירושלים) היה הפטריארך של ירושלים בראשית המאה ה-7, בסוף תקופת השלטון הביזנטי, בעת הכיבוש הפרסי הקצר ובתחילת התקופה המוסלמית המוקדמת לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל.

זכרונותיו מהווים מקור היסטורי חשוב ביותר לתקופה זו.

סופרוניוס
Σωφρόνιος
Sophronius of Jerusalem
637

שנת 637 היא השנה ה-37 במאה ה-7. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

האסלאמיזציה של ארץ ישראל

האסלאמיזציה של ארץ ישראל היא תהליך שהחל לאחר הכיבוש האסלאמי של ארץ ישראל בשנת 640 לספירה בו הפכו המוסלמים לרוב בקרב תושבי ארץ ישראל בין המאה התשיעית לתקופה הממלוכית (1516-1250). עד שהייתה לרוב, האוכלוסייה הערבית-מוסלמית נמנתה על השכבה השלטת.

תהליך האסלאמיזציה התאפשר בזכות הגירה של מוסלמים לארץ ישראל, התאסלמות של מקומיים (אם כי אין ידיעות על התאסלמות המונית של תושבי הארץ הלא-מוסלמים) וכן עקב התכווצותה של האוכלוסייה המקומית כתוצאה מחורבן מסעות הצלב ומגפת המוות השחור.

הירונימוס

סופרוניוס אוסביוס הירונימוס (בלטינית: Eusebius Sophronius Hieronymus‏)

(24 במרץ 342 - 30 בספטמבר 420) היה מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר הוולגטה - תרגום התנ"ך והברית החדשה ללטינית.

לאחר מותו הוכרז הירונימוס כקדוש נוצרי.

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל

הכיבוש הערבי של ארץ ישראל התרחש במאה השביעית, לאחר שכוח חדש הופיע על במת ההיסטוריה של המזרח התיכון: דת האסלאם. לאחר התבססות בחצי האי ערב פנו יורשיו של הנביא מוחמד, הידועים בשם "ראשידון", נגד האימפריה הביזנטית ויריבתה הוותיקה האימפריה הסאסאנית. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-7 כבשו המוסלמים את כל אזור הלבנט בסדרת מהלומות מהירות, חדרו לאסיה הקטנה ויצרו את האימפריה המוסלמית.

הצבאות המוסלמים בחרו את ארץ ישראל כאזור העימות עם צבא האימפריה הביזנטית והחל משנת 630 פשטו גדודים ערבים-מוסלמים על אזורי הספר והתנגשו עם חיל המצב הביזנטי. כישלונות ראשונים לא ריפו את ידי הפולשים והצלחות מקומיות הגבירו את נחישותם. סדרת קרבות, ששיאה הגיע בניצחון מכריע בקרב הירמוך, הביאה להתמוטטות המערך הביזנטי, לכיבוש כל ארץ ישראל ולפתיחת השערים לכיבוש מצרים מדרום וארמניה מצפון.

היכולת של האימפריה והמערכת הצבאית הביזנטית לעצור את הפלישה הייתה מוגבלת ביותר ולא זכתה לתמיכה של האוכלוסייה המקומית, לפיכך התמוטט מערך ההגנה הביזנטי בקלות יחסית ואפשר לצבאות מוסלמים להשתלט על סוריה ועל ארץ-ישראל.המקורות הערביים הקדומים חלוקים ביניהם על פרטים רבים הנוגעים לסדרת הקרבות ומהלך כיבוש הלבנט על ידי הצבאות המוסלמיים, התאריכים, הנפשות הפועלות ומקומם המקורב של האירועים משתנים ממקור למקור. ההיסטוריה המבולבלת והמעורפלת נתגבשה בכרוניקות שנתחברו במרוצת המאה התשיעית על בסיס סיפורים שמקורם במחצית השנייה של המאה השמינית - כחמישה דורות לאחר המאורעות עצמם. במשך הזמן הארוך הזה נתערבבו מסורות אלו באלו, פרטים נשכחו ואת מקומם תפסו סיפורי גבורה מן הרפרטואר הרומנטי של מלחמות השבטים הערביים.

