סוכר

סוכר הוא שם כולל לקבוצה של פחמימות אכילות בעלות טעם מתוק אופייני, ומבנה גבישי (סוכר פשוט, דו-סוכר), וכן שמו הרווח של הדו-סוכר סוכרוז. נהוג לקרוא בשם "סוכר" גם לחד-סוכרים ולדו-סוכרים מתוקים נוספים.

בשל עלותו הנמוכה, אופיו הממכר וחיי המדף הארוכים שלו, בסוכר נעשה שימוש רב הן בתעשיית המזון והן בתעשיית המשקאות, והוא מהווה מרכיב עיקרי בממתקים, ובמשקאות קלים, ומרכיב בולט באוכל מוכן וברטבים, בעיקר כשאלו משווקים לילדים.

תזונה עתירת סוכרים המוספים למזון נקשרה לבעיות בריאותיות שונות כגון סוכרת, עלייה בלחץ דם והשמנת יתר.

צריכת מנה גדולה של סוכר (למשל בשתיית משקה ממותק או אכילת קינוח) גורמת לזינוק באנרגיה ובתחושה הכללית, שלאחריו מגיעה נפילת סוכר המלווה בתחושת רעב ובירידה באנרגיה ובמצב הרוח.

Sugar cubes
קוביות סוכר

אטימולוגיה

המילה "סוכר" היא מילה תועה ש"נדדה" לאורך ההיסטוריה הבלשנית ומקורה במילה शर्करा ‏(Sarkara) בסנסקריט שפירושה "מתוק". היא נכנסה לשפה הערבית כ"סוכר" (سكر) ולשפות אירופיות בהגיות שונות.[1]

הפקת סוכר

קנה סוכר

Cut sugarcane
קני סוכר לאחר קצירתם

קנה הסוכר הוא צמח עשבוני, שגבעוליו, המכילים עסיס מתוק, מגיעים לגובה שבעה מטרים. הוא זקוק לחום רב וגדל יפה בקרקע דשנה ולחה. לכן מצויים מטעים נרחבים של קנה סוכר בדרום ארצות הברית, באיי הודו המערבית, בקובה, בהוואי, בג'מייקה, בברזיל ובאוסטרליה.

את קני הסוכר קוצרים בטרם נוצר הפרי, שאם לא כן יעבור הסוכר מן הגבעולים לפירות. קוצצים את הקנים לפיסות קצרות, מנקים, ומעבירים בין גלילים של מכונת ערגול, הסוחטת את המיץ. מה שנותר נשטף במים חמים, הממסים את שאריות הסוכר ומוציאים אותו מן הקנה.

התמיסה המתקבלת היא נוזל בגון ירוק בהיר ומכילה כמה חומצות המשוות לה טעם לוואי חמוץ ומר. תוספת של מי סיד קושרת את חומרי הלוואי, וגורמת להם לשקוע בתחתית המכל. המיץ שנותר, עובר חימום ומועבר למכלי ואקום, שבהם הוא מתעבה לסירופ סמיך. זוהי תערובת של גבישי סוכר ומולאסה. התערובת מוזרמת לתוך תופים מסתובבים, מחוררים בדופנותיהם. תוך כדי כך, נפלטת המולאסה, וגבישי הסוכר נשארים בתוף.

המוצר המתקבל בדרך זו הוא סוכר חום, שבחלקו ישווק בצורה זו לאחר ייבוש חלקי, ובחלקו יעבור עוד תהליכים של זיקוק: תחילה חוזרים וממיסים אותו, ואחר-כך מועברת התמיסה דרך שורה של מסננים ומקבלת טיפול כימי, המסלק את שאריות החומרים הזרים. שוב מעבים את התמיסה, וכאשר נפלטים כל המים, הסוכר מתגבש. צבעו לבן, והוא נמכר בצורת אבקה, גרגירים קטנים, או קוביות. הסוכר הוא אחד המאכלים שאינם נושאים תאריך תפוגה.

SugarBeet
סלק סוכר

סלק סוכר

סלק הסוכר הוא ירק הדומה מאוד לסלק האדום המצוי, אך צבעו לבן והוא מכיל אחוז גבוה יותר של סוכר. סלק הסוכר הגדל מתחת לאדמה אינו זקוק לאקלים חם וגדל גם בארצות קרות.

לאחר הקציר, מנקים את סלק-הסוכר ופורסים אותו לפרוסות דקות. סילונים של מים חמים מוציאים את הסוכר מן הרקמה הצמחית. ותוספת סיד ופחמן דו-חמצני מסלקת את חומרי הלוואי. לאחר סינון, המשך התהליך דומה מאוד לזה הנהוג בקנה הסוכר.

הסוכרוז המופק מסלק סוכר זהה לזה המופק מקנה סוכר.

סוכר חום

סוכר חום הוא סוכר שלא זוקקה ממנו המולאסה (דבשה), או סוכר לבן שהוספה לו מולאסה בשלב מאוחר יותר. הוא בעל ערך קלורי מעט נמוך יותר מסוכר לבן, בשל נוכחות המים שבו, שגם הופכת אותו ליותר לח ומעט פחות מתוק. למרות שלעיתים הסוכר החום נתפס ומשווק כפחות מזיק מסוכר לבן, נראה כי ההבדל הבריאותי בין הסוגים זניח.[2]

היסטוריה

קנה הסוכר תורבת לראשונה באלף ה-8 לפני הספירה בגינאה החדשה. כ-2000 שנה לאחר מכן הוא התפשט לאיי אינדונזיה ומשם בשתי זרועות צפונה לסין ומערבה להודו. העדות הראשונה להמצאות קני הסוכר בהודו תוארכו לאלף ה-2 לפני הספירה, אך עדויות לייצור סוכר קיימות רק מהמאה ה-4 לפנה"ס. מהודו וסין עבר סוד ייצור הסוכר לפרס לקראת המאה ה-5 לספירה, ומשם, עם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7, לצפון אפריקה, לדרום ספרד ולסיציליה, כאשר עדויות ראשונות על ייצוא סוכר מאזורים אלה מתוארכות למאה ה-10.[3]

