נצרות אורתודוקסית

הנצרות האורתודוקסית, או הנצרות האורתודוקסית המזרחית, היא קהילה של כנסיות נוצריות אוטוקפאליות (עצמאיות) המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו בביזנטיון, בניגוד לנצרות הקתולית, אשר מתבססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. מקורה ועיקר תפוצתה של האורתודוקסיה בארצות המזרח התיכון ובמזרח אירופה, אך יש לה שלוחות בכל רחבי העולם. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום.

בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב יותר מן הנצרות הקתולית על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית לכך, שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים. הן רואות עצמן כנצרות הלגיטימית ביותר, והשם איננו אלא כינוי אחד שהתקבע עבורן; הן רואות עצמן כ"קתוליות" (כלליות) ממש כשם שהכנסייה המוכרת כקתולית מגדירה עצמה כ"אורתודוקסית". ראשי הכנסיות האורתודוקסיות (9 פטריארכים, 2 ארכיבישופים ו-3 מטרופוליטנים) כפופים לשלטון האזרחי במדינות בהן הם יושבים (סוג של קיסרופאפיזם). לעיתים מכונה האורתודוקסיה "נצרות יוונית" בשל המורשת היוונית החזקה שלה, אך אין להתבלבל עם הכנסיות דוברות-היוונית בתוכה.

St Basils Cathedral-500px
כנסיית וסילי הקדוש במוסקבה, אחת הקתדרלות החשובות של הכנסייה האורתודוקסית

היסטוריה

ראשית ימי הכנסייה

האמונה הנוצרית התפשטה במהירות בזכות פאולוס, פטרוס ויתר השליחים, וקהילות גדולות של נוצרים קמו באגן הים התיכון, ובמיוחד בערים המרכזיות רומא, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים (מאוחר יותר מחוזות כנסייתיים אלה, יחד עם קונסטנטינופוליס, יצרו את הפנטארכיה). עד מהרה, על אף התנגדות קיסרי האימפריה הרומית, הדת החדשה התבססה, התפתחה ויצרה לעצמה מערכות מנהליות מקומיות.

קרנה של הנצרות החלה לעלות בשנת 313, עת פרסם הקיסר קונסטנטינוס את צו מילאנו, אשר קבע כי רדיפת הנוצרים בכל רחבי האימפריה הרומית היא אסורה. כמה שנים לאחר מכן, ב-325, כונסה ביוזמת קונסטנטינוס ועידת ניקיאה, אשר קבעה את עיקרי האמונה הנוצרית. אך עם התרחבות מספר המאמינים בנצרות נוצרית באו גם מחלוקות: מספר רבי מעלה בכנסייה הטיפו לגרסאות שונות מהמקובל של התאולוגיה הנוצרית. גישות אלה, אשר נדחו על ידי הקהילה הנוצרית בוועידות אקומניות אחרי ניקיאה, הוגדרו כמינויות דתית.

אחרי ועידת ניקיאה

בשנת 431 כונסה ועידת אפסוס, אשר קבעה כי אין להפריד יתר על המידה בין מהויותיו האלוהית והאנושית של ישו, ולכן אמו מריה הבתולה היא יולדת האל. מתוך קביעה זו צמחה גישה שגרסה כי לא זו בלבד ששתי המהויות של ישו התאחדו בגופו, אלא גם במהותן; גישה זו נודעה בשם "מונופיזיטיות", אף שחסידיה מעדיפים את השם "מיאפיזיטיות" (משום שמונופיזיטיות היא גישה קיצונית יותר). גישה זו גונתה בשנת 451 בוועידת כלקדון, וקביעה זו גרמה לפילוג חמור בקהילה הנוצרית: הקהילה האוריינטלית פרשה מהכנסייה, והמחוזות הכנסייתיים של אלכסנדריה ואנטיוכיה חלוקים מאז ועד היום בשאלה זו, ולכל סיעה מערכת כנסייתית משלה.

