נרבון

נרבון (צרפתית Narbonne, אוקסיטנית Narbona, עברית מסורתית נרבּונה) היא עיר באוקסיטניה שבצרפת בה מתגוררים כ-50,000 תושבים.

נרבון
Narbonne
Blason ville fr Narbonne
סמל נרבון
Fr narbona
דגל נרבון
Narbonne panorama
מדינה צרפת  צרפת
חבל אוקסיטניה (חבל מנהלי)  אוקסיטניה
מחוז אוד
ראש העיר ג'אק בסקו (מ-2008)
תאריך ייסוד 118 לפנה"ס
שטח 173 קמ"ר
גובה 285±1 מטר
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 53,462 (נכון ל־2015)
 ‑ צפיפות 295 נפש לקמ"ר (2006)
קואורדינטות 43°10′08″N 3°00′15″E / 43.16889°N 3.00417°E
אזור זמן UTC +1
[1]

היסטוריה

נרבון נוסדה בגליה בשנת 118 לפני הספירה כקולוניה Narbo Martius שהייתה בנקודת ההצטלבות של הדרך הרומית מאיטליה לספרד, הויה דומיטיה והדרך שעברה לאורך צרפת, הויה אקויטניה, על חוף נהר האודה. במטרה להצמיח את נרבון כאלטרנטיבה למרסיי, שהתמרדה נגד השלטון הרומאי, קבלו חיילי הלגיון העשירי של יוליוס קיסר חלקות אדמה באזור. בהמשך, הייתה נרבון לבירה של הפרובינציה הרומאית גליה נרבוניס דבר שהביא להמשך צמיחת העיר.

לאחר התמוטטות האימפריה הרומית, הייתה נרבון בירת הפרובינציה ספטומניה של הוויזיגותים. היא הייתה חלק מחליפות קורדובה, עד כיבושה על ידי הפרנקים. במאה ה-14 ירדה מגדולתה בעקבות שטפון (1320), שינוי זרימת הנהרות מהם התפרנסה, כיבושי אדוארד הנסיך השחור, והמגפה השחורה.

בעיר נמצאת קתדרלת נרבון - קתדרלה גותית שבנייתה לא הושלמה.

יהדות נרבון

החל מהמאה ה-9 הייתה נרבון מרכזם של חכמי פרובנס, שתורתם ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם הייתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל של אותה תקופה. היהודים התיישבו בנרבון בסביבות המאה ה-5, ועד למאה ה-12 הקהילה התרחבה ומנתה כ-2000 איש. נרבון וחכמיה מוזכרים לעיתים קרובות בספרות הבתר-תלמודית. מקור אחד, אברהם אבן דאוד מטולדו, החשיב את חכמי נרבונה כגאונים, בדומה לגאוני בבל. במאות ה-12 וה-13 עברה הקהילה סדרה של עליות ומורדות טרם שקיעתה הממושכת.

קישורים חיצוניים

9 ביוני

9 ביוני הוא היום ה-160 בשנה (161 בשנה מעוברת), בשבוע ה-23 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 205 ימים.

אברהם בן דוד מפושקירה

רבי אברהם בן דוד מפּוֹשְקְיֶרָה (ראב"ד, 1120 לערך - 1198), היה רב, ראש ישיבה בעיר פּוֹסְקְיֶיר, שבחבל פרובנס שבצרפת, פרשן תלמוד ומקובל. כונה גם "ראב"ד השלישי" "הראב"ד מקרית יערים" ו"בעל ההשגות", על שם השגותיו המפורסמות על ספר משנה תורה שכתב הרמב"ם. היה חתנו של הראב"ד השני בעל ספר האשכול, ואביו של ר' יצחק סגי נהור.