ההיכרות של בני אירופה הנוצרים עם קנה הסוכר הלכה וגברה עם הכיבוש הנורמני של סיציליה מידי המוסלמים במהלך המאה ה-11 וה-12 ומסע הצלב הראשון בסוף המאה ה-11.[4] ההיסטוריון אלברט מאאכן אשר כתב על מסע הצלב הראשון מִסְפָּר עשורים לאחר התרחשותו, תיאר כך את המפגש של הצלבנים עם הסוכר:[5]

"במקום ההוא (ערקא) האנשים מצצו קנים קטנים דבושים המצויים שם בשפע, להם הם קוראים 'זוכרה' (Zucra); הם נהנו מהמיץ המזין של הקנה, ומשום מתיקותם, ברגע שטעמו אותם כמעט שלא יכלו להפסיק לאכול מהם. סוג הצמח הזה מעובד על ידי האיכרים כל שנה בעבודה קשה מאוד. בתקופת הקציר, המקומיים מרסקים את הקנים הבשלים במכתשים קטנים, ומאחסנים את המיץ המסונן בכלים עד שהוא נקרש ומתקשה בדמות שלג או מלח לבן. הם מגלחים חתיכות [מהתוצר המוגמר], מערבבים אותם עם לחם או עם מים ומחשיבים אותם כמטעמים. לאלה שטועמים אותם זה נראה מתוק יותר ומזין יותר אפילו מחלת דבש. יש האומרים שזה סוג הדבש שיונתן, בנו של שאול, מצא על פני האדמה והעז לטעום בחוסר צייתנות. האנשים, שסבלו מרעב איום, התרעננו במידה רבה מהקנים הקטנים בעלי טעם הדבש האלה, במהלך המצור על אל-ברא, מא-ערא וערקא"

תיאורו של אלברט דן בשלושה גורמים בעלי ערך מכריע בהיסטוריה של הסוכר: היכרות הנוצרים עם הסוכר, העבודה הקשה הדרושה לייצורו וההשפעה הממכרת שלו. ההיכרות של הנוצרים עם הסוכר הכניסה מספר שיפורים טכנולוגים שעל פי המחקר הארכאולוגי הגיעו מאירופה—כדוגמת טחנת המעצרה המונעת מכוח המים—ושיטות ייצור יעילות שהקלו על ייצור הסוכר.[6] השילוב של ייצור קל יותר ביחד עם טעמו הממכר של הסוכר הביאו לעליה בייצור סוכר בממלכה הצלבנית ואף לסחר פורה עם אירופה ומקומות נוספים. עליה בכניסת הסוכר לאירופה הביאה בתורה להקמת מטעים לייצור סוכר ברודוס, במלטה, בכרתים ובקפריסין. הסוכר בתקופה זו היה מוצר יקר ערך ולכן היה בשימוש רק בקרב האליטה החברתית. הוא בעיקר שימש כתרופה, כחומר משמר וכתבלין.[7]

עם נפילת הממלכות הצלבניות במהלך המאה ה-13, איבדו הנוצרים את שטחי הגידול של קני הסוכר במזרח התיכון, דבר שהוביל לנפילה חדה בסחר הסוכר.[דרושה הבהרה] בעקבות זאת הם החלו במהלך המאות ה-14, ה-15 וה-16 בניסיונות לגדל סוכר במקומות שונים באירופה.[8] ניסיונות אלו נכשלו ברובם בעיקר בגלל תנאים אקלימיים.

אירופה קווי רוחב סוכר
שטחים באירופה ואגן הים התיכון בעלי פוטנציאל לגידול קנה סוכר לצורכי סחר
סוכר קווי רוחב העולם החדש
שטחים בעולם החדש בעלי פוטנציאל לגידול קנה סוכר לצורכי סחר

גידול קנה סוכר לצורכי סחר דורש מזג אוויר חם (בערך 30 מעלות צלזיוס) ואספקת מים לאורך רב השנה, כך שהוא מוגבל בערך לקווי רוחב 36.7N-35S, אזורים אשר ברובם שורר אקלים טרופי וסובטרופי. באזורים בהם הטמפרטורות הן מתחת ל-21 מעלות, קצב הגדילה של קנה הסוכר יורד באופן משמעותי, והוא אינו גדל כלל במקומות שבהם הטמפרטורה נמוכה מ-12 מעלות.[9] השטחים האירופאיים המאפשרים גידול מסחרי של קנה סוכר מצומצמים מאוד — בעיקר רצועות חוף קטנות לחופי הים התיכון, ואכן רק שם הצליחו האירופאיים לגדל קנה סוכר לצורכי סחר.[10]

שינוי קיצוני בסחר הסוכר האירופאי החל במהלך המאה ה-15 וה-16 עם התיישבות האירופית באיי האוקיינוס האטלנטי וגילוי העולם החדש. אזורים אלו פתחו בפני האירופאים שטחים עצומים המאפשרים גידול קנה סוכר לצורך סחר. לשם השוואה, בעולם החדש בקו הרוחב הכי דרומי המאפשר גידול סוכר לצורכי סחר נמצאת אורוגוואי, ובקו הכי צפוני נמצאת לאס וגאס. שטחים אלו כוללים חלק מדרום ארצות הברית, את כל מדינות מרכז אמריקה כולל מקסיקו, ברזיל ועוד. במאה ה-15, עוד לפני גילוי אמריקה, החלו ספרד ופורטוגל בגידול קנה סוכר באיים האטלנטיים דוגמת סאו טומה ופרינסיפה, מדיירה והאיים הקנריים. מהר מאוד הפכו איים אלו ליצואני הסוכר המובילים לאירופה על חשבון ייצרני סוכר באגן הים התיכון.[11] קספר פרוטואסו (Gaspar Frutuoso), כומר והיסטוריון פורטוגזי מהמאה ה-16 אשר נולד באי סאו מיגל, כותב על גידול קני הסוכר באיים הקנריים:[12]

