סומייל

סומייל או אל-מסעודיה (ערבית: صميل או المسعوديّة ; מתועתק גם כ"צומייל", "צומיל" או "סומיל"[2]) היה כפר ערבי שהתקיים במישור החוף, והחל משנות ה-30 נכלל בעיר תל אביב. תושביו, מהגרים, רובם פלאחים מצרים - חמולת צראפי וחמולת דג'אברה (אבו ג'ברא), מעוטם בדווים מחצי האי סיני ובודדים, חורנים מן החורן.[דרוש מקור] לאחר מלחמת העצמאות ועזיבת תושביו התיישבה בשטחו אוכלוסייה יהודית. נראה כי מקור שמו של כפר סומייל בא מהמילה הערבית "צומיל", שפירושה אדמה יבשה; ישנם הרואים בכך רמיזה למיקומו של הכפר על רכס הכורכר הרם, אשר שרידיו עדיין ניכרים בפינת רחוב ארלוזורוב ורחוב אבן גבירול שבתל אביב.

סומייל (יישוב לשעבר)
HPIM2097
נוף ממגדל המאה דרומה: שרידי כפר סומייל בצומת הרחובות ארלוזורוב ואבן גבירול בתל אביב, 2004 (ברבע התחתון השמאלי של התמונה)
טריטוריה המנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז לוד
נפה נפת יפו
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד מחציתה השנייה של המאה התשע עשרה
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 25 בדצמבר 1947
יישובים יורשים תל אביב
דת מוסלמים
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 850[1] (1945)
קואורדינטות 32°05′07″N 34°46′54″E / 32.08527778°N 34.78179167°E 
אזור זמן UTC +2
(למפת תל אביב רגילה)
Tel Aviv map-plain
 
סומייל
סומייל

הכפר הערבי

בדומה לשאר הכפרים הערבים בסביבה, גם כפר סומייל מוקם על אחת מבמות רכס הכורכר, לצד הדרך היוצאת מיפו ומובילה צפונה. ממיקומו הגבוה שלט הכפר על השדות החקלאיים והפרדסים אשר הקיפו את הכפר ואשר בהם עבדו תושביו. בתקופות הקטיף ואיסוף התבואה, התיישבו לצד הכפר שבטים בדווים במחנות אוהלים, וכך התמלאו החושות הרבות אשר היו פזורות סביב לכפר בכוחות סיוע בעבודות השדה. את מתיהם קברו אנשי הכפר בבית הקברות 'עבד אל נבי', בתחומי גן העצמאות.

כפר סומייל זכה לתנופה משמעותית בראשית המאה העשרים. על פי נתוני הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל, מנתה בשנת 1870 אוכלוסיית הכפר 104 נפשות ששכנו ב-23 מבנים. בשנת 1922, מנתה אוכלוסיית הכפר 449 נפשות ששכנו ב-56 מבנים, ובשנת 1931 – 651 נפשות ששכנו ב-72 מבנים. על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945 מספר התושבים היה 850. בסקר לא ניתנו נתוני שטח. חוקר תולדות ארץ ישראל דן יהב רואה בגידול זה, גידול התואם את גידולה של האוכלוסייה הערבית בארץ בתקופה הנידונה, וכזה המעיד על גידול טבעי בעיקרו[3]. מאידך הגאוגרף פרופסור משה ברוור, במחקרו, "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל"[4] שעסק בהגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף, הגיע למסקנה שלפחות שליש מהגידול במספר הערבים תושבי מישור החוף בתקופת המנדט מקורו בהגירה ממצרים. כמו כן הגיע ברוור למסקנה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף לא נבע מריבוי טבעי או כתוצאה מהגירה פנימית של ערבים שעזבו את כפריהם בגליל ובשומרון והשתקעו באזור החוף היכן שאפשרויות התעסוקה היו טובות יותר. ב-9 בספטמבר 1940 הפציץ חיל האוויר האיטלקי את סומייל וגרם להרג של שבעה מתושביו.

בשנת 1884 הגיעו דוד ושרה איטה פלמן ומשפחתם לכפר וקנו 40 דונם על מנת להקים חווה חקלאית, הקרקע בחלקה הייתה נטועה פרדס. שמה של החווה לא ברור ומשתנה ממקור למקור בין השמות "גינת דוד" "נחלת דוד" "פרדס פלמן" ו"פרדס סומייל". אב המשפחה נפטר זמן קצר לאחר הגעתם אולם אשתו סירבה לנטוש את המקום והפרדס הפך תוך שנים ספורות לרווחי. תושבי יפו היהודים ביקרו בגינת דוד על מנת ללמוד איך לגדל הדרים. בשנת 1878 הוקמה פתח תקווה וההרכבות לפרדסי פתח תקווה נקנו מגינת דוד. בשנת 1936 מכרה שרה-איטה את הפרדס לקבלני בניין תל אביביים, כפי שעשו אחרים מתושבי הכפר[5]. בשנת 1931 הוקם בית ספר יסודי קטן לבנים בכפר.

במהלך שנת 1947 החלו תושבי הכפר הערביים לנטוש את בתיהם ולהשכירם לתושבים יהודים. ערב פרוץ מלחמת העצמאות, החלה בריחה המונית של שאר תושבי הכפר. הבריחה נעשתה מתוך כוונה לשוב אל הבתים, כך שהבורחים לא לקחו עימם מטלטלים רבים ולא עזבו בהיסטריה גדולה. רוב אוכלוסיית הכפר עזבה למרכזי אוכלוסייה ערבית כדוגמת יפו ולוד[6].

