נשיאי שבטי ישראל

נשיאי שבטי ישראל היו נשיאי שבטי ישראל במהלך נדודי בני ישראל במדבר. בתורה מוזכרים כמה פעמים נשיאי ישראל, בכל פעם בשמות ובהקשרים אחרים; לא הוברר לחלוטין עד כה מהי משמעות "נשיא" בהקשרים אלו - האם אדם מכובד באופן כוללני או בעל תפקיד מוגדר, ומהי משמעות הרשימות השונות[1].

רקע

בספר במדבר, פרשת נשא[2] מתוארים הקרבנות שהביאו נשיאי שבטי ישראל בשנה השנייה ליציאתם ממצרים, כאשר באופן חריג התורה מפרטת בצד שמו של כל נשיא והשבט שממנו בא, גם את קרבנו המפורט - שהיה זהה לכל הקרבנות האחרים. רשימה נוספת של נשיאים נמצאת בפרשת מסעי, בשנת הארבעים לשהייתם במדבר, לפני הכניסה לארץ.

על פי הספרי[3], הנשיאים שבתחילת דור המדבר היו מבין השוטרים היהודיים שמינו המצרים בשעבוד מצרים, אותם השוטרים שהוכו על ידי השוטרים המצרים כאשר סירבו לדחוק באחיהם העבדים.

בזמן הקמת המשכן, הנשיאים הם אלו שהביאו את אבני המילואים לחושן[4]; המדרש[5] מספר כי הנשיאים לא מיהרו להתנדב לתרום למלאכת המשכן, וחשבו להשלים את מה שיחסר לאחר שכל השאר יתרמו, אולם בסופו של דבר לא נותר להם לתרום דבר כי אם את האבנים הללו. בעקבות זאת, על פי המדרש, התנדבו הנשיאים להקריב את הקרבנות המפורטים בפרשת נשא, כדי לכפר על אי-זריזותם בהקמת המשכן.

הנשיאים בתחילת דור המדבר

בספר במדבר (בפרקים א', ב', ז', י') מוזכרים שמות נשיאי ישראל ששימשו כנשיאים בתחילת תקופת המדבר. הם מכונים "קְרוּאֵי הָעֵדָה, נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל"[6]. אלו הם הנשיאים, לפי סדר קרבנותיהם[7]:

