נקבה

נקבה היא הזוויג המייצר את תאי הביצה, שהם תאי הרבייה הגדולים ביותר בעולם החי. בקרב המין האנושי קרויה הנקבה הבוגרת אישה. אך בהשאלה מכנה התורה גם את נקבת בעלי החיים בשם 'אשה'[1].

הנקבה והזכר מאותו מין ביולוגי יוצרים יחדיו את מנגנון הרבייה הזוויגית (בניגוד לרבייה אל-זוויגית). במינים רבים קיימים הבדלים חיצוניים בולטים בין הזכר והנקבה מאותו המין. תופעה זו נקראת דו צורתיות זוויגית. אך קיימים מינים רבים שבהם הבדלים חיצוניים בין זכר לנקבה אינם בולטים.

African lion, Panthera leo at Kgalagadi Transfrontier Park, Northern Cape, South Africa (34637889671)
לביאה מניקה את גורה. נקבות היונקים מייצרות חלב עבור גוריהן באמצעות בלוטות חלב.

משמעות השם

כפי שמקובל לחשוב, בעברית השם נקבה נגזר מהמילה "נקב" - שם המכוון למבנה הנרתיק אצל היונקים.

הזוויג המקבל את הזרע ויולד את הוולדות נקרא "נקבה", והזוויג האחר נקרא "זכר". כיום ההבחנה היא בין בעל הביצית (התא הגדול) לבעל הזרע (התא הקטן). על פי זה כיום, המושגים "זכר" ו"נקבה" משמשים גם לתיאור רבייה זוויגית בעולם הצומח[2][3]

Female
סמלה של ונוס המשמשת לסימול נקבה

סמלים ופולקלור

בביולוגיה מקובל לסמן נקבה באמצעות סמלה של ונוס (מעגל שממנו יוצאת צורת צלב). סימון זה שאול מהסימון לכוכב נוגה באסטרולוגיה ובאסטרונומיה. במיתולוגיה הרומית היה נהוג לקשר את נוגה לאלת האהבה והיופי ונוס, ולפיכך רואים בו סמל לתכונות נשיות[4].

הערות שוליים

  1. ^ דוגמה:בראשית פרק ז
  2. ^ שימוש זה לא היה קיים בעבר. וחז"ל כשהשתמשו לכנות צמח נקבה או זכר בתחום הרכבת אילנות כונתם לדמיון חיצוני בלבד ובהשאלה מקובל להשתמש בשמות אלו גם לתיאור חפצים בעלי קיבולת, למשל בתחום החשמל והשרברבות
  3. ^ וכן נמצא שימוש כזה בחז"ל סוכה דף ה 'סיככה בחצים זכרים'
  4. ^ דוגמת שם הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה".
1 (מספר)

1 (במילים בלשון זכר: אחד; בלשון נקבה: אחת) הוא המספר הטבעי הראשון, הקודם לפני 2 והבא אחרי המספר השלם 0.

1 הוא גם ספרה המשמשת בכתיבת מספרים לפי בסיס עשרוני (ולפי כל בסיס גדול מ-1, כגון בסיס בינארי, בסיס אוקטלי ובסיס הקסדצימלי).

42 (מספר)

42 (במילים בלשון זכר: ארבעים ושניים; בלשון נקבה: ארבעים ושתיים) הוא המספר הטבעי הבא אחרי 41 והבא לפני 43.

דבורים

הדבורים (שם מדעי: Apiformes או Anthophila) הן קבוצה מונופילטית של חרקים מעופפים, השייכת לעל-המשפחה Apoidea שבסדרת הדבוראים. הדבורים התפתחו מקרובותיהן הצרעות; בניגוד לאבותיהן הקדמוניים שצדו טרף עבור זחליהם, הדבורים ניזונות מצוף ואבקת פרחים בלבד בכל שלבי חייהן. התלות של הדבורים במשאבי מזון אלו, שמקורם בעיקר בפרחים, יוצרת מערכת מורכבת של יחסי גומלין בין דבורים לצמחים. הדבורים נחשבות לווקטור הגדול, המפותח והחשוב ביותר של האבקה ביוטית; למינים רבים של דבורים יש ערך רב עבור החקלאות, הנאמד לעיתים בסכומי עתק.

קיימים כ-20,000 מינים של דבורים, והן נפוצות בכל היבשות למעט אנטארקטיקה. בישראל קיימים למעלה מאלף מינים של דבורים, שחלק גדול מהם ככל הנראה עדיין לא תואר למדע. רוב המינים הם של דבורים יחידאיות; בין המינים החברתיים בולטים דבורת הדבש ובומבוס האדמה.

דרך

דֶרֶךְ היא רצועת ארץ, מיושרת או מוכשרת באופן אחר כדי לאפשר תחבורה או התניידות, אשר מחברת בין שני מקומות או יותר. המונח מתייחס גם לשביל שעצם התנועה בו מונעת גידול צמחייה.

