נקמת דם

נקמת דם (או גאולת דם) היא מנהג, לפיו מוטלת זכות ואף חובה על קרוב משפחה לנקום את דמו של איש שנהרג או נרצח, על ידי הריגת ההורג או הרוצח או על ידי הריגת בן משפחתו. מנהג זה נוהג מימי קדם ועד ימינו אלו בקהילות שונות ברחבי העולם.

גואל הדם ביהדות

המקרא נותן לגיטימציה לנקמת דם תחת תנאים מוגבלים. לגיטמציה זו יונקת את תפישתה מהאמור בספר בראשית (פרק ט', פסוק ו'): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם - דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". קרוב המשפחה של הנהרג, המכונה במקרא גואל הדם, היה יכול להרוג לאחר משפט את מי שהרג את קרובו במזיד ובהתראה (ספר דברים, פרק י"ט, פסוק ב'). תפיסה זו, לפיה קרוביו של אדם שמת אחראים לגאולתו, באה לידי ביטוי גם במצוות הייבום.

רק במקרה שאדם היה הורג אחר בשוגג, "בִבְלִי דַעַת הִכָּה אֶת רֵעֵהוּ וְלֹא שׂנֵא הוּא לוֹ מִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם", רשאי היה לברוח לאחת משש ערי המקלט. ערים אלו הוקמו במטרה לתת מחסה לרוצחים בשגגה, והיו בחסות הלויים (במדבר, ל"ה, ו').

לאחר ששמעו זקני העיר את טיעוניו, והרשו לו להיכנס בשערי עיר המקלט, היה ההורג תחת חסותם, והיה אסור לכל איש לבצע בו את נקמת הדם. ההורג חייב היה לשהות בעיר המקלט עד מותו של הכהן הגדול אשר היה בימיו, ורק לאחר מכן רשאי היה לשוב לעירו. אם היה יוצא הרוצח מזיד מהעיר לפני תום הזמן[1], יכול גואל הדם להורגו, וכן במקרה של רוצח בשוגג הקרוב למזיד יכול גואל הדם להורגו גם בעיר המקלט[2]. ישנה מחלוקת, כשבית דין ממית רוצח במזיד - האם גואל הדם הוא זה שהורג את הרוצח בבית או דין או לא[3].

על פי קאסוטו מבטאת התורה מחאה כנגד מנהג נקמת הדם, ושואפת להגביל ולצמצם אותו באופנים שונים (כגון ערי המקלט) ולהפוך את גואל הדם לשליח בית-הדין. כך הוא רואה בסיפורם של קין והבל מעין אב-טיפוס לתפישה המקראית, שאין לנקום נקמת דם ספורדית, בכך שאלוהים מבטיח "וַיֹּאמֶר לוֹ ה' לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם..." ומטיל אות על מצחו של קין שחושש מנקמת דם ("וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי", בראשית, ד', י"ד). האות נועד למנוע מאחרים לבצע בקין נקמת דם.

גאולת דם בתנ"ך

בספר שופטים מסופר על השופט גדעון אשר הורג את זבח וצלמונע מלכי מדין, לאחר שהודו בהריגת אחיו, ונוקם בכך את מות אחיו (שופטים, ח', י"ח-כ"א).

בספר שמואל מסופר על דוד שנוקם את מותו של שאול מידי הנער העמלקי שהודה כי הוא הרג את שאול: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד: דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ, כִּי פִיךָ עָנָה בְךָ לֵאמֹר, אָנֹכִי מֹתַתִּי אֶת מְשִׁיחַ ה'" (שמואל ב', א', ט"ז), ואף נוקם את מותו של איש בושת בן שאול משני רוצחיו - "אַף כִּי אֲנָשִׁים רְשָׁעִים הָרְגוּ אֶת אִישׁ צַדִּיק בְּבֵיתוֹ עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְעַתָּה הֲלוֹא אֲבַקֵּשׁ אֶת דָּמוֹ מִיֶּדְכֶם, וּבִעַרְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ" (שמואל ב', ד', י"א-י"ב).

עוד מסופר שם על יואב בן צרויה שנוקם את דם אחיו עשהאל והורג את אבנר בן נר מצביא שאול, "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו" (שמואל ב', ג', כ"ו-כ"ז), אף שדוד מתרעם, מקונן ואבל על הפעולה הזו, הוא איננו נוקט בצעדים מעשיים כלפיהם אלא מגיב: "וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי, יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ" (שם פסוק ל"ט).

מאוחר יותר שלמה המלך במצוות דוד, נוקם את דמו של אבנר ושל עמשא בן יתר ומורה לבניהו בן יהוידע להרוג את יואב. "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה". (מלכים א', ב', ל"א-ל"ב).

בספרות

בכמה מקומות נעשה שימוש מטפורי במושג נקמת הדם. בספר תהילים (פרק ע"ט, פסוק י') מבקש המחבר מאלוהים לנקום את נקמת דמו השפוך של ישראל. "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". בתהילים, צ"ד מופיע האל היהודי כ"אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", אך מונח זה מתייחס לעם ישראל:

אֵל נְקָמוֹת יְהוָה אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים. עַד מָתַי רְשָׁעִים יְהוָה עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ. יַבִּיעוּ יְדַבְּרוּ עָתָק יִתְאַמְּרוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. עַמְּךָ יְהוָה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב.