אחותו אלישבע הייתה נשואה לאהרן הכהן. ביציאת מצרים, על פי מסורת חז"ל, היה הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים, ובכך הוכיח את אמונתו באלוהים והפך בהיסטוריה היהודית לסמל לראשוניות ולחלוציות.
על פי המדרש היה נתנאל תלמיד חכם; ולפי דברי רבי פינחס בן יאיר, היה נתנאל בן צוער הוגה הרעיון של קרבנות הנשיאים. המדרש (המובא בפירוש רש"י במדבר ז', י"ח) מבוסס על שינוי לשון בולט בפרשתו לעומת אחת-עשר פרשיות הנשיאים האחרות, החוזרות על עצמן בצורה זהה לגמרי: בעוד שאצל כל הנשיאים נאמר "קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת" וכו', הרי אצל נתנאל בן צוער נאמר "הִקְרִב אֶת קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת" וכו'.
לפי מדרש אחר המובא בספרי, סיבת שינוי הלשון נובעת מערעורו של שבט ראובן שתבע להקריב ביום השני, כבכור השבטים. לפי מדרש זה, שינוי הלשון רומז בתוכו על תשובת משה לערעור זה, שהייתה שסדר ההקרבה הוא כפי החלטת הקב"ה, ואין מקום לערער עליו; לכן יקריב נתנאל ביום השני, כדבר ה', אף ששבט יששכר הוא התשיעי בשבטים. הסבר אחר נמצא בילקוט שמעוני[8], ולפיו הקריב נתנאל ביום השני כיוון שהיה "בן תורה" ולפיכך קדם לשאר הנשיאים.
לפי המדרש, קדם נשיא שבט זבולון לנשיא שבט ראובן, אף כי ראובן הוא בכור השבטים, בזכות שפירנס את שבט יששכר כדי שיוכל לעסוק בתורה (הסכם יששכר וזבולון).
  • אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר, נשיא שבט ראובן. הקריב את קרבנו ביום הרביעי לחנוכת המשכן, ד' בניסן.
לפי מדרש רבה ומדרש תנחומא על פרשת קרח, נמנה אליצור בן שדיאור על 250 האנשים שעמדו לצדו של קרח במחלוקתו עם משה על הכהונה; שבט ראובן היה נדבך עיקרי במחלוקת, ואליה הצטרף גם אליצור וככל הנראה אף נשיאים נוספים שלא פורטו בשמותיהם. לפי מדרש זה מתו אליצור בן שדיאור וחבריו בשעת הקטרת הקטורת, כאשר יצאה אש מלפני ה' ושרפה אותם.
  • שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי (או צוּרִי שַׁדָּי), נשיא שבט שמעון. הקריב את קרבנו ביום החמישי לחנוכת המשכן, ה' בניסן.
המדרש המובא בילקוט שמעוני לפרשת פנחס, מזהה את שלומיאל בן צורישדי עם זמרי בן סלוא שנהרג בידי פנחס לאחר שבא על המדינית כזבי בת צור.
  • אֶלְיָסָף בֶּן דְעוּאֵל (או רְעוּאֵל), נשיא שבט גד. הקריב את קרבנו ביום השישי לחנוכת המשכן, ו' בניסן.
  • אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד, נשיא שבט אפרים. הקריב את קרבנו ביום השביעי לחנוכת המשכן, ז' בניסן.
בספר דברי הימים[9] מסופר שבנו היה נוֹן, אבי יהושע בן נון, שירש את מקום סבו כנשיא שבט אפרים בסוף שהותם של בני ישראל במדבר. על שמו של אלישמע בן עמיהוד נקרא מושב אלישמע.
  • גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר (או פְּדָה צוּר), נשיא שבט מנשה. הקריב את קרבנו ביום השמיני לחנוכת המשכן, ח' בניסן.
  • אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי, נשיא שבט בנימין. הקריב את קרבנו ביום התשיעי לחנוכת המשכן, ט' בניסן.
המדרש מבאר את שמו כרומז לתולדות בנימין בן יעקב, אבי שבט בנימין.
  • אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי, נשיא שבט דן. הקריב את קרבנו ביום העשירי לחנוכת המשכן, י' בניסן.
המושב אחיעזר בשפלה סמוך לעיר לוד קרוי על שמו, היות שהוא נמצא בתחום נחלתו המקורית של שבט דן, שנשיאו היה אחיעזר בן עמישדי.
  • פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן, נשיא שבט אשר. הקריב את קרבנו ביום האחד-עשר לחנוכת המשכן, י"א בניסן.
  • אֲחִירַע בֶּן עֵינָן, נשיא שבט נפתלי. הקריב את קרבנו ביום השנים-עשר והאחרון לחנוכת המשכן, י"ב בניסן.
כיוון שנחלת שבט נפתלי, שאחירע בן עינן היה נשיאו, נמצאת בגליל המזרחי ועמק החולה, הונצח שם אביו של אחירע במספר אתרים באזור, כגון האתר הארכאולוגי עינן, נחל עינן ומאגר עינן.

הנשיאים בתקופת ייישוב הארץ

לאחר שלושים ושמונה שנות נדודים במדבר מתו כל בני הדור הקודם, ואל ארץ ישראל מתעתד להיכנס דור הבנים, "נוחלי הארץ". בפרשת מסעי מוזכרים שמותיהם של נשיאי דור זה, שינחילו לבני ישראל את הארץ[10]:

  • כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, נשיא שבט יהודה. נמנה בין שנים עשר המרגלים, ושלא כמותם לא הוציא דיבת הארץ רעה. רק הוא ויהושע בן נון זכו להישאר בחיים מדור יוצאי מצרים ולנחול את הארץ.
  • שְׁמוּאֵל בֶּן עַמִּיהוּד, נשיא שבט שמעון.
  • אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן, נשיא שבט בנימין.
  • בֻּקִּי בֶּן יָגְלִי, נשיא שבט דן.
  • חַנִּיאֵל בֶּן אֵפֹד, נשיא שבט מנשה.
  • קְמוּאֵל בֶּן שִׁפְטָן, נשיא שבט אפרים. משבט אפרים היה גם יהושע בן נון, אולם הוא הנהיג את בני ישראל כיורשו של משה ולא היה נשיא שבטו.
  • אֱלִיצָפָן בֶּן פַּרְנָךְ, נשיא שבט זבולון.
  • פַּלְטִיאֵל בֶּן עַזָּן, נשיא שבט יששכר.
  • אֲחִיהוּד בֶּן שְׁלֹמִי, נשיא שבט אשר.
  • פְּדַהְאֵל בֶּן עַמִּיהוּד, נשיא שבט נפתלי.

נשיאי שבט לוי

למרות שמשבט לוי היו אישים כמשה ואהרן, נשיא שבט הלוי היה אלעזר הכהן[11]. בנוסף, מנה שבט לוי שלוש משפחות מרכזיות, ולכל אחת מהן היה נשיא משלה:

  • אֶלְיָסָף בֶּן לָאֵל היה נשיא משפחת גרשון בתקופת דור המדבר.
  • אֶלִיצָפָן בֶּן עֻזִּיאֵל היה נשיא משפחת קהת בתקופת דור המדבר.
  • צוּרִיאֵל בֶּן אֲבִיחָיִל היה נשיא משפחת מררי בתקופת דור המדבר.