"הצמח הזה התרבה בארץ בצורה כזו שהסוכר שלו נודע כטוב ביותר בעולם והוא העשיר הרבה סוחרים זרים וחלק גדול מהמתיישבים של הארץ"

קני הסוכר הובאו לראשונה לעולם החדש ב-1493 עם מסעו השני של כריסטופר קולומבוס וגודלו לראשונה בסנטו דומינגו הספרדית.[13] פיטר מרטיר (Peter Martyr), היסטוריון יליד פיימונטה אשר הצטרף לכיבושים הספרדים במרכז אמריקה ואשר תיאר את המאורעות והמקומות אשר ניקרו בפני הספרדים בעשורים הראשונים של המאה ה-16, מתייחס כך לגידול קנה הסוכר ב-1518 באי היספניולה:[14]

"אומרים שקני הסוכר הגדלים באי הזה גדולים יותר וגבוהים יותר מבכל מקום אחר; ושהם עבים כמו ידו של אדם בחלק החום הבשרני [של הקנה], ובגובה של קומת אדם וחצי. ומה שעוד יותר מוזר, בולנסיה שבספרד, איפה שאבותינו ייצרו כמות רבה של סוכר כל שנה, בעבודה קשה ודאגה רבה לקני הסוכר שלהם, כל שורש הצמיח בין שישה לשבעה קנים לכל היותר, פה בהיספניולה, כל שורש הצמיח עשרים לעיתים שלושים"

ההצלחה הרבה בגידול קנה סוכר באזורים אלו, כפי שבאה לידי ביטוי בכתביהם של פיטר וקספר, הביאה לניסיונות של הספרדים והפורטוגזים לגדל קני סוכר לצורכי סחר באזורים כדוגמת קובה, פוארטו ריקו, ג'מייקה וברזיל. ניסיונות שחלקם צלחו יותר וחלקם צלחו פחות. תוך פחות ממאה שנה הצטרפו לסחר הסוכר צרפת, אנגליה והולנד אשר ייצרו סוכר באיים הקריביים ובמקומות נוספים בעולם החדש.[15]

במאה ה-17 התפתח משולש הסחר האטלנטי בו מוצרים אירופאים מוגמרים נשלחו לאפריקה ונמכרו עבור עבדים, העבדים שהיוו את כוח העבודה העיקרי במטעים השונים שבקולוניות של העולם החדש נסחרו עבור מוצרים טרופים מקומיים (בעיקר סוכר), ואלו נשלחו חזרה למדינות האם האירופאיות לסחר מקומי. תוצר הלוואי של הסוכר—מולאסה—יצר סוג של משולש סחר בפני עצמו: בקריביים היו מייצרים סוכר ומולאסה, את המולאסה היו שולחים לאנגליה החדשה בה היו מייצרים מהמולאסה רום, את הרום היו שולחים לאפריקה ובאמצעותו היו סוחרים בעבדים, את העבדים היו שולחים לקריביים לעבודה במטעי הסוכר. כך חזר מעגל הסחר על עצמו.[16]

ההיצע ההולך וגובר של הסוכר הוזיל את מחירו, דבר שאפשר לשכבות יותר ויותר נמוכות בחברה האירופאית לצרוך אותו וכך גם להגדיל את ביקושו. במהלך המאה ה-18 הסוכר הפסיק לשמש רק כתרופה, חומר משמר ותבלין והפך למוצר פופולרי בתזונה של האירופאים—עשירים ועניים כאחד צרכו סוכר בתה, קפה, סירופים וריבות,[17] בדומה מאוד לשימוש בסוכר כיום.

המטעים בקריביים היוו מוקד מכריע בסיפוק הביקוש האירופי וביצירת הונה של אירופה.[18] הטבלה הבאה מראה את ערך התוצר של מטעים שונים בקריביים הצרפתיים והבריטיים ב-1770 (המספרים בלירה שטרלינג של אותה תקופה, סטרלינג ב-1770 שווה ערך ל-123.8 סטרלינג ב-2014):[19]

מוצר בריטניה צרפת סנטו-דומינגו (שייך לצרפת)
סוכר 1,553,000 1,816,000 1,280,000
מולסה 8,000 275,000 202,000
רום 899,000 317,000 192,000
קפה 109,000 957,000 614,000
אינדיגו 10,000 289,000 289,000
כותנה 76,000 125,000 82,000
קקאו 14,000 40,000 18,000
סה"כ 2,669,000 3,819,000 2,677,000

הסחר האטלנטי שהחל במאה ה-16, צבר תאוצה במאה ה-17 ושהגיע לשיא במאות שלאחר מכן, היווה גורם משמעותי בהתפתחות קשרי עסקים, הגירה בינלאומית, צבירה ותחלופה של הון ופיתוח מושבות אירופאיות בעולם החדש, כאשר הסחר בסוכר ותוצריו היוו חלק נכבד מסחר זה כפי שניתן לראות מהדוגמה שבטבלה.[20]

בתחילת המאה ה-19 פיתח פרנץ קרל אכרד שיטות מסחריות להפקת סוכר מסלק סוכר. במהלך המלחמות הנפוליאוניות, כאשר התערערו קשרי המסחר בין אירופה היבשתית למושבות בריטניה בים הקריבי, נעשה סלק הסוכר לתחליף לקנה הסוכר בקנה מידה נרחב. סלק סוכר מהווה מקור חשוב לייצור סוכר גם כיום.