השכונה הישראלית

עם עזיבתם של יושבי הכפר הערביים נתפסו בתיהם על ידי תושבים יהודים, ברובם אותן משפחות אשר שכרו חדרים צרים בקומות התחתונות, ומצאו בכך הזדמנות להגדיל את דירותיהם. מקצת מתושביו החדשים של הכפר הגיעו מיפו הערבית, שממנה נמלטו עם פרוץ המלחמה. אל כל אלה התווספו עולים חדשים, והיו בהם שהתגוררו במגורים ארעיים, דוגמת לופטים ("ליפטים") מעץ, ששימשו קודם לכן כמכולות להובלה ימית. באפריל 1948, דווח ש-360 משפחות שוכנו בסומייל ובכפר ג'מאסין אל ע'רבי הסמוך[7]. בדצמבר 1949 דיווחה עיריית תל אביב כי בשכונה גרים 400 איש ב-55 בתים והיא לא חוברה לרשת המים העירונית[8].

פלישה זו של תושבים לבתי הכפר הנטושים נעשתה תוך העלמת עין מצד מוסדות המדינה והעירייה, אשר ממילא לא מצאו פתרון דיור אחר לעולים הרבים שהגיעו למדינת ישראל עם הקמתה. מאידך גיסא לא הוקנו לתושבים זכויות קניין במקרקעי השכונה.

סומייל, בדומה לשאר הכפרים הערביים ששכנו באזור העיר תל אביב (דוגמת הכפרים שייח מוניס אשר על אדמותיו הוקמו באותה העת שכונת רמת אביב ואוניברסיטת תל אביב, או סלמה, שלצדו שכנה שכונת התקווה) הפך למשבצת מרובעת, מוקפת (מצפון, בכיוון השעון) ברחובות ז'בוטינסקי, בן-שפרוט, ארלוזורוב ואבן-גבירול. הממסד התעלם כמעט לחלוטין מהשכונה המתהווה, תשתיות לא תוחזקו, לא נסללו בו כבישים ומדרכות, לא הוקמו בו מוסדות ציבור וכן לא ניתנה לתושבים התחושה כי זהו ביתם הקבוע. עם זאת, ילדי השכונה למדו בבתי הספר הסמוכים - בית החינוך "הר-נבו" (היום בתי הספר "מצדה" ו"יחדיו") ובית הספר "אלחריזי".

בשנת 1962, הוצא לראשונה על ידי עיריית תל אביב צו פינוי למספר משפחות מתושבי הכפר. משפחות אלו ישבו בבתים אשר שכנו במקום שיועד להרחבת צירי התנועה שברחובות ארלוזורוב ואבן גבירול, והפיכתם מרחובות חד נתיביים לרחובות מרכזיים דו נתיביים.

ב-12 בספטמבר 1962 באו לשכונה שוטרים בלווית פקידי ההוצאה לפועל, על מנת לבצע צו פינוי נגד אחד מתושבי השכונה. תושבי השכונה חשו לעזרתו של המפונה תוך גילוי התנגדות פיזית. השוטרים הגיבו להתנגדות זו ביד קשה. האירוע צולם על ידי צלם של יומן כרמל - הרצליה. קטע בן דקה אחת ביומן שעמד בפני הקרנה, תיאר את האירוע ובין היתר הראה כיצד נגררה אשה בידיה וברגליה ותוך כדי כך שמלתה הופשלה ורגליה נחשפו. המועצה לבקורת סרטים ומחזות פסלה קטע זה להקרנה ונימקה זאת בכך שהקטע "פוגע בטעם הטוב וכן משום שאינו משקף את הבעיה בכללותה ועל כן עלול הוא להטעות את דעת הציבור ולפגוע בו". חברת "אולפני הסרטה בישראל בע"מ", בעלת היומן, הגישה עתירה לבג"ץ נגד הפסילה. בדיון הופיעו בין באי כוח העותרת עורך הדין שמואל תמיר ומטעם המשיבה עורך הדין מישאל חשין. בית המשפט, ברוב דעות, קיבל את העתירה והתיר את הקרנת הקטע, בפסק דין תקדימי (בג"ץ 243/62) שקבע כללים לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת בישראל.

עם הרחבת נתיבי התחבורה ברחובות המקיפים את מתחם הכפר, נהרסו חלקים של שולי הכפר, מכל צדדיו, ויושרה הקרקע, כך שגם מאפייניו הטופוגרפיים של המקום כמעט ונעלמו מהעין. מספר מבני מגורים נוספים פונו ונעקרה צמחייה. בצידו המזרחי של המתחם הוקם בשנות ה-70 בית הכנסת היכל יהודה המשמש את קהילת יהודי סלוניקי. בחלקו הדרום-מזרחי הוכשר מגרש חנייה גדול.

