סדר זרעים

סֵדֶר זְרָעִים הוא הראשון שבסדרי המשנה, ונכללות בו ההלכות הקשורות בעבודת אדמה וכן הלכות של ברכות ותפילות, הנמצאות במסכת ברכות. בסדר זה ישנן 655 משניות בסך הכל.

בתלמוד[1] נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..."[2] על ששת סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר זרעים היא "אֱמוּנַת" מפני שאדם הזורע הוא אדם מאמין, כי לעולם אין לדעת האם התבואה תצמח בשנה הבאה, עקב כל פגעי הטבע האפשריים[3].

Sederzeraim-350-441
בול של רשות הדואר המוקדש לסדר זרעים. מעצבת הבול: דנה זדה.

המסכתות שבסדר

סדר זרעים כולל את אחת-עשרה המסכתות הבאות:

על הסיבה לסידור זה כותב הרמב"ם[4], שרבי יהודה הנשיא בחר להתחיל את חיבורו דווקא ממסכת ברכות, משום שהדבר המתיר לאדם לאכול את מזונו הוא הברכה. והיות שהתכוון לדבר על ברכות, התחיל את מסכת ברכות דווקא מהברכות והמצוות שכל אדם מחויב לקיים בכל יום (קריאת שמע ותפילה) ולאחר מכן המשיך בברכות הנהנין ושאר ברכות. ואחר שדיבר על תיקון האכילה, התחיל בדברים שחייבים בהם בעת עבודת האדמה. והתחיל דווקא מפאה, משום שכל המתנות חייבים בהם רק אחרי הקצירה, ואילו מצוות פאה חלה אפילו כשהתבואה עוד לא נקצרה. והואיל והתחיל לדבר על מתנות עניים, המשיך למסכת דמאי, כי לעניים מותר לאכול דמאי[5]. אחר כך עבר לדיני כלאיים, כי כך זה מופיע בתורה: "לא תכלה פאת שדך... שדך לא תזרע כלאיים"[6]- מצוות פאה ואחר כך מצוות כלאיים. אחר כך עבר לדיני שביעית, שאף על פי היה ראוי שדיני ערלה יופיעו קודם, משום שהם מופיעים בתורה אחרי כלאיים, ערלה אינה מצווה המוכרחת שאדם יעשה אותה, כי אם הוא לא יזרע, לא יתחייב בערלה, אך בשמיטה יש איסור נטיעה שכולם אסורים באיסור זה. לאחר מכן התחיל בדיני המתנות והמתנה הראשונה היא תרומה גדולה ולכן התחיל במסכת תרומות. אחר כך המשיך את סדר במתנות למסכת מעשרות, מסכת מעשר שני ומסכת חלה. וכשסיים לדבר על הזרעים דיבר על הפירות במסכת ערלה וסיים במסכת ביכורים, כי גם בתורה מופיעים דיני ביכורים רק בסוף התורה (בפרשת כי תבוא).

הסדר מחוץ למשנה

מיקום סדר זרעים

סדר זרעים הוא הסדר הראשון של ששה סדרי משנה. הרמב"ם[7] מסביר, שהסיבה שהוא הראשון היא משום שבשביל לעבוד את ה' צריך לחיות ואי אפשר לחיות בלא מזון. לכן, המשנה מתחילה קודם כל בדינים הקשורים לזרעים הנאכלים שמהם עושים לחם שהוא מזונו הבסיסי ביותר של האדם.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א, עמוד א'
  2. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"ג, פסוק ו'
  3. ^ רש"י שבת שם, דיבור המתחיל "סדר זרעים"
  4. ^ בהקדמה לפירוש המשנה
  5. ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ג', משנה א'
  6. ^ ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוקים ט'-י"ט
  7. ^ בהקדמה לפירוש המשנה
אליהו מפולדא

רבי אליהו ב"ר יהודה לייב פורקן מפולדא (מהרא"ף, רא"ף; חי בין השנים תט"ו - ה'תצ"א) היה רב בקהילת פולדה שבגרמניה. חיבר פירוש מקיף על סדר זרעים, מסכת שקלים ושלוש בבות נזיקין מהתלמוד הירושלמי.

בבא מציעא

בָּבָא מְצִיעָא הוא החלק השני והאמצעי של מסכת נזיקין, הפותחת את סדר נזיקין שבמשנה. פירוש השם בארמית הוא "השער האמצעי", כאשר לפניה נמצאת בבא קמא - השער הראשון, ולאחריה בבא בתרא - השער האחרון.

חלוקת מסכת נזיקין לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל המסכת נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 118 דפים.

