נתן שרנסקי

נתן שרנסקירוסית: Анато́лий Щаранский, "אנטולי שְׁצָ'רָנסקי"; נולד ב-20 בינואר 1948) הוא פוליטיקאי, סופר, מתמטיקאי, ופעיל זכויות אדם, אשר כיהן בעבר כיושב ראש הסוכנות היהודית חבר כנסת ושר בממשלות ישראל. לפני עלייתו ארצה נודע בעיקר מפני היותו אסיר ציון ומסורב עלייה סובייטי. שרנסקי הוא חתן פרס ישראל בקליטת עלייה לשנת תשע"ח.[1]

נתן שרנסקי
Анато́лий Щаранский
שרנסקי
שרנסקי
מדינה ישראל  ישראל
מפלגה ישראל בעלייה, הליכוד
שר התעשייה והמסחר ה־16
18 ביוני 19966 ביולי 1999
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
שר הפנים ה־18
6 ביולי 199911 ביולי 2000
(שנה)
תחת ראש הממשלה אהוד ברק
שר הבינוי והשיכון ה־15 וסגן ראש הממשלה
7 במרץ 200128 בפברואר 2003
(שנתיים)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
השר לענייני ירושלים ה־10
3 במרץ 20034 במאי 2005
(שנתיים ו-9 שבועות)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
חבר הכנסת
17 ביוני 199617 בפברואר 2003
(6 שנים ו-35 שבועות)
17 באפריל 200621 בנובמבר 2006
(31 שבועות ויומיים)
כנסות ה־1415, 17
פרסים והוקרה
מדליית החירות הנשיאותית, פרס רונלד רייגן לחירות, מדליית הזהב של הקונגרס
חתימה Natan Sharansky signature.svg

ביוגרפיה

נולד בשם אנטולי בוריסוביץ' שרנסקי (Анато́лий Бори́сович Щара́нский) בדונצק שבאוקראינה (אז בברית המועצות) למשפחה יהודית. הוא גילה כישרון במדעים מדויקים ובשחמט וסיים תואר במתמטיקה שימושית במכון הטכנולוגי של מוסקבה. שרנסקי היה ציוני נלהב ועודד יהודים לעלות למדינת ישראל.

כאסיר ציון

בשנת 1973, אחרי שבקשתו לקבל ויזת יציאה לישראל נדחתה בגלל סיבות שהוגדרו "ביטחוניות", החל שרנסקי לעבוד כמתרגם עבור הפיזיקאי הנודע אנדריי סחרוב. בשנת 1974 נשא לאישה את אביטל (נטליה) שטיגליץ בבית הכנסת במוסקבה. בני הזוג לא קיבלו אישור עלייה, ואביטל עלתה לישראל לבדה מיד אחרי נישואיהם בתקווה שבעלה יקבל אישור לעלות בהמשך. שרנסקי הצטרף לארגון זכויות האדם קבוצת הלסינקי בראשותו של יורי אורלוב. הארגון שהוקם בשנת 1976 נועד לפקח על יישום ולדווח על הפרות של הסכמי הלסינקי עליו חתמה ברית המועצות ב-1975 ובו סעיף המחייב על שמירת זכויות אדם. באותה העת, שרנסקי גם הפך לדובר העיקרי עבור אסירי ציון ומסורבי העלייה היהודיים.

במרץ 1977 נעצר והוגש נגדו כתב אישום לפיו העביר למערב רשימה של 1300 מסורבי עלייה, שחלקם סורבו בשל החזקה בסודות מדינה, כפי שפורסם בניו יורק טיימס ב-1976. ביולי 1978 הרשיע אותו בית המשפט בבגידה, ריגול למען ארצות הברית, הסתה ותעמולה אנטי-סובייטית וגזר עליו 13 שנות מאסר. הוא ריצה 16 חודשים בכלא לֶפוֹרְטוֹבוֹ. על פי ספרו האוטוביוגרפי על התקופה "לא אירא רע", הצליח שרנסקי לשרוד את מחנות המעצר והעבודה של הגולאג כיון שבזכות דבקותו בזהותו היהודית ותשוקתו לעלות לישראל נשאר חופשי בנפשו. מסופר על כך שפעם ישב עם מספר סוהרים בחדר ואמר להם שהם כולם עבדים והוא היחיד באותו חדר שהוא אדם חופשי. שכן, כל הסוהרים נתונים לפקודותיהם של מפקדם ואין להם רצון חופשי כלל. ואילו לו יש חירות נפשית ומחשבתית. הוא יהודי ובנפשו הוא לא משועבד לאף אחד.

את שנות הישיבה בכלא העביר בין השאר באמצעות משחק ואימונים בשחמט, גם ללא לוח שחמט.

גם במאסר הוא לא הפסיק למחות, ונוספה לזה מחאה על תנאי מאסרו הקשים. הוא שבת רעב, במצטבר, כ-200 ימים.

במהלך שנותיו בכלא הפך שרנסקי לסמל המאבק על זכויות האדם בברית המועצות ומאבקה של היהדות שם.

שחרורו ועלייתו לישראל

כבר בשנת 1978 התפרסמו ידיעות על כוונה להחליף את שרנסקי במרגלים סובייטיים,[2] אך הדבר לא יצא אל הפועל.