הדרך הקדומה ביותר שנתגלתה היא ה-Sweet Track אשר באנגליה, המתוארכת ל-3800 לפסה"נ. בזמנים קדומים התחבורה באמצעות נהרות הייתה קלה לאין שיעור לעומת התנועה בדרכים[דרוש מקור], במיוחד בהתחשב בעלות הקמת הדרכים והבדלי הקיבולת בין כירכרות לדוברות וסירות.

המילה 'דרך' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

זוויג

זוויג (בלועזית: Sex) הוא מונח במדעי החיים המתאר את סיווגו של אורגניזם (למשל בעל חיים או צמח), כנקבי או זכרי ובאורגנזימים שונים, בעל מאפיינים זכריים ונקביים כאחד. נקבה היא יצור חי, שמייצר תאי ביצית וזכר הוא יצור חי, שבבגרותו מייצר תאי זרע (אלא אם כן, פתולוגיה מפריעה לו בזה).

אצל אורגניזמים רבים, זיווג הייצור נקבע בעזרת כרומוזומי מין. אצל יונקים, למשל, לזכר יש כרומוזום Y אחד ו-X אחד ואילו אצל הנקבות, שני כרומוזומי X. אצל עופות, ואצל חלק מהזבובים, קיימים כרומוזומי מין אחרים. באורגנזימים מסוימים ההבדלים בין זכר לנקבה מתבטאים לא רק בזוג כרומוזמים ספציפי, אצל דבורת הדבש, לדוגמה, הנקבה דיפלואידית, ויש לה שני עותקים מכל כרומוזום ואילו הזכר הפלואידי, ולו רק עותק אחד מכל כרומוזום.

יש גם יצורים, שזיווגם לא נקבע באמצעות הגנום, אלא כתוצאה מהסביבה ההתפתחותית: בקרב רוב הזוחלים, כולל צבים ותנינים, יש קביעת מין תלוית טמפרטורה, והטמפרטורה בה מצויות הביצים קובעת את ההתפתחות לזכר או לנקבה. אורגניזמים רבים הם הרמאפרודיטים, והם בעת ובעונה אחת זכר וגם נקבה, וכל פרט בוגר ובריא בהם מייצר גם תאי זרע וגם תאי ביצית . בין האורגנזימים ההרמאפרודיטיים, יש גם יצורים דיכוגמיים, שהתכונות הזכריות והנקביות שלהם מתבטאות בזמנים שונים בתקופת חייהם, ולא בעת ובעונה אחת. עם האורגניזמים הדיכוגמיים, נמנים צמחים רבים, ומספר מיני דגים (כמו השושנונים) וחלזונות.

אצל רבים מהיצורים המקיימים רבייה מינית, קיימים בין שני הזוויגים הבדלים נוספים מלבד היותו של אחד מהם מיצר תאי זרע והשני תאי ביצית. הבדלים אלו הם לרוב גם הבדלים אנטומיים וגם הבדלים באורח החיים. למשל, לבד מההבדלים האנטומיים באברי הרבייה הזכר חזק מהנקבה, לא נכנס להריון, לא מניק ובאורגניזמים רבים גם אינו מטפל כלל בצאצאים, בניגוד לנקבה.

לא לכל היצורים החיים יש חלוקה לזיווגים, וישנם יצורים, שמתרבים רק ברבייה אל-זיווגית.

חיזור

בביולוגיה, חיזור הוא ניסיון של בעל חיים מזוויג אחד (בדרך כלל הזכר) למשוך פרט מאותו מין ביולוגי מהזוויג השונה (הנקבה) במטרה להצליח להזדווג ולהעמיד צאצאים.

במהלך טקס החיזור מנסה הזכר להרשים ככל יכולתו את הנקבה ולהוכיח לה שהוא הבריא והמוצלח מבין כל הזכרים האחרים, כדי שלנקבה יהיה כדאי להזוודג עמו ולהעמיד דווקא עמו צאצאים. לצורך כך, בעלי חיים ממינים שונים משתמשים בטכניקות חיזור השונות במהותן ובמידת מורכבותן. חלק גדול מתצוגות החיזור מתבסס על אמצעים חזותיים כגון ריקוד שמבצע הזכר מסביב לנקבה כדי להרשים אותה, חשיפת כנפיו הצבעוניות של הזכר או מופע תעופה משותף (במקרה של עופות וחרקים).

פעולת החיזור היא מורכבת, ושלביה משתנים מאוד בין המינים השונים. חוקרים ניסו למצוא את הסיבה האפשרית לכך, והציעו כי היא טמונה בקשיים שחווים הזכר והנקבה על מנת להגיע להזדווגות מוצלחת. הקושי הראשון של בעלי החיים הוא למצוא בן-זוג אפשרי. לאחר שהם מוצאים אותו, עליהם לוודא כי הם מתאימים להזדווגות. ההתאמה נעשית בשני מישורים. האחד, עליהם להיות מזוויגים שונים (זכר מול נקבה, נקבה מול זכר). השני, על שני הפרטים להיות מאותו המין. לאחר שהם מתאימים, על אחד מהם (בדרך כלל הזכר) למשוך את השני ולגרום לו להסכים להזדווג עמו. בנוסף, חייב להיות תיאום זמנים מושלם בין השניים, כך ששניהם יהיו מוכנים להזדווג ולהתרבות.