תאוריות מרקסיסטיות מסוימות גורסות שהסחר האטלנטי בכלל והחקלאות המבוססת על עבדים בפרט תרמו תרומה מכרעת להתפתחות שיטת הכלכלה הקפיטליסטית באירופה בכך שאפשרו צבירת הון שהושקע בחזרה בייצור וסחר, והחל מהמאה ה-18 וה-19, הושקע בתעשייה ובתי חרושת ממוכנים.[21]

בהלכה

לגבי ברכת הסוכר נחלקו הפוסקים: יש שסברו שהקנים נחשבים כעץ ולכן ברכת הסוכר בורא פרי העץ. יש שסברו שאינו חשוב ולכן ברכתו בורא פרי האדמה. ויש שסברו שאינו נחשב פרי כלל ולכן ברכתו שהכל. לגבי איסור ערלה נדרש הרדב"ז[22] והכריע שאין בהם איסור ערלה

תזונה

אף שסוכרים המצויים באופן טבעי במזון (כגון בפירות וירקות ומוצר חלב) מהווים חלק מתזונה בריאה ומאוזנת, תזונה עתירת סוכרים, ובעיקר אלו המוספים למזונות ולמשקאות בצורה מלאכותית, נקשרת לבעיות בריאותיות שונות כגון סוכרת והשמנת יתר, המהווים גורמי סיכון משמעותיים למחלות לב וכלי דם, וכן לעששת, ולכן ההמלצות קוראות להמעיט בצריכת סוכרים אלו כחלק מהתפריט.

בין השנים 1970 ו-2005 עלתה הצריכה הקלורית מסוכר וממתקים בארצות הברית בשיעור של 19% והאמריקאי הממוצע צורך כ-30 כפיות סוכר מוסף בתזונה שלו, מעבר לסוכרים שנמצאים במזון באופן טבעי.[23] בישראל, עלתה צריכת הסוכר לנפש לאדם מ-56.6 ק"ג בשנה בשנת 1991 ל-65.7 ק"ג בשנת 2005.

ארגון הבריאות העולמי המליץ בשנת 2003 להגביל את צריכת הסוכר המוסף למזון לשיעור הנמוך מ-10% מכלל צריכת הקלוריות ליום. איגוד הלב האמריקאי הנחה להגביל את הצריכה לעד 5–9 כפיות ביום (100–180 קק"ל) בהתאם למין, גיל ורמת הפעילות הגופנית. לשם קנה מידה, בכוס משקה ממותק יש כ-4.5 כפיות סוכר.[24]

אחת הדרכים להפחית בצריכה קלורית של סוכר, היא על ידי שימוש בתחליף סוכר, אשר בו המתיקות גבוהה יותר ו/או הערך הקלורי נמוך יותר.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Ahmad Y Hassan, Transfer Of Islamic Technology To The West, Part III: Technology Transfer in the Chemical Industries, History of Science and Technology in Islam
  2. ^ דנה פלג, מיתוס מתוק: האם באמת סוכר חום בריא יותר מלבן?, באתר ynet
  3. ^ ענת פלד, 'סוכר בממלכת ירושלים: טכנולוגיה צלבנית בין מזרח למערב', (תל אביב:2003), עמ' 3-4.
  4. ^ J. H. Galloway, 'The Mediterranean Sugar Industry', Geographical Review,Vol. 67, No. 2 (Apr., 1977), p. 180.
  5. ^ Albert of Aachen, 'Historia Ierosolimitana', Susan B. Edingtom (ed.), (Oxford: Clarendon Press, 2007), p.387-388.
  6. ^ פלד, 'סוכר בממלכת ירושלים: טכנולוגיה צלבנית בין מזרח למערב', עמ' 61-84.
  7. ^ Sidney W.Mintz, 'Sweetness and Power', (New York:1987), p. 79-80.
  8. ^ Galloway, 'The Mediterranean Sugar Industry', p. 181.
  9. ^ J. H. Galloway, 'The Sugar Cane Industry: An Historical Geography from Its Origins to 1914', (Cambridge:1991), p.14.
  10. ^ Galloway, 'The Mediterranean Sugar Industry', p. 177.
  11. ^ Mintz, 'Sweetness and Power',p. 30.
  12. ^ נלקח מתוך: Alberto Vieiria, 'The Sugar Economy of Madeira and the Canaries', 1450-1650, in Stuart B. Schwartz (ed.), Tropical Babylons: Sugar and the Making of the Atlantic World, 1450-1680, (Northen Carolina:2004), p. 47.
  13. ^ Mintz, 'Sweetness and Power', p. 32
  14. ^ נלקח מתוך: Noel Deer, The History of Sugar, (London:1949), p. 122.
  15. ^ Mintz, 'Sweetness and Power', p. 35-36.
  16. ^ Ibid, p. 43.
  17. ^ Frank Moya Pons, 'History of the Caribbean : plantations, trade, and war in the Atlantic world', (Princeton:2007), p.97-98.
  18. ^ Mintz, 'Sweetness and Power', p. 55
  19. ^ מתוך: Stanley L. Engerman, 'France, Britain and the Economic Growth of Colonial North America', in John J. McCusker and Kenneth Morgan (eds.), The early Modern Atlantic Economy, (New York:2000), p. 246.
  20. ^ John J. McCusker and Kenneth Morgan, 'The early Modern Atlantic Economy', (New York:2000), p. 1.
  21. ^ Robert S. Duplessis, 'Transitions to Capitalism in Early Modern Europe', (Cambridge:1997), p.200.
  22. ^ שו"ת רדב"ז ח"א תקסג
  23. ^ יפה שיר-רז, נלחמים במתוק: האמת הרעילה על הסוכר, באתר ynet, 30 במרץ 2012
  24. ^ כמה קילו סוכר בשנה תצרכו מפחית אחת ביום?, ד"ר פליציה שטרן ודורית וורמן, האגודה לבריאות הציבור
אורז

אורז (שם מדעי: Oryza) הוא דגן המשמש כמזון העיקרי עבור יותר ממחצית אוכלוסיית העולם. גידול אורז מתאים במיוחד למדינות עניות, אף על פי שגידולו מצריך עבודה רבה ומים רבים להשקיה, מכיוון שניתן לגדל אותו למעשה בכל מקום, גם בצלע הר תלול. אורז הוא הגידול הרביעי בתפוצתו בעולם, אחרי סוכר תירס וחיטה.