נראה כי במקביל לתפישה שהשתרשה בעולם, שאסור לאדם הפרטי לעשות את הצדק בעצמו ועליו להותיר דבר זה לסמכות המשפטית, וכנראה גם בשל אוזלת היד של היהודים להגן על עצמם על רקע הפוגרומים הרבים שנעשו בהם, נעשה שימוש רב בתפילה "אבינו מלכנו, נקום נקמת דם עבדיך השפוך". וכן התואר "הי"ד" ( "השם יקום דמו") המוענק ליהודי שנרצח במזיד על ידי גוי.

המשורר חיים נחמן ביאליק עשה שימוש במושג זה בשירו "על השחיטה" מאייר תרס"ג, שנכתב לאחר פוגרום. שם הוא כותב את המשפט המפורסם: "נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן".

נקמת דם באסלאם

נקמת הדם מוכרת ונפוצה בעיקר באסלאם ובמיוחד בחברה הבדואית. מנהג זה החל בחברה הנוודית שחיה בחצי האי ערב הצפוני עוד לפני עליית האסלאם.

בני השבטים נהגו לארח בנדיבות את עוברי האורח הזרים ודאגו לשלומם ולביטחונם בזמן שהיו במחיצתם.

התפיסה הבסיסית של נקמת הדם באסלאם מתחלקת לשני חלקים: נשמת הנרצח אינה מוצאת מנוח עד אשר נוקמים את דמה ושכאשר מתרחש רצח, מופר האיזון בין חמולת הנרצח ובין חמולת הרוצח (או בין שבטים כאשר מדובר בחברה הבדואית) ולכן כדי להשיב את האיזון נערכת נקמת דם.

בדרך כלל, לאחר רצח בחברה מוסלמית מכריזים על עטוה - הפסקת אש בת שלושה ימים שמטרתה להרגיע את הרוחות (שלא יווצר סכסוך) ולנהל משא ומתן בין משפחת הנרצח למשפחת הרוצח כדי לנסות למנוע נקמת דם. אם העטוה מצליחה, משפחת הרוצח משלמת סכום כסף למשפחת הנרצח ובכך פודה את נשמתו, ומשפחת הנרצח מתחייבת שלא לבצע נקמת דם. אם העטוה נכשלת, מתבצעת נקמת דם על ידי בן משפחה או קרוב של הנרצח.

ממצאים ארכאולוגיים לנקמת דם

בשנת 2018 נחשפה במערה בהרי ירושלים, העדות הקדומה ביותר לנקמת דם. כך על פי מחקר משותף לרשות העתיקות, אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב. בחפירות התגלתה גולגולת אדם ועצמות כף יד שתוארכו למאה ה-11–10 לפנה"ס ומצבן מעיד לדעת החוקרים על נקמת דם. כן טוענים החוקרים שקיים דמיון רב לאוכלוסיית הבדואים שנהגה במסורת של נקמת דם[4].

נקמת דם במשפט הפלילי

עם התפתחות הרב-תרבותיות עלתה גם הטענה שיש להקל עם נאשם ברצח שבוצע כנקמת דם בגלל הרקע התרבותי שלו. טענה זו מכונה "הגנה תרבותית". בית המשפט העליון בישראל שלל טענה זאת מכל וכל וטען להפך, שיש להחמיר עם פשעים שנעשו על רקע תרבותי על מנת לעקרם[5].

עם זאת, בית המשפט העליון בחר להקל בעונשו של נאשם אשר סבל מנקמת דם מצד קרובי קרבנו[6].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רמב"ם רוצח ה י
  2. ^ רמב"ם רוצח ו ד
  3. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח, פרק א', הלכה ב'
  4. ^ יורי ילון, ‏עדות לנקמת דם עתיקה נמצאה בירושלים, באתר ישראל היום, 16 מאי 2018
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    ע"פ 10358/08
  6. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    ע"פ 5909/99
אב הרחמים

אַב הָרַחֲמִים היא תפילה יהודית, המבקשת מאלוהים לנקום את נקמת היהודים שנהרגו על קידוש השם. התפילה נאמרת בקהילות האשכנזיות בתפילת שחרית של שבת לאחר קריאת התורה.

בדואים

בדואים (או בֶּדְוִים, ערבית: بَدْو) הם קבוצה אתנית, שבעיקרה כוללת ערבים נוודים או נוודים-למחצה, המאמינים בדת האסלאם. הם מתגוררים בחגורת המדבריות מחופיו האטלנטיים של מדבר סהרה דרך המדבר המערבי, חצי האי סיני, מדבריות צפון אפריקה והנגב (ראו הבדואים בישראל) ועד לחופו המזרחי של חצי האי ערב.

באופן מסורתי בדואים מחולקים לשבטים שכל אחד מהם מונהג על ידי שייח'. בני שבט אחד, או מספר שבטים קרובים ("עשאיר") מייחסים את עצמם בדרך כלל לאב מייסד אחד.

