סהל בן מצליח הכהן

החכם סהל בן מצליח הכהן (910990) המכונה גם אבו אלסרי, היה מדקדק, פרשן, פייטן וחכם קראי שנמנה עם חברי קבוצת אבלי ציון.

חייו ופעולותיו

סהל בן מצליח נולד בירושלים בשנת 910, ולמד בישיבה הקראית המרכזית שהייתה קיימת אז בירושלים, ממנה יצאו גדולי חכמי הקראים בתקופה זו. בימי חייו פעל רבות להפצת היהדות הקראית בתפוצות, לעידוד עליה לארץ ישראל ולהצטרפות לשורות אבלי ציון. לשם הגשמת חזונו יצא למסעות רבים בין הקהילות השונות במזרח התיכון כמו קהילות עיראק ומצרים. בשל חיבוריו הרבים ובשל מסירותו הרבה כינוהו בני דורו 'המשכיל הגדול'.

בדרשותיו הוא מוכיח במילים קשות את היהודים בני זמנו על שדבקו ב'תורת אנשים מלומדה' ובנסותם למלא אחר מצוות האל הלכו לפי הרוב, או לפי הרב, כי כתוב בתורה ההפך: "לא תהיה אחרי רבים לרעות, ולא תענה על ריב, לנטות אחרי רבים - להטות". ואומר:

"דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: 'כך נהגוני רבותי', כאשר לא שמע את התנצלות האדם הראשון . . והלא אלוהינו יתברך שמו אמר: 'אל תהיו כאבותיכם אשר קראו אליהם הנביאים הראשונים לאמור: 'שובו נא מדרכיכם הרעים, ומעלליכם הרעים; ולא שמעו ולא-הקשיבו אליי . . אך דבריי וחוקיי, אשר ציוויתי את-עבדיי הנביאים, הלוא השיגו, אבותיכם".

קריאתו למען העלייה לארץ ישראל, הייתה ייחודית בנמרצותה ובעוצמתה בתולדות עם ישראל עד ימי הציונות המודרנית. הוא סבב בהרבה ערים והטיף בקהילות רבניות רבות כדי לקרב אותן ליהדות הקראית. באחת מאגרותיו הקוראות לעליה ארצה הוא מספר על החיים של אבלי ציון בירושלים, קורא לעליה ואומר:

"אחינו ישראל! בבקשה מכם, תנו יד לה' ובואו למקדשו אשר הקדיש לעולם . . היקבצו לעיר הקודש וקבצו את אחיכם! . . אחינו! עד אנה אתם מתרפים ומואסים בארץ אלוהים ונחלת צבי צבאות גויים ביד אויבים . . ועתה אחינו! שובו לארץ אבותיכם והיעזרו עם אחיכם נגד אולם ההיכל, ככתוב: 'שובי בתולת ישראל שובי אל עריך אלה' . . ודעי[!], אחינו, כי ירושלים בזמן הזה מנוס לכל בורח, ומנוחה לכל אבל, ומרגוע לכל עני ודל, ובתוכה עבדי ה' הנקבצים אליה אחד מעיר ושנים ממשפחה. ובתוכה נשים מקוננות וסופדות בלשון הקודש ובלשון פרס ובלשון ישמעאל, ומלמדות לבנותיהן נהי ואשה רעותה קינה, ואומרות: איכה ישבה בדד . . ובחודש תמוז ואב יגדל המספד בירושלים . . האלוהים יטהר אותה . . ויכוננה עד עולם סלה . . בחיינו ובחייכם ובחיי כל ישראל אמן."

באותם ימים נראה היה שהוא הצליח במשימתו. היהודים הקראים הפכו לרוב המכריע בירושלים ובארץ ישראל, הדעות שלהם התקבלו על ידי רבים מהרבניים והם הושפעו ממנה. כך הוא מעיד:

"ואם יאמר אדם 'הנה אחינו תלמידי הרבנים בהר הקודש וברמלה רחוקים מן המעשים האלה', חייב אתה לדעת באמת כי הם כדרכי תלמידי התורה וכמעשי בני המקרא עשו ומהם למדו. ויש מהם שלא יאכלו בשר צאן ובקר בירושלים [כמנהג אבלי ציון]... ולא יגעו אל המתים ולא יטמאו בכל הטומאות. וכל זה מלימוד יראי ה' ותוכחותם ואזהרותיהם, ולא זה בלבד כי אם לא יקחו בת אח ולא בת אחות ולא בת אשת האב [לאישה] וינזרו מכל העריות האסורות אשר אסרום חכמי בני מקרא יצ"ו... והם עושים בעזרת שדי את המועדים שני ימים, יום אחד בראית הירח ויום אחד כאשר היו עושים לפנים, ועם כל זה הם חוקרים ודורשים. ויש מהם שהאיר השם עיניהם והניחו חשבון העיבור."