בעקבות המאבק לשחרורו בראשות אשתו אביטל, ולחץ דיפלומטי כבד מצד המערב במהלכו החליטה הכנסת לתבוע את שחרורו.[3] ב-11 בפברואר 1986, לאחר שישב במאסר תשע שנים, שוחרר לבסוף שרנסקי במסגרת עסקה שבה נמסרו לברית המועצות חמישה מרגלים תמורת שלושה מרגלים מערביים, ביניהם שרנסקי. הסובייטים שיפרו מאד את תנאי מאסרו בתקופה שלפני השחרור. הוא הבין לבד שהוא עומד להשתחרר כשלראשונה, נתנו לו פירות טריים. רונלד רייגן, נשיא ארצות הברית דאז, דרש ששרנסקי ישוחרר שעה אחת לפני 2 המרגלים האחרים בעסקה כדי להבדיל ביניהם, שהרי שרנסקי הואשם לשווא בריגול. דרישתו התקבלה, ושרנסקי שוחרר ראשון. החילופים בוצעו בגשר גליניקה שקישר בין גרמניה המזרחית למערבית. אפילו שם, שרנסקי התעקש לזלזל בברית המועצות ובניגוד להוראה שקיבל מהחייל ששיחררו, לצעוד ישר - הוא חצה את הגשר בעקלתון. מיד לאחר חציית הגשר העניק לו שגריר ישראל בגרמניה את דרכונו הישראלי. בנמל התעופה בן-גוריון זכה לקבלת פנים נלהבת בהשתתפות ראש הממשלה שמעון פרס ושר החוץ יצחק שמיר. בהגיעו לישראל ביקש שרנסקי להימנע מלקרוא לו אנטולי, אלא לכנותו בשמו העברי נתן, בו הקפיד להשתמש בשנותיו הארוכות בכלא.

במאי 1986 נסע שרנסקי עם אשתו לארצות הברית שם הוענקה לשניהם מדליית הזהב של הקונגרס, העיטור השני בחשיבותו בארצות-הברית כהוקרה על מאבקם למען זכויות האדם. ב-15 בדצמבר 2006 קיבל שרנסקי את מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית מידי ג'ורג' בוש, והיה לישראלי הראשון (לפני שמעון פרס) ולאדם הלא-אמריקני הרביעי (אחרי נלסון מנדלה, האפיפיור יוחנן פאולוס השני, והאם תרזה) שקיבל את שני העיטורים האמריקניים החשובים ביותר של הנשיא והקונגרס - מדליית הזהב של הקונגרס ומדליית החירות הנשיאותית.

בשנת 1988 נבחר לעמוד בראש "הפורום הציוני", ארגון גג של מסורבי עלייה מברית המועצות. כמו כן, היה חבר מועצה של ארגון Peace Watch וכן עורך בג'רוזלם ריפורט.

בפוליטיקה הישראלית

בעקבות העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90 של המאה ה-20, הקים שרנסקי את מפלגת ישראל בעלייה שמטרתה הייתה לתת ביטוי לצורכיהם ומצוקותיהם של ציבור העולים מברית המועצות לשעבר. בבחירות לכנסת ה-14 (1996) התמודדה מפלגתו לראשונה, זכתה בשבעה מנדטים ושרנסקי כיהן כשר התעשייה והמסחר. במסגרת תפקידו, חייב לסמן את מחיר המוצרים על ידי הדבקת מחיר עליהם. התקנה באה לבטל פטור שניתן לבתי עסק שלפיו מוצרים רבים היו פטורים מחובת הסימון. הצו שתוקן ביולי 1998 ביטל את רוב הפטורים.

בבחירות לכנסת ה-15 (1999) החליטה מפלגתו להתמקד בנושא משרד הפנים שהיה בשליטת מפלגת ש"ס ומפריע ביותר לציבור העולים (בשל בעיות של נישואים והכרה ביהדותם של עולים חדשים). הססמה שנבחרה "מ.וו.ד. פאד ש"ס קונטרול - ניאט. מ.וו.ד. פאד נאש קונטרול" שתרגומה לעברית הוא "משרד הפנים בשליטת ש"ס? לא. משרד הפנים בשליטתנו". סיסמה זו (שקוצרה לרוב ל"נאש קונטרול") הייתה סיסמת הבחירות המובילה של המפלגה וזכתה להדים רבים. בבחירות זכתה ישראל בעליה בשישה מנדטים ושרנסקי הצטרף לממשלת ברק כשר הפנים. הוא התפטר ביולי 2000 לפני ועידת קמפ דייוויד. בעקבות הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בהן נבחר אריאל שרון, הוא הצטרף לממשלתו וכיהן כסגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון.

בבחירות לכנסת ה-16 (2003) זכתה ישראל בעלייה בשני מנדטים בלבד (שרנסקי ויולי אדלשטיין). בעקבות הכישלון בבחירות (ירידה מ-6–7 מנדטים ל-2 בלבד) וקשיים כלכליים התמזגה המפלגה בתוך הליכוד. שרנסקי התפטר מהרשימה עוד בטרם הושבעה הכנסת ומונה לשר לענייני ירושלים, התפוצות והמאבק באנטישמיות. ב-2 במאי 2005 התפטר מן הממשלה במחאה על תוכנית ההתנתקות.