אל-אנדלוס

אַל-אַנְדָלוּס (בערבית: الأندلس; בספרדית: Al-Ándalus) ידוע גם בשמות ספרד המוסלמית, איבריה המוסלמית, או איבריה האסלאמית, הוא שמו של האזור בחצי האי האיברי שהיה תחת שליטה מוסלמית בין 711 ועד 1492, וכן שמו של המרחב התרבותי הערבית-מוסלמית שהתקיים באותה באזור זה. בתקופה המוקדמת השתרעה אל-אנדלוס על רובו של חצי האי, שבו שוכנות היום פורטוגל וספרד, ואף הגיעה לחלקים מדרום צרפת של היום; עם התקדמות הרקונקסטה הנוצרית, הלכו והתכווצו גבולותיה של אל-אנדלוס, שנדחקה לדרום חצי-האי (סביב אנדלוסיה המודרנית), ומשם לממלכת גרנדה. כניעתה של גרנדה למלכים הקתוליים ב-1492 מסמלת את קיצה של אל-אנדלוס.

ארנו אמורי

ארנו אמורי (לטינית: Arnaldus Amalricus, קטלאנית: Arnau Amalric, צרפתית: Arnaud Amaury‏; ? – 29 בספטמבר 1225) היה נזיר ציסטרסיאני קטלאני במוצאו. כיהן כאב מנזר פובלה בין 1196 ל-1198, בתפקיד זהה בגראן סלב בין 1198 ל-1202 ולאחר מכן אב מנזר סיטו, הדרגה הגבוהה ביותר במסדר הציסטרסיאני. מ-1204 היה שליח האפיפיור, יחד עם פטרוס מקאסטלנו, למאבק במינות הקתרית ואינקוויזיטור. עמד בראש מסע הצלב האלביגנזי בתקופתו הראשונה וב-1212 קודם לארכיבישוף נרבון.

השלב הראשון של מסע הצלב האלביגנזי, שהתחיל ב-1209, נקרא גם "מסע הצלב של הברונים". מלך צרפת, דוכס בורגונדי ומספר רוזנים נוספים שהאפיפיור הציע להם לעמוד בראש מסע הצלב, סירבו; יתר המשתתפים ברונים שווי דרגה, ולכן הפיקוד הוטל על אמורי.

הצלבנים כיתרו את העיר בזייה והטילו עליה מצור ולאחר ניסיון הימלטות כושל של התושבים כבשו את העיר וטבחו בתושביה. למרות שבין תושבי העיר היה ידוע על קיומם של 500 קתרים בלבד, כל תושבי העיר נטבחו. על פי הסופר צזאריוס מהייסטרבאך, אחד מראשי צבא הצלבנים שאל את אמורי איך יוכל להבדיל בין הקתרים ובין תושבי העיר הקתולים; שליח האפיפיור השיב: "Caedite eos. Novit enim Dominus qui sunt eius" (הרגו אותם. כי יֹדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ). בצד הצלבני היה גם אח ציסטרסיאני בשם פייר דה וו דה סֶרנֶה שכעבור עשר שנים כתב את ההיסטוריה של המערכה האלביגנזית. שליח האפיפיור דיווח לרומא כי 20,000 מתו, מספר מוגזם שהיה לכל הפחות כפול מכלל האוכלוסייה; חוקרים מודרניים מתקשים להעריך את האבדות, אך בהינתן העובדה שבזייה המשיכה לתפקד כמרכז סחר, אומדים אותן בין כמה מאות לכמה אלפים. הידיעות על הטבח נפוצו במהירות רבה ותושביהם של יישובים רבים נבעתו והחליטו לקבל מחדש את עול הכנסייה.

