נשק מונחה

נשק מונחה (נש"ם, או חמ"מ - חימוש מונחה מדויק) הוא כלי נשק מונחה מרחוק או בעל הנחיה פנימית, היכול לתקן את מעופו לאחר שיגורו, על מנת ליצור פגיעה מדויקת. ברוב המקרים מדובר בטיל, ועם השנים נוצרו גם שיטות הנחיה עצמאיות לפצצות שימוש כללי.

Tomahawk Block IV cruise missile
טומהוק - טיל שיוט ארוך־טווח
SPIKE ATGM
ספייק - טיל נגד טנקים מדור 3.5 והנחיה אלקטרואופטית מתקדמת
GBU-31 xxl
ערכת הנחיה JDAM ההופכת פצצת שימוש כללי ל"פצצה חכמה" מדויקת
רקטת כידון קסום
ירי רקטת כידון קסום ממשגר ה־LYNX, זוהי רקטה ארטילרית מתקנת־מסלול

פלטפורמה

  • טיל: חימוש בעל מנוע רקטי או מנוע סילוני, הנחיה וראש ביות, המתקן את מסלולו באופן פעיל בהתאם למידע בראש הביות והוראות המפעיל. זהו החימוש המונחה היקר ביותר, אך גם המדויק ביותר.
  • רקטה מתקנת מסלול: רקטה ללא ראש ביות, שמתקנת את מסלולה בהתאם לנקודות ציון שהוזנו לה מראש. משמשת לרוב כארטילריה רקטית. יתרונה הוא בעיקר המחיר, שהיא זולה יותר באופן ניכר מטיל ולכן יכולה לשמש כארטילריה ולא רק לפגיעה נקודתית במטרות איכות.
  • פצצה מונחית: פצצה, בדרך כלל פצצת שימוש כללי המוטלת מכלי טיס (מטוס קרב או מפציץ), עליה מורכבת ערכת הנחיה (הכוללת חיבור למחשב המטוס וסנפירי זנב מתמרנים), שבאמצעותה היא מתקנת את מסלולה וגולשת למטרה. יתרונן של הפצצות המונחות הוא מחירן הנמוך מאוד (אפילו יותר מרקטה) והיותן מדויקות למדי, דבר המאפשר שימוש נרחב בהן למטרות הפצצה ותקיפה אווירית לא רק של מטרות איכות. הפצצות הידועות ביותר מסוג זה הן ה־JDAM.
  • פצצת מרגמה מונחית/מתקנת מסלול: פועלת באופן דומה לפצצה אך משוגרת ממרגמה ומתקנת את מסלול באמצעות סנפירים.
  • פגז מתקן מסלול: פועל באופן דומה לפצצה, אך נורה מתותח הוביצר, ומתקן את מסלולו באמצעות סנפירים.

שיטות הנחיה

כלי נשק מונחים מחולקים למספר קטגוריות לפי צורת הנחייתם:

  • הנחיה סבילה (פסיבית): שיטת הנחיה שבה הנשק מתביית על אותות המשודרים מהמטרה עצמה. כך למשל טיל נגד קרינה קלאסי, ננעל על מקור קרינה ומנחה את עצמו ישירות אליו. לדוגמה טיל האוויר־קרקע AGM-45 שרייק.
  • הנחיה פעילה (אקטיבית): שיטת הנחיה שבה הנשק עצמו משדר אותות לעבר המטרה ומתביית על אותות שמוחזרים ממנה. לדוגמה, טיל אויר־אוויר AIM-120 אמראם ששיטת פעולתו ידועה בשם "שגר ושכח".
  • הנחיה פעילה למחצה (חצי אקטיבית): שיטת הנחיה שבה הנשק מתביית על אותות שמשודרים מהמערכת המשגרת ומוחזרים מהמטרה. לדוגמה, מערכת טילי הנ"מ הפטריוט שבה האותות המשודרים הם אותות מכ"ם ומערכת טילי הנ"ט AGM-114 הלפייר שבה האות המשודר הוא קרן לייזר.
  • הנחיה מוגדרת מראש: שיטה שבה מטעינים מראש לתוך מחשב מערכת הנשק את המיקום המדויק של המטרה או תמונות מפורטות של המטרה וסביבתה, ולאחר השיגור המערכת מתקנת בעצמה את כיוון הטיסה לצורך פגיעה מדויקת. לדוגמה, מערכת ה־JDAM, המבוססת על נתוני GPS והנחיה אינרציאלית עצמאית.
  • הנחיה אופטית: שיטת הנחיה שבה הנשק מצלם את המרחב שלפניו ומעביר את התמונה למפעילו וזה מתקן את מסלול הנשק כך שיפגע במטרה. לדוגמה, טילים מונחי טלוויזיה כדוגמת טיל אויר־קרקע AGM-65 מאבריק ומשפחת טילי הנ"ט ספייק.
  • הנחיה באמצעות שידור נתונים: שיטת הנחיה שבה המערכת המשגרת עוקבת אחר מיקום המטרה ומיקום הנשק בדרכו אליה, ומשדרת לנשק את התיקונים שעליו לבצע במסלול תנועתו, כדי לפגוע במטרה.

מערכות מונחות משגר

מערכות מונחות משגר הוא שם כולל למערכות נש"ם שבהן המשגר נמצא בקשר ישיר עם הטיל, בעזרת שליטה דרך קשר רדיו וכדומה, ומעביר תיקוני היגוי אל הטיל. ההנחיות יכולות להיות גם האם להתפוצץ או לא. הנחיה בשליטה מלאה של המשגר לרוב אינה מקובלת בטילי קרקע־אוויר, אם כי לפעמים נוח יותר לאפשר הנחיה מרחוק עד הגעה לקרבת המטרה, ומשם לאפשר לאמצעים מדויקים יותר להנחות את הטיל (כגון ביות תת־אדום), ולא קיימת, למעשה, בטילי אוויר־אוויר.

תחת קטגוריה זאת נמצאות מערכות מדורות א', ב', וג'־מתקדם (ג' - שגר ושכח, ג' מתקדם - שגר ועדכן).

שליטה ידנית בקו ראייה (MCLOS)

מערכת מדור א', שבה המשגר חייב להיות בקשר עין עם הטיל והמטרה לאורך כל זמן המעוף של הטיל. המשגר מחשב את הטווח של הטיל אליו, את הטווח בינו לבין המטרה, את הזווית ביניהם וכדומה, ושולח תיקוני היגוי אל הטיל.

חסרונות: המשגר חשוף בקו ראייה של המטרה לכל מסלול מעוף הטיל, ובעצם חשוף לפגיעה. בנוסף, קל יחסית להתחמק מהנחיה שכזאת.