על שמו של החכם סהל בן מצליח הכהן הוקם בשנת 1950 מושב מצליח ליד רמלה בידי עולים קראים ממצרים.

חיבוריו

החכם סהל בן מצליח כתב חיבורים רבים בעברית ובערבית. מהידועים לנו כיום ניתן למנות:

  1. ספר מצוות בערבית הכולל הקדמה בעברית.
  2. פרוש לתורה בשם משנה תורה.
  3. פירוש לנביאים ראשונים ואחרונים, שממנו נשתמרו קטעים בלבד.
  4. ספר דקדוק בשם לשון לימודים
  5. ספר פולמוסי נגד רס"ג.
  6. ספר תוכחת מגולה נגד יעקב בן שמואל תלמידו של רס"ג
  7. ספר דינים.

קישורים חיצוניים

אבלי ציון

המונח אבלי ציון הוא כינוי לחוגים מבין היהודים הקראים בימי הביניים שהתאבלו על החורבן, הרבו במנהגי אבלות ובצומות. מרבית אבלי ציון התגוררו בירושלים ועיקר פעילותם הייתה בערך בין השנים 850–1099. אבלי ציון מכונים גם בשם עדת השושנים.

לפי הסברו של סלמון בן ירוחם, הרעיון מאחורי השם "עדת השושנים" נוגע לגאולה המתקרבת. הופעת השושנים מבשרת את תום החורף, ואילו הופעת הצדיקים, המשולים לשושנים, עתידה לסמל את קץ הגלות. במילה "שושנים" יש גם התרסה כנגד הרבניים, שתוארו כ"קוצים".

יהודים שמתאבלים על חורבן בית המקדש השני בירושלים נזכרים החל מחורבנו, אולם המונח "אבלי ציון" מופיע לראשונה במחצית הראשונה של המאה התשיעית. דניאל אלקומיסי, מחברו של החיבור הרעיוני המרכזי של התנועה, טען שהחורבן גרם לביטול סדרי עולם: "ויעש את העולם כנעזב ללא שופט ובלא אורים ולא מבקש". הוא קרא "לבוא אל ירושלים ולעמוד בתוכה תמיד לפניו באבל ובצום ובכי ומספד... ולא יאמר איך אלך אל ירושלים מפחד שודדים וגנבים ומאין מחיה בירושלים".

אגרות ארץ ישראל

אגרות ארץ ישראל, שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו הוא קובץ של אגרות יומנים של 83 אגרות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל אל תפוצות ישראל, מאז העת העתיקה ועד העת החדשה, בעריכתו ועם ביאוריו של הביבליוגרף אברהם יערי. הקובץ יצא לאור ב-1946.

כותבי האגרות היו בחלקם עולים חדשים וחלקם וותיקים; מוצאם היה משלל קהילות יהודיות; והם התגוררו ביישובים ברחבי הארץ. מחברי האגרות מתארים את מצב האוכלוסייה בארץ ומדיניות השלטונות כלפיה; הם מוסרים מידע על חיי התרבות והכלכלה ועל יחסי הקבוצות האתניות והעדות השונות, במיוחד על מעמד היהודים ואפשרויות המחייה להם בארץ. יערי השתדל להביא באוסף האגרות מבחר מייצג של מחברים ויוצרים מבין האתרים והתקופות.

בין מחברי האגרות שהובאו בקובץ: ירמיהו הנביא, רבן גמליאל הזקן, ראשי הקראים בירושלים, דניאל בן-משה אלקומסי, סהל בן מצליח הכהן, "המיוסרים" מטבריה, רבי שמואל בן שמשון, הרמב"ן, אליהו מפרארא, יוסף דמונטנייא, יצחק לטיף, ר' עובדיה מברטנורא, תלמידו של רבי עובדיה, רבי ישראל מפירושא, דוד די רוסי, שמשון בק, רבי שלמה שלומיל מיינשרל, רבי ישעיה הלוי הורוויץ, אברהם רוויגו, אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, ר' חיים אבולעפיה, ר' חיים אבן עטר, ר' אברהם גרשון מקיטוב, יוסף סופר, תלמידי הגר"א, רבי ישראל משקלוב, אריה נאמן, יהוסף שווארץ, אליעזר הלוי, מרדכי צורף, יעקב ספיר הלוי, יחיאל מיכל פינס, אברהם משה לונץ, אנשי ביל"ו, זאב יעבץ, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הלל יפה, יוסף ויתקין, אהרן דוד גורדון, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב והעולים מתימן.

