נר נשמה

נר נשמה הוא מנהג יהודי של הדלקת נר לציון זיכרון של אדם שנפטר שמקובל כסגולה לעילוי נשמתו.

US Navy 070426-N-4965F-003 Six memorial candles are lit during a Holocaust Remembrance Day ceremony at Sharkey Theater on board Naval Station Pearl Harbor
נרות נשמה דולקים בטקס שנערך על ידי הצי האמריקני לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
Neshama1
נר נשמה ליד קבר, בתוך תא שנועד להגן על הנר מפני רוח וגשם

מקור

מנהג הדלקת נר לכבוד נפטרים נזכר במשנה במסכת ברכות (דף נ"א): "אין מברכין בורא מאורי האש במוצאי שבת על הנר של מתים."

המקור למנהג מיוחס לכתוב בספר משלי: "נר ה' נשמת אדם" (ספר משלי, פרק כ', פסוק כ"ז).

ישנן קהילות בין יוצאי תימן בהן לא נוהגים להדליק נר נשמה. חשיבות יתרה נודעה לנר נשמה עקב התפשטות חכמת הקבלה בה מופיע רבות עניין עילוי הנשמה והנאתה מהנר. ההבנה הפשטית גורסת כי מקור המנהג הוא בהבאת נר לבית המדרש לתועלת לימוד התורה כדי שזכות המצווה תועיל לנפטר ולא הנר עצמו. על פי זה רבנים בימינו מורים לשלם סכום כסף למאור בית המדרש(חשבון חשמל)בנוסף להדלקת נר כנהוג.

זמני הדלקת הנר

נוהגים להדליק נר זה בעיקר ביום השנה ("יארצייט"), כלומר ביום הזיכרון שחל ביום פטירת קרוב משפחה. את הנר נהוג להדליק בבית, וגם ליד קברו. נהוג גם להדליק נר נשמה בבית האבל במהלך שבעת ימי האבלות, ויש שנוהגים להדליק בכל השנה הראשונה לפטירת הקרוב.

בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"י מובא שבערב יום כיפור נהוג היה להדליק נר נשמה בבית הכנסת לאב ואם שנפטרו.

המהרש"ל[1] טען שהדלקת נר בערב שבת בבית הכנסת ביום פטירת האב או האם היה נהוג בכל ארץ אשכנז. לדעת רבי נחמן מברסלב (בספר המידות) הדלקת נר תמיד משמן זית היא סגולה כנגד גזירות שמד.

מועד נוסף בו מדליקים את נר הנשמה הוא יום כיפור. יש הנוהגים להדליק נר נשמה בכל תאריך בו נאמרת תפילת יזכור בבתי הכנסת (יום כיפור, שמיני עצרת, שביעי של פסח, שבועות).

על פי רוב מדליקים נר מיוחד שזמן בעירתו ארוך במעט מיממה. ישנם נרות שדולקים שבוע שלם, ונהוג להדליקם בעיקר בזמן השבעה, בבית האבל.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שו"ת מהרש"ל סוף סימן מו
אבלות (יהדות)

אֲבֵלוּת היא מצב הלכתי של האָבֵל, מי שמת אחד מקרובי משפחתו. משך האבלות מדורג בדרגות-חומרה שונות; שלשה ימי 'בכי', שבעה, שלושים, ובפטירת הורים - שנים עשר חודש.

בהלכה ובמסורת נקבעו מנהגי אַבֵלוּת, אשר ככל כללי ההלכה היהודית, חלקם מהתורה וחלקם מתקנות חז"ל. האבלות היא מצוות עשה מהתורה, שנלמדת מהפסוק בפרשת שמיני, שנאמר על ידי אהרון הכהן אחרי מות שני בניו נדב ואביהוא: "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני השם ?". מצווה זו חמורה מאוד, ולכן נדחה מפניה האיסור לכהן להיטמא למת.

עוד לפני מתן התורה היה הנוהג לקיים אבלות שבעה ימים, כך גם למשל מסופר על יוסף הצדיק שעשה לאביו אבלות שבעה ימים "ויעש לאביו אבל שבעת ימים". למרות זאת גדרה ההלכתי של מצות האבלות מן התורה - לדעת כמה מהפוסקים - היא רק יום אחד שהוא יום המיתה ויום הקבורה. משה רבנו הוסיף ותיקן להם לישראל שבעת ימי אבלות במקביל לשבעת ימי המשתה.

אלכסנדר שפיגלבלט

אלכסנדר שפיגלבלט (ביידיש: אלכסנדר שפיגלבלאט; 20 באוגוסט 1927 - 25 בנובמבר 2013) היה משורר, סופר ומסאי ישראלי בשפה היידיש.

בר מצווה

בר מצווה בתרגום מארמית הוא בן מצווה והוא כינוי ליום ההולדת ה-13 של נער יהודי, משום שמגיל זה הנער מחויב במצוות. בשונה מנערה שמגיעה לגיל מצוות כבר בגיל 12.