כלי נשק אופייני בעל הנחיה מסוג זה הוא טיל הנ"ט סאגר.

שליטה חצי אוטומטית בקו הראייה (SACLOS)

מערכת מדור ב', שבה על המשגר לסמן אך ורק את המטרה, והטיל או מערכת הסימון מחשבים את הזווית, הטווח, והכיוון בין הטיל למטרה, והטיל מתקן את ההיגוי אל המטרה. כלל הנחיה אופייני במערכות מדור א' ו־ב' הוא הנחיה באמצעות קו ראייה, אם כי כלל זה יעיל רק לטווחים קצרים.

בשיטה זו המשגר עסוק אך ורק במעקב אחר המטרה דבר המגביל את יכולת המעקב שלו למטרה בודדת.

תחת שיטה זו נמצאות שלוש שיטות הנחיה עיקריות: הנחיה דרך תיל/רדיו, רוכב קרן לייזר ומונחה לייזר (מכונה גם "ביות כתם לייזר").

הנחיה דרך תיל/רדיו

בשיטה זו ישנו חיבור ישיר בין הטיל אל מערכת השיגור דרך תיל או רדיו. מערכת הכיוון מחשבת את ההפרשים בין המטרה והטיל, ושולחת אותות לתיקוני היגוי אל הטיל.

חסרונות: בתיל, אורך התיל מוגבל ומקצר את הטווח, וברדיו ישנם שיבושים בשידור.

טילים אופייניים המונחים באופן זה הם טילי הנ"ט טאו (בעל ההנחיה האוטומטית למחצה) וסאגר.

ביות רוכב קרן

שיטת הנחיה זו מבוססת על אלומת מכ"ם צרה או קרן לייזר שמשודרת לעבר המטרה על ידי מערכת היורה טיל. הטיל טס לעבר המטרה לאורכה של האלומה או הקרן, כשהוא כביכול "רוכב" עליה, ומכאן שמה של שיטת הנחיה זו. במהלך המעוף, חיישן המותקן בזנב הטיל קולט את מידת סטיית מעוף הטיל מהאלומה או מהקרן, והמערכת שבטיל מחשבת את התיקון הדרוש במעופו, כדי להביאו שוב למעוף צמוד להן. הטיל טס בצמוד לקרן עד לפגיעה במטרה ולכן המערכת שירתה את הטיל צריכה להמשיך ולכוון במדויק את האלומה או הקרן לעברה עד לפגיעה. יתרונותיה של שיטה זו הם עמידותה בפני שיבוש והקושי, מבחינת המטרה, בגילוי מוקדם של תהליך ההנחיה משום שעוצמת אות המכ"ם או הלייזר מכוונת כך שהאות יגיע לטיל אך ידעך לפני שיגיע למטרה (בניגוד לקלות הגילוי המוקדם כשמדובר בהנחיה פעילה או חצי פעילה). חסרונותיה הם הצורך של המערכת היורה להישאר בקו ראייה עם המטרה עד לפגיעה והעובדה שככול שהטיל קרב למטרה, קרן הלייזר או אלומת המכ"ם הולכות ומתבדרות ולכן ההנחיה מאבדת מדיוקה. דוגמה למערכת העושה שימוש בשיטת הנחיה זו הוא טיל הנ"ט 9M133 קורנט.

בנוגע לשימוש בשיטת הנחיה זו לצורך הפלת מטוסים, בתחילה פותחה כדי להתמודד עם מטוסים מפציצים איטים (נעשה שימוש בטילי ה־AA-1 אלקאלי הסובייטי וה־AIM-7A ספארו האמריקאי), אולם עם שינוי המתאר להתמודדות מול מטוסי קרב עתירי תמרון, נזנח השימוש בביות מסוג זה כבר בסוף שנות ה־50.

הנחיה אופטית

מערכת שבה המפעיל מקבל תמונה רציפה שמצולמת ממצלמה המורכבת בראש ההנחיה של הטיל, וכך מתאפשר לו לראות לאן נע הטיל, ולהעביר אליו תיקוני היגוי. התמונה מועברת מהטיל אל המפעיל באמצעות קשר רדיו או באמצעות סיב אופטי הנמתח בין הטיל ליחידת ההנחיה. שימוש בקשר רדיו מאפשר טווח גדול יותר ואיננו דורש מיחידת ההנחיה להישאר סטטית אך מנגד חשוף לאמצעי שיבוש, לאיכון הטיל בזמן המעוף ומצריך מערכת שידור מורכבת בטיל. לעומת זאת, שימוש בסיב אופטי להעברת התמונה מוגן מפני שיבוש, אינו חושף את הטיל ומונע את הצורך במערכת שידור תמונה באמצעות רדיו בטיל אך מנגד מגביל את טווח המעוף של הטיל, מונע הפעלתו באזורים מיוערים ומעל לקוי מתח ומחייב להשאיר את יחידת ההנחיה סטטית.

בדרך כלל, מערכות טילים נגד כלי שיט או נגד טנקים המשוגרים מהאוויר או מהקרקע ממרחק רב עושות שימוש במערכת קשר מבוססת רדיו ואילו טילי נ"ט לטווח בינוני וקצר עושות שימוש במערכת קשר מבוססת סיב אופטי.

דוגמאות למערכות נשק העושות שימוש בהנחיה אופטית הן ספייק ופופאי.

היתרונות בשיטת הנחיה זו הם דיוק פגיעה רב (הנובע מכך שככול שהטיל מתקרב למטרתו כך הולכת ומשתפרת תמונת המטרה שמקבל המפעיל) ואפשרות לסקור את מערך מטרות האויב, בזמן מעופו של הטיל, ובכך לקבל תמונת מודיעין טובה יותר. חסרונות השיטה הם עלות יקרה וסיבוך טכני רב יותר, עקב הצורך במערכת המצלמה ומערכת שידור התמונה לאחור (אם באמצעות רדיו ואם באמצעות סיב).

