נתן גורן

נתן גוֹרֶן (גרינבּלַט, גרינבלאט) (ה' בטבת תרמ"ז, ינואר 188726 בפברואר 1956, תל אביב) היה סופר, עיתונאי, מסאי ומבקר יידי ועברי, מחנך עברי ועסקן ציוני בליטא וביישוב, איש תנועת העבודה.

Nathan Goren portrait ca. 1948
נתן גורן, 1948
Nathan Goren's signature
חתימתו של נתן גורן
Nathan Goren, Shaul Tchernichovsky & Cemach Feldstein in Kaunas ca. 1927
נתן גורן (משמאל), יחד עם שאול טשרניחובסקי וצמח פלדשטיין, צולם בקובנה, ב-1927 בערך

ביוגרפיה

אליעזר (לייזר) נתן גרינבלאט נולד בעיירה הקטנה וידז', במחוז נובואלכסנדרובסק שבפלך קובנה של האימפריה הרוסית (ליטא), בנם של צֶ'רנה בת ר' זלמן (סופר סת"ם מחסידי חב"ד) ואשר גרינבלאט, מלמד ובעל חנות. קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר", בישיבה קטנה מיסודו של ר' צבי הירש לויטן בסלובודקה ובישיבת "כנסת ישראל" של תנועת המוסר בהנהלת הרב משה מרדכי אפשטיין והרב נתן צבי פינקל ("הסבא מסלובודקה"), שם נחשף לרעיונות ההשכלה והיה חלק מחוג חשאי של בחורי ישיבה שהשתלמו בפילוסופיה וספרות יפה בהנחיית דוד מינבורג.

כשהיה בן 16 עבר ללמוד ב"קיבוץ" בחורים בהדרכתו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי בבית המדרש החדש בווילנה שבחצר ("שולהויף"). שם המשיך את השכלתו בספריית שטראשון המפורסמת, נתפס לרעיון תחיית הלשון העברית, והיה מבאי ביתם של הסופרים יוסף אליהו טריווש ושמואל ליב ציטרון, והתקרב בהשפעתם לספרות העברית.

בשנת 1904 הצטרף לתנועת "פועלי ציון", השתתף בארגון חוגים מהפכניים יהודיים בליטא ועקב זאת נאסר בין 1906 ל-1908 שלוש פעמים (בקובנה, בווילנה ובדבינסק), וריצה עונשי מאסר של כשנתיים. לאחר שחרורו המשיך ללמוד באופן אקסטרני ועבר בחינות כדי לקבל תעודת הוראה. את דרכו הספרותית החל ב-1909 בעיתונות הרוסית המקומית בקובנה, ופרסם בה סיפורים מחיי הצעירים האקסטרנים והמהפכנים.

בשנת 1910, על רקע רדיפות השלטונות, עבר לעיר אודסה והצטרף לקבוצות הסופרים העבריים והיידיים שישבו בה. שם המשיך לפרסם בעיתונות הרוסית המקומית באודסה, ועם ייסודו של העיתון היידי "גוט מאָרגן" ('בוקר טוב') בעיר על ידי אלחנן ליב לוינסקי ומשה קליינמן, החל לפרסם בו סיפורים, פיליטונים ושירים. לצד יידיש, כתב גם עברית. בשנת תרע"א הוציא עם חבר ילדותו משה אליהו ז'ק קובץ ספרותי בשם "טל" (גיליון אחד). השתתף בעיתונות העברית – "השילוח", "העולם", "הצפירה", "הזמן" ועוד, נמנה עם חוג הסופרים העברים הצעירים שהתרכז באודסה סביב הירחון "שחרית" שערך שמואל אייזנשטדט, ופרסם בו מפרי עטו. כשעבר העיתון "אונדזער לעבן" ('חיינו') מוורשה לאודסה, היה לחבר המערכת.