בת מצווה

בת מצווה הוא היום בו מגיעה נערה יהודייה לגיל 12 ומתחייבת בקיום מצוות. הכינוי בת מצווה משמש גם לאירוע שלפעמים נערך סמוך ליום ההולדת.

גמילות חסדים

ביהדות גְּמִילוּת חֲסָדִים הוא כינוי לכמה מצוות המחייבות עזרה לזולת בגופו ובממונו, והתחשבות באחר. בין מצוות אלו יש למנות: ביקור חולים, הכנסת כלה, לוויה וקבורת המת, ניחום אבלים ועוד.

חז"ל הפליגו בשבחה של מצווה זו ואמרו שעליה העולם עומד, ושכרה שמור לעולם הבא. מצוות גמילות חסדים חשובה יותר ממצוות צדקה, מפני שצדקה נעשית רק על ידי ממון ורק לעניים, ואילו גמילות חסדים היא בין בגופו בין בממונו, ונעשית אף לעשירים ולמתים שלא כמצוות צדקה.

הזכרת נשמות

הזכרת נשמות היא תפילה יהודית המאזכרת את המתים. אצל האשכנזים, שתי התפילות העיקריות של הזכרת נשמות הן יזכור ואל מלא רחמים. אצל הספרדים, תפילת הזכרת נשמות נקראת השכבה.

הלוויה

הלוויה או לוויה היא טקס שנערך בעקבות מותו של אדם, ובו מלווים את הנפטר לקבורתו. הלוויה נערכת בהתאם למנהגים שונים, התלויים בעיקר בדת, בתרבות ובקהילה של הנפטר ושל קרוביו.

לרוב בהלוויה נוכחים בעיקר חבריו ובני משפחתו של הנפטר. במקרים בהם המנוח הוא איש ציבור או אמן ידוע, או שהמוות אירע בנסיבות השייכות לציבור, כגון של חיילים, פעמים רבות באים להלוויה גם רבים אחרים.

בדרך כלל, קיימים אנשים העוסקים לפרנסתם בקבורת נפטרים או בשריפתם, כגון החברא קדישא בישראל. בתרבויות מסוימות העוסקים במת נחשבים כטמאים במידה זו או אחרת.

חברה קדישא

חברה קדישא (מארמית: חברה קדושה - חבורה העוסקת בקדושה), לעיתים קרובות חברא קדישא גומלי חסד של אמת, או ח"ק גומלי חסדים, היא הארגון המופקד לצורכי המת ולקבורתו על פי ההלכה בקהילות יהודיות. איזכור לחברה זה מופיע כבר בתלמוד. במסורת היהודית הדבר מכונה "חסד של אמת" שכן מת לא יכול לגמול טובה למטפליו. בקהילות התקיימו בעבר גם ארגוני חסד אחרים שנודעו כ"חברה קדישא" – לחינוך יתומים, טיפול בחולים וכיוצא בזה – אך השם מזוהה כמעט בלעדית עם האחראים על הקבורה.

טקס

טקס הוא אירוע סמלי המורכב מרצף פעולות, המבוצע בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה. הפעולות הסמליות המהוות את הטקס, מכילות לרוב חלקים מהאלמנטים הבאים: עלילה, שירה, תהלוכה, ריקוד, פעילות עם אובייקטים קדושים ועוד. במהלך הטקס מובעות המשמעויות החברתיות הבסיסיות בעיני המשתתפים והקשרים החברתיים ביניהם מתחזקים. באמצעות הטקס היחיד והחברה מבטאים את החשיבות שהם מייחסים לנושאים המועלים בו.

יום השנה

ביהדות, יום השנה של אדם שנפטר הוא תאריך פטירתו, המצוין על ידי משפחתו ומכריו מדי שנה בשנה. מקובל גם להשתמש בביטוי היידישאי יארצייט, ויש מהספרדים הקוראים ליום זה נחלה או סאל (מפרסית). ביום השנה למותו של אדם לפי התאריך העברי נהוג לערוך טקס אזכרה.

יום טוב

יוֹם טוֹב הוא כינוי לתאריך בלוח השנה היהודי שבו קבעה התורה חג ואסרה על קיום מלאכה. המלאכות האסורות בימים אלו זהות למלאכות האסורות בשבת, אך מוחרגות מהן מלאכות הנחשבות חיוניות לקיום האדם, הנקראות "מלאכות אוכל נפש". ימי החג שאינם נחשבים יום טוב ומותרת בהם מלאכה נקראים "חול המועד".

משפט עברי

משפט עברי הוא מונח מודרני הבא להגדיר את מכלול התורה המשפטית המופיעה בהלכה ובמקורות עבריים בכלל, החל ממתן תורה. על מקורות המשפט העברי נמנים המשנה, התלמוד, ספרות השו"ת והפסיקה.