המאה ה-7

המאה ה-7 היא התקופה שהחלה בשנת 601 והסתיימה בשנת 700. זוהי המאה השביעית של המילניום הראשון. מאה זו נחשבת לתחילתם של ימי הביניים במזרח התיכון, והאירוע המשמעותי בתקופה זו הוא ייסוד האימפריה המוסלמית בעקבות כיבושי הערבים, אשר כבשו כליל את האימפריה הסאסאנית וחלקים גדולים מהאימפריה הביזנטית והביאו את האסלאם לכל רחבי המזרח התיכון וחלקים מאירופה.

במערב אירופה התבססה השושלת הקרולינגית שמרכזה בצרפת שהחליפה את השושלת המרובינגית. נציגה המפורסם ביותר של השושלת הזאת הוא קארל הגדול, מייסד האימפריה הרומית הקדושה בראשית המאה ה-9.

בדרום אמריקה המשיכה לפרוח תרבות המאיה שהייתה בתור הזהב שלה. בסין עלתה שושלת טאנג ואילו המשיך המאבק בין המדינות השונות על השליטה בתת-היבשת.

הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים

הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית וכנסיית הקדושים הלנה וקונסטנטינוס המכונה גם "המנזר היווני" (ביוונית: Πατριαρχεῖον Ἱεροσολύμων, בערבית: كنيسة الروم الأرثوذكس في القدس) היא מקום מושבם של הפטריארך הנוצרי-יווני-אורתודוקסי בירושלים של הסינוד הכנסייתי ושל צוות הניהול של הפטריארכיה ונכסיה, הפטריארך הנוכחי (נכון ל-2011) הוא הפטריארך תיאופילוס השלישי מירושלים. הפטריארכיה מייצגת את הקהילה הנוצרית הגדולה במדינת ישראל, ורוב בני הקהילה הם ערבים.

הפטריארכיה, שתוארה המלא הוא "פטריארכיית עיר הקודש ירושלים וכל פלסטין, סוריה, מעבר לנהר הירדן, כנא שבגליל, וציון הקדושה", שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי בעיר העתיקה משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בארץ ישראל, בממלכה הירדנית ההאשמית ובחצי האי סיני.

על פי מסורתה, ראשיתה של הפטריארכיה בימיו של ישו, כאשר אחיו, יעקב הצדיק היה ראש הקהילה הנוצרית בירושלים ויורשיו בתפקיד המשיכו לשאת בתואר הבישוף של ירושלים. אחרי ועידת כלקדון וכחלק מהחלטותיה מונה הבישוף של ירושלים יובנליס, כפטריארך במעמד עצמאי (אוטוקפלי)

ראשית המתחם שבו שוכנת הפריארכיה כיום במאה ה-13, כמנזר על שם קונסטנטינוס והלנה (דיר א-רום, בערבית: كنيسة الروم الأرثوذكس في القدس). באתר שכן בעבר המנזר הביזנטי ספדיו, אשר בנתה פלוויה יוליה הלנה. רוב המבנים הנוכחיים נבנו מהמאה ה-17 ואילך. מתחם הפטריארכיה מכיל 6 כנסיות (הכנסייה הראשית – כנסיית קונסטנטין והלנה, בה עורך הפטריארך את המיסות. כנסיית טקלה הקדושה. קתדרלת סנט ג'יימס הקרוי על שם יעקב, אחי ישו. כנסיית דמטריוס הקדוש. כנסיית מריה מגדלנה, כנסיית ארבעים הקדושים המעונים של סבסטיה מנזר סנט ניקולאס מהמאה ה-14 ובו מוזיאון הפטריארכיה המכיל, לפי המסורת, פיסה מצלבו של ישו, ואת הפירמאן שניתן לפטריארך סופרוניוס, משרדים, מעון הפטריארך, בית הדין של העדה, דרגומן, אכסניה, בית דפוס, ספרייה עשירה המכילה כרכים שהיו בעבר במנזר המצלבה ובמנזר מר סבא.