ברונהילדה מאוסטרזיה

ברונהילדה מאוסטרזיה (בערך 543–613) הייתה נסיכה ויזיגותית שהפכה למלכת הפרנקים בשם בניה ונכדיה ושלטה באוסטרזיה במשך שנים רבות.

היא נולדה כנראה בטולדו שבספרד (שהייתה בירתם של הויזיגותים) כבתו של אתנגילד, שהפך למלך הוויזיגותים ב-554, וקיבלה את חינוכה כנוצריה ברוח האריאניות. ב-567 נישאה לזיגיברט הראשון, מלך אוסטרזיה (נכדו של כלוביס הראשון, מלך הפרנקים) ששלח לטולדו מתנות רבות, והצטרפה אליו בעיר בירתו מץ. עם נישואיה זנחה את האריאניות והמירה את דתה לקתולית.

על פי ההיסטוריון גרגוריוס מטור, כילפריק הראשון, מלך נויסטריה, שהיה אחיו של זיגיברט הראשון, התקנא באחיו בגלל נישואיו עם ברונהילדה רמת המעלה, וביקש את ידה של אחותה הבכורה גלסווינטה, אך משנישאה לו דרשה ממנו להיפטר מכל מאהבותיו. ב-568 פרדגונד, שהייתה המאהבת המועדפת על כילפריק הראשון, זממה את רצח גלסווינטה שנמצאה חנוקה במיטתה. אחרי רצח זה כילפריק הראשון נשא לאישה את פרדגונד.

ברונהילדה תיעבה את פרדגונד והשפיעה על בעלה, זיגיברט הראשון לצאת למלחמה בכילפריק הראשון. בגלל המנהג הגרמאני של נקמת דם רצח גלסווינטה שימש עילה למלחמות עקובות מדם בין זיגיברט לבין כילפריק, שביניהם היו הסכמי שלום אחדים. ב-575 נרצח זיגיברט הראשון, כנראה בידי שכירי חרב של פרדגונד, בנו כילדברט השני, שהיה בן חמש שנים בלבד, ניצל והוכרז למלך אוסטרזיה על ידי האריסטוקרטיה של ממלכה זו.

ברונהילדה נפלה בידיו של כילפריק הראשון, ששלח אותה לגלות בעיר רואן. אך ב-576 היא הצליחה לפתות את מרובך השני (בנו של כילפריק) שנשא אותה לאישה. כילפריק רדף את בנו מרובך עד שהומת ב-577. ב-584 נרצח כילפריק הראשון, כנראה על פי מזימתו של לאנדרי, המאיורדומוס של נויסטריה, שהפך למאהבה של פרדגונד. ב-585 ברונהילדה שבה לאוסטרזיה. היות שבנה כילדברט השני שירש את כתר אוסטרזיה, היה בן חמש עשרה שנה בלבד, ברונהילדה שימשה כעוצרת בשמו.

ברונהילדה פנתה לגונתרם, מלך בורגונדיה, שהיה אחיו של זיגיברט הראשון, וב-587 נחתם הסכם אנדלו בין גונתרם לבין ברונהילדה, שלפיו הסכים גונתרם, שלא היו לו ילדים, לאמץ כבן את בנה של ברונהילדה, כילדברט השני, מלך אוסטרזיה. ב-592 מת גונתרם, וכילדברט השני ירש את גם את כתר ממלכת בורגונדיה.

ב-595 מת כילדברט השני, כנראה אחרי שהורעל על ידי פרדגונד. ברונהילדה המשיכה לשלוט באוסטרזיה ובבורגונדיה בשם נכדיה תיאודוברט השני ותיאודוריך השני. ברונהילדה נמצאה במצב מלחמה עם כלותאר השני, מלך נויסטריה, שהיה בנה של פרדגונד. ב-601 האריסטוקרטיה של אוסטרזיה גירשה את ברונהילדה שמצאה מקום מקלט אצל נכדה, תיאודוריך השני. ב-611 תיאודוריך השני, מלך בורגונדיה יצא למלחמה נגד אחיו, תיאודוברט השני, מלך אוסטרזיה שנלקח בשבי והומת ב-612. ב-613 מת תיאודוריך השני, ובהסכמת ברונהילדה כתר אוסטרזיה ובורגונדיה עבר לבנו זיגיברט השני, שהיה בן שתים עשרה שנה בלבד.

חלק של האריסטוקרטיה האוסטרזית, בראשותו של המאיורדומוס ואנאקר שתיעב את ברונהילדה, מרד בה והחליט לתמוך בכלותאר השני. ברונהילדה שנשארה ללא צבא נמלטה להרי יורה (כיום בשווייץ), אך נלכדה בידי ארפון, מפקד צבא נויסטריה, שמסר אותה לידיו של כלותאר השני, שהפך למלך הפרנקים. הוא עינה את ברונהילדה במשך שלושה ימים, ולבסוף קשר אותה בשרשראות לארבעה סוסים שדורבנו בארבעה כיוונים שונים וקרעו את גופה לגזרים. איבריה הונחו על אלונקה ונשרפו. בסוף 613 עצמותיה נאספו והוטמנו במנזר מרטין הקדוש שבעיר אוטן שבבורגונדיה.