בבחירות לכנסת ה-17 (2006) התמודד ברשימת הליכוד, בה הוצב במקום ה-11 לאחר הבחירות הפנימיות במרכז הליכוד, ונכנס לכנסת. ב-11 באוקטובר 2006 הודיע על כוונה לפרוש מהחיים הפוליטיים. התפטרותו מהכנסת נכנסה לתוקף ב-21 בנובמבר 2006 בשעה 16:00, לאחר טקס פרידה בהשתתפות ראש הממשלה אהוד אולמרט.

פעילות ציבורית

לאחר התפטרותו מהכנסת, עמד שרנסקי בראש מכון אדלסון למחקרים אסטרטגיים שבמרכז שלם בירושלים.

שימש כעמית במכון לאסטרטגיה ציונית וכחבר בפורום האסטרטגי בו.

ב-25 ביוני 2009 נבחר שרנסקי ליושב ראש הסוכנות היהודית כמועמד של ראש הממשלה בנימין נתניהו. שרנסקי כיהן כראש הסוכנות היהודית במשך 9 שנים, מיולי 2009 ועד אוגוסט 2018.

בשנת 2019 זכה בפרס שומר ציון.

דעותיו וספריו

על הסכסוך עם הפלסטינים

שרנסקי תומך במתן מדינה לפלסטינים על חלק משטחי יהודה, שומרון ועזה, אך רק בתנאי שהמדינה שיקימו תהיה מדינה חופשית עם שלטון דמוקרטי שתפסיק את ההסתה כנגד ישראל ותפרק את ארגוני הטרור. להסכמי אוסלו, שלטענתו נתנו לרשות הפלסטינית וליאסר ערפאת סמכויות ושטחים בלי לדרוש מהם מחויבות לדמוקרטיה, מלחמה בטרור ושמירה על זכויות אדם, הוא קרא "בגידה בעקרונות הדמוקרטיה". ביקורת שמושמעת תדירות כלפי שרנסקי מהשמאל הרדיקלי בישראל היא כי למרות פעילותו למען זכויות האדם בימי ברית המועצות, שרנסקי אינו מתייצב נגד הפרות זכויות האדם שישראל מבצעת לכאורה בפלסטינים.

בשנת 2010 פרסם נשיא ארצות הברית לשעבר, ביל קלינטון, את דעתו על המכשולים להסדר בישראל, ובראשם: העולים מברית המועצות. הסיבה לכך נעוצה בשיחה שקיים עם שרנסקי בשנת 2000, בזמן השיחות בקמפ דייוויד, שבה הוא שאל אותו מדוע הוא היה השר היחיד שהתנגד להסכם, ושרנסקי ענה: "אני לא יכול לתמוך בזה. אני רוסי. הגעתי מאחת המדינות הגדולות בעולם לאחת מהקטנות ביותר. אתה רוצה שאני אחלק אותה לשתיים? לא תודה!"[4]

על הדמוקרטיה בעולם

שרנסקי פרסם שלושה ספרים פרי עטו:

  • "לא אירא רע", בהוצאת ספריית מעריב. ספר אוטוביוגרפי זה מתאר את מאבקו ושנותיו בברית המועצות.
  • "The Case for Democracy: The Power of Freedom to Overcome Tyranny and Terror" (טיעון בזכות הדמוקרטיה: כוחה של החירות לגבור על עריצות וטרור).
  • "Defending Identity: Its Indispensable Role in Protecting Democracy" (ביחד עם שירה וולוסקי) - פורסם ביוני 2008 ועוסק בחשיבותן של זהויות לאומיות, דתיות ואתניות לשמירת אופיין הדמוקרטי של מדינות, בתקופה בה ישנה נטייה גוברת במערב לראות בזהות כמכשול לשלום ודו-קיום. תורגם לעברית בידי שאול לוין וראה אור תחת הכותר "בזכות הזהות: תפקידה החיוני בהגנה על הדמוקרטיה", בהוצאת מרכז שלם בשנת 2011.

בספרו השני "טיעון בזכות הדמוקרטיה: כוחה של החירות לגבור על עריצות וטרור", שכתב עם רון דרמר ויצא ב-2004, מנסח שרנסקי את האידאולוגיה שלו בדבר חיוניותה של הדמוקרטיה לרווחתה, התקדמותה ושגשוגה של האנושות ואת הכרחיותה ליציבות, ביטחון וחירות ברחבי העולם. שרנסקי מחלק את העולם לחברות חופשיות ("free societies") וחברות-פחד ("fear societies"). בחברות חופשיות, (בתקופתנו - מדינות חופשיות) האדם חופשי ליזום ולבטא את היצירתיות שלו, ובכך משיגות שגשוג כלכלי והתקדמות טכנולוגית, כמו כן - החירות מבטיחה שמירה על זכויות האדם, מניעת דיכוי ובקרה עצמית. לעומת זאת, בחברות הפחד, האזרחים מפחדים להביע את דעתם ומבצעים את מצוות השלטון בחוסר רצון, דבר הגורם להתפתחות איטית של הכלכלה, עוני ונחשלות טכנולוגית. משטר הפחד מפני השלטון מדכא יוזמה חופשית וביקורת על השלטון, ובכך נותן פתח למעשי עריצות ושחיתות שמרקיבים את מנגנון המדינה.