עד מותו בדצמבר 2000 עמד בראש הפטריארכיה של ירושלים דיאודורוס קריבליס. באוגוסט 2001 נבחר כיורשו אירינאוס הראשון, שקיבל את הכרת הממשלה באפריל 2004. אולם החל מדצמבר 2007 מכהן תיאופילוס השלישי כפטריארך, לאחר שממשלת ישראל הכירה בהחלטה של הסינוד הקדוש מאוגוסט 2005 להדיח את אירינאוס ולבחור בתיאופילוס במקומו, דבר חסר תקדים והראשון בהיסטוריה של הפטריארכיה. העברת הכהונה מאירינאוס לתיאופילוס לוותה בפניות רבות לבית המשפט לביטול המינוי, אולם כולן נדחו. מאז 2007 כלוא אירינאוס בביתו ואינו יוצא ממנו.

התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל

התקופה הערבית הקדומה בארץ ישראל (מכונה גם התקופה המוסלמית הקדומה) תחילתה בשנת 638, כאשר האימפריה הביזנטית ששלטה בארץ ישראל נחלה תבוסות צבאיות קשות. השבטים הערבים שפשטו מחיג'אז לארץ ישראל וסוריה בהנהגת החליפים אבו בכר ועומר הכריעו את החילות הביזנטיים לבסוף בשנת 641.

הכיבוש והשלטון הערבי בארץ ישראל נמשכו 458 שנים, עד לנפילת ירושלים בידי הצלבנים בשנת 1099, לאחר מצור בן חמישה חודשים. שלשה ימים טבחו הצלבנים בערבים וביהודים תושבי ירושלים. בכך הסתיימה התקופה הערבית הקדומה.

השלטון בזמן התקופה הערבית נחלק בין בית אומיה, בית עבאס, הסלג'וקים וכן הפאטימים וכן שושלות טורקיות קצרות יותר (שושלת טולון והשושלת האיח'שידית). התקופה הערבית השנייה החלה עם כיבוש ירושלים בשנת 1187 על ידי צלאח א-דין, אשר התיר לחיל המצב הצלבני לעזוב את העיר ללא פגע, בניגוד לטבח שהצלבנים עשו בעת כיבוש העיר. התקופה הסתיימה עם נפילת ירושלים לידי הממלוכים בשנת 1260.

חוזה עומר

חוזה עומר (בערבית: اَلْعُهْدَة العُمَرِيَّة - "אלעַהְדַה אלעֻמַרִיַה") הוא חוזה הכניעה של ירושלים לכובשים המוסלמים שנערך, על פי המסורת המוסלמית והנוצרית, בין הח'ליפה המוסלמי עמר בן אלח'טאב לבין פטריארך ירושלים סופרוניוס, ככל הנראה בשנת 638, בעת כיבוש ירושלים על ידי המוסלמים.

חוזה עמר

האם התכוונתם ל...

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת

התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים, עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.

שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.

לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז חורבן בית שני. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.

כיבוש ירושלים בידי הפרסים

כיבוש ירושלים בימי הפרסים בשנת 614 על ידי כוסרו השני, מלך פרס, גרם להפסקה קצרה בשלטון הנוצרי-ביזנטי על העיר. הפרסים לא הצליחו לשמור על כיבושם לאורך זמן. כיבוש העיר היה חלק ממסעו של כוסרו להחלשת האימפריה הביזנטית ולהעשרת אוצר הממלכה הפרסית.