היסטוריה של היהדות הקראית

יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים,[1] לעומת זאת כיום, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

חסן בן משיח

החכם חסן בן משיח (שיש ההוגים את שמו הפרטי גם כ"חסון") היה חכם קראי שחי בבגדאד במאה העשירית. הוא נזכר גם בשם בן משיח סתם אצל החכם סהל בן מצליח הכהן ואצל אברהם אבן עזרא בהקדמתו לפירושו על התורה.

הוא ידוע כאחד המתפלמסים החריפים כנגד היהדות הרבנית, ושל רס"ג, שהיה בן דורו. הוא נהג להתפלמס כנגדו יחד עם החכם סלמון בן ירוחם וחכמים קראים נוספים. באחד מבין הפולמוסים הידועים ביותר שלו, חסן בן משיח הביא את הרס"ג חדר בחדר כדי להתווכח עמו, ומאן בזה והרחיקהו ממנו[דרושה הבהרה]. אולם לאחר שנפל אחד מספריו של סעדיה בידו כתב תשובה עליו, שנשתמרה עד ימינו.

יהדות קראית

יהדות קָרָאִית, היא זרם ביהדות הנקרא גם קראות, ופרטיו ידועים בשם קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים הרבניים בכך שהם אינם מקבלים את פרשנות חז"ל או כל סמכות רבנית למקרא (הנקראת בפי היהדות הרבנית "תורה שבעל פה"), והם מחויבים בעיקר לדברי המקרא המפורשים בלבד (הנקראים בפי היהדות הרבנית "תורה שבכתב"), ולדברי חכמים שאינם נתפסים כעוקרים את התורה שבכתב.

הופעת הקראות כתנועה דתית קשורה בדמותו של החכם ענן בן דוד, במאה ה-8. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, במאות התשיעית והעשירית ייתכן וקרוב ל-40 אחוז מהעם היהודי היו קראים, לעומת זאת בראשית המאה ה-21, שיעור הקראים הוא פחות מאחוז אחד בעם היהודי.

ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת

התקופה הערבית הקדומה בירושלים נמשכה לאורך המחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, משנת 638, עם כיבוש העיר על ידי הפולשים הערבים-מוסלמים מידי הביזנטים, עד שנת 1099, שבה נכבשה העיר בידי הצלבנים במסע הצלב הראשון. הייתה זו תקופה של מהפכות שבה נקבעה נוכחות האסלאם ככוח דתי ופוליטי בזירה העולמית, וחלו בה חילופי כוחות בזירה המזרח תיכונית בין האימפריה הביזנטית הוותיקה לאימפריה המוסלמית העולה.

שינויים מפליגים אלו לא פסחו על ירושלים, שהייתה עד אז עיר קדושה ליהדות ולנצרות בלבד. עם הפיכתה לעיר הקדושה אף לאסלאם, הפכה ירושלים למקום מפגש בין הדתות לצד מוקד חיכוך ומחלוקת ביניהן. הנוכחות המוסלמית בירושלים ניכרה ברבדים שונים, כמו שינוי דמוגרפי שהתחולל אט-אט כתוצאה מהגירה מוסלמית לעיר; שינוי פיזי עם הקמת מוסדות חינוך ודת מוסלמיים ובניית הרובע המוסלמי; שינוי דתי עם מעבר מרכז הכובד הדתי להר הבית שחזר לשמש כמרכז פולחני לאחר מאות שנים של עזובה, ושינוי תרבותי שבא לידי ביטוי בפולקלור הערבי ובעיקר בשפה הערבית שהפכה לשפה המדוברת בארץ ישראל.

לאורך התקופה המוסלמית נשלטה ארץ ישראל בידי שלוש שושלות של שליטים מוסלמים: הראשונה, שושלת בית אומיה, שמרכזה היה בדמשק. בתקופה זו, שנמשכה משנת 661 עד שנת 750, עלתה חשיבות העיר, ומבנים רבים, שהחשובים שבהם הם המבנים שעל הר-הבית וקריית ארמונות שנבנו מדרום לו - הם עדות לכך. השושלת השנייה הייתה שושלת בית עבאס, שמרכזה היה בבגדד, שלטה עד שנת 969. בתקופה זו ירדה חשיבות העיר אך השליטים העבאסים דאגו לשפץ את מבני הדת המוסלמיים שבה. האחרונים היו השליטים מהשושלת הפאטמית שמרכז שלטונם היה בקהיר. תקופה זו אופיינה במלחמות אזרחים, במרידות, במלחמות נגד פולשים ובאסונות טבע שהביאו את ירושלים לשפל המדרגה.

