נשיא מצרים

נשיא הרפובליקה הערבית של מצריםערבית: رئيس جمهورية مصر العربية) הוא ראש המדינה של מצרים. על פי החוקה של מצרים, הנשיא הוא גם המפקד העליון של הכוחות המזוינים וראש הרשות המבצעת, ממשלת מצרים. הנשיא המצרי הראשון היה מוחמד נגיב, ממנהיגי מהפכת הקצינים החופשיים של 1952. הוא נכנס לתפקידו ב-18 ביוני 1953, באותו היום שבו מצרים הכריזה על עצמה כרפובליקה.

נשיא מצרים הרביעי היה חוסני מובארק, שנכנס לתפקיד ב-14 באוקטובר 1981 והתפטר ב-11 בפברואר 2011. עד 2011 לא היו הגבלות חוקיות וחוקתיות על מספר הקדנציות (בנות שש השנים) שיכול הנשיא לכהן, אך לאחר האביב הערבי, הוטלה הגבלה של שתי כהונות ואורך הקדנציה קוצר לארבע שנים. עם זאת, ממשלו של עבד אל-פתאח א-סיסי תכנן להאריך מחדש את הקדנציה לשש שנים[1], דבר שיצא לפועל במשאל העם במצרים (2019). הארמון הנשיאותי הוא ארמון עבּדין בקהיר. בבחירות לנשיאות מצרים, שהתקיימו בחודשים מאי–יוני 2012, נבחר מוחמד מורסי לנשיא, והוא נכנס לתפקיד ב-30 ביוני 2012. ב-3 ביולי 2013 הודח מוחמד מורסי. בעקבות כך, מונה עדלי מנסור לנשיאה הזמני של המדינה עד לעריכת בחירות. בבחירות ניצח עבד אל-פתאח א-סיסי, וב-8 ביוני 2014 הושבע לתפקיד נשיא מצרים.

נשיא מצרים
رئيس مصر
Flag of the President of Egypt
Abdel Fattah el-Sisi
איוש נוכחי עבד אל-פתאח א-סיסי
תאריך כניסה לתפקיד 8 ביוני 2014
מעון ארמון הליופוליוס, קהיר, מצרים
מושב המשרה קהיר, מצרים
משך כהונה קצוב 4 שנים
ייסוד המשרה 18 ביוני 1953
איוש ראשון מוחמד נגיב
www.presidency.gov.eg

סמכויות

מאז התיקונים לחוקה ב-1981 הנשיא וראש ממשלת מצרים הם האנשים החזקים ביותר במדינה. אולם לנשיא סמכות למנות ולפטר כל פקיד ממשלתי ולמנות כל אדם שיחפוץ, לרבות אנשים מהמגזר הפרטי, שלא עבדו בשירות המדינה.

נשיאי מצרים המודרנית

# שם תקופת כהונה מפלגה הערות
התחלה סיום
1 מוחמד נגיב 18 ביוני 1953 14 בנובמבר 1954 צבא מצרים / סיעת השחרור התפטר מתפקידו
2 גמאל עבד אל נאצר 14 בנובמבר 1954 28 בספטמבר 1970 סיעת השחרור, האיחוד הסוציאליסטי הערבי (נאצריזם) היה נשיא קע"ם מ-1958 עד 1962. נפטר בעת כהונתו
3 אנואר סאדאת 28 בספטמבר 1970 6 באוקטובר 1981 האיחוד הסוציאליסטי הערבי, המפלגה הדמוקרטית הלאומית נרצח בהתנקשות של פעילי הג'יהאד האסלאמי המצרי בפיקודו של חאליד איסלאמבולי
- סופי אבו טאלב
(ממלא מקום)
6 באוקטובר 1981 14 באוקטובר 1981 המפלגה הדמוקרטית הלאומית
4 חוסני מובארכ 14 באוקטובר 1981 11 בפברואר 2011 המפלגה הדמוקרטית הלאומית התפטר בעקבות הפגנות המוניות
- מוחמד חוסיין טנטאווי
(נשיא בפועל)
11 בפברואר 2011 30 ביוני 2012 צבא מצרים התמנה לראש המדינה מתוקף תפקידו כיושב ראש המועצה העליונה של הצבא המצרי שקיבל לידיו את מושכות השלטון עם התפטרותו של מובארכ
5 מוחמד מורסי 30 ביוני 2012 3 ביולי 2013 מפלגת החופש והצדק הודח על ידי צבא מצרים בעקבות גל המחאות במצרים (2013)
- עדלי מנסור
(נשיא זמני)
4 ביולי 2013 8 ביוני 2014 עצמאי מנסור כיהן כנשיא בית המשפט החוקתי העליון כשנתמנה לנשיאהּ הזמני של המדינה בעקבות הדחתו של מורסי
6 עבד אל-פתאח א-סיסי 8 ביוני 2014 מכהן עצמאי