אלעזר הכהן, מבני קהת, היה מופקד על הנשיאים כולם, וכונה "נְשִׂיא נְשִׂיאֵי הַלֵּוִי"[12].

שנים עשר המרגלים

בפרשת שלח לך מסופר שמשה רבינו שלח שנים עשר אנשים לתור את ארץ כנען, "אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ, כֹּל נָשִׂיא בָהֶם... כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה"[13]. לא מבואר בתורה האם היו אלו נשיאי השבטים, ושמותיהם אינם זהים לשמות הנשיאים שהוזכרו קודם לכן. אלו הם ה'נשיאים' המוזכרים כמרגלים (לפי סדר הופעתם בפסוקים):

  • שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר, משבט ראובן.
  • שָׁפָט בֶּן חוֹרִי, משבט שמעון.
  • כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, משבט יהודה. מוזכר בסוף ספר במדבר כנשיא שבט יהודה בתקופת נוחלי הארץ. בניגוד לחבריו לא הוציא דיבת הארץ רעה, ולכן זכו הוא ויהושע בן נון להישאר בחיים מדור יוצאי מצרים ולנחול את הארץ.
  • יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף, משבט יששכר.
  • הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן, משבט אפרים. לאחר השליחות קרא משה את שמו יְהוֹשֻׁעַ. הנהיג את בני ישראל לאחר מות משה. בניגוד לחבריו לא הוציא דיבת הארץ רעה, ולכן זכו הוא וכלב בן יפונה להישאר בחיים מדור יוצאי מצרים ולנחול את הארץ.
  • פַּלְטִי בֶּן רָפוּא, משבט בנימין.
  • גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי, משבט זבולון.
  • גַּדִּי בֶּן סוּסִי, משבט מנשה.
  • עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי, משבט דן.
  • סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל, משבט אשר.
  • נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי, משבט נפתלי.
  • גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי, משבט גד.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ ראו דיון על כך אצל יעקב ליכט, פירוש לספר במדבר.
  2. ^ ספר במדבר, פרק ז', פסוק א'.
  3. ^ מובא ברש"י במדבר, ז', ב' ובמדרש רבה במדבר, יב, טז.
  4. ^ ספר שמות, פרק ל"ה, פסוק כ"ז.
  5. ^ במדבר רבה יב, טז.
  6. ^ ספר במדבר, פרק א', פסוק ט"ז.
  7. ^ לפי ספר במדבר, פרק ז'.
  8. ^ ספר בראשית, פרק מ"ט, רמז קס"א.
  9. ^ ספר דברי הימים א', פרק ז', פסוקים כ"ו-כ"ז.
  10. ^ השמות באו לפי סדר הופעתם בפסוקים. מרשימה זו נשמטו נשיאי ראובן וגד, מאחר שהרשימה נועדה לפרט את הנשיאים שיהיו נציגי השבטים בחלוקת ארץ כנען, ואילו שבטי ראובן וגד כבר קיבלו נחלה בעבר הירדן המזרחי.
  11. ^ ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב.
  12. ^ ספר במדבר, פרק ג', פסוק ל"ב.
  13. ^ ספר במדבר, פרק י"ג, פסוקים ב'-ג'.
בסיסה

בסיסה (בערבית: بسيسة, תעתיק: בסיסה. עם זאת, ביהדות תוניסיה: בשישא; ביהדות ג'רבה: פשישא) היא תערובת הנאכלת במדינות לוב, תוניסיה ואלג'יריה. התערובת מכילה גרגרי חיטה או שעורה קלויים וטחונים, בתוספת שקדים, תמרים, סוכר ותבלינים לפי העדפה אישית. בעת האכילה, מוסיפים לתערובת שמן, חלב או מים. ביהדות לוב ותוניסיה, ליל ראש חודש ניסן מכונה ליל הבסיסה, על שם מנהג הנערך בו, בו אב המשפחה מערבב בסיסה ובני משפחתו אוכלים ממנה. את התערובת מכינים מראש, ובעת הטקס מוסיפים לה שמן, ומים לפי הצורך. בזמן שפיכת השמן מערבבים בעזרת מפתח הדירה של בעל הבית, כסגולה לברכה ופרנסה טובה.