ב-25 באוגוסט 1632 נפתח קברה כדי לנסות לוודא שהיה זה קברה של ברונהילדה. נמצאה שם תיבת עופרת ובתוכה עצמות, אפר ומספר פחמים. התיבה נטמנה שנית בקברה במנזר מרטין הקדוש בעיר אוטן.

מספר היסטוריונים מתארים את ברונהילדה כשליטה סמכותית, יהירה, ולעיתים קרובות ערמומית, מחרחרת מלחמה ואשת תככים, שנהגה על פי המסורת הגרמאנית של נקמת דם, וגרמה לפילוג בין ממלכות המרובינגים. כמו יריבתה פרדגונד, ברונהילדה נראית בהיסטוריה באור שלילי. אף על פי כן, היא הייתה מאוד מתורבתת - מה שנחשב לדבר נדיר בין המלכים והאצילים של תקופתה. היה לה כבוד עצמי כנסיכה וכעוצרת בשם בניה ונכדיה, היו לה תומכים בקרב האצולה הפרנקית, האוסטרזית והבורגונדית, ומאידך היא ניסתה להטיל את סמכותה המלכותית על אצולה שמרדה בה לעיתים קרובות. הייתה לה גישה מודרנית לסמכותה של המדינה. כאשר האפיפיור גער בה על כך שאיפשרה ליהודים ולנוצרים של ממלכתה לחגוג את חג הפסח ואת חג הפסחא, היא השיבה לו כי בעיות הדת היו מעניינם של הבישופים, ולא מעניינה.

דיני חיובים

דיני החיובים (Law of obligations) הם אחד משני הענפים של המשפט האזרחי, לצד דיני הקניין. הם נחלקים לתחומים שונים, כדלקמן:

משפט אזרחי

דיני קניין

דיני חיובים

דיני חוזים – מצבים בהם נוצר חיוב עקב רצון הצדדים.

דיני נזיקין – מצבים בהם אדם גרם נזק לחברו.

דיני עשיית עושר ולא במשפט – מצבים בהם אדם זוכה על חשבון אחר, כאשר המזכה אינו בגדר ניזוק.

חיובים כלליים – לדוגמה, תשלום דמי מזונות.כמו כן, נהוג להבחין בין חיובים רצוניים (חוזים) לחיובים בלתי רצוניים (נזיקין, עשיית עושר).

דיני הקניין עוסקים בסטטוס של נכס כלשהו, בעיקר בשאלה איזה אדם רשאי ליהנות מזכות הבעלות וזכויות אחרות שהן כלפי כולי עלמא (כלפי העולם כולו), in rem. לעומתם, דיני החיובים עוסקים במערכת יחסים הנוצרת בין שני אנשים או יותר. החיובים קיימים בין אותם צדדים בלבד. לדוגמה, לפי דיני הקניין, בעל מקרקעין זכאי לדרוש מכל אדם בעולם שלא יכנס אליהם; לפי דיני החיובים, מי שכרת חוזה לרכישת מקרקעין יכול לדרוש את קיום החוזה רק מהמוכר, לא מכולי עלמא. זאת, אף אם מתברר שהמקרקעין שייכים מלכתחילה לאדם שלישי. לכן, נהוג לומר שדיני החיובים עוסקים בזכויות כלפי אדם, in personam. זכות לפי דיני החיובים מכונה גם זכות אובליגטורית.

ונדטה (סרט)

ונדטה (באנגלית: V for Vendetta; בתרגום לעברית: V עבור נקמת דם) הוא מותחן פוליטי-דיסטופי שבוים על ידי ג'יימס מקטיג ונכתב על ידי האחיות וצ'אוסקי. הסרט מבוסס על רומן גרפי באותו השם שנכתב על ידי אלן מור ואויר על ידי דייוויד לויד. עלילת הסרט מתרחשת בעולם עתידני, בו כונן בממלכה המאוחדת שלטון נאו-פשיסטי שתומך בעליונות הנורדית. הוגו ויבינג, המשחק בתפקיד "V", הוא טרוריסט-אנרכיסט מסתורי המנסה להפיל המשטר תוך כדי ביצוע הפיכה ונקמת דם. נטלי פורטמן, המשחקת בתפקיד איווי המונד, היא צעירה ממעמד הביניים שנקלעה לפעילותו של "V", וסטיבן ריאה משחק בתפקיד הבלש שיוצא למסע חיפושים במטרה לעצור את "V".

במקור, תכננו בחברת האחים וורנר להוציא את הסרט לאקרנים ב-4 בנובמבר 2005 (יום לפני ליל גאי פוקס ה-400), אך הפקתו התעכבה והוא יצא לאקרנים בארצות הברית ב-17 במרץ 2006. אלן מור, שהתאכזב מהסרטים הקודמים שנוצרו לעלילות ספריו ("ממעמקי הגיהנום" ו"ג'נטלמנים מובחרים"), סירב לצפות בסרט, וביקש שלא לקבל בו קרדיט או תמלוגים.

קבוצות פוליטיות רבות ראו בסרט אלגוריה לדיכוי הממשלתי שהן חוות - ליברטריאנים ואנרכיסטים לדוגמה, השתמשו בו על מנת לקדם את אמונותיהם. על כך טען דייוויד לויד כי: "מסכת גאי פוקס הפכה לסימן מזהה נפוץ ולכרזה פוליטית נוחה לשימוש במחאה כנגד הרודנות - אני שמח שאנשים משתמשים בה, היא מיוחדת".