מוחמד

מוחמד בן עבדאללה בן עבד אל-מוטלב, הידוע כמֻחַמַּד (בערבית: مُحَمَّد, להאזנה (מידע • עזרה), 570 בערך – 8 ביוני 632) הוא מייסד דת האסלאם. נחשב במסורת המוסלמית לאחרון ולחשוב ביותר מבין הנביאים. פירוש השם בערבית הוא "מהולל" או "מפואר". מכונה בפי המוסלמים לפעמים גם "מאוולאנא" (בערבית: مَوْلَانَا, תעתיק מדויק: מולאנא) אך השם הנפוץ יותר הוא "רסוּל אללה" (בערבית: رَسُول الله, "שליח האל") או פשוט "אַ(ל)נַּבִּי" (ערבית: اَلنَّبِيّ, "הנביא").

מנזר מר סבא

מר סבא (דַיְר מַאר סַאבַּא בערבית) הוא מנזר יווני-אורתודוקסי הבנוי על צוק במדרון נחל קדרון שבצפון מדבר יהודה בתחומי שטח C, אולם דרך הגישה אליו ברכב עוברת בשטח A, בכפר הפלסטיני עבידיה. ניתן לגשת למנזר באמצעות הליכה/רכיבה על אופניים/נסיעה ברכב שטח מהכביש שבבקעת הורקניה. המנזר נקרא על שם מייסדו, הנזיר סבאס, ופעיל כמעט ברציפות זה כ-1,500 שנים. סבאס, שפעל במשך כ-50 שנה להקמת מיסיונים ומנזרים בארץ ישראל, היה הדמות החשובה מבין נזירי המדבר של התקופה הביזנטית, והיה גם בעל השפעה רבה על הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון.

מנזר מר סבא ידוע בטיפיקון שלו, סידור הנחיות בדבר התפילות והטקסים של הכנסייה האורתודוקסית, שהוכר כטיפיקון הסטנדרטי הראשון. טיפיקון זה ריכז את אורחות החיים, התפילה והמנהגים של הנזירים המוקדמים בארץ ישראל, במצרים ובאסיה הקטנה, והורחב ועודכן במאה ה-7 ובמאה ה-8. בשל קרבתו של המנזר לירושלים, כונה לעיתים טיפיקון המנזר בשם "טיפיקון ירושלים". טיפיקון המנזר הגיע לקונסטנטינופול, ושימש כבסיס לגלגוליו הרבים של הטיפיקון האורתודוקסי עד ימינו.

מסגד עומר

מסגד עוּמר (בערבית: مسجد عمر) הוא מסגד שנמצא ממול לכניסה הראשית (דרומית) לכנסיית הקבר הקדוש ברובע הנוצרי בירושלים.

על פי המסורת, לאחר שירושלים נכבשה על ידי המוסלמים הוזמן הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב על ידי הפטריארך סופרוניוס לבקר בכנסיית הקבר הקדוש. על פי מסורת זו, כשהגיע זמן התפילה הציע הפטריארך לח'ליף להתפלל בכנסייה, אולם הח'ליף סירב, כדי שהמקום לא יהפוך למקום קדוש גם למוסלמים, ויפתח פתח לסכסוכים ומלחמות על המקום, ויצא להתפלל מחוץ לכנסייה. יש לציין כי באותה תקופה הייתה הכניסה אל הכנסייה מצד מזרח. ואמנם, קיימת סברה כי מסגד עומר הראשון הוקם במקום בו התפלל הח'ליף, דהיינו ממזרח לכנסיית הקבר.

המסגד הנוכחי הוקם בשנת 1193 על ידי הסולטאן אל-מליכ אל-אפד'ל עלי, בנו של צלאח א-דין, על יסודותיו של בית חולים צלבני, כדי להנציח את תפילת הח'ליף עומר. המסגד נמצא ממול (מדרום) לכניסה הנוכחית של כנסיית הקבר. צריח המסגד חודש לאחרונה בשנת 1458 לאחר רעידת אדמה שפקדה את העיר.