בעקבות המהפכה הרוסית ב-1917 שב לפעול במסגרת "פועלי ציון". כשנוסד באותה שנה היומון העברי "העם" במוסקבה, עבר לשם והיה חבר המערכת. באותה שנה נישא לנחמה בת ליבֶּה וצבי דמיטרובסקי מקמניץ שבפלך גרודנה, והיה אב לבת ובן: אביבה ואשר. עם סגירת "העם" נותר במוסקבה ועבד כמזכיר מערכת "התקופה" והוצאת שטיבל. במקביל פרסם מאמרי ביקורת ב"התקופה" (גיליונות א–ג) בעריכת דוד פרישמן, הרצה על סופרים עבריים מעל במות שונות ותרגם מיצירות טוּרגֶנֶב צ'כוב. על רקע המצוקות שעוררה המהפכה בעיר עבר, להזמנתו של שמעון ביחובסקי, לעיירה פּוֹצֶ'פּ שבאוקראינה, ושם עבד כמורה למקצועות ההומאניים בבית ספר כללי, והמשיך בפעילות פוליטית ב"פועלי ציון" ובעיתונות הרוסית והיידית.

בשנת 1921 שב לקובנה וכבש לעצמו מקום מרכזי בחינוך היהודי ובספרות העברית והיידית בליטא. עבד כמורה בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה, בגימנסיה העברית ע"ש שוואבה (שתי הגימנסיות מרשת "תרבות") ובבית המדרש העברי למורים של הרשת בקובנה, כיהן כיו"ר הסתדרות המורים העבריים בליטא והיה חבר מרכז "תרבות", וכיהן כבוחן הראשי למורים עבריים מטעם משרד החינוך. (בין תלמידיו בגימנסיית "שוואבה" הייתה לאה גולדברג, ושירה הראשון פורסם בעיתון "נתיבות" בעריכתו של גורן.[1]) היה חבר ביטאון הציונים הכלליים בליטא "די אידישע שטימע" ('הקול היהודי') ואף עורכו במשך זמן-מה. ביחד עם אליעזר אליהו פרידמן היה ממייסדי השבועון "הצופה" שהופיע בשנים 1921–1922. ערך ביחד עם י' רוזנבוים את השבועון "דער יודישער עמיגראנט" ('המהגר היהודי'). ב-1922 ערך עם משה כהן את הדו-שבועון "הד ליטא" שליד "אידישע שטימע", ולאחר סגירתו ערך עם כהן את הדו-שבועון העברי "נתיבות". בנוסף כתב בעיתונות הליטאית הכללית.

משנת 1933 ועד 1935 ערך את יומון תנועת העבודה הציונית בקובנה "דאָס וואָרט". היה חבר נשיאות הקהילה היהודית בקובנה, השתתף כציר לוועידת הקהילות הראשונה שנערכה בליטא ונבחר כחבר הוועד הארצי של יהודי ליטא. כמו כן המשיך את פעילותו הציונית, פעל למען הקרנות הלאומית קרן היסוד וקרן קיימת לישראל והיה חבר הנשיאות שלהן, היה מראשי תנועת העבודה בליטא, פעיל בתנועת "החלוץ" ובמפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס), וערך עם שמואל פרידמן את ביטאוניה ""אונזער וועג" ('דרכנו') ו"די צייט" ('הזמן'). היה ציר לחמישה קונגרסים ציוניים (ה-13, ה-14, ה-16, ה-17 וה-18).

בשבתו בליטא למד היסטוריה ופילולוגיה באוניברסיטת קובנה, וקיבל תואר מוסמך בהיסטוריה ב-1935. עבודות הגמר שלו, שכתב בליטאית, היו עבודה בנושא הציונות על רקע הלאומיות של המאה ה-19 ומונוגרפיה של חייו ויצירתו של י"ל גורדון; האחרונה ראתה אור ב-1931 כספר ביידיש בהוצאת אידישע שטימע בקובנה. כתב ערכים על הספרות היהודית באנציקלופדיה הליטאית הממלכתית, והרצה ברדיו הליטאי על ארץ ישראל ועל היצירה היהודית.