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ https://www.alaraby.co.uk/english/news/2016/5/11/egypts-sisi-to-extend-presidential-term-to-six-years
25 בדצמבר

25 בדצמבר הוא היום ה־359 בשנה (360 בשנה מעוברת) בשבוע ה-52 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 6 ימים.

6 באוקטובר

6 באוקטובר הוא היום ה-279 בשנה (280 בשנה מעוברת), בשבוע ה-40 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 86 ימים.

אנואר סאדאת

מוחמד אנואר א-סַּאדַאת (בערבית: محمد أنور السادات, תעתיק מדויק: מֻחַמַּד אַנְוַר אלסַאדַאת; 25 בדצמבר 1918 – 6 באוקטובר 1981) היה נשיא מצרים בשנים 1970–1981. יזם את מלחמת יום הכיפורים ביחד עם סוריה נגד ישראל ב-1973. ב-1977 ערך ביקור היסטורי בישראל, שהוביל לחתימת הסכמי קמפ דייוויד והסכם השלום בין ישראל למצרים - הסכם השלום הראשון בין ישראל לבין מדינה שגובלת בה. על מאמציו להשגת הסכם זה זכה (יחד עם מנחם בגין) בפרס נובל לשלום לשנת 1978. נרצח בהתנקשות בידי אנשי הג'יהאד האסלאמי המצרי.

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל

ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל שהחל ב-19 בנובמבר 1977 ונמשך שלושה ימים, היה אירוע היסטורי, שהביא למפנה ביחסי ישראל-מצרים, ופתח תקופה חדשה בהיסטוריה של המזרח התיכון. נשיא מצרים אנואר סאדאת היה למנהיג הערבי הראשון שבא לביקור בישראל. סאדאת נאם במליאת הכנסת ונפגש עם כל סיעות הכנסת. באמצעות הביקור פתח סאדאת דרך לתהליך של שלום עם ישראל, ששיאו היה בחתימה על הסכמי קמפ דייוויד, שסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-26 במרץ 1979. סאדאת זכה יחד עם ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שותפו לתהליך, בפרס נובל לשלום.

גמאל עבד אל נאצר

גמאל עבד אל נאצר (בערבית: جمال عبد الناصر, על פי ההגייה המצרית: גַּמַאל עַבְּד אֵ־נַּאסֵר; 15 בינואר 1918 - 28 בספטמבר 1970) היה נשיא מצרים משנת 1954 ועד מותו בשנת 1970, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20.

הסכם השלום בין ישראל למצרים

הסכם השלום בין ישראל למצרים הוא הסכם שנחתם על ידי נשיא מצרים אנואר סאדאת, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, על מדשאות הבית הלבן ב-26 במרץ 1979. חתימת ההסכם הייתה אחד מרגעי השיא בתהליך שהחל עם ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל בנובמבר 1977 ונאומו בכנסת, והסתיים ב-1982 עם השלמת פינוי חצי האי סיני והעברתו לידי מצרים.

הסכם שארם

הסכם שארם, המוכר גם בשם מזכר "וואי המתוקן", הוא מזכר הסכמות בין מדינת ישראל לארגון אש"ף, כנציג הפלסטינים.