מגדל המאה

31.03.09 Tel Aviv 094 Hame'ea Tower
מגדל המאה ובתים מן הכפר לידו

מגדל המאה הוא מגדל משרדים בן 21 קומות המתנשא לגובה של 71 מטר, ואשר ניצב בסומייל ברחוב אבן גבירול 124. בתחילה הוקמו רק קומות הבסיס המוארך שמתחת למגדל, ובהן שכנו משך שנים חנות השקם, חניון עילי, ומרכז הבאולינג הראשון בישראל. לאחר מכן נוספה הקומה הרביעית של מבנה הבסיס וקומות החניה שבו הפכו לקומות משרדים. לבסוף הוקם המגדל. למעט פיר המעליות הבולט מקו החזית הדרומי של המגדל, עשויה המעטפת החיצונית שלו מריבועים שחורים ובהירים היוצרים דוגמה של זרימה אלכסונית.

עתיד השכונה

ריבוי בעלויות הקרקע הקיים במתחם, הקשה באופן משמעותי על ההתנהלות ועל התכנון במתחם. אך בשל מפנה אשר חל בשנת 1996, בו גובשו וחברו יחדיו בעלי הקרקע והיזמים עם העירייה, החלה לקרום עור וגידים תוכנית מתאר חדשה למתחם. תוכנית זו ייעדה את עיקר השטח לצורכי מגורים, בתוספת מסחר לאורך הצירים הראשיים. בתחרות אדריכלים על תכנון מתחם סומייל זכו יחדיו משרדי האדריכלים יער וגולדנברג-בוכמן. הצעותיהם, אשר כונו בפי מנהל ההנדסה של עיריית תל אביב בחוות הדעת הראשונית כ-"אי הררי בלב ים", כללו צמצום של יחידות הדיור במתחם לכ-1,700 יחידות בלבד המשתרעות על פני 137,500 מ"ר, בנוסף לשטחי משרדים ומסחר בהיקף של 10,000 מ"ר. כמו כן, אם תוקם מערכת הסעת המונים בסמוך לפרויקט, יוקטנו על פי התכנון תקני החניה וייתוספו לפרויקט עוד 400 יח"ד בשטח של עד 44,000 מ"ר ו-12,000 מ"ר שטחי שירות. בשנת 2006 הופקדה תוכנית מתאר חדשה למתחם (תוכנית 2988) המייעדת את השטח למגורים ולמסחר. בנוסף מבקשת התוכנית לשנות את שם המתחם מ"סומייל" ל"סמל".

Gymnasia skyview2
תצלום אווירי של שטח הכפר סומייל והאזור שסביבו ב-2006
כפר-סומייל

תושב הכפר הערבי, בביקור לימודי במקום, מצביע על בית ילדותו, מרץ 2006

SUMEIL

סומייל: מראה מרחוב אבן גבירול

SUMEIL003

בית הכנסת בלב סומייל, אשר שימש על פי עדויות כמסגד הכפר עד לשנת 1948, ביולי 2007. מאחוריו נראה חלקו התחתון של מגדל המאה

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ נתוני סקר הכפרים 1945, Sami Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970 דפים סרוקים באתר פלסטין רממברד
  2. ^ דוד גרוסמן, הכפר הערבי ובנותיו, הוצאת יד יצחק בן־צבי ירושלים, 1994 עמ' 155.
  3. ^ דן יהב: יפו כלת הים, הוצאת תמוז, 2004
  4. ^ מרחבים 2, קובץ מרחבים בגאוגרפיה של ארץ ישראל והמזרח התיכון, 1975, 72-81
  5. ^ הימים היפים, שלמה שבא, 1972
  6. ^ דיוויד סלע, ‏70 שנים אחרי, באתר ישראל היום, 29 דצמבר 2017
  7. ^ 3480 משפחות פליטים נרשמו עיריית תל אביב, המשקיף, 23 באפריל 1948
  8. ^ שכנות-הספר של תל־אביב, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בדצמבר 1949
1962 בישראל

1962 בישראל הייתה השנה בה חגגה 14 שנה מיום היווסדה.

אסותא מרכזים רפואיים

אסותא מרכזים רפואיים בע"מ היא חברה בבעלות מכבי שירותי בריאות, המנהלת ארבעה בתי חולים פרטיים בתל אביב, בראשון לציון, בחיפה ובבאר שבע, בית חולים ציבורי באשדוד, ושלוש מרפאות - בדרך השלום שבתל אביב, באשדוד וברעננה, ובהן מכון להפריה חוץ גופית. ראשיתה של החברה בבית חולים פרטי בשם "אסותא", שנוסד בשנת 1934 בתל אביב. החברה מספקת גם שירותי רפואה פרטית בתשלום. בית החולים המרכזי של החברה נמצא באזור תעשייה עבר הירקון בתל אביב.

בית הכנסת היכל יהודה

בית הכנסת היכל יהודה, הידוע גם כבית הכנסת רקנאטי, הוא בית כנסת הממוקם ברחוב מנחם בן סרוק 13 בתל אביב, בסמוך למגדל המאה ובשטחו של הכפר ההיסטורי סומייל. הוא מזוהה עם קהילת יהודי סלוניקי בעיר.

בין הוגי הרעיון להקמת בית תפילה לשארית הפליטה של יהדות סלוניקי שעלו לישראל לאחר השואה, היה יו"ר ועד הקהילה בארץ, איש העסקים אברהם שמואל רקנאטי, שהיה בעבר סגן ראש העיר סלוניקי. לאחר כמה עשורים בהם התפללו אנשי הקהילה בתל אביב במספר בתי כנסת, בהם "שמחה הדר קודש", ובית הכנסת "ר' שלמה אבן גבירול", הקצתה עיריית תל אביב לוועד הקהילה את המתחם ברחוב בן סרוק.