Nathan Goren with the First Prime Minister of Israel David Ben-Gurion, Israel, end of 1953
נתן גורן עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, סוף שנת 1953 (צילום: אפרים ארדה)

ב-1925 ביקר בארץ ישראל, וכעבור עשור, ב-1935, עלה לארץ עם משפחתו והשתקע בתל אביב. לימים, לאחר קום המדינה, עִברת את שמו ל"גורן". בארץ המשיך בעבודתו החינוכית, הפוליטית והספרותית. היה מורה בגימנסיה ע"ש אחד העם בפתח תקווה ובבית הספר התיכוני למסחר (לימים גימנסיה גאולה) בתל אביב, וכן שימש מרצה מטעם המרכז לתרבות של ההסתדרות ומחלקת התרבות של הוועד הלאומי. היה חבר מפא"י וחבר מועצת הסניף שלה בתל אביב. היה מעסקניה הבולטים של הברית העברית העולמית עד סוף ימיו, מ"מ מנהל הברית העברית העולמית במשך עשרים שנה ועורך ביטאונה "עם וספר" ("במה לתנועה העברית ולספר העברי בארץ ובגולה") במשך יותר מעשור. חבר הוועד המרכזי של אגודת הסופרים העברים בישראל. היה חבר מערכת עיתון תנועת "הנוער העובד" "בַּמַּעֲלֶה", וממשתתפיהם הקבועים של העיתונים "הארץ" (בתקופתו של העורך משה גליקסון), "דבר", "הפועל הצעיר" וכתבי העת הספרותיים "מאזנים", "גליונות" ו"גזית".

נתן גורן נפטר בבית חולים השרון בעודו נשוי, אב לבן ובת נשואים וסב לנכדים. נקבר בהלוויה רבת-משתתפים בשדרת הסופרים והמורים בבית העלמין קריית שאול. אשתו נחמה נפטרה בקיץ 1975, ונקברה לצדו.[2]

בנו אשר גורן (1919–2014) היה מזרחן, עובד משרד החוץ, סופר ומתרגם מערבית.[3] כיהן כמזכיר החברה המזרחית הישראלית (כיום האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם, אילמ"א). נשא את עליזה, בתו של בכור-שלום שטרית, שר המשטרה הראשון של ישראל, מימי הממשלה הזמנית ועד פרישתו ב-1967.

ספריו

  • במדרון: ספורים ורשימות,‫ קובנה: עזרה, תרפ"ט
  • יהודה לייב גאָרדאָן: מאָנאָגראַפיע: זיין לעבן און שַאפן,‫ קובנה: אידישע שטימע, 1931 (ביידיש)
  • בערוב חייה: ספור, קובנה: (דפוס אולימפיה), 1935
    • בערוב חייה: רומן,‫ מהדורה שנייה, תל אביב: כנסת, תש"ב
  • בתיה חן: רומן, תל אביב: מצפה, תרצ"ט
  • בשלכת: ספורים ורשימות,‫ ירושלים: ר’ מס, 1940
  • מבקרים בספרותנו: קובץ מאמרים ורשימות,‫ תל אביב: גזית (ספרית הדסים), תש"ד[4]
  • ניצחונה של לינה: ספור, תל אביב: נ’ דרימר, תש"ז
  • פרקי ביאליק: כנס מסות ורשימות, תל אביב: נ’ טברסקי, תש"ט
  • דמויות בספרותנו: שירטוטים ורשמים,‫ תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ג 1953[5]
  • פרקי ביאליק: כנס מסות ורשימות - מהדורה שנייה ומחודשת עם מבוא מאת זיוה שמיר, הוצאת ספרא, 2014

בעריכתו

  • פקעים: קֹבץ שירה צעירה; סדר על ידי נ’ גרינבלט ומ"א ז'ק, אודסה: שחרית, תרע"ג
  • מיר אַליין: זאַמלבוך פאר ליטעראטור, קונסט און קריטיק; רעדאָקטירט פון נ"י גאָטליב, נ’ גרינבלאַט, ר’ רובינשטיין, קובנה: מיר אליין, 1930 (ביידיש) ("מאסף לספרות, אמנות וביקורת")
  • נתן גרינבלט (עורך), ד"ר אריה בעהם ז"ל, האיש ופעלו: חוברת זיכרון במלאת שנה למותו, תל אביב: המועצה להשלטת העברית, תש"ב
  • הלל יוסף פורט, עלים: צרור רשימות וספורים מעזבון המנוח; ערוך בידי נ’ גרינבלאט,‫ תל אביב: קבוצת חברים, מוקירי ה. י. פורט, תש"ג
  • יהדות ליטא; המערכת: נתן גורן [ואחרים], תל אביב: עם הספר, תש"ך–תשמ"ד