אינסולין

אִינְסוּלִין (מהמילה הלטינית Insula שפירושה - אי) הוא הורמון פפטידי אנאבולי המופרש מתאי בטא באיי לנגרהנס שבלבלב אל מחזור הדם.

מקורו של האינסולין הוא בחלבון בשם פרו-אינסולין, שהוא חלבון ארוך שנחתך על ידי אנזימים ספציפיים בשתי נקודות ויוצר בכך את הורמון האינסולין. האינסולין נאגר בגרנולות תוך תאיות ומופרש לזרם הדם כאשר ישנה עלייה ברמת הגלוקוז בדם. מצב זה מתרחש בעיקר לאחר ארוחה, ולכן האינסולין מכונה גם הורמון השובע.

לאינסולין השפעות מגוונות על רבות מרקמות הגוף, וברובן הוא מעודד תהליכים של בניית רקמה ואגירת אנרגיה בתא בצורה של שומן וגליקוגן. השפעה נוספת חשובה של האינסולין היא יכולתו להגדיל את כמות קולטני הסוכרים בתאי שריר ובתאי שומן, ובכך להגביר את ספיגת הגלוקוז על-ידם.

חשיבות האינסולין מודגמת היטב במחלת הסוכרת בה כשל בתפקוד או בהפרשת האינסולין יכול לגרום לתופעות בריאותיות חמורות ולסיבוכים רבים.

לאינסולין שלושה תפקידים עיקריים בגוף: הוא גורם גדילה חשוב המעודד תאים להתחלק, הוא הורמון המשפיע על תאים שונים להתמיין לתפקידים שונים, ובעיקר - התפקיד המשפיע ביותר על מחלת הסוכרת - תפקידו לשלוט על רמות "חומרי המזון" בדם כגון סוכר, שומנים וגופי קטון. גופי קטון הם חומרי מזון הנוצרים מפירוק של שומנים וסינתזה של תוצרי הפירוק, בכבד בלבד, בעיקר במצבים של חסר חמור בגלוקוז בתאים ובעיקר במוח ובתאי דם אדומים שלא יכולים להשתמש בחומצות שומן להפקת אנרגיה. את פעולתו העיקרית משיג האינסולין בשתי דרכים מרכזיות:

הראשונה היא בכבד, שם האינסולין מעכב את ייצור הסוכר מחומרי מוצא ומעודד ייצור של גליקוגן (רב-סוכר שמשמש חומר תשמורת עיקרי לאנרגיה בגוף האנושי) מגלוקוז.

השנייה היא בתאי השומן והשריר, שבהם האינסולין מעודד את הכנסת הגלוקוז לתוך התאים על ידי הגדלת כמות הנשאים שמעבירים גלוקוז על ממברנת התאים, ובכך מאפשר הכנסת יותר גלוקוז לתוך התאים וגם מקטין את כמותו בדם. בנוסף, האינסולין מעודד בתאים אלה את ייצור השומן ומעכב את פירוקו.

בצק

בצק הוא עיסה של קמח ונוזל. בצורת הבצק הבסיסית ביותר הנוזל הוא מים, אולם בבצקים מתוחכמים יותר נעשה שימוש גם בנוזלים עשירים יותר כגון חלב, ביצים, שומנים שונים ועוד. בסוגי בצקים שונים מוסיפים גם חומרים שונים כגון: סוכר, שמרים, מלח או אבקת אפייה. ישנן מספר שיטות למדידת התנהגות הבצק ותכונותיו בזמן הלישה עבור אפיה תעשייתית, כגון אלווגרף המודד את חוזק הבצק על ידי ניפוחו ומדידת נפח האוויר שהחזיק, האקסטנוגרף הבודק את מידת הגמישות של הבצק על ידי מתיחתו, המיקסוגרף המודד את דביקות הבצק במכונת לישה הבודקת את הכוח אותו יש להשקיע בלישה ועוד נוספים.

הפיכת הקמח לבצק מאפשרת להכין ממנו מאכלים אפויים מבושלים או מטוגנים. לא ניתן לעכל קמח ללא בישול, אפיה או טיגון, וכמו כן לא ניתן לאפות אותו ללא תוספת נוזל.

ישנם חומרי גלם דקורטיביים שבדרך כלל אינם מיועדים לאפייה ואינם כוללים קמח, הנקראים "בצק" בשל מרקמם הבצקי, כמו בצק סוכר (RFM), בצק שקדים (מרציפן), בצק שוקולד ובצק פירות (מרמלדה (ריבה))

ברבדוס

ברבדוס (באנגלית: Barbados) היא מדינת אי הממוקמת באוקיינוס האטלנטי, מעט מזרחה לים הקריבי. היא שוכנת על אי מקבוצת האיים האנטילים הקטנים, ממזרח לשרשרת האיים המרכזית. 434 קילומטר צפונית לוונצואלה. שטח האי הוא 431 קילומטר רבוע, ברובו מישורי נמוך, ואזורים גבוהים יותר בפנים האי. בריטניה שלטה על האי משנת 1627 עד קבלת העצמאות ב-1966.

האקלים, האדמה והנוף קבעו את הבסיס הכלכלי של ברבדוס: ייצור סוכר, ותיירות. האקלים הנוח כל ימות השנה מושך כמיליון תיירים בשנה, רובם מאמריקה ומאירופה. האקלים נוח במיוחד לגידול סוכר, ועד היום מבוססת הכלכלה על גידול סוכר ועיבודו. בשנות ה-80 של המאה ה-20 נעשה מאמץ מוצלח לגוון את הכלכלה, ופותחו ענפים חדשים ובהם בנקאות ותעשיית רכיבים אלקטרוניים.