ב-1975 התקיים טקס הנחת אבן הפינה במעמד ראש העיר שלמה להט. רקנאטי השיג מימון ותרומות לבניית בית הכנסת, בעיקר מבני משפחת רקנאטי וממשפחתו של משה קרסו. המבנה נחנך בשנת 1979, זמן קצר לאחר מותם של אברהם שמואל רקנאטי ושל אדריכל המבנה יצחק טולדנו (אדריכל נוסף היה אהרון חיים רוסו). בית הכנסת נקרא על שם אחיו וגיסתו של רקנאטי, יהודה ליאון רקנאטי ורעייתו מטילדה.

בבית הכנסת כ-600 מושבים, מהם 200 בעזרת הנשים. הוא מעוצב בסגנון ייחודי, הנראה כצדפה. עיצוב המבנה אכן מסמל צדפים מחופיה של סלוניקי. הבחירה בצדף נעשתה כיוון שהוא העצם היחיד בטבע שכל צלעותיו מתכנסות למקום אחד, כאשר בבית הכנסת הצלעות מתכנסות אל עבר ארון הקודש. החזית הצפונית של המבנה עשויה מבטון חשוף, שהגה ועיצב הצייר יחזקאל קמחי, ובשיטה מיוחדת שפיתח שילב בתבליט פסוקים וסמלים יהודים דוגמת המנורה ומגן דוד. בחלונות הותקנו ויטראז'ים צבעוניים המתארים את השבת ואת חגי ישראל.

בבית הכנסת מתקיימת כיום פעילות קבועה של תפילות, הרצאות, חוגים ושיעורים. התפילות הן בנוסח הספרדים, וקהל המתפללים כולל בנוסף על יוצאי סלוניקי גם יהודים ספרדים מקהילות אחרות ואף מעט אשכנזים. בית הכנסת היה פעיל בהוצאת מחזורים בנוסח יהודי סלוניקי וכן בהוצאת האלבום המוזיקלי מחזור סלוניקי.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוא הגוף שעסק בצנזורה על סרטי קולנוע ומחזות בישראל, מאמצע שנות התשעים תפקידו הוא בעיקר מתן סיווג צפייה לסרטי קולנוע.

המועצה לביקורת סרטים ומחזות הוקמה מכוחם של שני חיקוקים מנדטוריים, פקודת סרטי הראינוע ופקודת ההצגות הציבוריות (ביקורת), שנקבעו בשנת 1927.

במועצה חברים 14 נבחרי ציבור, והיא פועלת במסגרת משרד הפנים.

העלייה הראשונה

העלייה הראשונה היא גל העלייה משנת תרמ"ב (1881), עד שנת תרס"ד (1904). בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל כ-26,000 נפש. במשך התקופה באו אליה עולים רבים ממגוון מדינות ביבשות אירופה, אפריקה ואסיה. בסיומה, נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ כ-55,000 נפש.

תקופת העלייה הראשונה נקראה כך בשל ממדיה הגדולים, ובזכות הצלחתם של העולים לממש לראשונה התיישבות עצמאית עירונית וחקלאית נרחבת בארץ ישראל.

לאחר הצהרת בלפור בשלהי מלחמת העולם הראשונה החלו פובליציסטים בארץ ישראל לכנות את העלייה הגדולה שצפו שעומדת להגיע בשם העלייה השלישית. בכך הם כיוונו לעליית ששבצר ו-או זרובבל בתור העלייה הראשונה הגדולה, ועליית עזרא כמה עשרות שנים אחר כך בתור העלייה השנייה. לימים, משלא הגיעה העלייה הגדולה המתוכננת, נשתרש השם העלייה השלישית עבור העלייה שאחר המלחמה ואילו לשני הגלים הגדולים שקדמו לה ניתן השם עלייה ראשונה ושנייה.

הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב

הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב התרחשה ב-9 בספטמבר 1940 במהלך מלחמת העולם השנייה.

הצפון החדש

הצפון החדש הוא כינוי לחלקה של העיר תל אביב-יפו, המשתרע בין רחוב אבן גבירול ממערב, לנתיבי איילון ממזרח, ובין נחל הירקון מצפון לשדרות שאול המלך מדרום. חלק זה חופף לרובע 4 של העיר, ובשנת 2008 מנתה אוכלוסייתו 42,746 תושבים, שהיו 11.1% מכלל תושבי העיר.

כינוי זה לאזור אינו רווח למרות שהוא השם הרשמי של הרובע והוא מכונה לרוב "הצפון הישן" בטעות או נתפש כחלק ממרכז העיר. מקור שמו של האזור באבחנה בינו לבין הצפון הישן של תל אביב, המשתרע מצידו המערבי של רחוב אבן גבירול - רובע 3. במשך שנים רבות, החל משנות ה-30 של המאה ה-20, התפתחה העיר בהתאם לתוכנית גדס, בעיקר לכיוון צפון, היינו לאורך חופי הים התיכון, ועד למרחק של כקילומטר ממנו. תוכניות המתאר לצפון החדש הוכנו עוד קודם, בסוף שנות ה-40, בהשראת תוכנית גדס אולם היצע הקרקעות שלפני מלחמת העצמאות איפשר בנייה מוגבלת ביותר באזור. בתחום שטח הרובע שכנו הכפרים הערביים סומייל וג'מאסין אל ע'רבי, ובדרומו עובדו עד שנות ה-40 שדותיה של המושבה הטמפלרית שרונה. השכונה התל אביבית היחידה שהוקמה בשטח זה עוד לפני הקמת המדינה הייתה קריית מאיר, סמוך למקומה של כיכר רבין של היום.