מסכת בבא מציעא ככלל עוסקת בתביעות וטענות שבין אדם לחברו שלא מחמת נזק, כגון דיני אבידה ומציאה, דיני שומרים ואחריותם, דיני הלוואות, אונאה, ריבית ושכירות.

בבא קמא

בָּבָא קַמָּא הוא החלק הראשון של מסכת נזיקין שבסדר נזיקין, העוסק בעיקר בדיני נזיקין שבין אדם לחברו במשפט העברי. פירוש השם "בבא קמא" בארמית הוא "השער ראשון", ומצטרפות אליה בבא מציעא (השער האמצעי) ובבא בתרא (השער האחרון), כאשר כולן יחד מרכיבות את מסכת נזיקין.

החלוקה לשערים היא בבלית, ואילו בארץ ישראל מסכת נזיקין נחשבה תמיד כמסכת אחת. החלוקה לשלושה חלקים נעשתה באופן טכני - עשרה פרקים בכל מסכת - כאשר מבחינה תוכנית ניתן היה לחלק אחרת את המסכת; כך לדוגמה הפרק האחרון של בבא מציעא עוסק באותו נושא כמו הפרק הראשון של בבא בתרא. בתוספתא של המסכת מחולקת גם היא לפנינו ל"בבות", עם אחד עשר פרקים בכל "בבא", כאשר המקבילה לפרק א' של בבא בתרא נמצאת (יחד עם המקבילה לפרק י' של בבא מציעא) בפרק י"א של "בבא מציעא".

בתלמוד בבלי מכילה בבא קמא 118 דפים.

מסכת

מַסֶּכֶת היא ספר המרכיב את המשנה והתלמוד, כאשר המשנה והתלמוד מחולקים לנושאים שונים ובכל מסכת נידון נושא אחד או שניים.

מסכת הוריות

מַסֶּכֶת הוֹרָיוֹת היא המסכת העשירית והאחרונה בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי במשנה. במסכת זו שלושה פרקים אשר עוסקים בדיני הוראת שוגג שהורו בית דין (דהיינו שטעו בדין והורו הפוך מדעת התורה), וכן בדיני כהן גדול או מלך שחטאו בשגגה. מסכת זו בתלמוד בבלי היא הקצרה ביותר מבין המסכתות בהן יש גמרא על כל המסכת, והיא כוללת 13 דפים בלבד.

מסכת חולין

מסכת חולין היא המסכת השלישית בסדר קדשים שבמשנה. המסכת עוסקת בדיני שחיטת בהמות שאינן קורבנות (חולין), ולכן נקראת מסכת זו בכתבי הראשונים בשם "שחיטת חולין" (להבדיל בינה לבין מסכת זבחים, שנקראת "שחיטת קדשים").

פרקים שביעי ושמיני שבמסכת הם מהיסודיים בהלכות איסור והיתר ולכך נקראת המסכת "כלל גדול".

בתלמוד הבבלי יש במסכת זו 141 דפים.

מסכת מכות

מַסֶּכֶת מַכּוֹת היא המסכת החמישית בסדר נזיקין במשנה, בתלמוד ובתוספתא, ובאה מיד לאחר מסכת סנהדרין. לעיתים היא נקראת "מסכת מלקות" על-שם עונש המלקות שבו עוסק פרקה האחרון.

במשנה כוללת המסכת 3 פרקים ובתוספתא יש בה 4 פרקים. על כל שלושת פרקי המסכת מצוי תלמוד בבלי ואורכו בש"ס וילנא - 23 דפים. בתלמוד הירושלמי יש גמרא רק על שני הפרקים הראשונים של המסכת.

על-פי אחת הדעות, מסכת מכות היא חלק ממסכת סנהדרין (ראו בהקדמת הרמב"ם למשנה), והופרדה ממנה מאוחר יותר.

לפי החיד"א, לימוד מסכת זו מהווה סגולה להנצל מהרהורים רעים[דרוש מקור].

מסכת סוכה

מַסֶּכֶת סֻכָּה היא המסכת השישית בסדר מועד, במסכת זו חמישה פרקים אשר עוסקים בארבע מצוות הנוהגות בחג סוכות.

שני הפרקים הראשונים במסכת עוסקים בדיני עשיית הסוכה ומצוות הישיבה בה. בפרק השלישי דנים בהלכות ארבעת המינים. בפרק הרביעי ממשיכים לדון בהלכות אלה בנוסף למצוות הערבה למזבח ומצוות ניסוך המים. הפרק החמישי מתאר את שמחת בית השואבה במקדש, וכן מוסיף פרטים על קרבנות מוספי החג ועוד עניינים מסדרי המקדש.