כדי להבדיל בין חברת-פחד לבין חברה-חופשית שרנסקי מציע את "מבחן כיכר העיר"- אם אדם יכול לצעוד לאמצע כיכר העיר, ולבטא את דעותיו בלי שיחשוש ממעצר, מאסר או פגיעה, הרי אדם זה חי בחברה חופשית, לא בחברת פחד.[5]

שרנסקי מסרב להגביל את הדמוקרטיה רק למערב וטוען שהיא חייבת להיות מנת חלקם של כל אומות העולם. לטענתו, הערבים, הסינים, הקובנים והאפריקנים ראויים לדמוקרטיה לא פחות מאשר אמריקנים, צרפתים ובריטים. שרנסקי טוען שיציבות בעולם תתאפשר רק כאשר כל אומות העולם יחיו במדינות חופשיות ולא בדיקטטורות עריצות. לכן שרנסקי תומך בקו תקיף כנגד מדינות טוטליטריות שמטרתו הפלת העריצים והענקת חירות לעמים המדוכאים על ידי הקמת משטרים דמוקרטיים המחויבים לחירות ושמירה על זכויות אדם.

הספר זכה לתגובות נלהבות מבכירים בממשל האמריקני, ביניהם נשיא ארצות הברית, ג'ורג' ווקר בוש. אחת מעמדותיו של שרנסקי, כי על הרשות הפלסטינית להיהפך לדמוקרטיה קודם הישיבה איתה למשא ומתן, אומצה על ידי מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס כעמדתו הרשמית של הממשל. ג'ורג' בוש הזמינו לפגישה בת שעה בבית הלבן,[6] ואף המליץ בראיון ל-CNN לכל אמריקני לקרוא את הספר:[7]

"אם ברצונך להציץ לאופן המחשבה שלי בנושאי מדיניות חוץ, קרא את ספרו של שרנסקי 'טיעון בעד דמוקרטיה'. הייתי שם את הספר ברשימת המומלצים עבור אנשי ממשל, ובמיוחד עבור הוגי דעות. הספר תמציתי וטוב. הבחור הוא דמות הירואית, אתה יודע? זה ספר מצוין."

חיים אישיים

בני הזוג שרנסקי מתגוררים כיום בירושלים. לזוג שתי בנות.

לקריאה נוספת

מחיבוריו

  • נתן שרנסקי עם רון דרמר, יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור, ירושלים, הוצאת שלם, 2005[8].
  • נתן שרנסקי, מדינת היהודים: היובל הבא. תכלת 6, חורף ה'תשנ"ט/ 1999.
  • שרנסקי, נתן (2004). מקורות האנטישמיות החדשה: הרהורים על השנאה שמסרבת לדעוך, בתוך תכלת 17, קיץ ה'תשס"ד.

עליו

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ יעל אודם, ‏פרס ישראל לעלייה לנתן שרנסקי, באתר ‏mako‏‏, ‏18 במרץ 2018‏
  2. ^ בון חוזרת: לא נסכים לחילופי גויים – שצ'ראנסקי, מעריב, 3 באוגוסט 1978
  3. ^ יובל לישראל מאת חיים יבין, 12 ינואר 1983
  4. ^ ynet, ביל קלינטון: העולים מרוסיה - מכשול לשלום, באתר ynet, 22 בספטמבר 2010
  5. ^ (הקישור אינו פעיל, 28 באוגוסט 2018) יתרון הדמוקרטיה: על כוחו של החופש לגבור על הרודנות והטרור, הוצאת שלם
  6. ^ Honoring Democracy, מאמר על פגישת בוש-שרנסקי בשנת 2005
  7. ^ מה קורא הנשיא בוש, כתבה ב-CNN משנת 2005
  8. ^ אלי אייל, אם העולם היה פשוט כמו שמציג שרנסקי, הדיפלומטיה היתה מדע ולא אמנות, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2005
11 בפברואר

11 בפברואר הוא היום ה-42 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 323 ימים (324 בשנה מעוברת).

20 בינואר

20 בינואר הוא היום ה-20 בשנה, בשבוע ה-3 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 345 ימים (346 ימים בשנה מעוברת).

אקדמות (כתב עת)

אקדמות הוא כתב עת למחשבה יהודית שפעל בין השנים 1996 - 2015. כתב העת יצא כפעמיים בשנה על ידי בית מורשה בירושלים. העורכים הראשונים היו עמיחי ברהולץ ודוד ענקי. החל משנת 2008 החליפה חיותה דויטש את עמיחי ברהולץ.

כתב העת נוסד במטרה לחבר את היצירה התורנית הקלאסית והיצירה האקדמית, תוך שימוש במתודות ובתובנות מודרניות, ולעיתים אף פוסט-מודרניות.

בין הכותבים היו הרב ד"ר יהודה ברנדס, פרופ' שלום רוזנברג, פרופ' תמר רוס, הרב יובל שרלו, פרופ' דוד הנשקה, הרב דוד ביגמן, הרב ד"ר בנימין לאו, פרופ' אשר כהן, פרופ' אליעזר דון יחיא, ד"ר ברוך כהנא, ד"ר יעל לוין, ד"ר חנוך בן פזי, ד"ר אבינועם רוזנק, פרופ' בנימין בראון וד"ר משה הלינגר.

