נתן דונביץ'

נתן דוּנֶבִיץ (19266 ביוני 2017) היה עיתונאי, שדרן רדיו וסופר ישראלי. ממניחי היסודות לעיתונות מודרנית בארץ. חבר מערכת "הארץ", בתפקידי כתיבה ועריכה מגוונים, במשך חמישים ואחת שנה.

נתן דונביץ'
נתן דונביץ'

ביוגרפיה

נתן דונביץ' נולד בתל אביב, להורים שעלו מרוסיה.

ל"הארץ" הגיע בקיץ 1947, לאחר שתי שנות כתיבה בעיתונים שונים. במלחמת העצמאות גויס לתפקיד כתב צבאי בחזית הצפון, מטעם יחידת הקשר לעיתונות (שהייתה ליחידת דובר צה"ל). כתבותיו מזירות המלחמה פורסמו בתקשורת בארץ וצוטטו בעיתוני העולם.

בשובו ל"הארץ" היה הראשון לכתוב טור אישי קבוע על אנשים והווי בתל אביב, ואחר-כך כתב, במקביל, מדור ראשון על הנעשה בעולם הבידור והאמנות. ב-1954 הקים וערך את מדור הספורט הגדול של העיתון, שעד אז היה טור צנוע ומוחבא. ב-1963 הוטל עליו להקים ולערוך את המוסף השבועי של "הארץ", והיה עורכו בשש שנותיו הראשונות. המוסף, מגזין מודרני ראשון בעיתונות היומית בישראל, צבר פופולריות רבה במתכונתו, תוכנו וכותביו, ובהם העיתונאים סילבי קשת, מיכאל אוהד, רומן פריסטר, הצייר יעקב פרקש ("זאב"), הצלם יעקב אגור ומשתתפים אחרים. "זאב" צייר מדי שבוע עמוד שהיה סיפור מצויר על אישיות בחדשות. אף זה היה חידוש בעיתונות הישראלית.

ב-1969 פרש דונביץ' מעריכת המוסף, כדי לשוב ולכתוב בעיתון - היומי והשבועי - את טוריו על החברה הישראלית, בעיותיה והמתרחש בה.

ברדיו היה דונביץ' הראשון להנחות תוכנית קבועה של שיחות עם מאזינים, כתגובות לאירועים חדשותיים וסיוע בפתרונות למצוקות אזרחים בסבך הביורוקרטיה. תוכניתו - "בוא נדבר" בגלי צה"ל - שודרה החל ב-1970 ובמשך עשור. התוכנית זכתה בהאזנה עצומה, במיוחד בשנותיה הראשונות, שבהן שידורי הטלוויזיה הסתיימו בעשר בערב. התוכנית עלתה לשידור חי בתחנה הצבאית בעשר ודקה.

בטלוויזיה היה חבר הפאנל הקבוע של השעשועון ותוכנית הטלוויזיה "זה הסוד שלי" במהלך שנות ה-70, לצד בלה אלמוג ואלי תבור.

בשנת 1974 הוזעק דונביץ' ללשכת ראש עיריית נתניה, לאחר שאדם חמוש איים עליו. דונביץ' הרגיע את האיש והבטיח לטפל בבעיותיו, והוא מסר את כלי הנשק למשטרה[1]. ועד אגודת העיתונאים בתל אביב בירך אותו לאחר האירוע על גילוי תושיה ואזרחות למופת[2].

בכתבותיו ובטור האישי שלו בעיתון הירבה לעסוק בדיוני בתי המשפט ובהווי המיוחד שלהם. כן סיקר אישים ואתרים בעלי ייחוד בעיר תל אביב. במלאת לתל אביב חמישים שנה, בשנת 1959, הופיע ספרו "תל אביב: חולות שהיו לכרך" ובו סקירה היסטורית על תולדות העיר ועל אישים בולטים בתולדותיה וכן כתבות על פינות ואנשים בעיר, שקובצו ממדורו ב"הארץ".

על רשמיו מסיקורו את בתי המשפט כתב שני ספרים, באחד "עינוי דין" שהופיע בשנת 1975 הייתה ביקורת נוקבת על הסחבת הנהוגה בבתי המשפט. בשני, "נאשמים - דרמות מבית המשפט" שהופיע בשנת 2000 היה תיאור מכלי ראשון כצופה וככתב, של המשפטים הפליליים המפורסמים ביותר שנערכו במהלך שנות המדינה, ובהם פרשת הרצח בגן מאיר, פרשת סטולרו-יכמן-צ'צ'קס ומשפטה של עליזה פאנו על רצח פולה אליעז. את אולם הדיונים של בית המשפט הגדיר דונביץ' כ"התיאטרון הגדול של החיים".