הבנייה באזור זה החלה מ-1948 ונמשכה באופן אינטנסיבי עד שנות ה-80, אז מצאי הקרקעות הפנויות בה כבר הפך דל. עיקר הבנייה מאז שנות ה-80 ועד היום היא של מגדלי מגורים, שהאחרונים שבהם מתנשאים כבר מעל ל-30 קומות. במהלך שנות ה-50 גם נבנו לאורך הגבול המערבי של הצפון החדש בנייני רחוב אבן גבירול בעלי האכסדרה המסחרית הארוכה. החלק שממערב לרחוב זכה לשם "הצפון הישן" האזור החדש היה ל"צפון החדש" ואילו השכונות שמצפון לירקון, אשר ניצניהם החלו גם הם בשנות ה-50 כונו שכונות עבר הירקון. מסיבות אלו המושג "צפון תל אביב" השתנה עם השנים ונתון גם היום לפרשנות.

הבנייה בצפון החדש מיועדת בעיקרה למגורים והיא כוללת גם את השכונות שבין דרך נמיר לנתיבי איילון - שכונת בבלי, גבעת עמל ופארק צמרת. מגדלי מגורים ראשונים - מגדלי דוד נבנו במהלך שנות ה-70. דרומו של האזור, בסמוך למתחם הקריה בשדרות שאול המלך וברחוב ויצמן, הוא חלק מהמע"ר של תל אביב. באזור זה נמצאים גם מבני ציבור חשובים ופונקציות מטרופוליניות נוספות, ובהם המרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), מוזיאון תל אביב, המשכן לאמנויות הבמה, ספריית בית אריאלה ובתי המשפט. בחלקו המזרחי של אזור זה שוכנים תחנת הרכבת תל אביב מרכז ומסוף 2000.

מעבר לכך מצומצם היקף השימוש המסחרי והציבורי באזור. חזית מסחרית משמעותית קיימת רק בכיכר המדינה השוכן בסמוך למרכזו הגאוגרפי של האזור, ובחלקו המזרחי של רחוב יהודה המכבי; ואזור ובו מספר בניני משרדים שוכן בחלקו המערבי של רחוב ארלוזורוב. עם אלה נמנים מגדל המאה, בית הוועד הפועל של ההסתדרות, בניין קופת חולים כללית ומגדלי שקל.

אופי הבנייה של הצפון החדש מגוון, וככלל רחובותיו רחבים באופן משמעותי ביחס לאלה של הצפון הישן. מרבית הבנייה היא בנייני מגורים בני 4-5 קומות, בדומה לאזוריה הוותיקים יותר של העיר אך על מגרשים הגדולים בכ-50% מן המגרשים של הצפון הישן ולב תל אביב; אולם החל משנות ה-80 ובמידה ניכרת גם כיום, ניכרת בו בנייה משמעותית של מגדלי מגורים, וכן בתים צמודי קרקע במספר שכונות קטנות וברחובות מסוימים.

זוכרות

זוכרות (בערבית: ذاكرات) היא עמותה ישראלית שהוקמה ב-2002 ומטרתה, על פי פרסומיה, היא להעמיק את מודעות הציבור היהודי בישראל ל"נכבה" (בערבית - אסון - כינוי לגורל ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות ב-1948) ולקדם את "זכות השיבה" ואת מימושה. גורמים שונים הביעו לאורך השנים ביקורת על העמותה וטענו כי בהצגת המידע על הנכבה היא מתעלמת לעיתים ממקורות הסכסוך וממהלכו, כמו גם מעובדות יסוד אחרות שאינן תואמות את השקפת עולמה.

יומני כרמל

יומני כרמל (לאחר קום המדינה הפך היומן ל"יומן כרמל - הרצליה") היו יומני קולנוע באורך 7–12 דקות שצולמו בשחור לבן, מייסודו של נתן אקסלרוד בשנת 1935. הם הוקרנו באולמות הקולנוע בישראל בשנים 1935–1971, לפני סרטי הקולנוע העיקריים. החל מתחילת שנות ה-50 הוקרנו באולמות הקולנוע לסירוגין "יומן כרמל - הרצליה" ו"יומני גבע". בשנת 1971 הופסקו "יומני כרמל" בעקבות הקמת הטלוויזיה הישראלית והירידה בביקוש ליומני חדשות קולנועיים.

במשך 17 השנים הראשונות היו יומני כרמל היחידים בישראל שהציגו בפני הציבור באופן ויזואלי אירועים אקטואליים מהשבוע החולף, מן היישוב היהודי לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות.