מערכות מונחות עצמאית

F-16 MLU of Royal Netherlands Air Force's Solo Display Team (reg. J-055), flares, Radom AirShow 2005, Poland
תמונת המקור
F-16 MLU of Royal Netherlands Air Force's Solo Display Team (reg. J-055), flares, Radom AirShow 2005, Poland-1-TIR
הדמיית תצוגת ראש ביות שואף חום מסורתי - זוהי המחשה בלבד
F-16 MLU of Royal Netherlands Air Force's Solo Display Team (reg. J-055), flares, Radom AirShow 2005, Poland-1-PIR
הדמיית תצוגת תמונה של ראש ביות שואף חום בעל חיישן הדמאתי

מערכות נשק מונחות עצמאית הן מערכות שמרגע השיגור מסוגלות לנווט את עצמן אל היעד באמצעות מעקב שוטף מרגע השיגור ועד לפגיעה. מערכות נשק אלו מכילות רכיב נוסף הנקרא ראש ביותאנגלית: seeker) והוא המוח שמורכב במערכת ואחראי לזיהוי ועקיבה אחרי המטרה. קיימים ראשי ביות מסוגים שונים ואלו מסווגים על פי שיטת החיפוש שהם מפעילים. מערכות נשק מתקדמות אף מכילות ראשי ביות המשלבים יותר משיטת חיפוש אחת לצורך יתירות ושיפור יכולות המערכת.

ביות מכ"ם פעיל (ARH)

מערכות "שגר ושכח", המשתמשות במכ"ם עצמאי, קטן ממדים, המורכב על הטיל ומכוסה ראדום. הביות של הטיל מתבצע באופן עצמאי לעבר המטרה, על בסיס החזר המכ"ם של המטרה. מערכת המכ"ם שמותקנת בקדמת הטיל נעזרת בגרסה של סריקה קונית כדי לזהות את הכיוון למטרה; בגרסה בה האנטנה מקובעת (במובן שהיא אינה נעה בתבנית סריקה) - זן האנטנה מסתובב במעגל סביב צירה. עקב האופי של יכולת הרזולוציה של המכ"ם (ככל שהוא קטן יותר, כך יזוהו רק מטרות גדולות יותר), מערכות כאלו אינן מתאימות לשימוש נגד עצמים קטנים מאוד, כגון מיני־כטב"מים.

בשיטה זו עובד טיל האוויר־אוויר AIM-120 אמראם האמריקאי. לטילים מתקדמים גם יכולת LOAL עדכון ורכישת מטרה חדשה, לאחר השיגור ממכ"ם חיצוני (מוטס או קרקעי).

ביות מכ"ם פעיל למחצה (SARH)

מערכת המשלבת בין מכ"ם "קולט" המורכב על הטיל, לבין מכ"ם "משדר" שממוקם במערכת המשגרת. המכ"ם המשדר מאיר את המטרה והמכ"ם הקולט עוקב אחרי המטרה המוארת באופן פסיבי.

כיוון שלרוב טילים משוגרים אחרי זיהוי המטרה במערכות מכ"ם רבות עוצמה, זה אך הגיוני להשתמש באותו מכ"ם על מנת להנחות את הטיל אל המטרה, וכך נפתרת בעיית יכולת ההפרדה והעצמה, וגם נחסכות עלויות של ראש ביות מבוסס מכ"ם אקטיבי.

במערכת משולבת כזאת מדידת הזמן בין שני דפקי מכ"ם נקלטים במכ"ם ה"קולט" (ולאחר מכן החסרת משך הדופק המתאים ל־PRF של המכ"ם ה"משדר" שבמטוס) מאפשרת להעריך את זמן התנועה של אות המכ"ם ובכך לסרטט אליפסואיד שמוקדיו הם מיקום המטוס ומיקום הטיל. מערכות חצי אקטיביות הן הוורסטיליות ביותר בשימוש כיום - בכל מזג אוויר, נגד מטרות אוויריות, קרקעיות או ימיות. בטילי אוויר־אוויר הנחיה מסוג זה מגבילה את תמרוני המטוס שכן תמרון חד מדי עלול להביא למצב בו מיקום המטרה ביחס למטוס המשגר משתנה בקצר מהיר יותר מיכולתה של אנטנת המכ"ם לעקוב אחרי המטרה (מה שמוביל ל"שבירת נעילה"), והן מבחינת כיוון הטיסה (מאחר שעל המטוס המשגר לשמור את המטרה בתוך מפתח הכיסויי של המכ"ם).

ביות על קרינה

מערכת פסיבית, המשתמשת בחיישני קרינה המאתרים קרינה שמייצרת המטרה. ישנם שני סוגים עיקריים בקטגוריה זו: ביות מכ"ם וביות אופטי. בעוד הראשונה מיועדת ליירט מערכות הגנה אווירית (נגד מטוסים), השנייה לרוב, נועדה ליירט ולהפיל מטוסים.

ביות מכ"ם פסיבי (ARM)

ביות לעבר מטרות קורנות. לרוב מיועד להשמיד מכ"ם בסוללת טילי קרקע־אוויר נגד מטוסים.

ביות אופטי

מורכב מתתי סוגים:

  • ביות תת־אדום - ביות על קרינה תת־אדומה, נקרא גם ביות מונחה חום (Heatseeking), היות שעוקב אחר גוף הפולט חום (לרוב צינור הפליטה של מנוע סילוני של מטוסי קרב או מנוע רקטי) - ומנחה את הטיל אליו. היו ניסיונות מוצלחים בשימוש ביות לעבר כלי רכב משוריינים, אך עם זאת השימוש המרכזי הוא נגד מטוסים.

המערכת משתמשת בגביש הממיר קרינה תת־אדומה למתח חשמלי והצגת כתמים בהירים (המייצגים מטרות קורנות) על רקע כהה (המייצג את השמיים, בעלי קרינת רקע נמוכה). הקרינה מרוכזת אל הגביש בעזרת עדשה ממקדת, לרוב בתוספת מספר מראות ייעודיות.

לביות מסוג זה קושי בהתמודדות מול נור הטעיה המזוהים כמטרות. על מנת להתגבר על בעיה זו, הוכנסו אלגוריתמים שמנתחים את תנועת המטרות שמתקבלות במערכת ההנחיה, שיבחין בין תנועת נור, שנע בנפילה חופשית, למטוס או טיל שממשיך לתמרן ונע במהירות גבוהה. התחממות העדשה הנמצא בחזית גורמת להפרעות בעיבוד הקרינה הנקלטת מבחוץ, מערכות אלו כוללות תת־מערכת לצינון באמצעות חנקן נוזלי.