יש מינים שמשיגים את כל אלה בקלות. אם הסביבה נוחה אך מעט מינים חיים בה, לא נדרש הרבה יותר מאות כימי (אצל חרקים ובעלי חיים רבים אחרים - פרומון) שמסמן כי הפרט מוכן להזדווגות. עם זאת, ככל שמתקדמים בסולם האבולוציה פעולת החיזור נעשית מורכבת ומשוכללת יותר. הקושי הראשון הוא מציאת בן-זוג אפשרי. לבעלי חיים שחיים בקבוצות גדולות ומלוכדות אין זו בעיה גדולה, אולם למינים של בעלי חיים יחידאים (החיים לבדם רוב חייהם) או כאלה הנוהגים לנדוד מציאת בן-הזוג קשה יותר. אף על פי שבעלי חיים כאלו נוטים להתאסף באופן טבעי באזורים מסוימים (כגון מקווי מים או אזורים בהם מזון רב) עדיין קיים צורך לאתר את בן-הזוג המתאים.

ישנם מיני עופות שיוצרים ביניהם קשרים מונוגמיים ויכולים לחזור לנקודת קינון מסוימת אחרי מסע נדידה של מאות קילומטרים. אף שמינים אלה אינם צריכים מדי שנה ושנה, בעונת ההזדווגות, למצוא בן זוג חדש, עליהם להודיע על מיקומם ועל כוונתם להזדווג. האותות הללו מגיעים בשלוש צורות עיקריים: ריחות, קולות או מראות. החרקים, למשל משתמשים בחלקם בריחות. רגישותם של מספר מיני חרקים לריחות מסוימים גבוהה מאוד. לדוגמה, נקבת פרפר טוואי המשי מסוגלת לשחרר לאוויר פרומון – אות כימי – שהזכרים מסוגלים להרגיש בו ממרחק של 11 קילומטרים.

קל יותר להבין את אותות החיזור של העופות, המורכבים בעיקר מקול. אצל מיני עופות מסוימים, הזכרים שבים מהנדידה לפני הנקבות, מגדירים טריטוריה ומתחילים לשיר כדי להפגין את חוזקם ולהרשים את הנקבות. האוזן האנושית רגישה מספיק כדי לקלוט את תבניות הקול השונות.

הציפורים אינן הזמרות היחידות. גם חרקים, דו-חיים ויונקים משתמשים בקול לשם חיזור. יש גם כמה סוגים של דגים המשמיעים קולות לשם חיזור. יצור שמייצר קולות יותר דומיננטיים הוא הלווייתן גדול-הסנפיר. מין זה מפיק במטרה למשוך את הנקבות קולות מהמורכבים והארוכים בעולם החי, הנודעים כ"שירת הלווייתן". שיר יחיד יכול להימשך בין שש דקות לחצי שעה, וכאשר מסתיים שיר, מתחיל אחד אחר. הלווייתנאים שרים למשך הרבה זמן מפני שאיכות השמע באוקיינוס משתנה. בזמן פחות טוב השיר נשמע ממרחק של קילומטרים ספורים, אך בזמן שיא הוא יכול להישמע למרחק של מאות קילומטרים. באזורים של ראות מוגבלת, השירים מספקים ללווייתנאים מערכת תקשורת יעילה ביותר.

לעומת כל זה, המצגים החזותיים מוגבלים מאד. הם נקלטים אך ורק מטווח קצר מאד, אבל למרות זאת הם נפוצים מאוד אצל מינים לא מעטים אצלם חוש הראייה דומיננטי. בעלי חיים רבים מצמיחים נוצות ססגוניות או ייפוי כלשהו אחר, ומתמקמים כך שיראו אותם. כל הפעולות האלו מסכנות את מבצעיהן: טורפים יכולים להריח, לשמוע או לראות מצגי חיזור ולצוד את בעלי החיים המבצעים אותו. כך למשל, ישנם מיני עטלפים המתבייתים על קרקורי החיזור של חסרי זנב (צפרדעים וקרפדות) ובכך משביעים את רעבונם. מסיבה זאת, על המין לאזן בין מידת ססגונותו לבין הרצון להסוות את עצמו.

כאשר יש מינים ביולוגים רבים ושונים באותה סביבה, המינים מסמנים את עצמם לעיתים במאפיין חיצוני או התנהגותי כלשהו כדי להבדילם מהמינים האחרים. ככל שמספר המינים באזור גדול יותר, כך האמצעים הללו מורכבים יותר. כך אפשר להסביר את עושר הצבעים על גופם של הדגים, שחיים בשוניות גדושות במינים שונים.