ונדטה (קומיקס)

ונדטה (במקור V for Vendetta, "וי עבור נקמת דם" כאשר וי היא האות הראשונה במילה Vendetta, נקמת דם באנגלית) הוא רומן גרפי פוליטי בכתיבתו של אלן מור ובאיורו של דייוויד לויד אשר הופיע לראשונה ב-1981, בשחור לבן, בחוברות האנתולוגיה החודשיות Warrior מבית Quality Comics הבריטית ומיד הפך ליצירת פולחן עבור מעריצי הקומיקס.

בשנת 1985, לאחר 26 גיליונות, הרצתו של הקומיקס בוטלה, ורק חמש שנים מאוחר יותר השלימו מור ולויד את הסאגה של V, גיבור הקומיקס, והוציאו את הסדרה בשלמותה כאוגדן בשנת 1989, תחת חותם ורטיגו מבית DC קומיקס. הקומיקס טומן בחובו מסרים על זכויות האדם וכוחו בחברה ומעלה שאלות מוסריות נוקבות בנושאים של פשיזם, טרור, מוסר לאומי ואחריות חברתית.

חנות הספרים "Forbidden Planet" מיקמה את האוגדן במקום השלישי ברשימת 50 הרומנים הגרפיים הטובים ביותר שלה.

זמד

זמד (בגעז: ዘመደ) הוא מושג השארות בשפה האתיופית.למושג מספר משמעויות, הראשונה היא הבחנה בין קרוב שהוא "זמד" למונח "באד" שמשמעותו "זר". המשמעות השנייה היא קרובי קרבת דם עד לשבעה דורות והוא מנוגד למונח "אמץ'" שמציין קרבת נישואין.

מטרת המושג היא סיוע בשמירה על טווח ביטחון של שבעה דורות, הנשמר בין המחותנים בקהילת ביתא ישראל. בעדה ישנם כמה סוגים של קרבת משפחה ושל שייכות או אי שייכות וניתן לחלקם למספר קבוצות עיקריות:

י סיגה זמד: (קרובי הבשר) - אלו אשר יש עמם קשרי דם ישירים דרך אביהם או אמם.

י קורטניה זמד: (הקרוב ההחלטי) - המשפחה הגרעינית שהיא הדור הראשון והשני, ועליהם ניתן לסמוך במקרה של נקמת דם.

י קרב זמד: (הקרוב הקרוב) - הם קרובי המשפחה מדרגה שלישית/רביעית.

י רוק זמד: (הקרוב הרחוק) - קרובי המשפחה מקרבה חמישית עד שביעית.

י גביצ'ה זמד: (קרוב משפחה מנישואין) - הם קרובי הדם של בן/בת הזוג.

מידה כנגד מידה

מידה כנגד מידה (ידוע כ"עַיִן תַּחַת עַיִן") הוא עיקרון מוסרי, הנהגתי ומשפטי שהוא מהמובילים בתורה, ונחשב לעקרון יסוד בהבנת תורת הגמול במקרא. מהותו של עיקרון זה שאלוהים מתנהג וגומל לבני אדם באותו האופן שבו הם מתנהגים, ואף בית דין צריך להתייחס ולענוש את המובאים לפניו, ביחס ישר למעשיהם ובהתאם לאופן שבו התנהגו כלפי האחרים. ענישה של מידה כנגד מידה הייתה מקובלת בתרבויות הקדומות, ונראה ששימשה כאמת מידה ברורה לגילום של מושג הצדק. מקור הביטוי העברי הוא בדברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן: "דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מניין שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".

ניב (ביטוי)

ניב או מטבע לשון או ביטוי הוא צירוף מילים בעל משמעות מיוחדת, שונה מזו המתקבלת באופן מילולי מהמילים המרכיבות אותו. לדוגמה, הביטוי בעברית "לא דובים ולא יער" שמשמעותו "לא היה ולא נברא" - אדם שמכיר רק את המילים דובים ויער לא יוכל להבין מכך את משמעות הביטוי.

ביטויים משמשים פעמים רבות כדרך התבטאות עשירה יותר. לעיתים נשחק ביטוי והופך לקלישה.

לכל שפה ישנו אוסף הביטויים שלה, שמקורו ברקע התרבותי של דובריה. ביטויים מסוימים מתקיימים בשפות רבות. לעיתים מובאים ביטויים בשפת המקור שלהם, השונה משפתו של הדובר. בקרב דוברי שפות אירופיות נפוצים ביטויים בלטינית. בקרב דוברי עברית רווחים ביטויים בארמית, בערבית וביידיש.

פעמים רבות בנוי הביטוי מדימוי, למשל:

חשוב כקליפת השום: לתיאור חפץ חסר כל חשיבות.

מעניין כשלג דאשתקד: לתיאור נושא שהעניין בו חלף לפני זמן רב.