  • ביות הדמאתי הוא ביות המבוסס קרינה תת־אדומה, אך בניגוד לביות תת־אדום מסורתי, בעזרת חיישן דימות תמונה דיגיטלית, מתורגמת הקרינה לתמונה דיגיטלית, שמאפשרת לטיל לזהות את המבנה הפיזי של המטרה, אך באופן מונוכרומטי המציג את האזורים הקורנים במטרה כבהירים יותר מאשר שאר הגוף. ביות שכזה חסין כמעט לחלוטין מפני נורי הטעיה, שכן צורת הנור אינה מזוהה ככלי טיס. לדוגמה משמש טיל הסיידווינדר AIM-9X.
  • ביות אור־נראה מבוסס על קליטה של קרינה בטווח האור נראה ותרגומה לתמונה דיגיטלית שמאפשרת לטיל לזהות את המבנה הפיזי של המטרה. רב"תים מסוג זה בעלי כיפה שקופה ולכן רגישים לאור שמש. לדוגמה משמש בחלק מגרסאות הטיל AGM-65 מאבריק

מעקב דרך טיל (TVM)

מערכת המשלבת בין הנחיית משגר, ביות מכ"ם חצי אקטיבי וביות מכ"ם אקטיבי. בדומה לביות חצי אקטיבי, הטיל עוקב אחרי החזר מכ"ם מהמטרה, אך להבדיל מכך - הוא מממסר לאחור אל המשגר את הנתונים, המשגר מחשב את תיקוני ההיגוי הרצויים, ומעביר אותם חזרה אל הטיל. כך נחסכים - בכל טיל - מקום, משקל, ועלות של מערכות לחישוב מיקום ביחס למטרה; מתאפשרת שליטה לאחר שיגור ועוד.

מערכות מוגדרות מראש

מערכת ניווט אינרציאלית (INS)

מערכת המתבססת על חישוב מיקום הטיל או הפצצה על פי התאוצה שלו בהתייחס למקום שיגור ידוע. המערכת משתמשת באמצעים כגון מדי תאוצה וגירוסקופים על מנת לחשב את המיקום בכל רגע נתון. אם ישנה חריגה מהנתונים הרצויים לצורך פגיעה מדויקת בסיום מסלול הטיל או הפצצה, מבוצעים תיקוני היגוי. נתוני מיקום המטרה מוזנים מראש אל מחשב המערכת. מערכות אלו נמצאות בעיקר בטילים בליסטיים מזמן כיבוי מנועי הטיל (וכניסה למסלול בליסטי) ופצצות ללא הנעה, כגון JDAM, לצורך הנחיה מרגע השלכת הפצצה.

מעקב מיקום כוכבים (Celestial Navigation)

Mercury, Venus and the Moon Align
שיטת הניווט השמיימי מסתייעת במיקומם של כוכבים כדי לקבוע את המיקום הגאוגרפי ממנו הם נצפים.

מערכת העושה שימוש במיקום כוכבים לצורך הגברת הדיוק של מערכת ניווט אינרציאלית (להלן: מנ"א). בעוד במנ"א דיוק פגיעת טיל/פצצה מבוסס על ידיעת מיקומו בכל רגע נתון החל מרגע השיגור, העובדה שמיקום הכוכבים ביחס לכדור הארץ הוא נתון קבוע המאפשר חישוב מיקום ביחס לנקודה חיצונית ובלתי תלויה, מאפשר את העלאת רמת הדיוק של ההנחיה. מערכת כזו פותחה לראשונה בראשית 1945 על ידי הגרמני Dr. Rambauske מהמכון למחקר פיזיקלי בביירוית, אשר פיתח התקן המאפשר לשלוח תיקונים מחזוריים לטייס האוטומטי של הטיל באמצעות איתור מיקומו של כוכב מסוים שמיים[1], אם כי הייתה זו מערכת בסיסית. מערכות מעקב מיקום כוכבים אפקטיביות ראשונות פותחו עבור טיל השיוט "SM-62 Snark" והטיל הבליסטי "AGM-48 Skybolt" האמריקניים (זו האחרונה אף אומצה כמערכת ניווט עבור המטוס לוקהיד SR-71). מערכות מתקדמות יותר אלו עוקבות אחרי מספר כוכבים, ועושות שימוש באלגוריתמיקה המאפשרת לקבוע בדיוק רב את הנקודה על כדור הארץ ממנה נצפו הכוכבים במיקומיהם (ניתן לאתר את המיקום ממנו נעשתה התצפית גם על סמך כוכב בודד, אך זה לא פרקטי כי קיימת מגבלה על הדיוק בקביעת האזימוט וההגבהה של הכוכב בשמיים).

במערכות מודרניות, כדוגמת סדרת הטילים טרידנט, לרוב משתמשים במצלמה אחת העוקבת אחרי מיקומו של כוכב בודד ומוגדר מראש (אף כי מוערך שבצוללות טילים של הצי הסובייטי משתמשים במעקב אחר שני כוכבים, דבר המעלה את רמת הדיוק). אם הכוכב אינו ממוקם היכן שהוא אמור להמצא, מועברים הנתונים אל המנ"א לצורך תיקוני היגוי המביאים את הפצצה או הטיל למיקומם הרצוי. ככל הנראה המערכת איכותית מספיק על מנת לאתר כוכבים גם באור יום.

על אף האלגנטיות של השיטה, מעקב מיקום כוכבים אינה תחליף למנ"א; כאמצעי העושה שימוש בנקודות ייחוס חיצוניות הוא צריך "לאתחל" את החישוב שלו מחדש בין עדכון לעדכון ולכן צורך כוח מיחשובי רב ואינו מתאים לעקיבה אחר עצם מהיר. מערכת ניווט אינרציאלית ומערכת מעקב מיקום כוכבים הן על כן שתי מערכות משלימות זו לזו - המנ"א היא ערוץ המידע הראשי שמספק נתוני מיקום רציפים ואילו השנייה היא אמצעי מורכב יותר המאפשר לתקן את השגיאות המצטברות במנ"א.

מעקב קרקע (TERCOM)

מערכת המשתמשת במפת גבהים ברצועה שמתחילה מאתר השיגור ומסתיימת באתר המטרה, ומבצעת השוואה בין גובה הקרקע המוזן מראש אל גובה הטיל בכל רגע נתון, המתקבל ממכ"ם גובה קרקע, אם ישנם הפרשים, המערכת מתקנת את עצמה. המערכת כמעט ולא עומדת בזכות עצמה, מכיוון שאז היא מחייבת טיסה במישור מאונך המכוון אל המטרה, ולא מאפשרת ניווט לצדדים. עקב כך משתמשים במערכות כאלו בעיקר להגברת דיוק במנ"א. מערכות מתקדמות יותר משתמשות במפה תלת־ממדית, המאפשרות מעקב אחרי נתיב מלא אל המטרה, כולל פניות.

אף על פי שזאת עדיין המערכת המקובלת ביותר להנחיית טילי שיוט, עם הזמן היא מפנה את מקומה לטובת מערכות מבוססות GPS (בדומה למנ"א, אלא לשימוש בטילים בעלי הנעה עצמית), ומערכות השוואת פני קרקע דיגיטלית, המשווה בין צורת פני השטח למפה טופוגרפית השמורה בזיכרון מחשב הניווט שבטיל, ועל פי זה מנווטת את הטיל אל המטרה.