בנוגע לקטגוריות המדויקות הנכללות תחת הגדרה זו קיים ויכוח בין חוקרים ומשפטנים. מנחם אלון סבור כי משפט עברי כולל את התחומים בהלכה שמקובלים כתחומים משפטיים בשיטות משפט אחרות, כמו דיני נזיקין, דיני קניין ודיני עונשין. לדעתו יש להבחין בין הלכות "משפטיות" (Judicial) והלכות "דתיות" (Religious). דעה דומה מביע שמשון אטינגר, המגדיר במסגרת המשפט העברי את כל החוקים שהיה עלינו להמציא אילו לא הייתה תורה, כלומר כל אותם חוקים הנוגעים לתחומים שמהווים חלק בלתי נפרד מהחיים.[דרוש מקור] לעומתם, יצחק אנגלרד סבור כי לא ניתן להפריד בין הלכות משפטיות והלכות דתיות, וחלוקה כזו היא שרירותית.

מתן בסתר

ביהדות מתן בסתר נתינת צדקה בסתר היא מעלה והידור במצוות צדקה. הנותן אינו יודע מי המקבל. והנתמך אינו יודע מי התומך. לפי דברי הרמב"ם היא הצדקה השנייה והמעולה בחשיבותה.

נשמה

בהשקפות רוחניות, הנשמה היא הצד הרוחני של האדם.

סעודת הבראה

בהלכה, סעודת הבראה היא חלק ממנהגי האבלות. סעודה זו היא הסעודה הראשונה במהלך שבעת ימי האבלות, לאחר שחוזר האבל מקבורת המת. על פי ההלכה, סעודה זו נערכת דווקא על ידי שכניו או קרוביו של האדם השרוי באבל, ולא על ידי האבל עצמו.

השימוש הראשון במילה 'הבראה' במשמעות האכלה לאבל נאמרה בדוד אחרי שקבר את אבנר בן נר: "וַיָּבֹ֣א כָל־הָעָ֗ם לְהַבְר֧וֹת אֶת־דָּוִ֛ד לֶ֖חֶם בְּע֣וֹד הַיּ֑וֹם" (ספר שמואל ב', פרק ג', פסוק ל"ה).

נהוג שהאוכל לסעודה זו כולל דווקא מאכלים עגולים (כגון ביצים קשות, עדשים, לחמניות או בייגלה), כדי לסמל את הגלגל החוזר בעולם, היינו את מחזור החיים והמוות שעובר על כל בני האדם. לפי פרקי דרבי אליעזר עדשים הם מאכל המסמל אבלות, בין השאר על חורבן בית המקדש.

במצרים ובארץ ישראל נהגו להגיש בסעודה זו רק פת וביצים קלופות, כדי שהאבל לא יצטרך לקלף את הביצים ובכך יראה כרעבתן. מקובל היה שרק שמש חברה קדישא סועד עם האבל. אם האבל יחידי, אוכלים עמו שני שמשים כדי שיצטרפו לזימון, ומביאין יין לכוס ברכת המזון.

בקרב יהדות ארצות האסלאם נהוג לעשות סעודה ביום השביעי לאבילות וביהדות תימן נקראת סעודה זו בשם "סעודת הבראה".

עילוי נשמה

עילוי נשמה ביהדות היא האמונה שנשמות המתים יכולות לעלות ממקומם הנוכחי במרומים למקום גבוה ונאצל יותר. על פי האמונה לפעולות שונות שמבצעים החיים יכולת להיטיב עם נשמת הנפטר.

קריעה (אבלות)

קריעת בגד היא פעולה המבטאת אות אבל שהייתה נהוגה במזרח הקדמון ונוהגת בתרבויות שונות עד ימינו, ה'קריעה' מופיעה בתנ"ך עשרות פעמים לרוב כפעולת אבל על מות קרוב משפחה ולעיתים כתגובה לאירוע מטלטל.

בהלכה היהודית, קריעת בגד נערכת במסגרת דיני האבלות. מי שמת לו אחד משבעת הקרובים (אב, אם, אח, אחות, בן, בת ובן זוג) שחייבים לשבת עליהם שבעה, חייב בקריעה.

שבעה

שבעה הוא מנהג אבלות יהודי החייבים בו קרובי הנפטר במשך שבעת הימים מאז הלווית קרובם.

שמע ישראל

שמע ישראל הוא כינוי של פסוק בספר דברים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו', ד), הנתפס ביהדות כהצהרת האמונה הבסיסית ביותר, ולכן היא נאמרת בהזדמנויות שונות, בין שגרתיות - בכל בוקר וערב בקריאת שמע וכן לפני השינה (קריאת שמע שעל המיטה) - ובין קיצוניות, למשל במקרים של מוות. במוצאי יום כיפור נהוג לומר את פסוק שמע ישראל בסיום תפילת נעילה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.