לאחר מכן כבשו הצלבנים את קרקסון. הציר האפיפיורי הציע לשווא את הפיקוד העליון על המסע לכמה אצילים בכירים, שסירבו בזה אחר זה, ולבסוף קיבל את התפקיד סימון הרביעי דה מונפור, הזוטר יחסית. לאחר מכן דחף אמורי לנידויו מחדש של רמון השישי, בו ראה פטרון ומגן לכופרים. הוא הצליח לעכב את הדיון בעניינו ולשכנע את מלך אראגון להכיר במונפור כווסאל שלו, וכך ביצר את הישגי מסע הצלב. ב-1212 עזב את הזירה לטובת כהונתו כארכיבישוף נרבון, וכמעט מיד יצא לספרד כדי להשתתף ברקונקיסטה. הוא נכח בניצחון הנוצרי הגדול בלאס נוואס דה טולוזה. ב-1213 כתב לו האפיפיור אינוקנטיוס השלישי מכתב חריף בו הורה על הפסקת מסע הצלב האלביגנזי, שהפך למלחמת כיבוש לשמה. אמורי עשה כמיטב יכולתו כדי לסכל את כוונות השלום של הכס הקדוש, וזה הורה על הדחתו מתפקידו כשליח ושיגר למקום את פטרוס מבנוונטו. לבסוף מאס גם הוא במונפור, שינה לחלוטין את טעמו ונעשה לתומך של רמון השישי. הוא אף ליווה אותו לוועידת לטראנו הרביעית. הממסד הכנסייתי הצליח בינתיים להעביר את האפיפיור לצדד במונפור, וכל תאריו של רוזן טולוז נשללו בהצבעה. בשנותיו האחרונות ניסה לשווא לשכנע את הונוריוס השלישי להחזיר לו את רוזנותו. הוא מת במנזר פונפרואד, סמוך לנרבון.

בעניין היהודים

בעניין היהודים (בלטינית: sicut judaeis) הייתה בולה אפיפיורית שהתוותה את עמדתה הרשמית של האפיפיורות ביחס ליהודים בימי הביניים ולאחריהם. הבולה הוכרזה בשנת 1120 על ידי האפיפיור קליקסטוס השני , ונועדה להגן על יהודים שסבלו במהלך מסע הצלב הראשון (כ-5,000 יהודים נטבחו בתקופה זו). הבולה אושררה מחדש על ידי אפיפיורים רבים עד המאה ה-15.

בין היתר, אסרה הבולה על נוצרים להכריח יהודים להתנצר, לפגוע בהם, לקחת את רכושם, להפריע לחגיגות החגים שלהם, לפגוע בבתי הקברות שלהם ולנדות ולהחרים אותם.

הבולה משנת 1120 לא הייתה הביטוי האפיפיורי הראשון נגד ההתעללות ביהודים. בשנת 1065, למשל, האפיפיור אלכסנדר השני כתב לבראנז'ה, השליט החילוני של נרבון בימי ביניים ולבישוף העיר, ושיבח אותם על שמנעו את הטבח ביהודים במחוז שלהם, והזכיר להם שאלוהים לא מאשר שפיכת דם. גם בשנת 1065 נזף אלכסנדר בלנדולף ה-6 מבנוונטו "שאין להמיר את היהודים בכח."

חסיבה בולמרכה

חסיבה בולמרכה (בערבית: حسيبة بولمرقة; נולדה ב-10 ביולי 1968) היא אתלטית עבר מאלג'יריה. היא אלופה אולימפית (ברצלונה 1992) ופעמיים אלופת עולם (טוקיו 1991 וגטבורג 1995) בריצת 1500 מטר. הייתה לספורטאית הראשונה מאלג'יריה שזכתה במדליית זהב אולימפית והאישה האפריקאית הראשונה שזכתה במדליית זהב באליפות העולם באתלטיקה.

יוסף קמחי

רבי יוסף קמחי, (1105–1170 בערך) היה בלשן ופרשן מקרא יהודי-צרפתי. נולד בספרד המוסלמית, אך נמלט ממנה עם משפחתו בעקבות רדיפות המואחידינים לפרובנס שבדרום צרפת, והתיישב בעיר נרבונה (נרבון).

ר' יוסף קמחי הוא אביהם של ר' משה קמחי ור' דוד קמחי (רד"ק), וכן רבו של ר' מנחם בן שמעון.

לנגדוק (חבל ארץ)

לנגדוק (בצרפתית: Languedoc, באוקסיטנית: Lengadòc) הוא חבל ארץ היסטורי בדרום צרפת, באזורים שבהם חיו צרפתים דוברי אוקסיטנית.

שם החבל, כמו שם השפה המדוברת בו, נגזר מהדרך שבה ביטאו תושבי המקום את המילה כן - òc (אוק), להבדיל מתושבי צרפת הצפוניים. משמעות המילה לנגדוק היא 'שפת אוק‏'. הערים העיקריות בחבל הן טולוז ומונפלייה. בימי הביניים נשלט החבל על ידי הרוזנות לבית טולוז. במחצית הראשונה של המאה ה-13 היה החבל זירת קרבות של מסע הצלב האלביגנזי, שהביא לדילול האוכלוסייה ושינוי אופיו. במהלך האירועיים האלה עברה השליטה על החבל לידי בית המלוכה הצרפתי.