דונביץ' עסק גם בעולם המוזיקה. במשך עשרים שנה היה המבקר של הקלטות מוזיקה קלאסית בעיתון "הארץ". כתב ארבעה ספרים על גדולי המוזיקה, כנרים, פסנתרנים צ'לנים ומנצחים.

בשנת 2000 התמנה לחבר במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

ב-2014 העניק לו ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, את תואר ״ידיד העיר תל אביב״ על תרומתו רבת השנים לתיאור החיים בעיר.

בתו, שירה דונביץ', היא עורכת דין ונשואה למבקר התיאטרון שי בר-יעקב.[3]

בנו רוני דונביץ' הוא סופר, מחבר סדרת המותחנים רבי־המכר "נרדף", "לכודים" ו"עמוק מבפנים".

מספריו

  • תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן. 1959.
  • עינוי דין, הוצאת פלג, 1975.
  • נאשמים - דרמות מבית המשפט, הוצאת זמורה ביתן, 2000.
  • ענקים ופסנתרנים אחרים, הוצאת זמורה ביתן, 2000.
  • ארבעה מיתרים לתהילה - גדולי הצ'לנים, הוצאת זמורה ביתן, 2002.
  • וירטואוזים - גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי, הוצאת זמורה ביתן, 2003.
  • מאסטרו - גדולי המנצחים בכל הזמנים, הוצאת זמורה ביתן, 2006.
  • מקיוסק גזוז עד מסעדת שף - מאה שנות אוכל בתל אביב, הוצאת אחוזת בית, 2012.
  • אריות ברחוב הירקון - 25 סיפורים על אנשים ומעשים יוצאי דופן שהתחוללו בתל אביב, הוצאת כרמל, 2013.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף ולטר ואבי רז, 'רציתי כותרות', אמר האיש שאיים ברימון-יד ואקדח על ראש עיריית נתניה, מעריב, 31 באוקטובר 1974.
  2. ^ נמשכת החקירה בפיצוץ ליד דירתה של העתונאית סילבי קשת, דבר, 1 בנובמבר 1974.
  3. ^ מודעת אבל לזכרו של נתן דונביץ'
אווה בן-צבי

אווה בן צבי (נולדה ב-7 במאי 1947, בשם חיה אֶרְמַנָאִיטֶה Chaja Ermanaite) היא זמרת סופרן ופסנתרנית ישראלית.

אל-מוג'ידל

אל-מוג'ידל (בערבית: المْجيدل) היה כפר ערבי בגליל התחתון, כ-6 ק"מ מדרום-מערב לנצרת, בגובה של כ-230 מטרים מעל פני הים. הכפר נהרס במלחמת העצמאות ופונה מיושביו.

ארטורו טוסקניני

ארטורו טוסקניני (באיטלקית: Arturo Toscanini; ‏25 במרץ 1867 - 16 בינואר 1957) היה לאחד המנצחים הדגולים בתקופתו, אשר נודע לתהילה בעוצמתו, בברק שלו, בתביעתו לשלמות, באוזן הקשובה לפרטי פרטים בתזמור, במצלול התזמורתי ובזיכרון הצילומי, שהעניק לו שליטה ברפרטואר עצום של יצירות תזמורתיות ואופראיות.

ברוניסלב הוברמן

ברוניסלב הוברמן (בפולנית: Bronisław Huberman;‏ 19 בדצמבר 1882 – 15 ביוני 1947, קורסיה-סיר-ווויי, שווייץ) היה כנר יהודי וירטואוז, נודע בפרשנותו החמה והאישית ליצירות שניגן. מייסד התזמורת הפילהרמונית הישראלית.

בשנת 2012 נקראה הפילהרמונית בעיר הולדתו צ'נסטוחובה על שמו.

הדסה שרמן-פריאל

הדסה שרמן-פריאל (21 באוגוסט 1910 – 27 באוגוסט 1992) הייתה מחלוצות החינוך המוזיקלי בישראל, יושבת ראש התאחדות הבוגרים והחניכים וחברת הוועד המפקח של גימנסיה הרצליה.

העולם התחתון

העולם התחתון הוא כינוי מקובל למרחב חברתי אשר בו פועלים קבוצות של אנשים ללא מרות החוק הקיים בסביבתם. אין לו גבולות ברורים אך יש לו קווי אופי עם מאפיינים ידועים, והקודים הפועלים בו אינם תואמים את הנורמות המקובלות, והם מתנגשים עם החוק והסדר. בעולם התחתון פועלים כנופיות פשע, אנשי מאפיה, ואנשים אשר מאמצים דפוסי פעולה עברייניים. דמויות מהעולם התחתון שימשו מאז ומתמיד יוצרים בתחומי הספרות והקולנוע במדינות רבות בעולם.