גלוקוז

גלוּקוֹז (באנגלית: Glucose; בקיצור: Glc) הוא חד-סוכר. זוהי הפחמימה הנפוצה והחשובה ביותר ואף התרכובת האורגנית הנפוצה ביותר על-פני כדור הארץ. 50 מיליארד טונות מיוצרים בשנה, רובם על ידי יצורים פוטוסינתטיים.

גלוקוז הוא התרכובת המרכזית המשמשת בתהליך הפקת האנרגיה ביצורים חיים, הוא והמגיב הראשון בתהליך הנשימה התאית וחיוני לכל היצורים החיים. הוא מופק כתוצר עיקרי בתהליך הפוטוסינתזה. הגלוקוז משמש לתהליכי המטבוליזם בתאים פרוקריוטיים ובתאים אאוקריוטים כאחד.

הגלוקוז ידוע גם בשמות גלוקוזה וסוכר ענבים בשל הימצאו בעסיס הענבים.

דבש

דבש הוא חומר עתיר סוכר המיוצר ונאגר כמקור מזון על ידי קבוצות מסוימות של דבוראים חברתיים. הדבש מופק בדרך כלל מהפרשות סוכריות של צמחים או בעלי חיים, כגון צוף פרחים או טל דבש, בתהליך של אידוי חלק ניכר מהמים וכן עיבוד אנזימטי. הדבש המוכר ביותר מיוצר על ידי דבורים מהסוג דבורת-הדבש (Apis), ובייחוד המין דבורת-הדבש האירופית (A. mellifera). זהו סוג הדבש המיוצר באופן מסחרי ונצרך על ידי בני אדם בכמות הגדולה ביותר, ובמרבית אזורי העולם. עם זאת, ההגדרה הרחבה ביותר של הדבש כוללת גם את החומרים הסוכריים המיוצרים על ידי דבורי בומבוס, דבורים חסרות-עוקץ, וכן קבוצות מסוימות של צרעות ונמלים.קיימים סוגים רבים ומגוונים של דבש, בעלי הבדלים גדולים בהרכב כימי, מרקם, צבע, ריח וטעם. גורמים רבים משפיעים על אופיו והרכבו של הדבש, בייחוד מין החרק שהפיק אותו, ומקורות הסוכר (צוף, טל דבש או מקור אחר) מהם הופק. סוג הצמחים שמצוף פרחיהם מופק דבש משתנה מאזור לאזור ומעונה לעונה. יש סוגי דבש שמקורם בעיקר במין או סוג אחד של פרחים (דבש מוֹנוֹפְלוֹרי או דבש זני), ויש סוגי דבש שמקורם בשילוב מספר סוגי פרחים (דבש פּוֹלִיפְלוֹרי). הרכבו הכימי של הצוף תלוי במספר גורמים: סוג הצמח, תנאי מזג האוויר, סוג הקרקע והמיקום הגאוגרפי. מסוגים שונים של צוף ייווצרו סוגים שונים של דבש.

האדם גילה את הדבש עוד בתקופה הפרהיסטורית ועל כך מעידים ציורי קיר במערות ממקומות שונים בעולם. לדבש מגוון שימושים נרחב: כמזון בפני עצמו או כמרכיב במאכלים רבים, כחומר משמר, וכן כתכשיר או מרכיב של תכשירים ברפואה ובקוסמטיקה. דבש המופק מפרחים מסוימים כגון רודודנדרון, אף שאינו מזיק לדבורה האוספת אותו, עלול להיות קטלני לאדם.

דבשה

דִּבְשָׁה (בלעז: מולאסה) היא סירופ סמיך כהה, הנוצר כתוצאה מבישול ממושך של מיץ קנה סוכר או סלק סוכר, המתבצע בעת זיקוק הסוכר הלבן. מוצרי סוכר מסוג סוכר חום ודמררה מקבלים את צבעם מן הדבשה, בהתאם לרמת הריכוז של החומר, וכעיקרון, הדבשה האמיתית עשויה מיץ קנה סוכר שמורתח לכדי סירופ.

הדבשה משמשת לעיתים כחומר מקשר בפורמולות מזון. הדבשה משמשת גם להכנת המשקה החריף רום, שנרקח לראשונה באיים הקאריביים. הרום נוצר מתסיסה של הדבשה וזיקוקה.

טהראן

טֶהְרָאן (בפרסית: تهران, להאזנה (מידע • עזרה), בערבית: طهران) היא בירת איראן והעיר הגדולה ביותר בה, הממוקמת לרגלי רכס הרי אלבורז ונמצאת במרכזו של מחוז טהראן. העיר מהווה את המרכז הפוליטי, הכלכלי והחברתי של המדינה. יותר ממחצית התעשייה האיראנית מבוססת בטהראן, שבה תעשיות ייצור רכב, חשמל ומוצריו, טקסטיל, כלי נשק, סוכר וכימיקלים.

בנוסף לפרסים המהווים את רוב רובם של תושבי העיר מתגוררים בה גם אזרים רבים ומיעוטים אתניים נוספים כמו ארמנים, כורדים ויהודים. 98.3% מתושבי העיר, מרקעים אתניים מגוונים, הם דוברי פרסית.

לקטוז

לקטוז (Lactose), המכונה גם סוכר החלב, הוא דו סוכר המורכב מהסוכרים גלוקוז וגלקטוז, הקשורים בקשר β גליקוזידי בין הפחמנים 1 ו-4. הסוכר מהווה 2%-‏8% מהמוצקים בחלב היונקים. מקור שמו הוא השם הלטיני לחלב, Lac, בתוספת הסיומת 'וז' הניתנת לסוכרים.