המזכר נחתם בתאריך 4 בספטמבר 1999 על ידי ראש ממשלת ישראל אהוד ברק וראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. במעמד החתימה נכחו נשיא מצרים, חוסני מובראק, עבדאללה מלך ירדן ומזכירת המדינה האמריקאית מדליין אולברייט.

הסכמי קמפ דייוויד

הסכמי קמפ-דייוויד הם הסכמי מסגרת לשלום במזרח התיכון, אשר נחתמו על ידי נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשנת 1978, וסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979.

לאחר ביקור נשיא מצרים סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, החלו שיחות שלום ישירות בין ישראל למצרים. אולם בחלוף הזמן נקלעו השיחות לקשיים, וארצות הברית החלה להיות מעורבת יותר ויותר. כאשר השיחות נקלעו למבוי סתום, הזמין נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, את מנחם בגין ואת אנואר סאדאת לוועידת פסגה ב"קמפ דייוויד", מעון הקיץ של הנשיא במרילנד שהחלה ב-4 בספטמבר. עם חברי משלחת ישראל נמנו גם שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן, שנטלו חלק פעיל גם בשיחות המוקדמות וכן עוזרים ויועצים עליהם נמנו יחיאל קדישאי, אהרן ברק, אפרים פורן, דן פתיר, אליקים רובינשטיין, מאיר רוזן, אברהם טמיר, שמחה דיניץ ואילן תהילה. לאחר יותר מעשרה ימי שיחות נערך טקס חגיגי בבית הלבן ב-17 בספטמבר 1978, ובו חתמו בגין וסאדאת על שני הסכמים, בנוכחות הנשיא קרטר.

חוסני מובארכ

מוחמד חוסני סייד אבראהים מובארכ (כתיב נפוץ: מובארק, בערבית: محمد حسني سيد إبراهيم مبارك, תעתיק מדויק: מחמד חסני סיד אבראהים מבארכ; נולד ב-4 במאי 1928) הוא מנהיג צבאי ופוליטי מצרי לשעבר, שכיהן כנשיא מצרים מ-14 באוקטובר 1981 עד 11 בפברואר 2011. הוא ירש את מקומו של הנשיא הקודם, אנואר סאדאת, שנרצח שבוע קודם לכן על ידי הג'יהאד המצרי.

בתקופת כהונתו בנשיאות נחשב מובארכ לאחד המנהיגים החזקים והמשפיעים ביותר במזרח התיכון ובעולם הערבי. הוא התפטר מכהונתו בעקבות ההפגנות העממיות נגדו, ולאחר מכן נעצר, הועמד למשפט על הרג מפגינים, הורשע ונדון למאסר עולם; אך התקבלה בקשתו למשפט חוזר בינואר 2013. ב-22 באוגוסט 2013 שוחרר מובארכ למעצר בית. ב-29 בנובמבר 2014 זוכה מובארכ במשפטו החוזר מהאישום בהרג מפגינים וכן מאישום בפרשת שחיתות שלטונית במסגרת סחר גז עם ישראל. עם זאת, משפט חוזר חל בפרשת השחיתות ובמאי 2015 הורשעו מובארכ ובניו, ונשפטו למאסר 3 ו-4 שנים בהתאמה. מובארכ הוחזק בבית חולים צבאי, ובניו שוחררו באוקטובר 2015 על ידי בית משפט בקהיר. במרץ 2017 זוכה מההאשמות בהרג מפגינים והוא שוחרר ממאסרו.

י' בכסלו

י' בכסלו הוא היום העשירי בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשירי בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

יחסי ישראל–מאלי

יחסי ישראל–מאלי הם יחסי החוץ שבין ישראל לבין מאלי. היחסים בין המדינות ידעו עליות ומורדות, ואף שנכון להיום המדינות לא מקיימות יחסים דיפלומטיים, הן הודיעו שבכוונתן לכונן יחסים כאלה.