נקמה

נקמה היא מעשה תגמול כנגד אדם או קבוצה של אנשים, כתגובה למעשה עוול, או למעשה כלשהו הנתפס ככזה. על אף שהיבטים רבים של נקמה מציגים רעיונות של צדק, לדעת פילוסופים מתחום האתיקה, בדרך כלל יש לה מטרות פוגעניות ומזיקות, ולא בהכרח הולמות וראויות. בזמן שהצדק גורר פעולות הנתמכות על ידי מערכת אתית וחוקית, הנקמה מתבצעת, בדרך כלל, על ידי יחידים או קבוצות הפועלים מחוץ למסגרת החוק. מטרת הנקמה היא לכפות על מושאה סבל הדומה לזה שגרם מלכתחילה ולעיתים להרתיע מעשיית עוול או לחלופין לשרת מטרות רגשיות.

סוואנים

הסוואנים (בגאורגית: სვანები, מילולית: סוואנֶבּי) הם קבוצה אתנוגרפית של הגאורגים שמתגוררים בעיקר במחוז ההיסטורי, סוואנתי שבגאורגיה. הם דוברים בשפה שלהם שנקראת סוואנית. כמו כן מתגוררים סוואנים בקודורי עילית שבאבחזיה, שעד לפני הפלישה הרוסית לגאורגיה הייתה האזור היחיד באבחזיה שהיה בשליטת הממשל בטביליסי.

סוואנתי

סוואנֶתי (בגאורגית: სვანეთი) הוא חבל היסטורי במערב גאורגיה, במורדות הדרומיים של הרי הקווקז הגדול. גבולותיו: הרי הקווקז הגדול מצפון, רצ'ה ממזרח, לצ'חומי מדרום-מזרח, סמגרלו מדרום ואבחזיה ממערב. בחלוקה המודרנית למחוזות מחולקת סוואנתי לשתיים, חלקה הצפוני, נקרא גם סוואנתי עילית נכלל בסמגרלו וסוואנתי עילית וחלקה הדרומי (נפת לנטחי) נכלל בתחומי רצ'ה-לצ'חומי וסוואנתי תחתית.

על השחיטה

על השחיטה היא פואמה שנכתבה על ידי חיים נחמן ביאליק בשנת 1903, מיד לאחר פוגרום קישינב.

ערב אל-ע'וארנה

ערב אל-ע'וארנה (בערבית: عرب الغوارنة) הוא שבט בדווי שנדד בארץ ישראל מהמאה ה-19, בעיקר באזורי ביצות. כיום מרוכזים מרבית אנשי השבט בכפר ג'סר א-זרקא שבמישור חוף הכרמל ובכפר ואדי אל-חמאם בבקעת כנרות.

השם אל-ע'וארנה נגזר מהמילה ע'ור (غور) שפרושה בערבית שקע או עמק, והוא ניתן לשבט משום ששהה באזור הע'ור בבקעת הירדן. מוצאו של השבט אינו ברור, אך ידוע כי לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי איברהים פאשה ב-1832 התקבצו בו חיילים ועריקים מצריים, עבדים נמלטים ומשפחות שברחו מכפריהן בעקבות סכסוכים פנימיים או מחשש מפני נקמת דם. בשל היותם נרדפים על ידי החוק ומנודים מהחברה הערבית, נדחקו מהאזורים המיושבים ובחרו לחיות באזורי ביצות ומים על אף שאינם נוחים לעיבוד חקלאי ובהם התיישבו.

מוצאם של רבים מהע'וארנה ממצרים או מצאצאי עבדים בא לביטוי בשמות הנפוצים "אל-מצרי" ו"אל-עביד".

אזורי הנדידה שלהם השתרעו מצפון הארץ עד לאזורי המלחות בדרום ים המלח, וריכוזי ההתיישבות שלהם היו בקעת בית שאן, ביצות כבארה במישור חוף הכרמל, ובעיקר עמק החולה, שם עסקו בגידול צאן ותאויים (ג'מוס), בדיג ובקליעת מחצלאות מקנים וגומא. חלקם הועסקו כאריסים בחקלאות בקרקעות שבבעלות משפחות עשירות מסוריה ולבנון.

ישוביהם היו כפרים קטנים של אוהלים וסוכות גומא, ולעיתים היו נוטשים אותם כאשר הצטבר סביבם לכלוך רב, ומקימים אותם מחדש במרחק כמה מאות מטרים.

הע'וארנה שישבו בביצות כבארה פונו משם כאשר חברת פיק"א רכשה את שטח הביצות לצורך ייבושו, ב-1924. כפיצוי על כך, קיבלו את רכס הכורכר שמדרום לשפך נחל תנינים והקימו עליו את הכפר ג'סר א-זרקא.

בעמק החולה המשיכו הע'וארנה לשבת עד מלחמת העצמאות. בעקבות המלחמה נמלטו חלקם לסוריה ולבנון, ואחרים פונו ויושבו מחדש בכפר חמאם שהוקם בעבורם לרגלי הר ארבל.

קרב הגמל

קרב הגמל (ערבית: وقعة الجمل או معركة الجمل) או קרב בצרה הוא קרב שנערך בין צבאו של הח'ליף הרביעי עלי בן אבי טאלב לבין צבאו של גדול מתנגדיו, מועאויה אבן אבו סופיאן מושל סוריה ומחנה עאישה (אחת מנשותיו של מוחמד ובתו של אבו בכר, הח'ליף הראשון) בשנת 656.