בנוסף, קיים הצורך להבדיל בין זכר ונקבה ובין בוגרים וצעירים. הבדלים אלו יכולים להיות משודרים בריחות, קולות או תנועות, אם כי לרוב הם מתבטאים במראה חיצוני שונה. לפעמים ההבדלים קטנים, כמו אצל התוכון, שם הזיהוי בין זכר ונקבה מתבצע על ידי בדיקת הצבע של נקודה מסוימת מעל המקור, הנקראת דונגית. דונגית בצבעי כחול עז מאפיינת זכרים, לעומת דונגית בצבע חום עמום המאפיין נקבות. מחקרים מראים שזו דרך הזיהוי היחידה על ידי ניסוי שבו צבעו את הדונגית של זכר בחום. שאר הזכרים התייחסו אליו כאל נקבה.

שאלה שעוררה ויכוחים רבים היא למה הזכר הוא לרב ססגוני ומהודר ומבצע את עיקר החיזור, ואילו והנקבה לא. ברוב הפעמים התשובה לכך טמונה בעובדה שעל הנקבה מוטלת אחריות גדולה יותר - היא המבטיחה את המשכיותו של המין, ולכן לה יש חשיבות רבה יותר ואין היא יכולה לעטות צבעים עזים, מכיוון שעליה לא למשוך טורפים לצאצאיה.

שאלה נוספת הקיימת היא מדוע על הזכרים לעטות צבעים חזקים כל כך או התנהגויות בולטות מאוד. התשובה לשאלה זו טמונה בכך שעל הנקבה לבחור זכר בריא. אחד הסימנים המובהקים לבריאות אצל בעלי חיים הוא צבעים עזים והתנהגות המצביעה על בריאות. דוגמה לזכר בעל חיים שלו צבעים חזקים מאוד ומראה חיצוני ססגוני ומושך שמטרתו להבטיח את משיכת הנקבה בעת החיזור הוא הטווס. בטבע, הטווסים הזכרים מחזרים אחרי הנקבות בקבוצות, והיא מזדווגת עם הזכר המושך אותה ביותר. לכן באופן טבעי לזכר עם זנב ססגוני ובורק יותר סיכויים רבים יותר להעביר את זרעו הלאה יצליח, וגם צאצאיו ירשו ממנו תכונות אלו. בעלי החיים העיקריים המשתמשים בחיזור חזותי הם עופות, דגים וזוחלים.

אצל מינים מסוימים, בחיזור שלבים רבים, החל מהרשמת הנקבה ובחירת בן הזוג ועד מצג משותף של הנקבה והזכר שנבחרו; אצל מינים מסוימים חלק משלבי החיזור מתבצעים על ידי הזכר והנקבה כאחד ואצל אחרים אחד הזוויגים מבצע שלבים מסוימים.

כנף

הכנפיים הן הגפיים הקדמיות של העופות (וכן בעטלפים ובקבוצת הזוחלים הקדומים פטרוזאוריה), ואיברים אנלוגיים בחרקים, המאפשרים לרובם לעוף. במשך השנים התרחבה משמעות המושג וכיום הוא משמש גם לתיאור התקנים מלאכותיים מעשה ידי אדם (ראו כנף (תעופה)).

בין כנפי העופות והחרקים קיים שוני רב מבחינת מבנה, תפקוד והתפתחות אבולוציונית.

על אף שנוצות מכסות כמעט את כל גופם של העופות, הרי שמטרתן העיקרית היא הרכבת הכנפיים. המבנה המיוחד של הנוצות מאפשר ליצור משטח נרחב (דבר המגביר את כוח העילוי) שמשקלו מועט. כנפי העופות התפתחו במשך מאות אלפי שנים מרגליהם הקדמיות של הזוחלים, אבותיהם הקדמונים של העופות.

עופות מסוימים, כגון דרור הבית, נדרשים להניע את כנפיהם במהירות כדי לעוף, ואילו עופות אחרים, כגון נשר, מסוגלים לדאות במשך דקות ארוכות ללא הזזת הכנפיים, בנצלם את זרמי האוויר. עופות מסוימים אינם מסוגלים לעוף על אף שברשותם כנפיים; הידועים ביותר הם הפינגווין והיען. כנפיו של הראשון משמשות לשחייה.

כנפיהם של חרקים רבים נעות במהירות עצומה. הדבר מתאפשר הודות שרירים המיוחדים המפעילים כנפיים אלו, אשר אינם זקוקים לגירוי עצבי כדי לנוע; תנועתם היא מעין רפלקס. חוקרי אבולוציה משערים כי התפתחותן של כנפיים בחרקים היא אחד הגורמים העיקריים להצלחה המסחררת של קבוצת בעלי חיים זו (מספר מיני החרקים עולה בהרבה על מספר מיניהם של כל שאר בעלי החיים יחדיו).