מרבית המערכות המוגדרות מראש הן חופפות, למעשה, למערכות ניווט שונות. במנ"א ובמערכות מעקב קרקע יש שימוש גם בכלי טיס. מערכות מעקב מיקום כוכבים הן גרסה מתקדמת של התמצאות באמצעות גרמי שמים העתיקה.

בנוסף, עקב היותן מבוססות אך ורק על נתונים עצמאיים ובלתי תלויים, הן מוגנות מפני לוחמה אלקטרונית ושיבושים האופייניים למערכות תלויות קשר רדיו. דבר זה גם הופך אותן למערכות שגר ושכח, לרוב בלי אפשרות שליטה לאחר השיגור.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ https://books.google.co.il/books?id=Sr6JtOoWghkC&pg=PA41&lpg=PA41&dq=dr.+rambauske+missiles&source=bl&ots=gZyO91NpRc&sig=gnJj9UrjydkIMS1yQEUTYpSRimA&hl=en&sa=X&ved=0CCIQ6AEwAWoVChMI1JDx46blxwIVRZ3bCh2VKQMz#v=onepage&q=dr.%20rambauske%20missiles&f=false
CBU-97 נשק מונחה סנסורים

CBU-97 (באנגלית גם: Sensor Fused Weapon - SFW) היא פצצת מצרר נגד ריכוזי שריון מתוצרת חברת טקסטרון דיפנס, ארצות הברית. ניתן להוסיף לפצצונות ערכת זנב לתיקון מסלול שמשפרת את הדיוק והופכת אותה לנשק מונחה מדויק המסומל CBU-105.

F-14 טומקט

F-14 טומקט (Tomcat; מאנגלית: "חתול"; מקור הכינוי Tomcat הוא באות הקריאה בקשר שניתן לאדמירל תומאס קונולי) הוא מטוס קרב על-קולי, דו-מנועי, דו-מושבי, בעל גאומטריית כנף משתנה, מתוצרת חברת גראמן האמריקאית. ה-F-14 היה מטוס הקרב העיקרי של הצי האמריקאי להשגת עליונות אווירית בסביבה ימית, הגנת צי ויירוט וסיור טקטי מ-1972 עד 2006. החל משנות ה-90 הופעל ה-F-14 גם במשימות תקיפה באמצעות נשק מונחה, עם ציודו במערכת ה-LANTIRN.

הוא פותח לאחר שבוטל מיזם ה-F-111B, והיה למטוס הקרב הראשון שבתכנונו יושמו לקחי מלחמת וייטנאם. ב-1972 הוא נכנס לשירות הצי האמריקאי, כמחליף ל-F-4 פנטום. המדינה הזרה היחידה שרכשה את המטוס הייתה איראן (79 מטוסים), ב-1976, בתקופת שלטונו של השאה (לפני המהפכה האסלאמית בשנת 1979), שם נכנס לשירות חיל האוויר האיראני האימפריאלי. הוא יצא משירות הצי האמריקאי ב-30 בספטמבר 2006, כאשר ה-F/A-18 סופר הורנט תפס את מקומו. נכון ל-2015, המטוס נמצא בשירות חיל האוויר של הרפובליקה האיסלאמית האיראנית בלבד.

LANTIRN

Low Altitude Navigation and Targeting Infrared for Night (בראשי תיבות: LANTIRN; בתרגום חופשי מאנגלית: ניווט בגובה נמוך וציון מטרות באמצעות הדמית תת-אדום ללילה) היא מערכת מתוצרת חברת לוקהיד מרטין האמריקאית, המאפשרת למטוסי קרב לטוס בגובה נמוך, בלילה ובתנאי מזג אוויר גרועים, ולתקוף מטרות קרקעיות באמצעות מגוון מערכות נשק מונחה ולא מונחה. המערכת מורכבת משני פודים אותם נושא מטוס הקרב ביחד או לחוד: פוד הניווט AAQ-13 ופוד ציון המטרות AAQ-14. נגזרות מופחתות יכולת של פודי הניווט וציון המטרות של ה-LANTIRN מכונות AAQ-20 פאת'פיינדר (Pathfinder) ו-AAQ-19 שארפשוטר (Sharpshooter) בהתאמה. למעלה מ-1,600 פודי LANTIRN ונגזרותיו יוצרו עד כה. המערכות נמצאות בשימוש למעלה מ-10 מדינות, והן נישאות כיום על ידי מטוסי הקרב F-15E סטרייק איגל ונגזרותיו, F-16C/D פייטינג פלקון ו-F/A-18 סופר הורנט. עד להוצאתו משירות הצי האמריקני, יכול היה גם מטוס ה-F-14 טומקט לשאת את ה-LANTIRN.

LOAL

Lock-On After Launch, (באנגלית: יכולת נעילה לאחר שיגור). הוא מושג המתאר יכולת של מערכות נשק מונחה מתקדמות, המסוגלות לרכוש את המטרה או להחליפה לאחר השיגור (ממטוס או מכלי אחר), להבדיל ממערכות נשק מונחה ישנות יותר, שהיו תלויות במערכת השיגור ברכישת מטרות, ולא יכלו להחליף את המטרה לאחר השיגור.

היכולת מתחלקת לשני סוגים: רכישה עצמאית, ורכישה ממערכת חיצונית.

רכישה עצמאית מתבצעת בעזרת ראש ביות אקטיבי-עצמאי. כך למשל, טיל אוויר-אוויר יכול להיות משוגר אל מעבר לטווח הנראה של מכ"ם המטוס המשגר, ולחפש בעצמו מטרות. היתרון הגדול בשיטה זו הוא היכולת של המטוס להשאר פסיבי, ללא שידור אקטיבי, וכך לא להתגלות על ידי מערכות איתור שונות.

רכישה חיצונית מתבצעת באותה השיטה שבה נרכשת מטרה באופן רגיל, בעזרת ראש ביות חצי אקטיבי/פסיבי, אלא שהכל מתבצע לאחר השיגור, בעזרת יכולת קישור בין המערכת המשגרת אל החימוש המשוגר. כך למשל, בדוגמה שלעיל, הטיל משוגר, ורק לאחר מכן מופנה לעבר מטרה בעזרת המערכת המשגרת. היתרון בשיטה זו הוא יכולת להשאר עם שידור אקטיבי קצר זמן, המגדיל את שרידות המערכת המשגרת, ויכולת להחליף מטרות לאחר השיגור (שגר ועדכן).