לב תל אביב

אזור לב תל אביב (או "לב העיר", בפי התל אביבים) נמצא, כמשתמע משמו, במרכז תל אביב כפי שהייתה בחמישים שנותיה הראשונות. גבולותיו הם:

רחוב המלך ג'ורג' בצפון-מערב, דרך בגין ורחוב קרליבך במזרח, שדרות בן-ציון ומרמורק בצפון, רחוב אלנבי בדרום-מערב וחלקן הדרומי של שדרות רוטשילד, בדרום. האזור מתאפיין בבתי מגורים שנבנו בסגנון הבינלאומי ובסגנון האקלקטי, אם כי חלקם נהרסו ברבות השנים, אחרים שינו את ייעודם, ורבים הידרדרו והוזנחו. עם זאת, בשנים האחרונות ניכרת מגמה של שימור, חידוש ושיפוץ הבתים.

נחלה (מושב)

נַחֲלָה הוא מושב הממוקם באזור השפלה צפונית לקריית גת. שייך למועצה אזורית יואב. היישוב הוקם בי"ג בתמוז ה'תשי"ג (26 ביוני 1953) על ידי עולים מתימן אך כיום מתגוררת במושב אוכלוסייה מעורבת המונה כ-400 תושבים.

מייסדי המושב, עולים מתימן, עברו תלאות רבות בישראל עד אשר הגיעו לנחלה. ב-1950 הובאו ממעברת עין שמר לייסוד מושב עגור ליד בית גוברין. לאחר שהתקשו להאחז במקום הועברו ל"קטרה", באזור אורה ועמינדב שבפרוזדור ירושלים. גם שם לא הצליחו להאחז ואז פיצלו אותם המוסדות המיישבים לשתי קבוצות שהצטרפו לכסלון ולמסילת ציון. ב-1953 אוחדו מחדש הקבוצות והתיישבו במקום היישוב הנוכחי בנחלה.בקרבת המושב במקום הגבוה ביותר ישנן מספר מחצבות כורכר ישנות וכן חורבה הקרויה חורבת סומייל.

היישוב קרוי על שמו של ארגון מנוחה ונחלה שהקים את רחובות[דרוש מקור].

קריית מאיר

קריית מאיר היא שכונה קטנה במרכז תל אביב שנבנתה בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה כללה שנים עשר בניינים במבנן המוקף כיום ברחובות אבן גבירול, צייטלין, דובנוב ומאנה, דרום מזרחית לכיכר רבין.

היוזמה להקמת השכונה הייתה יוזמה פרטית של שלום פחטר, עסקן עירוני שנואש מהבירוקרטיה בעיריית תל אביב. את מתאר השכונה תכננו אויגן שטולצר ויהודית סגל.

רחוב אבן גבירול

רחוב אִבְּן גַבִּירוֹל הוא רחוב מסחרי ראשי בתל אביב הקרוי על שמו של המשורר שלמה אבן גבירול. הוא אחד הרחובות המרכזיים של העיר וכיוונו הכללי הוא מדרום לצפון. הרחוב הוא המשכו הצפוני של רחוב יהודה הלוי והוא מסתיים מצפון לנחל הירקון בצפון העיר.

רחוב ארלוזורוב (תל אביב)

רחוב ארלוזורוב הוא רחוב רוחב ראשי בצפון הישן של תל אביב המוביל מחוף ימה של תל אביב וממשיך מזרחה עד רחוב על פרשת דרכים בו נמצא מסוף 2000. קצהו המערבי של הרחוב הוא בחלקו הדרומי של גן העצמאות, ובנקודה זו שכן בעבר בית קברות מוסלמי. בסמוך למקום נרצח ב-1933 חיים ארלוזורוב, ולכן נקרא הרחוב על שמו.

רחוב המלך ג'ורג' (תל אביב)

רחוב המלך ג'ורג' בתל אביב (הידוע גם בשם קינג ג'ורג') הוא אחד מהרחובות המרכזיים בעיר. הרחוב משתרע מכיכר מסריק בצפון ועד כיכר מגן דוד בדרום, שם הוא נפגש עם הרחובות אלנבי ושינקין, שוק בצלאל, שוק הכרמל ומדרחוב נחלת בנימין. הרחוב נקרא על שמו של ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת בתקופת המנדט הבריטי.

עד לרכישת אדמות האזור, נקראה הדרך עליה הוקם הרחוב "דרך סומייל" היות שהיה זה הציר המקשר בין יפו ובין הכפר ששרידיו מצויים כיום לצד רחוב אבן גבירול. לאחר שנרכשו קרקעות האזור בידי יהודים בראשית שנות ה-20, נקרא "רחוב הכרמל", ובשנת 1935 שונה שם הרחוב לרחוב המלך ג'ורג' החמישי, לרגל יובל הכסף למלכותו של מלך בריטניה. עם קום המדינה הושאר שמו של הרחוב על כנו, אך בשילוט הודגש כי בימי מלכותו ניתנה הצהרת בלפור. קטע הרחוב המערבי לאלנבי נקרא עדיין "רחוב הכרמל" ובו גם נמצא שוק הכרמל.

ברחוב מרכז מסחרי שוקק חיים, לאורכו חנויות רבות, מסעדות ובתי קפה, והוא סמוך לשני שווקים ולמרכזי הקניות ברחוב דיזנגוף.