באפריל 2019 הודיע "בית מורשה" על חידוש פרסום הגיליון. בין הכותבים בגיליון הקרוב פרופ' בנימין איש שלום, שמואל רוזנר, נתן שרנסקי, הרב ד"ר מיכאל אברהם, הרבנית ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי ועוד.

אריק בנדר

אריה (אריק) בנדר (נולד ב-1952) הוא הכתב הפרלמנטרי של "מעריב".

ב' באדר

ב' באדר הוא היום השני בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השני בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בב' אדר א' או שבר המצווה שלו חל בשנה פשוטה, היא ברוב השנים פרשת תרומה. אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה פשוטה מקביעות השא או שנה מעוברת מקביעות השג לילד שנולד באדר א') פרשת בר המצוה היא פרשת תצוה.

עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת פקודי. אבל אם בר המצווה חל בשנה המתחילה ביום חמישי פרשת בר המצווה היא פרשת ויקרא

דיסידנט

דִּיסִידֵנְט (מלטינית: dissidentem - מרוחק, לא מסכים, נמצא בחוץ. במינוח האקדמיה ללשון העברית: פָּלִיג) בהגדרתו הרחבה, הוא אדם המתנגד לדעה הרווחת, לשלטון או למבנה החברתי המקובל, בעיקר במדינות רודניות וטוטליטריות.

המונח רווח בעיקר לתיאור דיסידנטים פוליטיים, היוצאים כנגד משטרים טוטליטריים. רובם נוקטים באמצעים שאינם אלימים כגון ביקורת על המשטר, אך חלקם אף מנסים לגייס תמיכה להצתת הפיכה והפלת המשטר הקיים בארצם. לרוב הם נרדפים על ידי השלטון ומופעלים כנגדם אמצעי ענישה: מאסר, פגיעה כלכלית ואף הוצאה להורג. ערב הסעודית היא דוגמה בולטת להתייחסות משטרים טוטאלטריות: מאז היעלמותו של העיתונאי הסעודי, ג'מאל אל-חש'וג'י, עלה נושא ההתנגדות, הדיבור החופשי והביקורת הפנימית בממלכת ערב הסעודית בשיח התקשורתי והפוליטי הבינלאומי. עם זאת, למי שמכיר את ההיסטוריה של הממלכה, ההתנגדות איננה עניין חדש ובוודאי שהיא אינה מוגבלת לביקורתו של חאשוג'י על ההתייחסות כלפי מתנגדים, "שרובם, במקרה הרע, ביקורתיים קלים כלפי הממשלה." רבים מאנשי רוח ומבני המשפחה השלטת שהתבטאו נגד דיכוי וחוסר החירויות בסעודיה הוגלו ואיימו.דיסידנטים נודעים מהמאה העשרים הם אנדריי סחרוב, אלכסנדר סולז'ניצין, פיוטר יקיר, ולדימיר בוקובסקי, אלכסנדר יסנין-וולפין, אנדריי סיניאבסקי ואנדרי אמלריק, ולריה נובודבורסקיה בברית המועצות, לך ולנסה בפולין, וואי ג'ינגשנג בסין, נלסון מנדלה בדרום אפריקה, אונג סן סו צ'י במיאנמר.

חלק מהדיסידנטים בברית המועצות הועברו לבתי חולים פסיכיאטריים ועברו קורס תרופתי בכפייה. לאחר התפרקות ברית המועצות כולם קיבלו הכרה כאנשים בריאים מנטלית.

בשנות השישים והשבעים נודעו מספר דיסידנטים יהודים בברית המועצות שנודעו בשם אסירי ציון, ביניהם: נתן שרנסקי, אידה נודל, סילבה זלמנסון, יוסף מנדלביץ, אדוארד קוזניצוב ואחרים. פעילותם נבעה ממניעים לאומיים-ציוניים, למען חופש הגירה למדינת ישראל.

בתחילת המאה ה-21, לאחר נפילת ברית המועצות, נהוג להשתמש בכינוי "דיסידנט" למתנגדי המשטר במדינות טוטליטריות כמו סין ובורמה ("מיאנמר").

המטבח

בפוליטיקה הישראלית, המטבח או המטבחון הוא כינוי לחבורה מצומצמת של אישים בכירים או יועצים לא-פורמליים הפועלת בצדו של הקבינט ומסייעת לו בגיבוש הערכות ביטחוניות ומדיניות לקראת דיון והכרעה במסגרות ממוסדות.

מקורה של מטונימיה זו הוא גם בקונוטציה של "בישול" הנלווית לפעילות המטבח, וגם במנהגה של גולדה מאיר, בתקופת כהונתה בראשות הממשלה החל ב-1969, לזמן התייעצויות שכאלה בביתה במוצאי שבת, לקראת ישיבת הממשלה ביום שלמחרת. היות שנודע כי היא נוהגת לכבד את הבאים בעוגה שאפתה, "התבקש" הדימוי של דיון סביב השולחן במטבחה. "המטבח של גולדה" כלל בדרך כלל את משה דיין, יגאל אלון, ישראל גלילי ויעקב שמשון שפירא, ואליהם הצטרפו בכירים אחדים לפי הצורך.