חיים חיסין

ד"ר חיים איסר חיסין (3 בינואר 1865 – 26 בספטמבר 1932) היה רופא, עסקן ציוני, איש ביל"ו מראשוני תל אביב.

חיל העזר לנשים

חיל העזר לנשים (באנגלית: Auxiliary Territorial Service, בקיצור: ATS) היה חיל הנשים של הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה.

שורשיו של ה-ATS בחיל העזר לנשים (Women's Auxiliary Army Corps - WAAC) שנוצר כחיל התנדבותי ב-1917 במהלך מלחמת העולם הראשונה. החיילות ב-WAAC שירתו במספר תפקידים כפקידות, כטבחיות, כטלפניות וכמלצריות עד לפירוקו של החיל ב-1921.

לפני מלחמת העולם השנייה החליטה ממשלת בריטניה ליצור חיל חדש לנשים, ומועצה ציבורית שישבה על המדוכה החליטה כי החיל החדש יהיה חלק מן "הצבא הטריטוריאלי", וכי נשים שתשרתנה בו תקבלנה שני שלישים ממשכורתם של החיילים הגברים.

כנר

כנר הוא אדם המנגן בכינור, כמקצוע או כתחביב.

כנר יכול לבצע נגינת סולו. אך התופעה הנפוצה יותר היא קבוצת כנרים, היוצרת מיזוג של צלילי הכינור השונים למעין קול אחד. כמעט בכל התזמורות נוכחים כנרים, כמעין בסיס קולי לתזמורת בשלמותה. בכל קבוצת כנרים כזו יש כנר מוביל המכונה "כנר ראשון".

כנרים ידועים גם בערים גדולות כקבצני רחובות, אשר מנגנים כדי להנעים את זמנם של עוברי האורח, על-מנת לזכות בנדבה.

כסית

כסית הוא בית קפה נודע אשר שכן בתל אביב בראשית ימיו ברחוב בן יהודה 59 ולאחר מספר שנים עבר לרחוב דיזנגוף 117. "כסית" היה חביב בעיקר על הבוהמה של תל אביב.

מיקה שרון

מיקה שרון (נולדה ב-1966) היא שפית, מסעדנית, כותבת ספרי בישול ומנחת טלוויזיה ישראלית-אמריקאית.

מנצח

מנצח הוא מוזיקאי העוסק בניצוח על הרכב מוזיקלי.

פרט להנחיה של הביצוע המוזיקלי, למנצח תפקידים נוספים אפשריים והם: קביעת אופן התנהלות החזרות – אדמיניסטרטיבית ומוזיקלית, פירוש היצירה והנחלתה לכלל מבצעיה, הוספת הוראות ביצוע שאינן כתובות במקור (כגון דינמיקה, קצב וכיוצא בזאת), ועוד.

מנצח קבוע של תזמורת (בניגוד למנצח אורח), המעורב בניהול האמנותי של התזמורת או להקת האופרה, מכונה לפעמים "מנהל מוזיקלי", או, בימינו, במונח הגרמני קאפלמייסטר. מנצחי מקהלה מכונים לפעמים מנהלי מקהלה. מנצחים בכירים (כמו נגנים בכירים) זוכים לפעמים לתואר הכבוד האיטלקי מאסטרו.

תורת הניצוח נלמדת באקדמיה למוזיקה, במגמה העוסקת בכך. בין המנצחים רבים העוסקים רק בניצוח, ואחרים העוסקים בניצוח במקביל לפעילותם כמבצעים (פסנתרנים, כנרים וכדומה). מוזיקאים רבים, זמרים ונגנים, מפנים את עיקר פעילותם לניצוח בשלב מסוים בקריירה שלהם, כגון דניאל בארנבוים ודיטריך פישר-דיסקאו, למשל.

מנצחים שונים מסגלים להם סגנונות ניצוח שונים - יש המרבים להתנועע על הדוכן, לנתר ולפזז בעת הניצוח, ואחרים הניצבים ללא ניע ורק ידיהם ומבטם עושים את המלאכה. אישיותו של המנצח ויכולתו ליצור קשר בכל רגע נתון עם כל אחד מהמבצעים היא הקובעת את איכות הביצוע ורמתו, זאת בנוסף לפרשנות שכל מנצח עשוי לתת ליצירה, בכל הנוגע לדינמיקה, קצב והבלטת קבוצות כלים שונות על פני אחרות. מנצחים מסוימים מצטיינים באינטנסיביות של ניצוחם, עד להזדהות מוחלטת של המנצח עם התזמורת, בעוד אחרים מנהיגים את הנגנים באחריות ובנאמנות לפרטיטורה; אלה כאלה עשויים להשיג תוצאה טובה ואף מעולה, אך רישומה על המאזין יהיה שונה לחלוטין.