מולקולה

מוֹלֵקוּלָה (מלטינית: Molecula - מסה קטנה; בעברית גם פְּרֻדָּה) היא מונח בכימיה המתאר מבנה (חומר) הבנוי משני אטומים או יותר, המחוברים ביניהם בקשר כימי.

בדרך כלל למולקולה אין מטען חשמלי (סך המטענים החיוביים והשליליים מתאזן); במקרה של מולקולה טעונה, היא מכונה יון (או יון מולקולרי, כדי להבחין בינו לבין יון חד-אטומי). מולקולה עשויה להיות מורכבת ממספר אטומים זהים או שונים. למשל מולקולת חמצן (O2) המורכבת משני אטומים זהים, מולקולת סוכר המורכבת מעשרות אטומים שונים, או מולקולת DNA הבנויה ממיליוני אטומים. מולקולה המורכבת מאטומים שונים היא יחידת בסיס (החלק הלא פריק הקטן ביותר) של תרכובת מולקולרית ומבנה המולקולה, הרכבה וכוחות המשיכה בין אטומיה ובין המולקולות קובעים את תכונות התרכובת.

את המולקולה ניתן לתאר על ידי נוסחה מולקולרית, המפרטת את מספר האטומים מכל סוג במולקולה. כך למשל, הנוסחה המולקולרית של מים היא H2O. ניתן לכתוב נוסחה מולקולרית באופן מצומצם, בו מציינים רק את מספר האטומים הכולל, ללא קשר למבנה, או באופן מפורט, בה מציינים אטומים לפי מיקומם במולקולה. כך לדוגמה, ניתן לתאר באופן מפורט את החומר אתנול בצורה CH3CH2OH, ודימתיל אתר CH3OCH3. בנוסח מצומצם, מתוארים שניהם על ידי הנוסחה C2H6O.

התחום שעוסק בהבנת המבנה המרחבי של מולקולות קרוי סטריאוכימיה, ומולקולות שלא ניתן ליצור חפיפה בינן ובין תמונת המראה שלהן, על ידי פעולת סיבוב במרחב, קרויות מולקולות כיראליות.

המונח "מולקולה" נטבע על ידי הכימאי אמדאו אבוגדרו.

משקה

משקה הוא סוג של מזון, המציין את צורתו הנוזלית שאינו תבשיל. בהגדרה מצומצמת יותר, "משקה" מציין מזון נוזלי שאינו מים.

קיימים סוגים רבים של משקאות, וכמו כל ענף המזון, גם השימוש במשקאות מהווה חלק מן התרבות האנושית. סוג מפותח ביותר של משקאות הוא משקאות חריפים - משקאות המכילים אלכוהול.

סוכרוז

סוכרוז (Sucrose - סוכר לבן) הוא דו-סוכר (דיסכריד), המהווה מרכיב עיקרי בקנה סוכר ובסלק סוכר, ולאחר מיצוי, ניקוי וגיבוש הופך לסוכר הלבן המוכר בשימוש יומיומי. כל מולקולה של סוכרוז מורכבת ממולקולה של גלוקוז המחוברת בקשר גליקוזידי למולקולה של פרוקטוז. סוכרוז הוא הצורה העיקרית שבה פחמימות עוברות בין תאים בצמח.

סוכרת

סֻכֶּרֶת (בלטינית: Diabetes mellitus) היא מחלה מטבולית המתאפיינת בריכוז גבוה של גלוקוז בדם ולעיתים גם בשתן.

ארגון הבריאות העולמי מכיר בשתי צורות עיקריות של סוכרת: סוכרת מסוג 1 (סווגה בעבר כ"סוכרת התלויה באינסולין" וכ"סוכרת נעורים") וסוכרת מסוג 2 (סווגה בעבר כ"סוכרת שאיננה תלויה באינסולין", כוללת את רוב מקרי ה"סוכרת בהיריון" וסוכרת של הגיל המבוגר).

כל צורות הסוכרת נגרמות בגלל הפרעה בייצור אינסולין או בפעולתו. בסוכרת מסוג 1, תאי בטא בלבלב לא מייצרים מספיק אינסולין. לעומת זאת, בסוכרת סוג 2 וסוכרת הריונית יש תנגודת אינסולין. תנגודת לאינסולין היא תגובה לא מספקת של תאי הגוף לאינסולין, מצב המתבטא ברגישות פחותה של התאים לאינסולין, בדרך כלל יחד עם ייצור עודף שלו.

בסוכרת נפגעת יכולת ההעברה של גלוקוז מהדם והשמירה שלו (בעיקר שמירה כגליקוגן, במאגרים הנמצאים בעיקר בכבד ובשרירים). לכן, החולים בסוכרת סובלים משני מצבי קצה הפוכים: מצב של עודף גלוקוז בדם (היפרגליקמיה), שנוצר לרוב מפעילות לא מספקת של אינסולין אחרי ארוחות, ומצב של מיעוט גלוקוז בדם (היפוגליקמיה) שנוצר לרוב כתוצאה מכמות גבוהה מדי של אינסולין בדם ובמיוחד בזמן צום או מאמץ גופני.

בישראל כ-90% מהחולים בסוכרת סובלים מסוכרת מסוג 2 וכ-10% מסוכרת מסוג 1, והיא סיבת המוות הרביעית בשכיחותה (2010).

עמילן

עֲמִילָן הוא פולימר, רב-סוכר המורכב מיחידות חוזרות של גלוקוז. עמילן הוא צורת אגירת סוכר זמין בצמח לצורך הפקת אנרגיה כימית. בני אדם מסוגלים לעכל עמילן והוא משמש כמקור אנרגיה עיקרי למרבית אוכלוסיית העולם. העמילן שאוכלים בני האדם נמצא בעיקר בדגנים ובשורשים אכילים.