קרע נוסף שהתרחש בכנסייה הוא מאבק האיקונוקלאזם, שראשיתו בכך שלאו השלישי, קיסר האימפריה הביזנטית, כפה על פטריארך קונסטנטינופוליס לקבוע כי כיבוד איקונין הוא אסור, שכן הוא עבירה על הדיבר השני: "לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה" וגו'. אף על פי שרבים מתושבי הקיסרות קיבלו על עצמם הכרעה זו, רבים אחרים סירבו לעשות כן והמשיכו במנהגי כיבוד האיקונין. בנוסף לכך, הקהילה הנוצרית המערבית סירבה לקבל קביעה זו והכריזה על קרע עם הקיסרות, אשר נפתר רק עם ניצחונם של מכבדי האיקונין אשר קובע באמצעות ועידת ניקיאה השנייה.

התנצרות העמים הסלאביים

במהלך המאות ה-9 וה-10, הנצרות האורתודוקסית שלחה מיסיונרים אל העמים הסלאביים אשר התיישבו ברחבי אירופה המזרחית.

בעקבות בקשתו של מלך המוראבים רוסטיסלאב קירילוס ומתודיוס המציאו את האלפבית הקירילי ותרגמו את התנ"ך למה שהפך לסלאבית כנסייתית עתיקה. לאחר שנתקלו בעוינות מצד מיסיונרים קתולים מהקיסרות הפרנקית, עברו קירילוס ומתודיוס ותלמידיהם לעמים אחרים: כך, מתודיוס הטביל לנצרות את הסרבים, ותלמידיו תרגמו את כתבי הקודש לבולגרית לבקשת המלך הבולגרי אשר חפץ בצמצום ההשפעה היוונית בממלכתו.

מאוחר יותר, בשנת 988 מיסיונרים מביזנטיון שבאו לקייב ביוזמת הנסיך ולדימיר הטבילו לנצרות את הסלאבים המזרחיים, אבות הרוסים, האוקראינים והבלארוסים של היום.

הפילוג הגדול

החל מתקופה מסוימת החל צל של פילוג בין המזרח למערב לרחף מעל לנצרות. הסיבות לכך היו הן תאולוגיות - הכנסייה האורתודוקסית טענה כי הקתולים סילפו את הקרדו על ידי הוספת פסוקית ומהבן (filioque), והן פוליטיות - הקתולים טענו כי לבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור, עליונות על שאר הפטריארכים, ולכך ההייררכים האורתודוקסים לא הסכימו. על חילוקי דעות אלה נוספו הבדלי מנהג, לשון ותרבות ועלבונות מן העבר - למשל, בוועידת קוויניסקסט הקהילה המזרחית ניסתה לכפות את מנהגיה על הקהילה המערבית. המתח בין המזרח למערב הגיעו לשיאו בשנת 870, כאשר הקהילה המזרחית והמערבית כמעט ונפרדו שנית מהסיבות הנזכרות לעיל במהלך ועידת קונסנטינופוליס הרביעית, שהעילה המיידית לכינוסה הייתה ויכוח על כס פטריארך קונסטנטינופוליס.

ציון דרך נוסף בפילוג קרה בשנת 1054 עת הכריזו מנהיגים נוצרים משני המחנות נידוי אלה על אלה.

ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו, ולאחר מסע הצלב הרביעי (1204) שבו הצלבנים הקתולים בזזו את קונסטנטינופוליס ופירקו את הקיסרות הביזנטית הדבר הפך לבלתי-אפשרי.

תקופת הרנסאנס והעת החדשה

בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופוליס, השריד האחרון של האימפריה הביזנטית, וכעבור זמן לא רב כבשו גם את סרביה האורתודוקסיות (יוון ובולגריה נכבשו עוד קודם לכן); השלטון העות'מאני היה סובלני כלפי הכנסייה האורתודוקסית. בעקבות נפילת קונסטנטינופוליס, מוסקבה (בראשות הנסיך איוואן השלישי) הכריזה על עצמה כעל יורשתה הרוחנית והתרבותית של העיר, וכונתה "רומא השלישית".

במאה ה-18 הרוסים הביאו את הנצרות לאלסקה, ובמאה ה-19 אורתודוקסים רבים היגרו מאירופה לארצות הברית; אל אלה הצטרפו גם אוניאטים (נוצרים מזרחיים אשר הצטרפו לקהילה הקתולית בעקבות ועידת טרנטו במאה ה-16) רבים שהיגרו לארצות הברית ולא הוכרו כקתולים על ידי הכמרים הקתוליים שם ולכן חזרו לאורתודוקסיה, וכך נוסד המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה הכפוף לפטריארך מוסקבה.