משתתפי המטבח מעלים אותו על נס[דרוש מקור], כמערכת לשיקול מוקדם. מתנגדיו טוענים שיש בו כדי לרוקן מתוכן את המוסדות המוסמכים ולשבש את סדרי עבודתם.

בממשלת ישראל ה-18 שבראשות מנחם בגין פעל המטבח במתכונת של 7 שרים, והם: ראש הממשלה בגין, שר הביטחון עזר ויצמן, שר האוצר וסגן ראש הממשלה שמחה ארליך, שר החוץ משה דיין, שר החקלאות אריאל שרון, שר התעשייה, המסחר והתיירות יגאל הורביץ ושר הפנים יוסף בורג. הרכב המטבח השתנה בשנת 1979, אז התפטר עזר ויצמן מכהונת שר הביטחון וראש הממשלה בגין מילא גם את תפקיד שר הביטחון, וכן צורף אליו יצחק שמיר, שהחליף את משה דיין כשר החוץ.

בממשלה ה-27 בראשותו של בנימין נתניהו היה קיים הפורום שנקרא המטבחון, אשר כלל שלושה אישים בכירים: ראש הממשלה נתניהו, שר החוץ דוד לוי ושר הביטחון יצחק מרדכי. קיומו בוטל ביולי 1997 לאחר שהועלתה מועמדותו של אריאל שרון לתפקיד שר האוצר, והוא תבע להצטרף למטבחון לאחר קבלת התפקיד, דרישה שבעטיה החליט דוד לוי לפרוש מן המטבחון. לאחר שפרש דוד לוי מן הממשלה, חודשה פעילות המטבחון בינואר 1998, והרכבו החדש היה: בנימין נתניהו, יצחק מרדכי, אריאל שרון ושר התעשייה נתן שרנסקי (ולפרקים גם יצחק לוי). בינואר 1999, בעקבות חילופי השרים במשרד הביטחון, הודיע נתניהו על ביטול המטבחון ועל החלפתו בצוות שיכלול אותו ואת השרים שרון ושר הביטחון משה ארנס יחד עם היועץ לביטחון לאומי.

בממשלה ה-32, ממשלתו השנייה של בנימין נתניהו, התקיים פורום מצומצם של שרי ממשלה. תחילה כונה הפורום השביעייה, והוא כלל את ראש הממשלה נתניהו ואת השרים אהוד ברק, אביגדור ליברמן, משה יעלון, דן מרידור, בני בגין ואלי ישי. עם צירופו של השר יובל שטייניץ לפורום השרים שונה השם ל-השמינייה. באוגוסט 2012 הצטרף לפורום המצומצם השר אבי דיכטר, ובהתאמה שונה שמו לפורום התשיעייה. עם התפטרותו של השר ליברמן שב הפורום למנות שמונה חברים. "המטבחון המצומצם" כלל בממשלה ה-32 את ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון אהוד ברק ושר החוץ אביגדור ליברמן.

הפרס הלאומי לספרים יהודיים

הפרס הלאומי לספרים יהודיים (National Jewish Book Award, ובקיצור: NJBA) הוא פרס ספרותי המוענק מטעם המועצה למען הספר היהודי באמריקה (Jewish Book Council) בארצות הברית, בקטגוריות שונות של סוגה ספרותית (ספרות עיונית, שירה וסיפורת) במטרה לעודד ספרות יוצאת מן הכלל בנושאים בעלי עניין יהודי.

הפרס מוענק החל משנת 1949. בין זוכי העבר הבולטים: פיליפ רות, הווארד פאסט, אלי ויזל, יצחק בשביס זינגר, א. ב. יהושע, עמוס עוז, מיכאל אורן, הלל בבלי, יצחק זילברשלג, יהודה עמיחי, נתן שחם, נתן שרנסקי, אורי אורלב, איתמר רבינוביץ', בן ציון נתניהו, סול בלו, דוד הרטמן, מנחם אלון, שבתי טבת, אניטה שפירא, דוד גרוסמן, מאיר שלו, ברנרד לואיס, פולה פרדריקסן, צבי אקשטיין, ג'ונתן ספרן פויר, דניאל אלעזר ואחרים.

ט' בשבט

ט' בשבט הוא היום התשיעי בחודש החמישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום התשיעי בחודש האחד עשר

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בט' שבט היא,

ברב השנים, פרשת בשלח. אבל אם בר המצוה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

ישראל בעליה

ישראל בעליה (בכתב רוסי: Исраэль ба-Алия) הייתה מפלגה ישראלית אשר הוקמה לקראת הבחירות לכנסת של 1996 בידי נתן (אנטולי) שרנסקי, אסיר ציון לשעבר. מפלגה זו פנתה בעיקר לעולי חבר המדינות של ברית המועצות לשעבר, אשר התאכזבו ממצב קליטתם במדינת ישראל. הישגה הגדול ביותר של המפלגה היה בבחירות הראשונות שבהן השתתפה, ובהן גרפה שבעה מנדטים. לאחר כישלון המפלגה בבחירות בשנת 2003, שבהן זכתה בשני מנדטים, התמזגה המפלגה עם הליכוד וחדלה להתקיים.

כנס ירושלים

כנס ירושלים הוא כנס הנערך מדי שנה במלון דן ירושלים על ידי העיתון בשבע וערוץ 7. הכנס מספק במה לדיונים בנושאים אקטואליים וערכיים אשר על סדר היום בציבור הדתי ובישראל בכלל. במסגרת הכנס מעניקים מארגניו את "פרס ירושלים". מנהל כנס ירושלים הוא דודו סעדה.