בחלוקה האדמיניסטרטיבית של צרפת המודרנית, מרבית החבל ההיסטורי חופף ללנגדוק-רוסיון המודרנית.

משה נרבוני

ר' משה בן מאיר או בן יהושע, מכונה "הנרבוני" ע"ש מושבו בעיר נרבון. פילוסוף, פרשן ומתרגם יהודי. נולד בפרפיניאן (Perpignan) שבדרום צרפת סמוך לשנת ה'ס (1300), ונפטר בין השנים ה'קכ"ב-ה'קכ"ח (1368–1362).

משפחת בנבנשתי

משפחת בֶּנְבֶנִשְׂתִּי (גם בן ויניסטי או בֶּנְבֶנִישְׂתִּי; בקסטיליה: Benveniste; בקטלוניה: בֶּנְבֶנִשְׂתּ, Benvenist; באיטליה: Benvenisti; בפורטוגל: Bemveniste; בצפון אפריקה: בנישתי, בניסטי Beniste/i) היא משפחה יהודית-ספרדית אצילה עתיקה, בעלת שם ייחודי שהצמיחה מתוכה רבנים, סופרים, משוררים, רופאים, סוחרים גדולים ואישי ציבור רבים.

השם בנבנשתי הוא שם משפחה בעידן המודרני. במשך תקופה ארוכה לפני כן הוא היה שם נוסף שהוצמד לשם של פרטים במשפחה החל בימי הביניים או שם פרטי בשימוש בקבוצות משפחתיות מסוימות (ראה להלן). תופעה דומה רואים במשפחות רבות בספרד של ימי הביניים באזורים המוסלמיים והנוצרים (ראה: אברבנאל, אבולעפיה, אבן שושן, חסדאי ועוד). במקור השם הוא מדרום צרפת - פרובנס, מהערים נרבון ומונפלייה. מוצא המשפחה עם השם הנוסף 'בנבנשתי' קשור כנראה בהקמת מרכז יהודי חשוב בעיר נרבון במאה ה-10 וה-11 על ידי רבנים מבבל צאצאי ראשי הגולה - הגאונים: מכיר, רב ששת, רב חסדא, שאלתיאל, הלוי ואחרים. צאצאי הרבנים עברו גם לברצלונה ונזכרים כ'נשיאים' בספרי הנוסעים בנימין מטודלה (1165) ויהודה אלחריזי (1208 בערך) המתארים את העיר, ובמסמכים אחרים מהתקופה. התואר 'נשיא' ניתן למשפחות בעלי מעמד כלכלי וחברתי בולט בקהילה היהודית ולמשפחות בעלי ייחוס לגאונים ולבית דוד. הרמב"ם - בן אותה תקופה - מגדיר את מנהיגי הסנהדרין כנשיאים: "הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן, והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום". המשפחות התחתנו זו עם זו. בני המשפחה השתתפו בבניית נסיכות ברצלונה במאות ה-11-12 ומלכות ארגון (משנת 1035) בתור יועצים (אלפקים Alfakim), גובי מס/גזברים/שרי אוצר (ביילה Baile) ורופאי החצר. השם בנבנשתי מופיע במשפחה גם כשם פרטי.

קארוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס קַארוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Carus Augustus; בערך 230 עד 283) היה קיסר רומא בין השנים 282–283.

קרב טולוז (721)

קרב טולוז (בצרפתית: Bataille de Toulouse) נערך בין צבא דוכסות אקיטן הנוצרית, בפיקודו של אודו מאקיטן, לבין צבא בית אומיה המוסלמי, בפיקודו של מושל אל-אנדלוס, אל-סמע אבן מאליכ אל-חולאני. הקרב הסתיים בניצחון האקיטנים על הצבא המוסלמי, שפלש לדוכסות והטיל מצור על העיר טולוז, ועצר לזמן מה את התקדמותם מתחומי העיר נרבון מערבה אל תוך אקיטן.