אחד מהמאבקים הקשים ביותר שהיו לקודמו של עלי בן אבי טאלב, עות'מאן בן עפאן, התרחש בעיר כופה שבעיראק. תושבי העיר לא היו מרוצים ממושל העיר אשר מינה הח'ליף עֻת'מאן בן עפאן, ופתחו במרד. עת'מאן נכנע ללחצים ומינה מושל אחר. תושבי קהיר, ששמעו על המקרה, החליטו כי גם הם אינם מרוצים מהמושל ששמו עליהם, ושלחו לאלמדינה משלחת שדרשה מעות'מאן להחליף את המושל. בתום התפרעויות קשות נענה עת'מאן לדרישתם ושלח באמצעות שליח מכתב המנשל את מושל קהיר מתפקידו. בדרכם של אנשי המשלחת חזרה לקהיר, הם תפסו שליח נוסף של עת'מאן וגילו לתדהמתם שהשליח מביא עמו בשורה למושל קהיר שאומרת כי בשורת השליח הראשון, הקוראת לו לסיים את תפקידו לאלתר, בטלה, וכי היא נמסרה רק כדי לדכא את מרד תושבי קהיר. כמו כן, הודיע עת'מאן למושל מצרים כי הוא מגבה אותו, והזהיר אותו מפני המרד הצפוי לו בקהיר לכשתחזור המשלחת. בהיוודע הדבר לאנשי המשלחת, הם חזרו לאלמדינה וניהלו מלחמה מול עות'מאן, שבסופה רצחו אותו.

מיד לאחר הרצח עלה לשלטון עלי בן אבי טאלב. עם עלייתו של עלי לח'ליפות, הוא דרש שבועת אמונים ("ביעה") מכל מושלי המחוזות. מושל סוריה, מועאויה בן אבי סופיאן מבית אומיה וממקורבי עות'מאן בן עפאן, סירב להישבע ונשבע לנקום בעלי נקמת דם, בשל רצח עות'מאן בידי תומכי עלי. מועאויה האשים את עלי בשליחת השליח השני ובעצם ברצח עות'מאן, ולכן החל עלי לרכז צבא נגדו. בו בזמן החלו טלחה ואל-זביר לחתור תחת שלטונו של עלי בעיראק. בתגובה הגיע גם עלי לעיראק, צירף אליו את תושבי כופה ובנה בה את מרכזו. עלי החליט לפעול נגד השלישייה, ולאחר ניסיונות למשא ומתן שבהם גילה עלי חולשה, הוא החליט להסגיר את הרוצחים שיימצאו במחנהו. הרוצחים פתחו במלחמה, שלימים נקראה "קרב הגמל", על שם הגמל של עאישה, שנמצאה כל אותה העת בקרב הלוחמים ועודדה אותם נגד עלי. הקרב נערך בסוף שנת 656 על יד אלבצרה, ונסתיים בניצחונו של עלי, שכעת שלט בכל הח'ליפות חוץ מאשר בסוריה, במותם של טלחה וא-זביר ובהתפייסות בין עאישה ועלי. מועאויה, שהכריז על עצמו כגואל דמו של עות'מאן בן עפאן, המשיך להסית נגד עלי. מועאויה הציג כמניפולציה את הכתונת שעות'מאן לבש כשנרצח, ואת אצבעות אשתו נאילה שנקטעו כאשר ניסתה להגן עליו. הקרב הוביל לתבוסת עאישה וסילוקה ממוקד ההשפעה.

קריפטיה

קריפטיה (ביוונית עתיקה: κρυπτεία) היה מוסד בפוליס ספרטה ביוון העתיקה, בו השתתפו גברים ספרטנים צעירים.

מקור המונח "קריפטיה" במונח היווני "קריפטוס" (κρυπτός) שמשמעותו "דברים חסויים".

קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים על תפקידה המדויק ועל עיסוקה של הקריפטיה. קיימת גישה הטוענת כי היא הייתה המשטרה החשאית שעסקה בעיקר בפיקוח על ההלוטים, העם המשועבד לספרטה. אם יש אמת בסברה זו, אזי ספרטה הייתה הפוליס היחיד שהייתה לה משטרה חשאית. גרסה אחרת מתארת אותה כגוף מעין צבאי.

לספרטנים צעירים, אשר נראו מבטיחים ובעלי פוטנציאל הנהגה והשתתפות באגוגה, ניתנה האפשרות להעמיד את כישוריהם למבחן באמצעות חברות בקריפטיה.