לוביאנקה

לוּבּיַאנקַה (ברוסית: Лубянка) הוא שמו העממי של בניין המטה הכללי של שירות הביטחון הפדרלי, אחד מיורשיו של הק.ג.ב. שנוסד לאחר פירוק ברית המועצות. הבניין נמצא בכיכר לוביאנקה בתחילת רחוב לוביאנקה גדולה.

בעבר שכן במרתפי הבניין בית סוהר מפורסם, שבו נכלאו, עונו והוצאו להורג אנשים רבים מספור. הבניין, שנמצא בכיכר לוביאנקה במוסקבה, הוא בניין גדול עם חזית עשויה לבנים צהובות, אשר תוכנן על ידי אלכסנדר וסילייביץ' איבנוב (Александр Васильевич Иванов) בשנת 1897, ובהמשך נבנתה לו תוספת על ידי האדריכל אלכסיי שצ'וסב (Щусев) בין השנים 1940–1947.

לוביאנקה, אשר נבנה בשנת 1898 בסגנון נאו-בארוקי, נועד לשמש כמטה של חברת הביטוח הכלל-רוסית, וניכר ברצפות העץ היפיפיות שבו ובקירותיו בצבע ירוק בהיר.

לאחר המהפכה הבולשביקית נתפס הבניין על ידי הממשלה כדי לשמש כבניין מטה המשטרה החשאית, אשר נקראה אז צ'קה (Cheka). במהלך הטיהורים הגדולים של סטלין, הפכו משרדי הבניין לצפופים מאוד לאור גידול הצוות שעבד במקום. בשנת 1940 התבקש הארכיטקט הסובייטי המפורסם ביותר, אלכסיי שצ'וסב, להכפיל את גודלו של הבניין על ידי הוספת קומה והרחבת הבניין מאחור. תוכניתו של שצ'וסב הדגישה את סגנון הקלסיציזם סטליניסטי של הבניין. אולם שצ'וסב הספיק, בשנות הארבעים, לשנות רק המחצית השמאלית בחזית הבניין. זאת, עקב פתיחת החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה ועיכובים נוספים. חזיתו הבלתי סימטרית של הבניין נותרה ללא שינוי עד לשנת 1983, כאשר תחת הנהגתו של יורי אנדרופוב הושלם שינוי המחצית הימנית בחזית והסימטריה הושבה לבניין, בהתאם לתוכניתו המקורית של שצ'וסב.

למרות שהמשטרה החשאית הסובייטית שינתה את שמה מספר פעמים, המטה הכללי שלה נותר כל העת בבניין. ראשי המשטרה החשאית, החל מלברנטי בריה ועד ליורי אנדרופוב, ישבו באותו משרד בקומה השלישית הצופה על פסלו של פליקס דזרז'ינסקי, מייסד הצ'קה. בחודש אוגוסט 1991, מיד לאחר כישלון הפיכת ינאייב נגד מיכאיל גורבאצ'וב, הופל הפסל על ידי מפגינים והועבר לגן הפסלים במוסקבה.

בית הכלא בקומת הקרקע של הבניין תואר בהרחבה בספרו הידוע של אלכסנדר סולז'ניצין "ארכיפלג גולאג". בין האסירים הידועים אשר נכלאו בבניין, עונו ונחקרו בו ניתן להזכיר את ראול ולנברג, נתן שרנסקי, הכומר הישועי וולטר צ'יזק והמשורר בנימין גוטיאנסקי. על אף החקירות הקשות, בית הכלא עצמו נחשב לטוב בברית המועצות, בשל הספרייה המצוינת (הספרים באו מבתי האינטליגנציה שנאסרה אז), גודל התאים, איכות המיטות, והמבחר הגדול במזון.

לאחר פירוק ארגון הק.ג.ב., הפך בניין לוביאנקה למטה הכללי של משמר הגבול הרוסי וכן שוכנת בו הנהלת שירות הביטחון הפדרלי של רוסיה, הפס"ב (ФСБ). כמו כן נפתח בבניין מוזיאון לתולדות הקג"ב. המטה הראשי של פס"ב נמצא בבניין אחר השוכן באותו כיכר לוביאנקה. בקרבת הבניין ניצבת אנדרטה לקורבנות הרדיפה הפוליטית בברית המועצות, שהוקמה על ידי ארגון ממוריאל.

מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות

מבחן שלושת ה-D לאנטישמיות הוא מבחן שנועד להבדיל בין ביקורת על מדינת ישראל לאנטישמיות. שלושת ה-D מייצגים: דה-לגיטימציה (Delegitimization), דמוניזציה (Demonization) ומוסר כפול (Double standards) כלפי מדינת ישראל, כשכל אחד מאלו מייצג אנטישמיות.

את המבחן הגה נתן שרנסקי בשנת 2004, ככלי רעיוני להגדרת גבולות הביקורת כלפי מעשיה ומדיניותה של מדינת ישראל, לביקורת אנטישמית שאינה לגיטימית. שכן לפי נתן שרנסקי האנטישמיות החדשה בשונה מהקלאסית הרבה יותר קשה לחשיפה, ולכן מבחן "שלושת ה-D-ים לאנטישמיות" שימושי לזיהויה וחשיפתה. המבחן אומץ על ידי מחלקת המדינה של ארצות הברית.