אין לבלבל את המסגד הזה עם כיפת הסלע המצויה על הר הבית וקרויה על ידי רבים בטעות בשם "מסגד עומר". עומר אמנם בנה על הר הבית מסגד, אך לא הייתה זו כיפת הסלע, אלא מסגד אל-אקצא, שהיה אך מבנה דל עשוי עץ, שלאחר כ-60 שנה הוחלף במבנה גדול ומפואר. (הערה: אחד מהאגפים במבנה מסגד אל-אקצא נושא אף הוא את השם "מסגד עומר").

נאום יוהנסבורג

נאום יוהנסבורג היה נאום שנשא יאסר ערפאת בעיר הדרום אפריקאית יוהנסבורג ב-10 במאי 1994, בנוגע להסכמי אוסלו, בערך חצי שנה לאחר חתימתם. בנאום התייחס ערפאת בנחרצות אל ירושלים כבירת פלסטין הנצחית, טען כי יש להמשיך בג'יהאד עד כיבוש ירושלים, ושהסכמי אוסלו שווים במשמעותם להסכם חודייביה, הסכם שביתת אש שחתם הנביא מוחמד עם שבט קורייש, לפני שטבח בהם.

ניתן לראות את הנאומים המוקלטים בטלוויזיה הירדנית בהם ערפאת אמר כי אוסלו הוא לא יותר מחלק בתוכנית השלבים של אש"ף לכיבוש "פלסטין" ואת נאום יוהנסבורג כדי לטעון כי כוונותיו האמיתיות של ערפאת בחתימת ההסכם לא היו מטרות שלום.

ניקולאוס איש דמשק

ניקולאוס איש דמשק (ביוונית: Νικόλαος Δαμασκηνός;‏ 64 לפנה"ס - תחילת המאה ה-1 לספירה) היה סופר יווני, פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית והיסטוריון החצר של המלך הורדוס.

עומר בן אל-ח'טאב

עֻמַר בִן אלְחַ'טַּאב (בערבית: عمر بن الخطّاب; 586-644) היה הח'ליפה השני, שלט בשנים 644-634. עלה לשלטון לאחר מותו של אבו בכר. קברו נמצא במסגד הנביא באל-מדינה.

עומר נחשב למייסד האימפריה המוסלמית. הוא השלים את ההשתלטות על חצי האי ערב, לחם נגד הביזנטים וכבש את ארץ ישראל, סוריה, עיראק ומצרים. עומר היה כובש ירושלים, ומסגד עומר ברובע הנוצרי בירושלים קרוי על שמו.

לפני מותו מינה אבו בכר את עמר בן אלח'טאב כיורש הח'ליפות. דרך זו של העברת השלטון, המכונה "עהד" (عهد), לא הייתה נפוצה בתרבות הערבית של הימים ההם. מינוי יורש לשליט נעשה בדרך-כלל באמצעות מועצה ("שורא") או על-פי קרבת משפחה. על-פי המסורת השיעית, המינוי היה פסול שכן הוא חסם את הדרך לעלייתו של עלי בן אבי טאלב, יורשו הלגיטימי של מוחמד בעיני השיעים, כשליט על המוסלמים. בספרות השיעית כונו אבו בכר, עומר ועת'מאן בשם "גונבי הח'לאפה" כי לטענתם גזלו אותה מיורשה החוקי, עלי.

שנות ה-30 של המאה ה-7

שנות ה-30 של המאה ה-7 היו העשור הרביעי של המאה ה-7, החלו ב-1 בינואר 630 והסתיימו ב-31 בדצמבר 639.

תיאודוסיוס ראש המנזר

תיאודוסיוס ראש המנזר (לטינית: Theodosius the Cenobiarch; ‏423 - 11 בינואר 529) היה נזיר, אב מנזר, וקדוש.

המקורות למידע על חיי תיאודוסיוס הם כתביו של תלמידו תיאודורוס ושל קירילוס מסקיתופוליס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.