בהראט דיינמיקס

בהראט דיינמיקס (בהינדי: भारत डायनामिक्स लिमिटेड, באנגלית: Bharat Dynamics Limited או BDL ) היא יצרנית מערכות חימוש וטילים הודית. היא נוסדה ב-1970 בהיידראבאד, טלנגאנה. BDL הוקמה בשנת 1970 להיות בסיס הייצור עבור מערכות נשק מונחה. החברה התחילה עם מאגר של מהנדסים שנשאבו מה-DRDO ותעשיות אוויריות הודיות, BDL החלה לייצר דור 1 של טילים מונחים נגד טנקים, ה-SS11B1 הצרפתי. מוצר זה היה שיאו של הסכם הרישיון של ממשלת הודו עם Aerospatiale הצרפתית.

ל-BDL שלוש חטיבות ייצור, ממוקמות ב Lab quarters (או Kanchanbagh) שבהיידראבאד, טלנגאנה; בהנור, שבמחוז מדאק, (גם בטלנגאנה) וויסקהאפטנאם שבאנדרה פראדש.

שתי יחידות חדשות נוספות מתוכננות באיבראהימפטנאם, טלנגאנה ואמרוואטי שבמהרשטרה.

בחברה מועסקים כ-3,200 עובדים.

ביות

ביות הוא תהליך של התערבות מכוונת בידי האדם, במטרה לשנות תכונות פיזיולוגיות והתנהגויות טבעיות של חיית בר או צמח בר, כדי להתאימם לצרכים, או מאוויים אנושיים. הביות נועד, בדרך כלל, להעצים תכונות מסוימות המועילות לאדם ולמזער תכונות מפריעות, או כאלו המפחיתות את יעילות הניצול של אותו מין לטובת האדם. תוצר הביות יכול להיות זן חדש של אותו המין, שיכפול גנטי השונה במראה, או אותו מין ללא שינוי כלשהו, לבד ממאפיינים התנהגותיים.

במקרים רבים מפתחים הזנים המבויתים תלות באדם עד כדי חוסר יכולת לשרוד בסביבה הטבעית ממנה הגיעו. מקרים דומים, בהם דורות רבים של התפתחות עצמאית בסביבה אנושית (למשל, בתוך עיר או שדות מעובדים וללא התערבות מכוונת), הובילו ליצירת זן חדש שהשינויים אינם מאפשרים לו לשרוד בסביבה שאינה אנושית, נחשבים גם הם לביות.

בעלי חיים, צמחים או אורגניזמים מבויתים הם כאלה שההתנהגות, הפיזיולוגיה או אורח החיים שלהם השתנו כתוצאה משליטת האדם בתנאי החיים והרבייה שלהם. לרוב, נדרשים דורות רבים לשינויים הללו להפוך לקבועים, אך יש שהם מתרחשים כעבור דורות ספורים. בני אדם שלטו וטיפלו באוכלוסיות ממגוון סיבות: כדי לייצר מזון או מוצרים חשובים אחרים (כמו צמר, כותנה או משי), כעזר בעבודתו ופעילותו של האדם (כלבי עבודה למיניהם), ואף להנאה ושעשוע כחיות מחמד או כצמחי נוי.

חיל האוויר המלכותי

חיל האוויר המלכותי (באנגלית: Royal Air Force, בראשי תיבות: RAF, מבוטא "אר אֵיי אף") הוא הזרוע האווירית של הכוחות המזוינים של בריטניה. זהו חיל האוויר העצמאי הוותיק בעולם. חיל האוויר המלכותי נוסד ב־1 באפריל 1918 ולו תפקיד חשוב בהיסטוריה הצבאית הבריטית. החיל מילא תפקיד מרכזי במלחמת העולם השנייה, בעת שהצליח לבלום את הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני) במסגרת הקרב על בריטניה. נכון ל־2006, עם כוחו המונה כ־1,000 מטוסים וכוח אדם של כ־45,000 איש, חיל האוויר המלכותי הוא אחד מחילות האוויר הגדולים והמתקדמים בעולם.

טיל אוויר-קרקע

טיל אוויר-קרקע (בר"ת: טא"ק) הוא טיל המשוגר ממטוס קרב, ממפציץ או ממסוק אל עבר מטרה הנמצאת על הקרקע בין אם היא בים או ביבשה. טא"ק דומים לפצצות דאייה מונחות, אך קיומו של גורם הנעה מכניס סוג זה של חימוש להגדרה של טיל.

יתרון מרכזי של טיל הקרקע-אוויר מסוגים אחרים של נשק אווירי כנגד מטרות קרקעיות הוא טווח הירי שהוא מספק ליורה. טווח זה מאפשר לרוב ירי מחוץ לטווח ההגנה של המטרה הקרקעית. מרבית טילי האוויר-קרקע מבוססים על מערכות של "שגר ושכח" על מנת לאפשר לכלי הטיס להמשיך בפעילות מבלי לדאוג למטרות קודמות.

גובהו של כלי הטיס ומהירותו הם בעלי השפעה על טווח הטיל. עבור טילים ארוכי טווח הדבר פחות משמעותי, אך טילים קצרי טווח (כדוגמת ה-AGM-65 מאבריק) מגדילים את הטווח שלהם באופן משמעותי כאשר הם נורים מגובה רב.

קיימות מספר דוגמאות של טכנולוגיית ירי טילים בליסטיים מכלי טיס, אך הן נדירות ביותר.

לעיתים מחולקים טילי אוויר-קרקע לשתי קטגוריות - טילים טקטיים וטילים אסטרטגיים. לרוב חלוקה זו מבדילה בין ראש נפץ רגיל וראש נפץ גרעיני קל לבין ראש נפץ גרעיני גדול, בהתאמה.

טיל נגד ספינות

טיל נגד ספינות הוא טיל שתוכנן להשגת פגיעה אפקטיבית בכלי שיט על מימיים. רוב הטילים נגד ספינות טסים בגבהים נמוכים, ולרוב הם מצוידים במערכת הנחיה פנימית. טילים נגד ספינות יכולים להיות משוגרים מפלטפורמות שונות כגון כלי שיט על מימיים, צוללות, סוללות טילים על גבי רכב, סוללות טילים קבועות בהצבה חופית וכן כלי טיס. ברוב המקרים, לכל טיל ישנן מספר גרסאות לשימוש מפלטפורמות שונות.