לקריאה נוספת

  • צבי הרכבי (עורך), ספר נתן גרן ז"ל, ירושלים: ברית עברית עולמית, תשי"ח 1958. ("מפיזורי עזבונו" ועליו)
    • א. ב. נתן [=אשר גורן], 'נתן גורן (גרינבלאט) ז"ל', עמ' 9–27. (תולדות חייו)
    • צבי הרכבי, ביבליוגרפיה של כתביו, עמי 109–156.
  • ש. ארנסט, 'לדיוקנו של נתן גורן' (חמש שנים למותו), עם וספר 1961, עמ' 46–47.
  • "גורן (גרינבלאט), נתן (אלעזר)", בתוך: יעקב שביט, יעקב גולדשטיין וחיים באר (עורכים), לקסיקון האישים של ארץ-ישראל: 1799-1948, תל אביב: עם עובד, 1983, עמ' 128.

קישורים חיצוניים

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ שרה בן-ראובןמשה פרנק, המורה הנשכח של לאה גולדברג, באתר הארץ, 30 באפריל 2010
  2. ^ דף הנפטרת באתר חברה קדישא ת"א–יפו והמחוז.
  3. ^ אשר גורן באתר ההנצחה של משרד החוץ; אשר גורן באתר "אבלים".
  4. ^ ביקורת: מ. כרמון, הערות על הבקורת, הד המזרח, 7 באפריל 1944; ב. י. מיכלי, מבקרים בספרותנו, משמר, 9 ביוני 1944
  5. ^ ביקורת: ג. שופמן, שתים שלוש שורות: "דמויות בספרותנו" לנתן גורן, דבר, 29 במאי 1953
אוז'וונטס

אוּזְ'וֶונְטֶס (בליטאית: Užventis להאזנה (מידע • עזרה)); ביידיש: אוז'וונט) היא עיירה במחוז משנה קלם במחוז שאולאי שבליטא. על גדות הנהר ונטה.

אוטנה

אוטנה (בליטאית: Utena להאזנה (מידע • עזרה); ברוסית: Утена; בפולנית: Uciana; ביידיש ובעברית: אוטיאן) היא עיר בצפון מזרח ליטא ששוכנת במרחק של 92 ק"מ מצפון לעיר הבירה וילנה. משמשת כמרכז האדמיניסטרטיבי של מחוז אוטנה. כמה נהרות חוצים את העיר: קראשואונה (ליט') ויובלו ויישה; ויז'ואונה (ליט') ושני יובליו אוטנלה וראשה. שני אגמים בתחומה: ויז'ואונייטיס ודאונישקיס. בעיר גרים כ-32,000 תושבים (נכון ל-2010). היא מוזכרת לראשונה בכתובים ב-1261 בתקופת המלך מינדאוגאס (Mindaugas). בימי השלטון הצארי השתייכה תחילה לפלך וילנה אך ב-1843 עברה לפלך קובנה, מחוז וילקומיר. בליטא העצמאית הייתה לעיר מחוז. ב-1835 סללו הרוסים את הכביש פטרבורג-ורשה העובר דרך אוטנה, וב-1899 נסללה מסילת ברזל צרה פוניבז'-אוטנה-שווינציאן. שתי שריפות גדולות פקדו את העיר בסוף המאה ה-19 אך לאחר זמן קצר נבנתה מחדש והתרחבה. בשנים 1915–1918 הייתה תחת הכיבוש הגרמני.

אוקמרגה

אוקמרגה (בליטאית: Ukmergė להאזנה (מידע • עזרה) מקודם: Vilkmergė; ברוסית: Укмерге́ ומקודם: Вилькомир; בפולנית: Wiłkomierz; ביידיש: ווילקאמיר שנכתב בעברית וילקומיר) היא עיר בליטא, לגדותיו של הנהר שבנטויי , ששוכנת במרחק של כ-76 ק"מ מצפון מערב לעיר הבירה וילנה. משמשת כמרכז האדמיניסטרטיבי של מחוז המשנה אוקמרגה. בעיר גרים כ-26,000 תושבים (נכון ל-2011).