מלבד היותו מקור אנרגיה, עמילן, ובמיוחד עמילן תירס, משמשים בבישול להעלאת סמיכות רטבים. בתעשייה עמילן משמש, בין השאר, לייצור דבקים, נייר וטקסטיל. העמילן הוא גם חומר תשמורת.

גלוקוז היא מולקולה הידרופילית מסיסה בקלות במים, אך עמילן, אף שהוא בנוי מיחידות גלוקוז, איננו מתמוסס בקלות במים כמו הגלוקוז.

פחמימה

פחמימות הן קבוצת תרכובות אורגניות. הפחמימות הן התרכובות האורגניות הנפוצות ביותר על-פני כדור הארץ, ותאית היא התרכובת האורגנית הנפוצה ביותר. הפחמימות חיוניות לכל היצורים החיים. לפחמימות ארבעה תפקידים בעלי חשיבות עליונה בביולוגיה:

הפקת אנרגיה בתא - כל היצורים החיים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מפיקים אנרגיה מפירוק גלוקוז, תחילת תהליך זה מכונה גליקוליזה.

בנייה - מבנים פיזיים רבים, במיוחד בעולם הצומח, עשויים פחמימות (בעיקר תאית ועמילן).

DNA ו-RNA - חומצות הגרעין, המכילות את החומר התורשתי של כל היצורים החיים, מורכבות מנוקלאוטידים, אשר כל אחד מהם מכיל סוכר - ריבוז ב-RNA ודאוקסיריבוז ב-DNA.

זיהוי תאים - פחמימות נמצאות על-גבי הממברנה החיצונית של רוב התאים. הן משמשות מעין "תעודת זיהוי" של התא באלפי תהליכים ביולוגיים. ללא זיהוי זה לא הייתה כלל מתאפשרת פעולתה של מערכת החיסון, למשל.

בטבע מייצרים הצמחים את הפחמימות הנחוצות להם מהפחמן הדו-חמצני שנקלט מהאוויר ומהמים שהם קולטים מהקרקע. את אלה הצמח מטמיע (מחבר) בעזרת אור השמש בתהליך הפוטוסינתזה. התהליך המטבולי של ההטמעה עצמה נקרא מעגל קלווין.

קוקה-קולה

קוקה-קולה הוא משקה קולה פופולרי המיוצר ונמכר ברחבי העולם על ידי חברת קוקה-קולה וזכייניות שלה. משקאות קולה דומים מיוצרים ונמכרים על ידי חברות מתחרות, אך משקה הקוקה-קולה הוא הפופולרי ביותר. המטה הבינלאומי של החברה אשר התאגדה בשנת 1893, נמצא באטלנטה, ג'ורג'יה שבארצות הברית.

קנה סוכר

קנה סוכר (שם מדעי: Saccharum) הוא צמח עשבוני רב-שנתי ממשפחת הדגניים. גבעוליו של קנה-הסוכר הם קנים גבוהים, המגיעים עד לגובה של 7 מטר, והם מלאים ופרוקים לפרקים. לגבעולים עלים ארוכים ורחבים יחסית, ובקרקע יש להם קני-שורש.

עם הסוג קנה-סוכר נמנים כ-12 מינים, שרובם גדלים באזור הטרופי של חצי-הכדור המזרחי. המין החשוב ביותר בסוג זה הוא קנה-הסוכר התרבותי. מצמח זה מפיקים כיום יותר ממחצית כמות הסוכר הנצרך בעולם כולו, והוא עולה אפוא בחשיבותו על סלק הסוכר. ארצות גידולו העיקריות הן הודו וברזיל. ובאתיופיה גידול קנה-הסוכר החל כבר בימי קדם, ולראשונה, הפיקו ממנו סוכר בהודו ובסין. רק בסוף המאה החמישית לספירה הועבר גידולו מערבה, לפרס ולארצות הים התיכון, ועם גילוי אמריקה, גם לעולם החדש.

במלאת לצמחי קנה-הסוכר התרבותי שנתיים, אפשר לקצור את יבולם במשך שלוש שנים רצופות, ואז יש לחדש את המטע, אם על ידי זריעתו מחדש ואם על ידי שריפת הקנים. לאחר שנשרפו, מוציאים קני-השורש קנים חדשים. החלק התחתון של ה"קנה" הוא העשיר ביותר בסוכר.

ריבה

ריבה היא מאכל מתוק המוכן באמצעות בישול של פירות או ירקות עם סוכר, עד לקבלת קריש. את הריבה ניתן לאכול לבדה. כמו כן, ניתן להשתמש בה כממרח או כמילוי.

שוקולד

שוקולד הוא ממתק העשוי מזרעים מותססים, קלויים וטחונים של עץ הקקאו הטרופי (Theobroma cacao; "תאוברומה" ביוונית 'מזון האלים'). השוקולד הוא שילוב של מוצקי קקאו וסוכר בשילוב מרכיבים נוספים - לציטין, שתפקידו לסייע למסה להיות נוזלית יותר בהתכת השוקולד (תרחיף) ולא לייצירת אמולסייה כבדרך כלל, מכיוון ששוקולד לא מכיל נוזלים, ולעיתים ונילין כרכיב טעם. פעמים רבות מכיל השוקולד גם חלב ומוצריו.

ישנם שלושה זנים של עצי קקאו אשר בפוליהם משתמשים לצורך הכנת שוקולד. היקר והנדיר ביותר הוא הקריולו, המשמש כ־10% מתעשיית השוקולד. לפולים של עץ זה טעם מריר פחות וארומטי יותר מאשר שאר פולי הקקאו. פורסטרו הוא הזן הפורה ביותר, בו משתמשים ב־80% מתעשיית השוקולד, ואילו ה־10% הנותרים הם מזן המכונה טריניטריו שהוא הכלאה של שני הזנים האחרים.

בעל מקצוע העובד עם שוקולד ומייצר פרלינים ומוצרי שוקולד נקרא "שוקולטייר" (מצרפתית: Chocolatier).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.