טיל קרקע-אוויר

המונח טיל קרקע־אוויר (בראשי תיבות: טק"א; באנגלית: Surface to Air Missile ובראשי תיבות SAM) מתייחס למערכות הגנה מפני כלי טיס, באמצעות שיגור טילים לעברם על ידי כוחות קרקעיים.

טיל קרקע-קרקע

טיל קרקע-קרקע (בראשי תיבות: טק"ק) הוא טיל שתפקידו לשאת ראש קרב קונבנציונלי - טעון חומר נפץ, או בלתי קונבנציונלי - כימי, ביולוגי או גרעיני, מנקודת שיגור קרקעית לעבר מטרה קרקעית מרוחקת.

הטילים השונים נבדלים במספר נקודות:

טווח הטיל: מבחינים בין רקטות שמגיעות עד ל-50 ק"מ לבין טילים שטווחם מאה ק"מ או יותר לבין טילים בין יבשתיים המסוגלים לשאת ראשי קרב למרחק של מאות או אלפי קילומטרים.

מערכת הניווט וההנחיה של הטיל: מבחינים בין יכולת דיוק הפגיעה של הטילים על בסיס מנגוני ניווט והנחיה בהם (גירוסקופ, מד תאוצה, ראש ביות וניווט לווייני ועוד).

כושר הנשיאה של הטיל: יכולת לשאת ראש קרב גדול ומכאן גם הרסני יותר (כאשר מדובר בראש קרב קונבנציונלי).

טיל שיוט

טיל שיוט הוא טיל מונחה, שטס למטרה בדומה למטוס, בתוך האטמוספירה. הוא משמש כנגד מטרות קרקעיות וימיות, ונקרא כך משום שעיקר מסלול הטיסה שלו נעשה במהירות שיוט. בניגוד לטיל בליסטי, מסלולו אינו פרבולי או אליפטי. טילי השיוט מצוידים בכנפיים, מונעים בדרך־כלל על ידי מנוע סילון, נושאים ראש קרב עם חומר נפץ רגיל או גרעיני, בעלי טווח ארוך של מאות קילומטרים ומאופיינים כמדויקים ביחס לטילים בליסטיים (בעלי CEP נמוך בהרבה).

טילי שיוט מודרניים טסים במהירות על־קולית או תת־קולית גבוהה ובגובה נמוך, כדי לחמוק מגילוי על ידי מכ"ם. ככלל הטילים לרוב מצוידים במערכת ניווט אינרציאלית.

מבצע ערצב 19

מבצע ערצב 19 הוא מבצע שהתרחש בתחילת מלחמת לבנון הראשונה, בו הושמד בתקיפה אחת כל מערך טילי הקרקע-אוויר הגדול והחדיש של צבא סוריה בבקעת הלבנון. המבצע נערך ב-9 ביוני 1982 על ידי חיל האוויר הישראלי, ובמהלכו וביומיים שאחריו הושמדו כ-19 סוללות של טילי קרקע-אוויר, והופלו כ-23 כלי טיס של חיל האוויר הסורי ללא אבידות לחיל האוויר הישראלי.

קרב האוויר שהתפתח במהלך התקיפה היה הגדול בתולדות מלחמות ישראל ובעידן הסילון; בשיאו שהו בשמי לבנון למעלה מ-60 מטוסי מיג סוריים, ולמעלה מ-90 מטוסים ישראליים. במבצע הושמד, לראשונה בתקיפה אחת, מערך ההגנה האווירית שנבנה על פי הדוקטרינה הסובייטית. המבצע נלמד עד היום באקדמיות צבאיות ברחבי העולם כמופת של לוחמה אלקטרונית, דיכוי הגנה אווירית, תפעול נשק מונחה מתקדם וייעודי ושליטה טקטית.

מטוס קרב של הדור השני

מטוס קרב של הדור השני (באנגלית: Second generation fighter) הוא מטוס קרב סילוני אשר נבנה מאמצע שנות ה-1950 ועד שנות ה-1960 המוקדמות. מטוסים אלו היוו את פריצת הדרך הגדולה ביותר בטכנולוגיית התעופה הצבאית שהתבטאה במנועי סילון חזקים יותר, מבני גוף מתקדמים יותר, התאמה מיוחדת לטיסה על-קולית (חוק השטחים), ופיתוח תחום האלקטרוניקה המוטסת שקיבלה את השם אוויוניקה. כל אלה שינו את פני הלוחמה האווירית שהפכה להיות מלחמה טכנולוגית, בה לצד המחזיק בטכנולוגיה חדישה יותר היה את היתרון הראשוני בקרב.

מצפן

מצפן הוא מכשיר לקביעת הצפון ולמדידת זוויות במשור האופק (כלומר, מדידת כיוון הרכיב האופקי של השדה המגנטי של כדור הארץ) לצורך ניווט, באמצעות השדה המגנטי של כדור הארץ. באמצעות המצפן יכלו נווטים לנווט את מסעותיהם לכיוון הרצוי, במיוחד ספנים ויורדי ים, שהכיוון היה הדבר העיקרי שיכל להנחות אותם במרחבי האוקיינוסים.

המצפן מצביע בקירוב רב אל כיוון הקטבים המגנטיים, שמיקומם שונה מאשר הקטבים הגאוגרפיים.

נווט

נווט הוא אדם במטוס או במסוק קרב או בכלי שיט האחראי לניווט הכלי.

פרויקט יונה

פרויקט יונה היה פיתוח נסיוני של נשק מונחה מנוהג על ידי יונים שהגה הביהביוריסט פרדריק סקינר בעת מלחמת העולם השנייה. פרויקט יונה היה הפיתוח הראשון בעולם של נשק מונחה מסוג שגר ושכח.

בשנת 1941, עוד לפני הצטרפות ארצות הברית למלחמה, הקים הממשל האמריקאי תוכנית מחקר בשם דראגון שמטרתה פיתוח פצצה דואה שתוטל ממטוסי PB4Y פריווטיר ממרחק רב לעבר צוללות או אוניות אויב, ותטביען בעזרת מטען חומר נפץ או שחרור פצצת עומק.

הדגמים הראשונים של הפצצה כונו Pelican ופיתוחיהם המאוחרים כונו Bat. מספר שיטות הנחיה נוסו בפרויקט, ביניהן גם הנחיה בעזרת יונים.

עוד בראשית שנות ה-40 הציע הפסיכולוג פרדריק סקינר, לאור מחקריו בתחום הביהביוריזם, לעשות שימוש בבעלי חיים להנחיית פצצות. למרות ספקנות רבה, הסכימה בשנת 1943 ועדת מחקר ההגנה הלאומית לממן את המחקר בסך של $25,000 ולהתאימו לפרויקט Pelican.