בתלמוד בבלי בדפוס וילנא יש למסכת זו 55 דפים ובכתב יד מינכן יש למסכת זו 17 עמודים.

מסכת סנהדרין

מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 112 דפים.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

מסכת עבודה זרה

מַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה (ידועה גם בשמות: עבודת גילולים, עכו"ם) היא המסכת השמינית בסדר נזיקין, שהוא הסדר הרביעי במשנה. במסכת זו חמישה פרקים אשר עוסקים באיסור הקירוב לגויים ובאיסור עבודה זרה (בפועל). כמו כן עוסקת המסכת ביסודות איסור והיתר על כן היא נקראת בפי האחרונים "כלל גדול" (ברכי יוסף יורה דעה סימן רמו).

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 75 דפים.

מעשר ראשון

המעשר הראשון הוא עשירית מיבול החקלאי -כולל ירק ופרי אילנות- שנשאר לאחר הפרשת התרומה, ומכאן שמו. המותן בדרך כלל ניתנת אל בן שבט לוי, אך בתקופת עזרא הסופר נקנסו הלוויים והועבר הנתינה אל הכהנים.

מצוות התלויות בארץ

מצוות התלויות בארץ הן שורה של מצוות הקשורות לעבודת הקרקע. מצוות אלה נוהגות לרוב רק בארץ ישראל, ורובן קשורות לתמיכה סוציאלית הן כלפי העניים והן כלפי שבט לוי המנועים מעבודה. ככלל, המצוות התלויות בארץ אינן נוהגות בחו"ל, אלא רק בארץ ישראל. כמו כן, לדעת רוב הפוסקים, בימינו אין חייבים בהם מדאורייתא אפילו בארץ ישראל, מאחר שדרוש רוב ישראל היושב על אדמתו, וחיובם כיום הוא רק מדרבנן.

בניגוד למצוות התלויות בארץ, שאר המצוות הן 'חובת הגוף', זאת אומרת שאין חיובים תלוי כלל במקומו של האדם, וחיובים הוא בכל מקום שנמצא.

כל סדר זרעים שבמשנה ובתלמוד ירושלמי, מלבד מסכת ברכות, מוקדש למצוות אלו.

משנה

הַמִּשְׁנָה היא הקובץ הראשון בתורה שבעל פה, ומכילה הלכות שנאמרו בידי התנאים. ישנן דעות שונות מתי החל ניסוח המשנה, אך מוסכם כי עריכתה וניסוחה הסופיים נעשו בסוף תקופת התנאים, בתחילת המאה השלישית לספירה, על ידי רבי יהודה הנשיא וחכמי דורו.

סדר נשים

סֵדֶר נָשִׁים הוא הסדר השלישי בשישה סדרי משנה. הסדר עוסק בעיקר בדיני המשפחה והזוגיות. בין הנושאים בהם הוא עוסק: דיני הנישואין והגירושין, החובות שבין בני זוג האחד כלפי השני וכלפי ילדיהם. דיני ירושה וצוואות, בגידות בין בני זוג והתחייבויות אנשים נשואים האחד כלפי השני.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר נשים היא "חֹסֶן", מפני שהשורש ח.ס.נ משמעותו גם ירושה והאישה מולידה יורשים.

ספרי הגר"א

תורתו של רבי אליהו מווילנה הידוע בכינויו הגאון מווילנה התפרסמה דרך כתביו. בימי חייו לא פורסם בכתב דבר מכתביו (זולת החרמות על החסידות). מקור כתביו הרבים הוא ברשימות סיכומים של דבריו שפורסמו על ידי תלמידיו לאחר מותו. מיוחסים לו יותר משבעים חיבורים. הספר עלית קיר הנדפס בסוף עליות אליהו מפרט חמישים וארבעה מספריו.

עין יעקב (ספר)

עין יעקב הוא חיבור הכולל אסופה ופרשנות למרבית האגדות המצויות בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי.

הספר חובר על ידי רבי יעקב בן חביב, שהספיק לכתוב רק שני חלקים של הספר, סדר זרעים וסדר מועד ונפטר באמצע עבודתו. הספר הושלם בידי בנו, רבי לוי בן חביב, הרלב"ח.