עבור היהודים הייתה תקופה זו הזדמנות לחידוש הקשר עם ירושלים לאחר שלא הורשו לגור ואף לא לבקר בה במשך מאות שנים מאז חורבן בית שני. הקהילה היהודית חידשה את ישיבתה בעיר, וירושלים הפכה שוב למרכז רוחני ותרבותי לתפוצות ישראל.

מצליח

מַצְלִיחַ הוא מושב עובדים בשפלה הממוקם כשני קילומטר דרומית לרמלה. המושב משתייך לתנועת המושבים ונמצא בשטחה של המועצה האזורית גזר.

המושב נקרא על שם סהל בן מצליח הכהן, חכם קראי מפורסם מירושלים שקרא לעליה לארץ ישראל במאה ה-10.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

צלע-האלף

צלע-האלף היה שמה של שכונה קראית אשר שכנה בירושלים במאות ה-10 וה-11. במקורות מסוימים נקראת שכונת הקראים גם: "סמרתקה" (Samareitike), או "חארת אל-משארקה" (בערבית: حارة المشارقة), כלומר שכונת המזרחיים. השכונה הייתה ממוקמת במורדות הדרום-מזרחיים של הר ציון, במקום המכונה "העופל". שמה של השכונה ניתן לה על פי הכתוב בספר יהושע: "וְצֵלַע הָאֶלֶף וְהַיְבוּסִי הִיא יְרוּשָׁלִַם, גִּבְעַת קִרְיַת עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן זֹאת נַחֲלַת בְּנֵי-בִנְיָמִן, לְמִשְׁפְּחֹתָם" (ספר יהושע, פרק י"ח, פסוק כ"ח.). החוקרים חלוקים באשר להיותה של השכונה מוקפת חומה. חגי בן-שמאי סובר שהשכונה הייתה מוקפת ממזרח בחומה שבנתה הקיסרית אייליה אאודוקיה ובמערב בחומה שנבנתה מאוחר יותר. לעומתו, משה גיל סבור כי לשכונה לא הייתה חומה נפרדת מעבר לחומת העיר.

קהילת הקראים שהתגוררה בצלע-האלף בירושלים, כונתה בפי חבריה "השושנים" על פי הכתוב בתהילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל-שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד" (ספר תהילים, פרק ס"ט, פסוק א'). מסביר הקראי הירושלמי, סלמון בן ירוחם כי הישועה תבוא בזכות הצדיקים (אלו הקראים - אבלי ציון ששבו לירושלים מגלות פרס)השושנים גרו ביחד מצידו המערבי[דרושה הבהרה] של הקדרון, ואילו קהילת הרבניים התגוררה בצידו המערבי[דרושה הבהרה]. מערכת היחסים בין שתי הקהילות הייתה מתוחה, והיא התפתחה כתוצאה מגישתה המשיחית של קהילת צלע-האלף, וכן מהמערכה האידאולוגית שהיא ניהלה בגלוי כנגד הרבניים והתמקדותם בתלמוד. בחיי היום יום באו המחלוקות בין הרבניים לקראים לידי ביטוי, בעיקר בנושאי כשרות ותאריכי המועדים. כתוצאה ממערכת היחסים העכורה פיתחו שני הצדדים האחד כנגד השני כינויי גנאי, בעוד שהרבניים כינו את השושנים: כת הצולעים, וצדוקים, כינו השושנים כתגובה את הרבניים: דורשי חלקות, סרי דרך, ועוד. הקראים הירושלמים, נתמכו על ידי השליטים המוסלמים בני השושלת הפאטמית ובמיוחד על ידי הח'ליפה עלי אלט'אהר באללה. הפאטמים אף התערבו במחלוקות שבין הרבניים לבין הקראים, והכריעו בהן לטובת הקראים.

הקראים לא הסתפקו בגודלה של שכונת צלע האלף, ושאפו להגדילה. הם שלחו אגרות לאחיהם שבבל ובפרס, והפצירו בהם לעלות ולהצטרף אליהם. בגניזה הקהירית נמצאו קטעי אגרות שכתב אחד המנהיגים הירושלמים במאה התשיעית דניאל בן משה אלקומיסי, בהם הוא קורא קריאה נמרצת לבני הגולה לעלות לירושלים. כמאה שנים אחריו פנה באגרת דומה חכם קראי ירושלמי אחר בשם סהל בן מצליח הכהן.

עם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים ב-1099 חרבה קהילת צלע-האלף, וקראים חזרו לגור בירושלים, רק לאחר כ-100 שנה עם כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א-דין.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.