רחוב קפלן

רחוב קפלן הוא רחוב וציר תנועה ראשי במרכז תל אביב הקרוי על שם אליעזר קפלן. הרחוב מהווה את אחד מצירי הכניסה הראשיים למרכז העיר מנתיבי איילון, מגבעתיים ומדרום רמת גן. ראשית הרחוב במחלף קפלן ומפגש הרחובות דרך בגין (דרך פתח תקווה) וגבעת התחמושת (קטע הרחוב הקצר שבין דרך בגין ונתיבי איילון). סופו של הרחוב במפגש הרחובות אבן גבירול ודיזנגוף.

הרחוב נבנה על תשתית "דרך הים" - הרחוב הרוחבי הראשי של מושבת הטמפלרים שרונה, שנבנתה בצורת צלב. הרחוב האורכי שניצב לו היה רחוב כריסטוף הופמן (Christoph-Hoffmann-Straße) הוא רחוב דוד אלעזר כיום. רחוב קפלן היה מחובר בצדו המערבי לשביל שחיבר בין יפו והכפר סומייל ובצדו המזרחי לדרך "נבלוס-דמסקוס" (דרך בגין). בשנת 1939 גורשו הטמפלרים מארץ ישראל ועם קום המדינה הפכו מבני הטמפלרים למבנים ששירתו את מדינת ישראל, לאחר שימוש דומה בהם על ידי המנדט הבריטי.

בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 הוקמו בחלקו המערבי של הרחוב ובסביבתו (גם ברחוב דובנוב הניצב לו שהיה מחוץ לתחומי המושבה הישנה), בנייני ציבור מוסדיים רבים, בהם בנייני הסוכנות היהודית ובית ההסתדרות הציונית העולמית (אשר נמצא בפינת רחוב לאונרדו דה וינצ'י), בית העיתונאים על שם סוקולוב, בית הסופר, בית יכין ועוד. רוב הבניינים האלו נבנו בסגנון הברוטליזם שאפיין את הבנייה בארץ באותן שנים, והם חלק ממרכז עסקים הנמשך גם בשדרות שאול המלך. מצפון לרחוב קפלן נמצא מחנה רבין, ובו משרד הביטחון, מוצב הפיקוד העליון של צה"ל, מטה חיל האוויר ומטה חיל הים. הרחוב הוא מיקום פופולרי להפגנות נגד משרד הביטחון.

בשנת 2005 הוקם ברחוב קפלן פינת דרך בגין מגדל הקריה, שהוא גורד השחקים החמישי בגובהו בישראל והשלישי בגובהו בתל אביב.

עם גידול עומסי התנועה בתל אביב היה צורך בהרחבת הרחוב על מנת לאפשר קיבולת גדולה יותר של כלי רכב. תוכניות העירייה להרחבת הכביש התנגשו עם התנגדות המועצה לשימור אתרים על רקע הכוונה להרוס חלק מהמבנים בסגנון האדריכלות הטמפלרית. לאור הכרזת המבנים לשימור הוחלט בתחילת שנות ה-2000 על פרויקט הרחבת הכביש אשר במסגרתו הוזזו בשנת 2005 חמישה מבנים לשימור. פרויקט הזזת המבנים היה הראשון מסוגו שנעשה בישראל ואותו ביצע האדריכל אמנון בר אור. חמישה מבנים הוזזו מרחק של כ-30 מ'. עלות פרויקט הזזת המבנים הייתה כ-26 מיליון שקלים.

הרחבת הרחוב הסתיימה בשנת 2008 אולם והחל משנת 2011 עברו בתי המושבה שיפוץ ושימור עד לפתיחתם ב-2014 כמתחם שרונה.

ביולי 2008, במסגרת חגיגות שנת המאה לתל אביב, תלתה העירייה לאורך הרחוב את דגלי אומות העולם כדי להפוך את הרחוב לשער הכניסה לעיר ולמתגו כ"שדרת האומות".

שרה איטה פלמן

שרה איטה פֶלמַן (מזריץ', פולין – תל אביב, ח' באלול תרצ"ז, אוגוסט 1936) כונתה "אם הפרדסנות העברית בארץ ישראל" או "חלוצת הפרדסנות העברית בארץ ישראל".

שרה איטה פלמן ניהלה אחוזה גדולה בשם גינת דוד (על-שם בעלה) בשטח שבו נמצא היום בניין עיריית תל אביב. היום נמצא בסביבה רחוב בשם רחוב הפרדס. שמו של הרחוב מזכיר שם פרדס עצי פירות הדר, ענק, אשר השתרע בין אבן גבירול, פרישמן, שלמה המלך וארלוזורוב, אשר נוהל על ידה במשך כחמישים שנה.

בפתח תקווה הונצח שמה ברחוב בשם "חלוצת הפרדסנות".

תוכנית גדס

תוכנית גדס היא תוכנית המתאר הראשונה של העיר תל אביב, שתוכננה בשנים 1927–1929 על ידי מתכנן הערים הסקוטי סר פטריק גדס. תוכנית זו הקנתה לאזור מרכז תל אביב ולאזור המכונה היום "הצפון הישן" של העיר את מראם ואופיים המוכר בראשית המאה ה-21.

התוכנית אושרה בשנת 1932, ויצרה, בין היתר, את המערך הפיזי המשרת את תל אביב עד היום, ואת הבסיס הרעיוני שאיפשר גם את הרחבת העיר בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. גדס תכנן את האזור שבין לב תל אביב בדרום, נחל הירקון בצפון, הציר שלימים הפך לרחוב אבן גבירול במזרח, והים במערב. התכנון כלל רחובות ושדרות רוחב בניצב לים, כך שיאפשרו כניסת בריזה מכיוון הים, ורחובות אורכיים שיעודדו התפתחות מסחר בעיר, בשילוב עם תכנון כולל של גנים ציבוריים גדולים וקטנים השזורים במרקם העיר.