כנפיהם של עופות ושל חרקים מעוטרים לעיתים קרובות בדוגמאות צבעוניות עזות; פרפרים ידועים בכך במיוחד. הדבר משמש לרוב לפיתוי ומשיכת בני המין השני למטרת רביה, ולעיתים להגנה; ציפורים רבות פורשות את כנפיהן בעלות הצבעים העזים בפתאומיות בשעת סכנה ומרתיעות בדרך זו בעלי חיים המאיימים עליהן.

המילה 'כנף' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

לטינית

לטינית (Lingua latīna, תעתיק: "לִינְגְּוַּה לַטִינַה"), או בשמה האחר רומית, היא שפה אחת מתוך קבוצת השפות האיטליות של משפחת השפות ההודו-אירופאיות. בתחילה נודעה הלטינית כשפת האזור במרכז חצי האי האיטלקי, האזור בו נמצאת העיר רומא, המכונה לטיום (כיום, מחוז לאציו באיטליה), אך מאוחר יותר כשהפכה לשפתה הרשמית של האימפריה הרומית, הופצה הלטינית באמצעות כיבושי הקיסרות לכל רחבי האימפריה. הלטינית אינה שפה מדוברת, אם כי נעשים ניסיונות להחיות אותה.

מהלטינית המדוברת המכונה וולגרית ("עממית"), שהפיצו המתיישבים והחיילים הרומאים בשטחי האימפריה, התפתחו כל השפות הרומאניות המודרניות, בהן רומנית, איטלקית, ספרדית, פורטוגזית וצרפתית. כיום לטינית היא השפה הרשמית בקריית הוותיקן והשפה הרשמית של הכנסייה הקתולית בכלל. גם כשחדלה להיות שפה מדוברת, הוסיפה לשמש בכתיבת ספרות משפטית, מדעית ודתית, ולצורכי תקשורת בין מדינות שונות באירופה, ולמעשה הייתה הלטינית ללינגואה פרנקה בקרב החוגים המשכילים באירופה של ימי הביניים.

השפעת הלטינית עדיין ניכרת בתחום הרפואה, האסטרונומיה ובתחומי מדע אחרים. כמו כן, מילים לטיניות חדרו לאוצר המילים של שפות רבות, והקבלות רבות בינה לבין האנגלית, בעיקר מונחים מדעיים וטכנולוגיים. בחלק מארצות אירופה השפה הלטינית עדיין נלמדת בבתי הספר, אם כי נוהג זה הולך ונעלם. באוניברסיטאות ברחבי העולם (בהן בישראל) מקובל להקדיש ללימודי לטינית ויוונית עתיקה חוג מיוחד במסגרת מדעי הרוח, המכונה לימודים קלאסיים.

לשון (איבר)

הלשון היא איבר שרירי המצוי בפיותיהם של בעלי חיים רבים. הלשון היא השריר היחיד בגוף האדם שמחובר רק בקצה אחד שלו.

תפקידי הלשון:

הלשון היא איבר הטעם העיקרי. פקעיות טעם מכסות את רוב שטחה של הלשון, קולטות מולקולות מסוימות מהמזון ושולחות מידע למוח, המפרש אותו כ"טעם". אצל האדם קיימות בלשון כ-10,000 פקעיות; מספר זה משתנה ממין למין. פקעיות הטעם קולטות נוזלים בלבד; הרוק עוזר להמיס מזונות מוצקים ולפרק תרכובות שונות הנמצאות במזון. פקעיות הטעם אינן קובעות לבדן את חווית האכילה; לשאר החושים, ובעיקר לחוש הריח, תפקיד חשוב בעיצוב החוויה.

הלשון משמשת בולם נוסף לאזור הפה בעת חבטה או טראומה (במקרים רבים מונעת שבירה של השיניים בעת קרב לדוגמה).

הלשון משמשת למניפולציה והנעה של מזון בפה.

בבני אדם משמשת הלשון ליצירת חלק גדול מהצלילים המופקים בדיבור. את העיצורים ל', ט' ו-נ', למשל, לא ניתן לבטא ללא הלשון. לאור תפקידה החשוב בדיבור משמש המושג לשון בהשאלה לציון שפת דיבור, וכן - לציון שפת אם, בתרגום האנגלי של המונח (mother tongue). גם במספר קטן של בעלי חיים, כגון תוכים, משמשת הלשון לדיבור; לשונם הבשרנית והעבה של חלק מהתוכים היא אחד הגורמים העיקריים המאפשרים להם להגות מילים.

בבני אדם משמשת הלשון לעיתים בהתנשקות וביחסי מין.

בבעלי חיים מסוימים, כגון כלב, משמשת הלשון להורדת חום הגוף באמצעות אידוי מים ממנה, בדומה לפעולת ההזעה. פעולה זו נקראת הלחתה.

בבעלי חיים מסוימים, כגון צפרדעים, משמשת הלשון לציד בעלי חיים אחרים. לשון הצפרדע מכוסה חומר דביק ולחרקים שונים הנלכדים בה אין סיכוי רב להשתחרר.