עם פירוק הפדרציה של מאלי מספר חודשים לאחר הקמתה, קיבלה מאלי עצמאות. מנהיגה הראשון, מודיבו קייטה, ראה בקשר עם ישראל חיוני והתקיימו יחסים מלאים בין המדינות, כאשר ב-27 בספטמבר 1960 הודיע ישראל כי היא מכירה במאלי כמדינה.עם השנים הלך היחס של קייטה לישראל והדרדר, בין היתר במסגרת התרחקות מצרפת, אשר ישראל הייתה בת ברית קרובה שלה, והתקרבות לנאצר, נשיא מצרים ואויבה של ישראל בתקופה זו. בשנת 1973 הודיעה מאלי על ניתוק הקשרים עם ישראל בעקבות מלחמת יום כיפור.

ב-4 ביוני 2017, בעת השתתפות ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בפורום ECOWAS, נפגש איברהים בובאקר קייטה נשיא מאלי עם נתניהו. במסגרת הפגישה הסכימו המדינות על חימום היחסים.בינואר 2019 דווח בישראל על מגעים לחידוש היחסים עם מאלי ואף צפוי ביקור של ראש ממשלתה סומילו בוביה מאייגה בישראל.

מדינה פלסטינית

מדינה פלסטינית או "מדינת פלסטין" (בערבית: دَوْلَة فِلَسْطِينّ, "דוּלת פַלַסטין" או دَوْلَة فِلَسْطِينِّيَّة "דוּלה פַלַסטיניה") היא מדינה ששואפים להקים חלק ניכר מהפלסטינים, ובפרט אש"ף וארגוני טרור אסלאמיים שאינם כלולים בו, כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי. בפועל, בחלק משטחי יהודה ושומרון ישנה אוטונומיה בשליטת הרשות הפלסטינית, שהוקמה בעקבות הסכם אוסלו וממונה רשמית על ניהול האוטונומיה, ואילו ברצועת עזה שולט חמאס מאז יוני 2007, לאחר שסילק בכוח את הרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית טוענת לריבונות ביהודה ושומרון וחבל עזה אך בפועל היא נטולת סמכויות מדיניות רבות.

הניסיון הראשון להקמת מדינה פלסטינית אירע בספטמבר 1948. בתגובה להכרזת העצמאות של מדינת ישראל במאי 1948, הליגה הערבית הקימה בעזה את ממשלת כל פלסטין בנשיאות חאג' אמין אל-חוסייני. בחודש שלאחר מכן הכריזה ממשלת כל פלסטין על ייסוד מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים. בפועל, לא היו לממשלה זו סמכות או עצמאות והיא הוכפפה לממשלת מצרים. חודשיים לאחר מכן החליט עבדאללה הראשון, מלך ירדן בקונגרס יריחו לספח את הגדה המערבית. עם התקדמות מבצע חורב עברה הממשלה הפלסטינית לקהיר, שם למעשה הפכה לממשלה גולה. לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת פורקה ממשלת כל פלסטין על ידי נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית. במסגרת הסכמי אוסלו נכנסו ערפאת ותומכיו לשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה. במהרה הוקמה הרשות הפלסטינית אשר הייתה אמורה להוות שלב ביניים בדרך ליצירת מדינה פלסטינית. במסגרת ההסכמים קיבלו הפלסטינים לידיהם את השליטה האזרחית והביטחונית על רוב האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה.

פלסטין התקבלה באוקטובר 2011 לאונסק"ו והפכה לראשונה לחברה מלאה באחד ממוסדות האו"ם. ב-29 בנובמבר 2012 התקבלה החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם שלפיה שודרג מעמדה של הרשות הפלסטינית באו"ם מישות משקיפה שאינה מדינה, למדינה משקיפה שאינה חברה. בהחלטה תמכו 138 מדינות. קודם לכן, היה לאש"ף ייצוג של מדינה בליגה הערבית ובכמה ארגונים בינלאומיים אחרים.