מערכת הביות שפיתח סקינר הייתה מורכבת מעדשה בחזית הפצצה שממנה הוקרנה תמונה אל מסכים הנמצאים בשלושה תאים בליבה של הפצצה, בהם צופות שלוש יונים שאומנו בהתניה אופרנטית לזהות את המטרה (בדרך כלל ספינה) ולנקר אותה.

כל זמן שהניקור היה במרכז המסך, הפצצה המשיכה לדאות בקו ישר, אך ניקורים שלא במרכז גרמו למסך לנטות ולהעביר למערכת הבקרה פקודת ניהוג. מערכת הבקרה ניווטה את הפצצה לפי ממוצע שערכה בין ניקוריהן של שלוש היונים. מבדיקה שנערכה על תגובת היונים לסוג המזון שניתן להן, התברר כי התוצאות הטובות ביותר היו בעת הזנה בגרעיני קנבוס.

המערכת נבחנה בהצלחה בסימולציות על הקרקע וסקינר שאף להתקינה בפצצות Pelican ולהתחיל בניסויי טיסה, אולם התקשה לשכנע את הממסד הצבאי ברצינות הפרויקט. בו בזמן, פיתוח טכנולוגיית המכ"ם איפשר את פיתוחו של ראש ביות מכ"מי פאסיבי שהותקן בפצצה, ולבסוף בשנת 1944 פרויקט יונה בוטל. היונים המאומנות לאתר ולהטביע ספינות אויב הועברו לחיות בגינת ביתו של סקינר כחיות מחמד.

בשנת 1948, גילה הצי האמריקאי את ממצאי פרויקט יונה, ופתח תוכנית בשם Orcon (ראשי תיבות של "בקרה אורגנית") לבדיקת היתכנות נוספת של הרעיון. פרויקט זה הוכיח בשנית שיונים יכולות לנווט פצצות וטילים, אולם דעתן מוסחת בקלות מעננים או גלים. פרויקט זה נסגר בשנת 1953.

בהרצאות שנשא בשנים מאוחרות יותר ייחס סקינר את פיתוח רעיון תיבת סקינר לתוצאות מחקריו בפרויקט יונה.

קרב אוויר

קרב אוויר הוא קרב המתנהל באוויר בין כלי טיס צבאיים, בדרך כלל מטוסי קרב. מטרת הקרב היא להפיל את כלי הטיס של האויב או למנוע ממנו מלבצע את משימתו.

קרבות אוויר התנהלו לראשונה במלחמת העולם הראשונה. בתחילה, הקרבות התבצעו באמצעים מאולתרים. תוך כדי המלחמה, התפתחו הטכנולוגיה והטקטיקה של קרבות האוויר. המטוסים בתקופה זו היו בעלי מדחף וטסו במהירות תת-קולית, והנשק העיקרי היה המקלע. בקרב, המטוסים חגו זה לעומת זה כדי להגיע לעמדת ירי, לעיתים תוך שיתוף פעולה בין מטוסים אחרים במבנה. מקור המונח האנגלי לקרב אוויר, Dogfight, נובע, כנראה, מהטקטיקה שבה מטוס מנסה להתמקם מאחורי הזנב של מטוס אחר כדי להפילו. מעמדה זו יכול המטוס להפיל את האויב מבלי שהוא יוכל להשיב אש. מסיבה זו, בקרבות אוויר רבים בתקופה זו המטוסים חגו זה סביב זה תוך ניסיון להגיע לעמדה מתאימה לירי, תנועה המזכירה שני כלבים הרודפים זה אחר זה במעגל.

עם תום מלחמת העולם השנייה ובמהלך המלחמה הקרה התפתחה הטכנולוגיה רבות, ומטוסי הקרב שודרגו להנעה סילונית ולמהירות על-קולית. כמו כן פותחו טילי אוויר-אוויר, שהפכו בהדרגה לנשק העיקרי בקרבות אוויר מודרניים, כאשר התותח מהווה נשק משני. בקרב אוויר מודרני נודעת חשיבות רבה לטכנולוגיות מתקדמות, כמו טילים מתבייתים, מערכות התגוננות מטילים, "תמרון-על" באמצעות הנעה וקטורית ועוד. בקרבות אוויר נעשה שימוש במכ"ם לשם זיהוי, יירוט ו"נעילה" על מטרות, ובמקביל על מנת לשבש מכ"ם האויב. בקרב אוויר בא לידי ביטוי שיתוף פעולה בין מטוסי הקרב, מטוסים לתמיכה, מודיעין ובקרה.

שגר ושכח

שגר וּשכח היא היכולת של רקטה או נשק מונחה לפעול עצמאית לאחר השיגור.

בעוד נשק מונחה מסורתי חייב הנחיה מתמשכת על ידי מפעיל הטיל (לדוגמה - טיל נגד טנקים מדור א' או ב', משתמש לרוב בתיל מקשר או בקשר רדיו על מנת ליצור קשר רציף בין המפעיל שממשיך לכוון את הטיל אל המטרה, לבין הטיל עצמו), נשק מתקדם יותר בעל, מערכת ניווט אינרציאלית או GPS, מסוגל להנחות את עצמו אל המטרה גם ללא התערבות המפעיל, ולמעשה מאפשר למפעיל לעזוב את עמדת השיגור או לבצע שיגור נוסף. טילים מסוימים יכולים אף לאתר עצמאית את המטרה, גם אם היורה מעולם לא היה איתה בקשר עין, באמצעות רב"ת.

דוגמאות לטילי שגר ושכח הן: AGM-65 מווריק, AGM-114 הלפייר, ספייק והרפון.

כמו כן, ישנם כטבמי"ם שניתן להפעיל בשיטת שגר ושכח, כמו הפוטרוס האיראני.

אפשרות לעדכן את מסלול מעוף הנשק לאחר השיגור, באמצעים בעלי יכולת שגר ושכח, נקראת "שגר ועדכן".

לעיתים הביטוי "שגר ושכח" מתייחס לאמצעים פחות מתקדמים, שאינם בעלי יכולת שליטה מרחוק, כמו ברקטות ואף בטילי אוויר-אוויר מונחי חום, בהם אין למשגר או לטייס בהתאמה, יכולת להשפיע על מעוף הטיל לאחר שיגורו.

בעברית מודרנית מקובל להשתמש בצירוף זה בהשאלה, כאשר מייחסים תכונה לאדם, למכונה או למנגנון ממוחשב המשלים נאמנה את כל המשימות שמוטלות עליו, מבלי שמפעיליו יצטרכו לעקוב אחריו ולוודא את ביצוע המשימה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.