בבעלי חיים מסוימים, כגון חתול, משמשת הלשון לניקוי הגוף. חתולים נרתעים ממים ולא מקובל לרחצם; החתולים שומרים על ניקיון גופם בעצמם בעזרת הלשון שמלאה בזיזים זעירים המנקים מהפרווה את השומן המגן עליה שבו מצטברים אבק ולכלוכים שונים.המילה 'לשון' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה, אך כיום המין הנהוג הוא נקבה.

מטבע

מטבע, במשמעותו המקורית, הוא גוש מתכת בעל צורת עיגול או צורה דומה, שעליו הטבעה כלשהי (ומכאן נגזר שמו), ואשר מטרתו לשמש אמצעי תשלום, המקל על פעולות הקנייה, המכירה והתשלום עבור סחורות, עבודה או שירותים.

בהשאלה, המושג מטבע משמש גם כינוי כללי לכל הכספים הרשמיים במדינות העולם, הכוללים שטרות כסף ומטבעות המוגדרים כהילך חוקי של כל מדינה. בישראל המטבע החוקי הנוכחי נקרא שקל חדש, והוא כולל את שטרות הנייר והמטבעות.

המילה 'מטבע' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

מין דקדוקי

מין דקדוקי הוא מונח בבלשנות המתייחס לחלוקה של שמות עצם למספר קבוצות בשפה נתונה. בעברית, לדוגמה, כל שמות העצם נחלקים לזכר ולנקבה.

בעברית המקראית ישנם שמות עצם המשתייכים לשני המינים, כלומר הם מופיעים הן עם התאם של זכר והן של נקבה (מסומנים במילונים: זו"נ - זכר ונקבה). (כדוגמת "מחנה", "רוח", "דרך", "שמש").

גם בתקופות מאוחרות יותר ישנם שמות עצם המשתייכים לשני המינים (כדוגמת סכין, שמש). קיימות מילים ששינו את מינן הדקדוקי בתקופות שונות, כגון המילה "שדה" שבמקרא ובעברית מודרנית מינה הוא זכר ("שדה קצור"), ואילו בלשון חז"ל התייחסו אליה גם כנקבה ("שדה מלאה עשבים" - משנה, מעילה ג ו), כנראה בהשפעת ארמית.

השיוך של שם עצם לקבוצה מסוימת עשוי להיות שרירותי, או עשוי להתבסס על תכונה סמנטית של שם העצם, כגון מינו הביולוגי. המין הדקדוקי בא על פי רוב לידי ביטוי באמצעות התאם של שם העצם עם מילים אחרות במשפט כגון כינויים, תארים או פעלים. הוא עשוי גם להתבטא בצורתה המורפולוגית של המלה (כדוגמת סיומת -ה לנקבה בעברית).

בלעז משמש המונח gender לציון מין דקדוקי. מונח זה מתורגם לעברית כ"מגדר" בתחום מדעי החברה, אך יש לשים שהמלה "מגדר" אינה משמשת בעברית לציון מין דקדוקי. יתר על כן, שאלת קיומו של מין דקדוקי בשפה נתונה נפרדת משאלת התייחסותה למגדר.

קיימות שפות (למשל הולנדית או דנית) בהן שני המינים הדקדוקיים הם "נייטרלי" (או "סתמי") או "כללי" (או "רגיל"), כשהאחרון כולל גם זכר וגם נקבה ללא הבחנה דקדוקית־מורפולוגית ביניהם. אף על פי שבהולנדית ההבחנה בין זכר לנקבה עודנה קיימת רשמית (בספרי דקדוק ובמילונים הולנדיים), מרבית דוברי השפה לא יודעים להבחין במינן של מילים המסווגות כבעלות מין רגיל, פרט לדוברי דיאלקט מאזורים בדרום הולנד.

נרתיק

הנַרְתִּיק (בלטינית: וָגִינָה - "Vagina"; ידוע גם בשם לדן) הוא חלק ממערכת הרבייה הנקבית - איבר שרירי דמוי-צינור המחבר את צוואר הרחם אל הפות אצל יונקים ממין נקבה, או אל פתח הביב (Cloaca) אצל זוחלים וציפורים. אצל חרקים ממין נקבה, בדומה לחסרי חוליות אחרים, הנרתיק מהווה קצהו הסופי של צינור הביציות (Oviduct).

סכין

סכין הוא כלי עבודה המשמש לחיתוך. סכינים מורכבים לרוב מלהב מושחז באורך של עד 30 ס"מ, המחובר לידית אחיזה. סכינים שימשו ככלי עבודה או ככלי נשק מאז תקופת האבן. כן משמש הסכין ככלי אכילה, לחיתוך המזון שבצלחת ולמריחה.