פרשנות אחת גורסת כי בין תפקידי הקריפטיה הייתה חיסול הלוטים שנמצאו חזקים או כריזמטיים במיוחד על מנת למנוע ניסיונות המרדה והפיכה צבאית. (ההלוטים היוו בערך 85% מכלל האוכלוסייה בספרטה, ולכן היוו תמיד סכנה לביטחונה והיו יכולים להשתלט עליה אם רק היו מאורגנים תחת מנהיג אחד). לפי פלוטארכוס (חיי ליקורגוס, 28, 3-7) נהגו אפורי ספרטה (εφορος) להכריז מדי סתיו מלחמה על האוכלוסייה ההלוטית כך שכל אזרח ספרטני יכול היה לרצוח הלוט ללא חשש מעונש או נקמת דם. אנשי הקריפטיה נשלחו בתקופה זו, חמושים בפגיון בלבד, לאזור הכפרי והורו לרצוח כל הלוט בו נתקלו ולבזוז את כל המזון לו יזדקקו. מנהג זה אפשר רצח של הלוטים מסוכנים, כמו גם להוות טקסי התבגרות עבור אנשי הקריפטיה הצעירים אשר יהרגו את הריגתם הראשונה. הדיכוי הברוטלי של ההלוטים אפשר לספרטנים לשלוט באוכלוסייה החקלאית ולהקדיש עצמם לאימונים צבאיים.

לעומת זאת, אפלטון (החוקים, 633) מתאר אותה כסוג של אימון הישרדות קשה, שבו המשתתפים נדרשו לדאוג בעצמם למזונם, ללכת יחפים, לישון על רצפה חשופה ולעבור מבחני סיבולת אחרים מסוג זה, על מנת לפתח קשיחות. הקריפטיה מוזכרת לצד ההתעמלות, הסיסטיה והגימנופדיה כאחד ממנהגי ספרטה.

רצח

רצח הוא מעשה של המתת אדם בידי הזולת בכוונה תחילה, המוגדר בחוק כל המדינות ובחוק הבינלאומי כפשע[דרוש מקור]. בכל התרבויות והדתות הדבר נחשב למעשה פשע חמור ביותר, אך חברות נבדלות זו מזו בהגדרה אילו מעשי קטל נחשבים לרצח ממש, ואילו מקרים יוצאים מהכלל. ככלל שיעור ההחרגות (כלומר מקרי הרג אדם מכוון שאינו נחשב לרצח) נמצא בסימן ירידה מתמשכת, אך קיימים יוצאי דופן רבים.

במרבית המדינות נחשב הרצח לעבירה פלילית שעונשה מאסר עולם ובאחרות (כגון ארצות ערב, סין, מדינות שונות באסיה וחלק ממדינות ארצות הברית) הדין קובע עונש מוות למורשעים ברצח והם מוצאים להורג.

רצח על חילול כבוד המשפחה

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה (בערבית: جرائم الشرف أو القتل بدعوى الشرف) הוא רצח של אדם על ידי בני משפחתו, וזאת עקב האמונה של מבצעי הרצח כי הקורבן פגע בכבודה של משפחתם. רצח מסוג זה נפוץ בעיקר בחברות מוסלמיות במזרח התיכון, אולם קיימים מקרי רצח על רקע זה גם במקומות אחרים בעולם. רוב הקורבנות של רצח על רקע חילול כבוד המשפחה הן נשים ורוב המבצעים הם גברים. לפי הגדרות מסוימות גם גברים המנהלים יחסים הומוסקסואלים עלולים להיות קורבנות. בנוסף נרצחים גם תינוקות שעצם הולדתם מזכיר כי חולל כבוד המשפחה, בין אם אלו ילדים שנולדו לנשים לא נשואות או שנולדו כתוצאה ממערכת יחסים מחוץ לנישואים.[דרוש מקור]

שמגלה

שמגלה (געז: ሽማግሌ; ברבים, אמהרית: שמגלווץ', געז ותגרית: שמגלתת) הוא מונח חבשי שמשמעותו "מבוגר", "בכיר" ו-"זקן". באופן היסטורי ומסורתי החברה החבשית היא חברה גרונטוקרטית שבה לשמגלה חשיבות תרבותית וסוציו-פוליטית עליונה.

השמגלה הוא לא בהכרח בגיל מתקדם אלא אדם המשמש בתור מגשר, יועץ, היסטוריון והבקיא בגנאלוגיה, תרבות, חוק ודת. השמגלה משמש גם בתור מתווך בין הממשלה לבין האדם הפשוט וכן בין אדם לחברו. השמגלה גם מציל חיים במקרה של נקמת דם שבו הוא קובע את גובה הכופר. גובה ("מועצת הזקנים") של חברה מקומית מורכבת מאנשים אלו. מתוך השמגלה נבחרים הדנה (הדיינים המסורתיים). החלטותיו של השמגלה והמועצה מקובלות על החברה עצמה ומקבלות גם על הרשויות האזרחיות והמשפטיות של המדינה.

בקרב ביתא ישראל במקומות בהם לא היו מנהיגי דת השמגלה היה זה שלקח על עצמו תפקידים דתיים אשר שייכים לתחום החברתי דוגמת נישואים. יעל כהנא אשר ביקרה באתיופיה בשנות ה-70 של המאה ה-20 מספרת על מוסד השמגלה אצל ביתא ישראל:

בקרב התגרה והבילינים באריתריאה לשמגלה תפקיד פוליטי מובהק. בחברות אלו השמגלה מחזיק בתואר שום ("שליט") ומהווה מעמד אצולתי. בתקופת השלטון האתיופי על אריתריאה שמגלה רבים ישבו בבית הנבחרים בעידוד הממשל ובכדי לייצג את כלל קבוצות התגרה.

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הוריםגונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.