מדליית החירות הנשיאותית

מדליית החירות הנשיאותית (באנגלית: Presidential Medal of Freedom) היא, יחד עם מדליית הזהב של הקונגרס, אחת משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית. תפקידה להכיר ב"תרומה משובחת במיוחד לביטחון או לאינטרס הלאומי של ארצות הברית, שלום עולמי, לתרבות או יוזמות ציבוריות או פרטיות אחרות".

ממשלת ישראל העשרים ושבע

ממשלת ישראל העשרים ושבע בראשות בנימין נתניהו הושבעה ב-18 ביוני 1996, וסיימה כהונתה ב-6 ביולי 1999.

ממשלת ישראל העשרים ושמונה

הממשלה ה-28 היא ממשלה שהורכבה על ידי אהוד ברק ראש ישראל אחת, וכיהנה מ-6 ביולי 1999 ועד 7 במרץ 2001, בזמן כהונתה של הכנסת החמש עשרה.

מרכז שלם

מרכז שלם (הוקם ב-1994, וב-2013 הפך למרכז האקדמי שלם) היה מרכז אקדמי ומכון למחקר ולחינוך בירושלים, שמטרתו הייתה "לפתח את הרעיונות הנדרשים כדי להוביל ולשמר את העם היהודי בעשורים הקרובים". המרכז פעל באוריינטציה קרובה לצד השמרני יותר בישראל ומומן בעיקרו מתורמים בארצות הברית, ביניהם שלדון אדלסון ורון לאודר.

משרד הבינוי והשיכון

משרד הבינוי והשיכון הוא המשרד האחראי על תחום הבנייה והדיור בישראל, כמו גם על יצירת תנאים שיאפשרו למשקי הבית בה אפשרות סבירה לדיור. בין השאר, המשרד מעודד הגברת הבנייה למגורים, אכיפת תקני בנייה, שיקום שכונות ותיקות והתחדשות עירונית.

פרס שומר ציון

פרס שומר ציון ניתן לאישיות שפעלה למען ירושלים או ישראל והגברת המודעות לחשיבות העיר והזיקה אליה. הפרס ניתן על ידי מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים.

נתן שרנסקי - תבניות ניווט
שרי הפנים בממשלות ישראל
יצחק גרינבויםחיים משה שפיראישראל רוקחישראל בר-יהודהגולדה מאיריוסף בורגשלמה הללשמעון פרסיצחק חיים פרץיצחק שמיראריה דרעייצחק רביןעוזי ברעםדוד ליבאיאהוד ברקחיים רמוןאליהו סויסה • נתן שרנסקי • אלי ישיאריאל שרוןאברהם פורזאופיר פינס-פזרוני בר-אוןמאיר שטריתגדעון סערגלעד ארדןסילבן שלוםאריה דרעי סמל מדינת ישראל
שרי הכלכלה והתעשייה בממשלות ישראל
שרי התעשייה והמסחר
(1948–2003):
פרץ ברנשטייןאליעזר קפלןיעקב גרידב יוסףפרץ נפתליפנחס ספירחיים יוסף צדוקזאב שרףיוסף ספירחיים בר-לביגאל הורביץגדעון פתאריאל שרוןמשה נסיםמיכה חריש • נתן שרנסקי • רן כהןאהוד ברקדליה איציק סמל מדינת ישראל
שרי התעשייה, המסחר והתעסוקה
(2003–2013):
דני נוהאהוד אולמרטאלי ישיבנימין בן אליעזרשלום שמחון
שרי הכלכלה
(2013–2016):
נפתלי בנטאריה דרעיבנימין נתניהו
שרי הכלכלה והתעשייה
(2016 ואילך):
משה כחלוןאלי כהן
שרי הבינוי בממשלות ישראל
גיורא יוספטליוסף אלמוגילוי אשכולמרדכי בנטובזאב שרףיהושע רבינוביץאברהם עופרשלמה רוזןגדעון פתדוד לויאריאל שרוןבנימין בן אליעזרבנימין נתניהויצחק לוי • נתן שרנסקי • אפי איתםציפי לבנייצחק הרצוגזאב בויםמאיר שטריתאריאל אטיאסאורי אריאליואב גלנטיפעת שאשא-ביטון סמל מדינת ישראל
שרי התפוצות בממשלות ישראל
מיכאל מלכיאור • נתן שרנסקי • יצחק הרצוגיולי אדלשטייןנפתלי בנטבנימין נתניהו סמל מדינת ישראל
השרים לענייני ירושלים בממשלות ישראל
השרים לענייני ירושלים (1990–2005) יצחק שמיריצחק רביןשמעון פרסבנימין נתניהוחיים רמוןאליהו סויסהאריאל שרוןאליהו סויסה • נתן שרנסקי סמל מדינת ישראל
השרים לענייני ירושלים רבתי (2005–2013) צחי הנגבייעקב אדרירפי איתןבנימין נתניהו
השרים לירושלים והתפוצות (2015-2013) נפתלי בנט
השרים לירושלים ומורשת (2015 ואילך) זאב אלקין

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.