המילה סכין בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

הסכינים הראשונים היו עשויים מצור או מסוג אבן קשה אחר שעוצב לצורה מחודדת, לעיתים גם עם ידית אחיזה. עם התפתחות המטלורגיה יוצרו סכינים מארד, מברזל ומפלדה. בעוד שחומרי הגלם השתנו במרוצת השנים, העיצוב הבסיסי של הסכין נותר בעינו. לאורך ההיסטוריה האנושית, סכינים הופקו במספר דרכים בחברות שונות, החל מהאבנים הסדוקות על ידי האדם הקדמון, אז עברו לסכינים העשויים מפיסות מטאוריטים עשירות מברזל, עד הסכינים המיוצרים בימינו על ידי התעשייה המודרנית.

במקור שימשה המילה "סכין" לציון כלי נשק, אך מאז ימי הביניים השימוש הנפוץ יותר במילה הוא לצורך ציון כלי אכילה עיקרי במערב (יחד עם המזלג והכף).

בישראל, על פי סעיף 185 לחוק העונשין הסוחר, מייצר או מייבא סכין שלא נועדה לשמש במקצוע, במלאכה, בעסק, לצורכי בית או למטרה כשרה אחרת, דינו – מאסר שבע שנים. כן ישנו איסור למכור סכין (מלבד סכין ביתית) לקטין. המחזיק סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, ניתן לגזור עליו מאסר עד חמש שנים. אולר אינו סכין לעניין זה מלבד במוסדות חינוך ומקומות נוספים.

ספרדית

ספרדית (בספרדית: Español אספנְיול) או קסטילית (Castellano), היא שפה איברו-רומאנית מתוך קבוצת השפות הרומאניות במשפחת השפות ההודו־אירופיות וקרובה במיוחד לפורטוגזית וגליסית.

הספרדית היא השפה הרומאנית המדוברת ביותר. עם כ-570 מיליון איש דובריה ברחבי העולם, ספרדית היא שפת הדיבור השלישית בתפוצתה בעולם (מבחינת מספר הדוברים הכולל, כשפת אם וכשפה זרה), לאחר מנדרינית ואנגלית. ספרדית משמשת כשפת אם בפי כ-470 מיליון דוברים ובפי השאר כשפה זרה. כשפת אם היא השנייה המדוברת ביותר בעולם. ספרדית מדוברת בפי 40 מיליון איש בספרד ומלבדה היא מדוברת בלמעלה מ-20 מדינות, רובן בדרום אמריקה ובמרכזה. היא גם אחת השפות הרשמיות של האומות המאוחדות.

המסמכים המוקדמים ביותר בהם הספרדית הופיעה בכתב מתוארכים למאה ה־11 לספירה. אוצר המילים הספרדי מכיל בעיקר אוצר מילים לטיני אך גם אוצר מילים ערבי רב. הספרדית התפתחה מהלטינית הוולגארית שדוברה במושבות של האימפריה הרומית. בימי הביניים המוקדמים הושפעה מהערבית וגם מהבסקית. היא התפשטה בכל רחבי חצי האי האיברי בתקופת הרקונקיסטה ובכל רחבי אמריקה הלטינית בתקופת האימפריה הספרדית.

פולנית

פולנית היא שפה סלאבית מערבית במשפחת השפות ההודו־אירופיות הקרובה יחסית לצ'כית, סלובקית וסורבית. מדוברת בפי 38 מיליון איש בפולין המהווים 98% מהאוכלוסייה, מה שהופך את אוכלוסיית פולין לאחת ההומוגניות מבחינה לשונית באירופה. נכון ל-2016 מעל ל-43 מיליון דוברי פולנית ברחבי העולם.

בפולנית, כברוב השפות הסלאביות, קיימות שבע יחסות שמות עצם. שמות העצם הפולניים מתמיינים לפי שלושה מגדרים: זכר, נקבה וסתמי. זוהי השפה הסלאבית היחידה ששימרה את תנועותיה המאונפפות. הטעם נופל בדרך כלל על ההברה הלפני-האחרונה במילה.

אוצר המילים הפולני עשיר במילים זרות שמקורן בגרמנית, ובנוסף מכיל מילים מאיטלקית שנשאלו בתקופת הרנסאנס ומילים שנשאלו מצרפתית במאות ה-17 וה-18.

בלקסיקון הפולני מילים רבות המשותפות לה ולסלובקית, צ'כית, אוקראינית ובלארוסית.

השפה החלה להופיע לראשונה בכתב במאה ה-12.

פנים

הפנים הן החלק הקדמי של הראש. פני האדם משתרעות בין המצח לסנטר. הפנים כוללות עור, שיער, מצח, גבות, עיניים, אף, לחיים, אוזניים, פה, שפתיים, שיניים וסנטר. באמצעות הפנים מובעות הבעות הפנים. הפנים מהוות מרכיב חשוב בהופעת האדם ובזהותו.