במהלך הופעתה של התזמורת פונה המנצח אל נגני התזמורת, ולפיכך מפנה את גבו אל הקהל. את פניו הוא מפנה אל הקהל קודם לתחילת נגינתה של יצירה, ועם סיום הנגינה, בעת מחיאות הכפיים. לעיתים מוסיף המנצח דברי הסבר קצרים על היצירה.

בסיום יצירה, נוהג המנצח ללחוץ את יד הכנר הראשי ואת ידי הסולנים, אם היו. כאשר נכללים בפרטיטורה תפקידי סולו לנגנים מן התזמורת, המנצח מורה להם לקום לקידה ולעיתים לוחץ גם את ידיהם לאות הוקרה מיוחדת. לאחר הקמת הכנר הראשי והסולנים לקידות לפני הקהל, מורה המנצח לכל התזמורת (ולמקהלה, אם נוכחת) לקום למחיאות הכף. במקרים מסוימים יקרא המנצח אל הבמה את מלחין היצירה ואת מנצח המקהלה.

משה שלוש

משה (מוסא) שלוש (7 באפריל 1892 - 26 בפברואר 1968) היה איש ציבור תל אביבי שמילא בין השאר את תפקיד ראש עיריית תל אביב במשך 10 ימים בשנת 1936.

ניצוח

ניצוח הוא מעשה ההנחיה של ביצוע מוזיקלי, אם באמצעות מחוות ברורות, בשרביט ניצוח או בלעדיו, ואם בשפת גוף מרומזת, ארשת פנים ומבטים. תזמורות סימפוניות ותזמורות קאמריות, מקהלות ותזמורות צבאיות משתמשות על פי רוב במנצחים. המנצח משתף פעולה עם אחרים בפרשנות מוזיקלית ודרמטית. ונותן ליצירה את האופי האישי לפי מיטב הבנתו ותחושתיו לגבי הביצוע. המונח במשמעותו המודרנית, באופרה ובקונצרטים, נטבע במאה ה־19. בהרכבים קאמריים הנגן הראשי מקבל עליו את תפקיד ההנחיה.

מנצח קבוע של תזמורת (בניגוד למנצח אורח), המעורב בניהול האמנותי של התזמורת או להקת האופרה, מכונה לפעמים "מנהל מוזיקלי", או, בימינו, במונח הגרמני "קאפלמייסטר". מנצחי מקהלה מכונים לפעמים "מנהלי מקהלה". מנצחים בכירים (כמו נגנים בכירים) זוכים לפעמים לתואר הכבוד האיטלקי "מאסטרו".

פסנתרן

פסנתרן הוא אדם המנגן בפסנתר כמקצוע או כתחביב. פסנתרן מקצועי משמש במגוון רחב של תפקידים ובמסגרות מוזיקליות שונות – נגינה כסולן, ליווי זמרים והשתתפות בהרכבים מוזיקליים.

קרנגי הול

קרנגי הול (באנגלית: Carnegie Hall) הוא אולם קונצרטים בניו יורק, ברחוב 57 פינת השדרה השביעית. הוא נבנה על ידי איל הפלדה והנדבן אנדרו קרנגי בשנת 1890, ונחשב לאחד מאולמות הקונצרטים הידועים והחשובים בעולם.

המקום נועד לשמש משכן להופעות של אגודת האורטוריה של ניו יורק והתזמורת הסימפונית של ניו יורק, שקרנגי היה חבר במועצת המנהלים שלהן.

הבניה החלה ב-1890. בתחילה נקרא המקום מיוזיק הול (Music Hall), ורק ב-1893 הסכים קרנגי שהמקום ייקרא על שמו.

רוני דונביץ'

רוני דונביץ' (נולד ב-1961) הוא סופר, יועץ אסטרטגי וקופירייטר ישראלי. מחבר סדרת המותחנים רבי המכר "נרדף", "לכודים" ו"עמוק מבפנים".

שי בר-יעקב

ישעיהו (שי) בר יעקב (נולד ב-1958) הוא במאי ומבקר תיאטרון ישראלי ומרצה בנושאי תיאטרון.

בוגר בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה בשנת 1976.

למד וסיים תואר ראשון באמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב במגמת בימוי. למד סיים תואר שני באוניברסיטת לונדון בהצטיינות יתרה.

שימש כבמאי תיאטרון לקבוצות תיאטרון שונות בישראל ובחו"ל בשנים 1985-1995. הצגותיו השתתפו בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר. בשנות השמונים היה עוזרו של המנהל האמנותי יוסי יזרעאלי בתיאטרון החאן.

מלמד בחוגים לתיאטרון באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת חיפה.

מאז שנת 2000 משמש כמבקר התיאטרון של העיתון ידיעות אחרונות ושל גלי צה"ל.

נשוי לעורכת הדין שירה דונביץ', בתו של נתן דונביץ'.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.