הספר ראה אור בדפוס, לאחר מות המחבר, בסלוניקי בבית הדפוס של דון יהודה גדליה בשנת רע"ו (1516). הגעתו של החיבור לקהל קוראים רחב יותר התאפשרה רק לאחר שהחיבור ראה אור במרכז הדפוס של ונציה בשנת 1546 (ש"ו). בעקבות הפולמוס סביב התלמוד שהתקיים באיטליה בשנות החמישים של המאה ה-16, הכריזה האינקויזיציה של ונציה על ה"עין יעקב" כספר אשר יש בו דברי כפירה והספר נידון לשריפה יחד עם עותקים של התלמוד הבבלי והירושלמי. כעבור עשר שנים בשנת שכ"ו (1566) הותר להוציא את הספר לאור בשנית אולם שמו שונה ל"עין ישראל", עקב איסור הדפסתו מהאפיפיור. בשם זה החיבור המשיך לראות אור במספר מהדורות. אחת ממהדורות אלו היא המהדורה שראתה אור בשני כרכים בקרקוב בדפוס יצחק בן אהרון מפרוסיץ, בין השנים 1587-1591. מהדורה זו הנגישה למעשה את יצירתו של רבי יעקב בן חביב לציבור הלמדנים שישב במרחב האשכנזי-פולני. לאורך השנים החיבור ראה אור בעשרות מהדורות, שזכו לתפוצה רחבה הן בקרב בני ישיבות והן בקרב ציבור הלמדנים הרחב, עד לימינו אנו ישנן קבוצות לימוד של החיבור הנקראות בשם "חברת עין יעקב".

פרשנות המשנה

פרשנות המשנה הוא ענף ספרותי של פירושים שנכתבו כדי להבהיר ולהרחיב את דברי המשנה, שבדרך כלל סתומים ומתומצתים. בחלק מספרות פרשנות המשנה הובאו בתימצות המסקנות התלמודיות כדי לתת ללומד המשנה תמצית סופית ופסיקה הלכתית מהפרשנות התלמודית למשנה.

למשנה לא נכתבו פירושים רבים כלשאר הספרות היהודית הקאנונית. מאחר שהמשנה כמעט ולא נלמדה בימי הביניים כיחידה ספרותית בפני עצמה כי אם תוך כדי לימוד התלמוד, ולכן לא היה צורך לפרשה בפני עצמה. ניתן למצוא סיבות נוספות למיעוט הספרות הפרשנית: הבנת המשנה פשוטה יחסית, והיא כתובה בעברית ארץ ישראלית; התלמוד הבבלי הפך להיות הנושא המרכזי הנלמד, והבסיס הישיר לספרי הפוסקים (כגון הרי"ף, הרמב"ם ובעלי התוספות), ולכן עליו נכתבו רובם המכריע של הפירושים.

תלמוד בבלי

התלמוד הבבלי הוא חיבור שבו מסוכמת הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים - חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, מתחילת המאה ה-3 ועד לסוף המאה ה-5, בין אלו שהתגוררו בבבל ובין המתגוררים בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.

בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים, שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות "ברייתות" - חיצוניות (חלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים: מכילתא, ספרא וספרי, בתוספתא ובמקומות אחרים).

שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים מוקדמים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים. החל מהדפסת ש"ס ונציה בשנים 1520–1523, נקבעה "צורת הדף", שקבעה את עיצובם וחלוקתם של דפי התלמוד והמפרשים שלצדם. חלוקה זו נשמרה גם במהדורת וילנא, שהיא הבסיס למהדורות הנפוצות של התלמוד הבבלי עד לימינו. לפי חלוקה זו מצויים בתלמוד הבבלי 2,711 דפים.

תלמוד ירושלמי

התלמוד הירושלמי (נקרא גם תלמוד ארץ ישראל, תלמוד מערבא, תלמוד המערב או הירושלמי) הוא חיבור המפרש את המשנה, מוסיף עליה ומרחיב אותה. ההרחבה בה נוקט הירושלמי ממצעת בין ההרחבה המזערית הקיימת במספר מקומות בתוספתא לבין ההרחבה הארוכה והמפותחת, כפי שהיא בתלמוד הבבלי. הוא כולל בתוכו את תלמודם של האמוראים מארץ ישראל ומבבל על המשנה וכן על תחומים אחרים.

הסוגיות שבתלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאה השלישית. הרמב"ם ייחס את החיבור לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. אך מוזכרים בו אמוראים שחיו כמה דורות אחריו, והכוונה שזה יצא מבית מדרשו. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר, המזוהה על פי חוקרים מסוימים כ"תלמודה של קיסרין" הנזכרת בתלמוד זה מספר פעמים. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת ד'קי"א (351). בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל, והצטרפו לישיבת אביי ורבא.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.