המילה "פנים" נגזרת מן השורש פ-נ-י/ה משום שהן פונות קדימה. המין הדקדוקי של המילה "פנים" במובן זה הוא נקבה (רבים), ולכן יש לומר "פנים יפות" ולא "פנים יפים".

הפנים הן מאפיין המאפשר הבחנה בין אנשים וזיהויים, בדרך כלל ממבט ראשון (למעט הבחנה בין תאומים זהים). לדוגמה, תמונת פנים על רישיון הנהיגה מאפשרת לשוטר לאמת את זהות הנהג.

רוח

רוּחַ היא תנועה של חלקיקי אוויר רבים יחד בכיוון מסוים. עוצמת הרוח יכולה להשתנות מרוח מלטפת וכמעט בלתי מורגשת ועד לסופות הרסניות, המגיעות למהירות של כ-300 קמ"ש ויותר. הרוחות מהוות מרכיב חשוב במדעי מזג האוויר (מטאורולוגיה) ומשמשות כלי חשוב לחיזוי מזג האוויר.

רוחות מעצבות את פני הקרקע, הדיונות וההרים. הרוחות יוצרות גלים בים, מפיצות את אבקת הצמחים וזרעיהן, הן מסייעות לעופות לרחף ולנדוד ומהוות מרכיב מרכזי במערכת הקירור של האדם. הרוח משמשת להפקת אנרגיה. הרוח משיטה אוניות, ורוח הסחר נקראה כך משום שהשיטה אוניות מסחר מפורטוגל דרומה לכיוון אפריקה ומשם זרם הגולף נשא אותם לאמריקה.

הרוח נתפשת כאחד מאיתני הטבע. בעולם הדימויים של תרבות המערב הרוח מסמלת נושאים נשגבים כחופש או הרס. במיסטיקה הרוח נתפשת כביטוי לתקשורת עם עולם המתים ולנוכחות ישות אלוהית.

הרוח היא תופעה נפוצה ושגרתית המקובלת על רבים כמובנת מאליה. בתרבויות קדומות רבות נחשבה הרוח למעשה האל. אמפדוקלס (450 לפנה"ס) הגדיר את האוויר כאחד מארבעת היסודות. תפישת האוויר כיסוד או חומר המסוגל לנוע התוותה את הבסיס להבנת הרוח. האוויר המקיף אותנו הוא תערובת של גזים, לכן הרוח היא תנועה של גז. גילוי חוקי הגזים בסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 איפשר לבטא את הרוח כתופעה פיזיקאלית ולתאר את אופיה במשוואות מתמטיות.

המילה 'רוח' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה, אך בימינו נהוגה הצורה הנקבית.

רוסית

רוסית (ברוסית: Русский להאזנה (מידע • עזרה) רוסקי), שפתה הרשמית של מדינת רוסיה ושל ברית המועצות לשעבר, היא שפה סלאבית מזרחית המשתייכת לקבוצת השפות הסלאביות במשפחת השפות ההודו-אירופיות. רוסית היא השפה הסלאבית המדוברת ביותר והשפה המדוברת ביותר באירופה, עם 277 מיליון דוברים, מתוכם 144 מיליון (נכון לשנת 2002) דוברים שבפיהם היא שפת אם, המצויים בעיקר בשטחי רוסיה, במזרח ומרכז אירופה (כולל המדינות הבלטיות), בקווקז ובמרכז אסיה, וכמו כן גם במדינות שדוברי השפה היגרו אליהן, בעת ההתפרקות של ברית המועצות ב-25 בדצמבר 1991.

הרוסית דומה בדקדוקה לאוקראינית ולבלארוסית – שתיהן התפתחו מהשפה הסלאבית המזרחית של ימי הביניים. השפה התקנית מבוססת על הלהג המדובר במוסקבה, שהפכה במאה ה-15 למרכז התרבות הרוסית. במאה השמונה עשרה חדרו לרוסית מילים לועזיות רבות עקב ההיפתחות להשפעת המערב שהוביל פטר הגדול. ברוסית נכתבת ספרות ענפה בנושאים מגוונים; כמה מן הסופרים והמשוררים הגדולים בתולדות הספרות יצרו ברוסית.

שדה (חקלאות)

שדה הוא שטח קרקע המשמש לגידולים חקלאיים. נהוג להבחין בין שני סוגים עיקריים: שדה בעל, ושדה שלחין. מִקְשָה הוא שדה בו מגדלים דלועיים כמו אבטיחים, מלונים, קישואים או מלפפונים.

בתקופת הקיץ מבשילים יבולי השדה, בעיקר הדגנים.

תהליך ניתוק היבול מהאדמה מכונה קציר. את התבואה מאחסנים במהלך הקציר במבנה בשטח השדה או סמוך אליו הנקרא אסם. לאחר עונת הקציר, מובילים את היבול מהשדה לעיבוד נוסף או לשימוש מיידי, תהליך המכונה אסיף.

המילה 'שדה' בשפה העברית יכולה להתקיים הן בצורת זכר והן בצורת נקבה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.