תוכניתו של גדס הוכנה כחלק ממאמצי שלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל להביא לפיתוח הארץ. גדס הופקד, בין היתר, גם על תכנון ערים בקולוניות בריטיות אחרות, כדוגמת הודו, ופעל גם בבריטניה.

גדס הביא לישראל את עקרונות עיר הגנים בשנות ה-20, ותל אביב היא אחד המקומות היחידים שבהם הצליח להגשים את חזונו. ההישג העיקרי של תוכנית גדס הוא ביצירת מרקם עירוני אחיד בעל השטח הגדול ביותר בערי ישראל והגדול ביותר בעולם מסוגו - מאפיין המהווה את אחד הגורמים להכרזתה של "העיר הלבנה" בתל אביב כאתר מורשת עולמית.

תל אביב-יפו

תל אביב-יפו (בערבית: تل أَبيب-يافا), המוכרת לרוב כתל אביב, היא עיר במחוז תל אביב בישראל, במישור החוף הדרומי, המרכזית מבין ערי גוש דן והשנייה בגודל אוכלוסייתה בישראל. העיר חברה בארגון פורום ה־15. תל אביב-יפו שוכנת לחוף הים התיכון על אדמת כורכר. בשטחה זורמים נחל הירקון ונחל איילון. היא גובלת ממערב בים התיכון; מדרום בערים בת ים וחולון; ממזרח בערים רמת גן, גבעתיים, בני ברק ופתח תקווה; ומצפון בערים רמת השרון והרצליה.

תל אביב היא מטרופולין המהווה את מרכז הכלכלה, התרבות, התקשורת והאמנות של ישראל. שוכנים בה מרכזי המערכת הבנקאית של ישראל, הבורסה לניירות ערך, שגרירויות ונציגויות בינלאומיות, מערכות העיתונים הגדולים בישראל, התיאטרון הלאומי, התזמורת הפילהרמונית, בית העצמאות (בו הוכרז על הקמת המדינה) ומרכזי תרבות ארציים נוספים. "העיר הלבנה" בתל אביב הוכרה בשנת 2003 כאתר מורשת עולמית.

תל אביב-יפו מוגדרת כ"עיר עולם בהתהוות". העיר היא אחת הערים המתוירות בישראל, עם כמיליון וחצי תיירים זרים בשנה.

לתל אביב תפקיד מרכזי בהוויה הישראלית. רבים מהאירועים ההיסטוריים והמחאתיים שעיצבו את זהותה ואופיה של המדינה מראשית דרכה ועד היום התרחשו בה.

בעיר מתגוררים (נכון לסוף 2017) בערך 443,900 תושבים, ומספר התושבים לקמ"ר הוא 8,572 איש. באותה עת התגוררו במחוז תל אביב 1,318,300 איש, ואוכלוסיית המטרופולין מנתה 3,918,800 נפש. בתל אביב פועלים (נכון לשנת 2015) למעלה מ70 אלף בתי עסק המהווים 13 אחוז מכלל העסקים בישראל. בעיר בולטת תופעת היוממות הגדולה בישראל – כ־64% מהעובדים בתל אביב גרים מחוצה לה.

עיר הנמל העתיקה יפו הייתה ראשיתה של העיר תל אביב-יפו. יפו נחשבת לאחת מערי הנמל העתיקות בעולם; היא נזכרת בתנ"ך ובמקורות קדומים אחרים, ובמשך דורות שימשה שער כניסה ימי לארץ ישראל. לבד מיפו, התקיימו לאורך ההיסטוריה מספר ניכר של יישובים בשטחה של תל אביב. בראשית המאה ה־19 גדלה האוכלוסייה היהודית ביפו, וברבע האחרון של המאה ה-19 החלה התיישבות יחידים מחוץ לחומות יפו ולאחריה הקמת שכונות חדשות, כמו שכונות נווה צדק, מחנה יהודה, נווה שלום, יפה נוף וכרם התימנים מצפון ליפו.

תל אביב זכתה לכינוי "העיר העברית הראשונה" מכיוון שהייתה המיזם היהודי הראשון לבניית עיר בארץ ישראל בתקופת שיבת ציון המודרנית. היה זה מיזם חדשני של ציבור מאורגן, שחלקו אנשי היישוב הישן וחלקו אנשי היישוב החדש בשיתוף עם מוסד ציוני בראשית דרכו – קרן קיימת לישראל. המטרה המוצהרת הייתה להקים עיר עברית לצד יפו הערבית, אך בתוך כארבעה עשורים צמחה תל אביב לכרך שהיה גדול פי כמה מיפו. רשויות המנדט הבריטי העניקו לתל אביב מעמד של עיר בינואר 1934.

ב־1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, אוחדו מוניציפלית שתי הערים ונוצרה עיריית תל אביב-יפו המנהלת את העיר המאוחדת, אף שבמובנים מסוימים עדיין נהוג להתייחס ליפו ולתל אביב כאל שתי ישויות אורבניות נפרדות. בשנת 2009 חגגה העיר מאה שנים להיווסדה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.