מוחמד אל-בראדעי

ד"ר מוחמד אל-בַּרַאדְעִי (בערבית: محمد البرادعي; נולד ב-17 ביוני 1942) הוא דיפלומט ומשפטן מצרי, כיהן כמזכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשנים 2009-1997. במהלך תקופה זו זכה במשותף עם סבא"א בפרס נובל לשלום לשנת 2005. כיהן במשך תקופה קצרה בשנת 2013 בתפקיד סגן נשיא מצרים.

מלחמת ההתשה

מלחמת ההתשה (בערבית: حرب الاستنزاف, חרב אל-אסתנזאף) הייתה מלחמה בין ישראל לבין מצרים, שהחלה ב-8 במרץ 1969 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970, מועד שבו הסכימו הצדדים על הפסקת אש שנכנסה לתוקף למחרת. המלחמה החלה כיוזמה מצרית להתשת ישראל תוך הפרת הסכם הפסקת האש שסיים את מלחמת ששת הימים. את השם "מלחמת ההתשה" ("חרב אל-אסתנזאף") העניק לה נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, והיא הסתיימה בהתשה של שני הצדדים.

המלחמה נמשכה כשנה וחמישה חודשים (ולפי גרסה אחרת: כשלוש שנים, ראו פירוט בהמשך) לאורך החזית המצרית, ובה ניהלו צה"ל וצבא מצרים מלחמת התשה אחד כנגד השני. הצבא המצרי ביצע הפגזות חוזרות ונשנות של המוצבים לאורך תעלת סואץ. בנוסף, נעשה ניסיון מצד המצרים להוביל באו"ם החלטה שתאלץ את ישראל לסגת מסיני. ישראל ניסתה לשמר את הישגיה במלחמת ששת הימים, ופעלה במלחמת ההתשה למניעת הישג קרקעי מצרי.

המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה מצרית על עמדות צה"ל לאורך התעלה, ופשיטות קומנדו מצריות. בתגובה הפעיל צה"ל את חיל האוויר שניסה לשתק את מקורות הירי לאורך התעלה ובשלב מאוחר יותר עבר לתקיפת מטרות רבות בעומק מצרים. בנוסף, יזמה ישראל פשיטות קומנדו ופשיטות משוריינות לשטח מצרים. תקיפות אלו, שאיתן לא יכלו המצרים להתמודד, גרמו להתערבות סובייטית ישירה במלחמה.

בסופו של דבר, המלחמה נגמרה בתיקו אסטרטגי. אף צד לא הצליח להדביר את הכוחות של היריב.

נשק כימי

נשק כימי או לחלופין נשק טוקסיקולוגי הוא כל נשק בו נעשה שימוש בכימיקלים טוקסיפיקנטיים כאמצעי להרעלת הקורבן מתוך מטרה להמיתו או לפציעתו אנושות. נשק כימי נחשב לנשק לא קונבנציונלי ושימש בעיקר להשמדה המונית. השימוש בו אסור על פי אמנת האג. החל מ-1997 גם ייצורו ואגירתו אסורים.

השימוש המוצלח הראשון בנשק כימי נעשה בקרב איפר השני (אפריל 1915) במלחמת העולם הראשונה על ידי הגרמנים. אמנם מספר הנפגעים מנשק כימי במלחמה זו לא היה גבוה (יחסית למספר הנפגעים מכלי נשק קונבנציונליים), אך יצא לו מוניטין של נשק מפחיד ואכזרי. הבעיה העיקרית במיגון כנגדו היא בכך שקשה להגן על כל הגוף ולעיתים מספיק שיש שטח מגע קטן של הגוף עם החומר המזיק על מנת לגרום למוות. בנוסף, עצם השימוש במיגון מקשה על התנועה, הראייה והנשימה.