זמרי בן סלוא

לפי המקובל, זִמְרִי בֶּן סָלוּא הוא אחד הכינויים של שלומיאל בן צורישדי[1][1][1][1][1], נשיא שבט שמעון במסע בני ישראל במדבר. מסופר בתלמוד: ."אמר רבי יוחנן: חמשה שמות יש לו: 1. זמרי 2. ובן סלוא 3. ושאול 4. ובן הכנענית 5. ושלומיאל בן צורי שדי... ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי שמו." (בבלי, סנהדרין פב, עמוד ב)

לפי המסופר בתורה (ספר במדבר, פרק כ"ה), ערב כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל, בעת חנייתם בשיטים, בשנה הארבעים ליצאת מצרים, חטאו בני ישראל במעשי זנות עם בנות מואב ועבודה זרה של פעור. זמרי ביקש לפני משה רבינו להתיר זנות בני ישראל עם בנות מואב על ידי כך שיבוא בעצמו על כזבי בת צור המדיינית בדרך של זנות, לידיעת כל ישראל. בסוף המעשה נהרג זמרי יחד עם כזבי בת צור על ידי פינחס, אשר נזכר ויישם את ההלכה המפורסמת "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו". בשל מעשהו זה, הביא זמרי למגפה אשר קפחה חייהם של 24,000 מאנשי שבטו, ומצד שני לבחירת פינחס וצאצאיו לכהונה.

כלב בן יפונה

כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי הוא דמות מקראית. על פי המקרא היה נשיא שבט יהודה שנכלל בשנים עשר המרגלים שנשלחו על ידי משה לתור את הארץ. כלב, ביחד עם יהושע בן נון, לא הוציא דיבת הארץ רעה כשאר המרגלים, אלא עמד מול שאר המרגלים והעם באומץ, והצהיר "טובה הארץ מאוד מאד". בזכות מעשה זה ניצל מהגזרה על בני דורו, שלא להיכנס לארץ ישראל.

נחשון בן עמינדב

נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב היה נשיא שבט יהודה על פי ספר במדבר. הוא אביו של שלמון, אחיה של אלישבע (שהייתה נשואה לאהרון הכהן) וסבו של בעז בעלה של רות המואביה, הנין של נכדו היה דוד המלך. על פי מסורת חז"ל, ביציאת מצרים, היה נחשון בן עמינדב הראשון שקפץ לים סוף, בטרם נקרע הים לשניים, ובכך הוכיח את אמונתו באלוהים והפך לסמל לראשוניות ולחלוציות בהיסטוריה היהודית.

קורבנות הנשיאים

בעת חנוכת המשכן, הקריבו נשיאי שבטי ישראל קורבנות, ונתנו מתנות ללווים.

קורבנות הנשיאים הוקרבו בתחילת חודש ניסן החל מא' בניסן ועד יב בניסן בשנה השנייה ליציאת בני ישראל ממצרים. (ב'תמ"ט) בהתחלה נתנו הנשיאים כקבוצה שש עגלות לנשיאת המשכן, ואיתן 12 פרים למשוך את העגלות. העגלות חולקו לבני גרשון ומררי. ולאחר מכן הקריבו הנשיאים במשך 12 יום קורבנות, ונתנו מתנות למשכן - כל נשיא ביום נפרד. קורבנות הנשיאים ומתנותיהם היו זהים:

קורבנות הנשיאים הוקרבו בשנים עשר יום רצופים, כולל בשבת בהוראת שעה.

שבט לוי

שֵׁבֶט לֵוִי הוא אחד מתוך שנים עשר שבטי ישראל, המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט לוי, בן שלישי ללאה וליעקב.

לפי התורה שבט לוי כולו נבחר לעבוד ולשרת בבית המקדש. מתוך השבט אהרון ובניו נבחרו לשמש ככהנים, ויתר בני השבט נועדו למלא את תפקידם כלויים. לפני ייחוס הלוויים, הוקדשו הבכורות מכל משפחות עם ישראל לעבודת הקודש, אך לאחר חטא העגל הועבר התפקיד אל בני שבט לוי שהיה היחיד שלא חטא.

לפי מדרש מאוחר, לא השתתפו בני שבט לוי בעבודות הפרך בתקופת גלות מצרים וניתנה להם רשות לשבת וללמוד תורה.

שבט לוי הוא היחיד שלא ניתנה לו נחלה. מאחר ששבט לוי לא קיבל נחלה בתחומי ארץ ישראל, לעיתים אינו נכלל במניין שנים־עשר השבטים.

כאשר הוא נמנה כאחד משנים עשר השבטים, נכללים שבטי מנשה ואפרים כאחד: שבט יוסף. ע"פ נבואת יחזקאל יזכה גם שבט לוי בעתיד לנחלה בארץ ישראל.

שבט שמעון

שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט שמעון, שהיה הבן השני שנולד ליעקב וללאה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.