קתדרלת נרבון

קתדרת נרבון (בצרפתית: Cathédrale Saint-Just-et-Saint-Pasteur de Narbonne) היא כנסייה קתולית, לשעבר קתדרלה, השוכנת בעיר נרבון בדרום צרפת. הקתדרלה היא מונומנט לאומי צרפתי. הכנסייה תפקדה כקתדרלה וכמושב הבישוף עד לקונקורדאט של 1801 בו מוזגה הדיוקסיה המקומית עם הדיוקסיה של קרקסון (בעוד שהתואר עבר לארכיבישוף של טולוז).

בניית הקתדרלה החלה ב-1272 בסגנון גותי. בניית הקתדרלה מעולם לא הושלמה ורק בית המקהלה ובית הרוחב הושלמו. השלמת הקתדרלה חייבה את הריסת בית העירייה, אך זו התנגדה מפחד מפלישה אנגלית. בית המקהלה גבוה ומתנשא לגובה 39 מטרים. הוא מאוגף בידי שני מגדלים, בגובה 59 מטר כל אחד. בשנת 2000 נחשפו שני לוחות מזבח אחוריים (Reredo) בעלי פיסול עשיר ומגוון. כמו כן, לצידה שוכן קלויסטר המחבר אותה עם ארמון הבישוף.

רד"ק

רבי דוד בן יוסף קמחי (1160–1235), המכונה הרד"ק, היה מגדולי פרשני המקרא ומחשובי המדקדקים של השפה העברית.

רמון

האם התכוונתם ל...

רמון השישי, רוזן טולוז

רמון השישי (באוקסיטנית: Raymond VI) ‏ (27 באוקטובר 1156 - 2 באוגוסט 1222), רוזן טולוז וסן ז'יל, דוכס נרבון, המרקיז של גותיה ופרובאנס, בנו של רמון החמישי, רוזן טולוז ושל קונסטנס מצרפת, אחות המלך לואי השביעי.

רמון נשא לאשה, ב-1172, את Ermessende, רוזנת Mauguio, רוזנות שירש עם מותה ב-1176. לאחר מות Ermessende מון השישי נשא לאישה את ביאטריס מבזייה, אחותו של יריבו מבית טרנקבל, רוג'ה השני. לשניים נולדה בת אחת והם התגרשו ב-1189 ולאחר הגירושים ביאטריס, שהייתה קתרית, עברה את התהליך הדרוש להפיכתה לטהורה (מושלמת) על פי הדת הקתרית. רמון נישא בשלישית, הפעם ל-Bourgogne, בתו של אמלריך השני, מלך ירושלים ונישואים אלה הסתיימו בגירושין, ב-1194. כעבור שלוש שנים, ברואן, נשא את ג'ואן, אחותו של מלך אנגליה, ריצ'רד לב הארי. לשניים נולדו שלושה ילדים, אך רק אחד, מי שעתיד היה להיות המרקיז רמון השביעי, האריך חיים. ג'ואן מתה בלידה השלישית. לרמון השישי הייתה לאחר מכן מערכת יחסים (ייתכן שהיו אלה נישואים), שהסתיימה ב-1202, עם בתו של מלך קפריסין. הרעיה האחרונה הייתה לאונור, אחותו של פייטרו השני, מלך אראגון.

שארל הראשון, דוכס אורליאן

שארל הראשון, דוכס אורליאן (בצרפתית: Charles Ier d'Orléans; ‏24 בנובמבר 1394 - 5 בינואר 1465), נכדו של שארל החמישי ואביו של לואי השנים עשר, מלכי צרפת.

שנות ה-20 של המאה ה-8

שנות ה-20 של המאה ה-8 היו העשור השלישי של המאה ה-8, החלו ב-1 בינואר 720 והסתיימו ב-31 בדצמבר 729.

שנות ה-90 של המאה ה-8

שנות ה-90 של המאה ה-8 היו העשור העשירי והאחרון של המאה ה-8, החלו ב־1 בינואר 790 והסתיימו ב־31 בדצמבר 799.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.