חרף האיסור, נעשה בנשק זה שימוש לעיתים, ובמיוחד על ידי שליטים חסרי מעצורים ובמקומות נידחים, קשי גישה, ומחוץ למוקד ההתעניינות הבינלאומית. הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני השתמש בנשק כימי בפלישת איטליה הפאשיסטית לאתיופיה, טורקיה עשתה בו שימוש בעת טבח דרסים, גמאל עבד אל נאצר נשיא מצרים עשה בו שימוש במלחמתו בתימן וסדאם חוסיין שליט עיראק, השתמש בנשק כימי במלחמתו בכורדים תושבי צפון ארצו שלו (ראו הערך חלבג'ה) וגם כנגד מטרות איראניות במלחמת איראן-עיראק. במלחמת האזרחים בסוריה שפרצה ב-2011 נעשה שימוש בנשק זה, בעיקר בגזים מסוג כלור וסארין, מספר פעמים, כאשר האירועים שזכו לתשומת לב עולמית הם המתקפה הכימית בע'וטה באוגוסט 2013 והמתקפה הכימית בח'אן שייח'ון באפריל 2017.

יעילות הנשק הכימי במלחמה היא מוגבלת. עיקר כוחו בפאניקה שהוא גורם כאשר מתבצע בו שימוש כנגד אוכלוסייה אזרחית. דרכי התגוננות מפני נשק כימי כוללות מסכת גז, המסננת את האוויר קודם נשימתו, ושהייה בחדר אטום, המונע חדירת גז. טווח השפעתו קטן ומושפע ממזג האוויר ופני השטח.

עבד אל-פתאח א-סיסי

עַבְּד אֶל-פַתָּאח סַעִיד חוסיין חַ'לִיל אֶ-סִּיסִי (בערבית: عبد الفتاح سعيد حسين خليل السيسى; נולד ב-19 בנובמבר 1954) הוא נשיא מצרים. בעבר היה שר ההגנה בממשלת מצרים ומפקד בכיר בצבא מצרים.

שארם א-שייח'

שארם א-שייח' (בערבית: شرم الشيخ, תעתיק מדויק: שרם אלשיח') היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים.

נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות (כגון הוועידה נגד הטרור ב-1996).

בעיר מתגוררים 35,000 תושבים.

תוכנית האוטונומיה

תוכנית האוטונומיה הוא כינויה של תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני שהוצעה על ידי מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, משה דיין, שהיה שר החוץ ואנואר סאדאת נשיא מצרים, לפיה תהיה לעם הפלסטיני זכות לנהל את ענייניו באופן אוטונומי, ללא התערבות ישראלית.

תעלת סואץ

תעלת סואץ (בערבית: قناة السويس) היא תעלת מים מלאכותית העוברת במצרים, ממערב למדבר סיני ומשמשת למעבר אוניות ממזרח אסיה, האוקיינוס ההודי והים האדום, לים התיכון ולאירופה. אורכה 162.5 ק"מ והיא נמתחת בין הערים פורט סעיד ופורט פואד בצפון, לבין העיר סואץ בדרום, ולאורכם של שלושה ממחוזות מצרים: פורט סעיד, אסמאעיליה וסואץ. רוחבה של התעלה נע בין 250 ל-500 מטרים, ועומקה בין 10 ל-20 מטרים.

חשיבותה הגדולה של התעלה היא מתן האפשרות לספינות הנעות בין אסיה לאירופה להימנע מהצורך להקיף את אפריקה דרך כף התקווה הטובה והאוקיינוס האטלנטי הסוער, ובכך לקצר ולהוזיל משמעותית את הדרך.

התעלה מהווה כיום את קו הגבול בין יבשת אסיה ליבשת אפריקה. בין מלחמת ששת הימים (1967) ועד מלחמת יום הכיפורים הייתה התעלה גם קו הגבול בין ישראל למצרים. ישראל עזבה את האזור בהסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים שנחתם ב-1974. ב-6 באוגוסט 2015 נחנכה תעלת סואץ החדשה המקבילה לתעלה הקיימת ואורכה 72 ק"מ. בכך מתאפשרת תנועה דו-סטרית של אוניות. תקוות המצרים שהתעלה הכפולה תניב הכנסה של כ-13 מיליארד דולר בשנה, כפליים מן ההכנסה הנוכחית ותייצר "מיליון" (לדברי נשיא מצרים א-סיסי) משרות חדשות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.