אליטא

אליטא (בליטאית: Alytus, בפולנית: Olita, ברוסית: Олита, בבלרוסית: Аліта, ביידיש: אליטע, בגרמנית: Aliten) היא בירת מחוז אליטא בדרום ליטא, על גדות נהר הניֶימן ועל הדרכים הראשיות לווילנה, לקובנה ולבלארוס. בעיר מוזיאון המוקדש לוותיקי מלחמת אפגניסטן.

אקמנה

אקמנה (בליטאית: Akmenė להאזנה (מידע • עזרה); ביידיש: אוקמיאַן) היא עיירה במחוז משנה אקמנה שבצפון ליטא, בתחומי מחוז שאולאי.

בעבר הייתה העיירה מרכז אזורי, ואולם בעקבות גילוי מצבורי אבן גיר וחרסית בקרבת העיר, התפתחה בשנות ה-40 של המאה ה-20 תעשייה של ייצור מלט ובעקבותיה הוקמה סמוך לאקמנה עיר חדשה, נאויויי אקמנה (אקמנה החדשה), שהפכה למרכז המנהלי של מחוז המשנה.

אריה לייב שפירא

הרב אריה לֶייבּ שפירא (ידוע בכינוי: ר' לייבלי קובנר; תקמ"ז, 1787 - י"ח בשבט ה'תרי"ג, 26 בינואר 1853) היה רבה של קובנה ואב בית הדין הראשון שלה.

בירשטונאס

בירשטונאס (בליטאית: Birštonas (מידע • עזרה); ביידיש: בירשטאן) היא עיירת נופש, ספא וטיפולי מים אחרים, המרכז המנהלי של מחוז המשנה בירשטונאס במחוז קובנה שבמרכז ליטא.

העיר ממוקמת 40 קילומטרים דרומית לקובנה, ו- 90 ק"מ מערבית לוילנה, על הגדה הימנית של הניימן.

גרגז'דאי

גרגז'דאי (בליטאית: Gargždai (מידע • עזרה); בפולנית וברוסית: Gorżdy, Горжды, גורז'די; בבלארוסית: Го́ржды, הורז'די; ביידיש: גורז'ד; בגרמנית: Garsden, גארזדן) היא עיר במערב ליטא, המשויכת מבחינה מנהלית למחוז המשנה קלייפדה במחוז קלייפדה.

גרליאבה

גרליאבה (בליטאית: Garliava (מידע • עזרה); בפולנית: Godlewo, גודלבו; ביידיש: גודלאווה) היא עיר בחבל סובאלקיה, המשויכת מבחינה מנהלית למחוז המשנה קובנה במחוז קובנה שבמרכז ליטא.

לפני מלחמת העולם הראשונה ישבה במקום קהילה יהודית גדולה ומוסדות חינוך, במלחמה חרבה העיירה ויהודיה היגרו לארצות הברית, דרום אפריקה וקנדה. בודדים עלו לארץ ישראל. לפני השואה היו בעיירה 70 משפחות יהודיות, כמעט כולם נרצחו בשואת יהודי ליטא.

דאוגאי

דאוגאי (בליטאית: Daugai (מידע • עזרה); ביידיש: דאוג) היא עיר במחוז המשנה אליטא במחוז אליטא שבדרום ליטא.

דב ליפץ

דב ליפֶּץ (1897 – 11 במאי 1990) היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, עסקן ציוני ועברי, מנהל רשת "תרבות" בליטא, לאחר עלייתו לארץ ישראל מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת ספרים "עם הספר". מיוזמי פרויקט הנצחת יהדות ליטא ומעורכי הספר.

די אידישע שטימע

"די אידישע שטימע" (יידיש: "הקול היהודי"; בליטאית: Žydų balsas; באנגלית: The Jewish Voice) היה עיתון יומי ביידיש שיצא לאור בקובנה בין השנים 1919–1940. ראש וראשון לעיתונות היהודית ברפובליקה הליטאית הראשונה והעיתון היומי הציוני הראשון בליטא העצמאית.

הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה

הגימנסיה הריאלית העברית בקובנה (בשעתה נקראה: הגימנסיון הריאלי העברי בקאוּנָס או הריאל-גימנסיון העברי; בהמשך: הגמנסיון העברי הפרטי הראשון בקאונס; בליטאית: Kauno žydų realinė gimnazija, ומאוחר יותר – Kauno žydų I gimnazija; בשנותיה הראשונות נקראה גימנסיית קרליבך, Carlebach-Gymnasium, על שם מייסדה, וגם גימנסיה ריאלית יהודית, .Jüdisches Realgymnasium I.E בגרמנית) הייתה הגימנסיה העברית הראשונה שפעלה במערכת החינוך היהודית של העיר קובנה (Kaunas) שבליטא. הגימנסיה נוסדה על ידי הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך בדצמבר 1915 בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשקובנה הייתה תחת כיבוש הקיסרות הגרמנית. לאחר המלחמה הייתה קובנה ל"בירתה הזמנית" של הרפובליקה הליטאית הראשונה ובירתה בפועל – עד לכיבוש ליטא וסיפוחה לברית המועצות בקיץ 1940, במלחמת העולם השנייה.

מ-1922 ועד לסגירתה ב-1940 נוהלה הגימנסיה על ידי ד"ר צמח פלדשטיין.

המוסד טיפח ערכים חינוכיים ותרבותיים, יהודיים וציוניים, בקרב בני קהילת ליטא בין שתי מלחמות העולם, והיה הגדול במוסדות החינוך העבריים בליטא.

יהושע פרידמן

ד"ר יהושע פרידמן (פרידמאן; ג' באדר תרמ"ה, פברואר 1885 – י"ח באייר תרצ"ד, מאי 1934) היה מלומד, מחנך עברי ועסקן תרבות יהודי ליטאי, משורר ומתרגם עברי שתרגם בעיקר מן השירה הרומית הקלאסית.

מולייטי

מולייטי (בליטאית: Molėtai (מידע • עזרה), בפולנית: Malaty, ביידיש: מאַליאַט) היא עיר בחבל אוקשטאיטייה, המשויכת מבחינה מנהלית למחוז המשנה מולייטי במחוז אוטנה שבמזרח ליטא.

פלאנגה

פלאנגה (בליטאית: Palanga, ביידיש: פּאַלאָנגע) היא עיר קיט השוכנת במערב ליטא לחוף הים הבלטי. העיר נחשבת כמרכז התיירות בליטא בעונות הקיץ ויש בה חופים רבים (18 ק"מ אורך ומעל ל-300 מטר רוחב).

פרינאי

פרינאי (בליטאית: Prienai (מידע • עזרה), ביידיש: פרען) היא עיר במחוז משנה פרינאי שבליטא. על הגדה השמאלית של נהר הניימן. העיירה שוכנת כ-30 קילומטרים דרומית לעיר קובנה.

שיללה

שיללה (בליטאית: Šilalė (מידע • עזרה); ביידיש: שילעֶל) היא עיר בחבל זאמוט, הבירה המנהלית של מחוז המשנה שיללה במחוז טאורגה שבמרכז ליטא.

יהודים התיישבו בשילל כבר מן המאה ה-18, וב-1897 היו היהודים רוב (56%) אוכלוסיית העיירה. בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה ובעקבותיה היגרו רבים מיהודי המקום לארצות הברית ולדרום אפריקה. בודדים עלו לארץ ישראל. ב-1939, ערב השואה היו בעיירה רק כ-80 משפחות יהודיות, 350 איש, כמעט כולם נרצחו בשואת יהודי ליטא.

שקוד

שקוד (בליטאית: Skuodas (מידע • עזרה), סְקוּוֹדַס) היא העיר הגדולה והמרכז המנהלי של מחוז המשנה שקוד במחוז קלייפדה שבצפון-מערב ליטא סמוך לגבולה עם לטביה.

העיר יושבת על הנהרות ברטובה , לואובה (ליט') ואפשה (ליט'). העיר מחולקת לשני חלקים: "העיר הישנה" ו"העיר החדשה" המחוברות ביניהן בגשר. היישוב בשקוד התקיים כבר במחצית המאה ה-13, היא הוכרה כעיר ב-1572.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.