המאה ה-20 וה-21

בשנת 1917 התחוללה מהפכת אוקטובר, ברוסיה השתרר כאוס, ואורתודוקסים רבים, כמרים ועמי-הארץ כאחד, ברחו מפני הבולשביקים. בשנת 1920 פטריארך מוסקבה טיחון שיגר הוראה שאמרה כי מחוזות אשר נותקו מהפטריארכיה של מוסקבה צריכים להתנהל באופן עצמאי עד אשר ניתן יהיה לחדש את הקשר עם הפטריארכיה. הדבר הפך את המחוז הכנסייתי של צפון אמריקה לכנסייה אוטונומית דה פקטו, ובשנת 1970, לאחר חידוש הקשר עם מוסקבה, ניתן לה מעמד של כנסייה עצמאית (אוטוקפלית). עם זאת, חלק מהכנסיות האוטוקפליות האחרות אינן מכירות במעמדה זה, אך עדיין מחשיבות אותה לחלק מהקהילה האורתודוקסית.

OrthodoxCrossblack
הצלב המשולש הנפוץ בקרב הכנסיות האורתודוקסיות שבמזרח אירופה.

ב-5 בינואר 2019 הכריז הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול, ברתולומאוס, על הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית ככנסייה בעלת מעמד אוטוקפאלי (עצמאי) ובך הפריד את פטריארכיית קייב ואוקראינה מהתלות בפטריארכיית מוסקבה, אליה הייתה כפופה משנת 1686.[1]

תאולוגיה

כמו כמעט כל הכנסיות האחרות, הקהילה האורתודוקסית מאמינה בשילוש הקדוש, דהיינו שהאל הוא אחד בשלוש פנים (היפוסטאזיס). האל האב הנצחי הוא מקור האלוהות, וממנו נובעים האל הבן שהתגשם בישו ורוח הקודש, שגם הם נצחיים כמו האב. השילוש הוא שלוש צורות אלוהיות נפרדות שאינן מתערבבות ואינן חופפות, אך כולן נובעות ומרכיבות את המהות האלוהית. הכריסטולוגיה שבה מחזיקה הקהילה האורתודוקסית היא הדיופיזיטיות שנקבעה בוועידת כלקדון: ישו, שהוא התגלמות בן האלוהים בגוף אדם, מורכב משתי מהויות מושלמות, אלוהית ואנושית. כנגזר מכך, כמו הקתולים, מאמינים האורתודוקסים בדיותליטיות, כלומר בקביעה שלישו היו שני רצונות נפרדים ומושלמים, אלוהי ואנושי, אשר תמיד נמצאו בהסכמה מלאה. בניגוד לקתולים, מאמינים האורתודוקסים כי רוח הקודש נובעת מהאל האב, בלי קשר לבן (ראו פסוקית ומהבן, "פיליוקווה"). המחלוקת אודות רוח הקודש היא הסוגיה התאולוגית העיקרית המפרידה בינם לנצרות המערבית.

גם אמו של ישו, מריה הבתולה, זוכה לכבוד רב בכנסייה האורתודוקסית, שכן דרכה ובאמצעותה נולדה התגלמותו הארצית של ישו. כיוון שהתגלמות זו היא הן אלוהית והן אנושית, נקראת מרים לעיתים בשם "תאוטוקוס" (יולדת האל). בנוסף לכך, בכנסייה האורתודוקסית מכבדים (אך לא עובדים) את הקדושים, שהם אישים נוצריים שבהגותם או במעשיהם מהווים דוגמה ומופת לשאר המאמינים.

הכנסייה האורתודוקסית רואה את עצמה כממשיכתה של המסורת הנוצרית כפי שנוסדה בידי ישו והשליחים ונמסרה מדור לדור במסורה הקדושה. היא גורסת כי אין להסתמך על כתבי הקודש הנוצריים לבדם, וכי הדרך היחידה להבינם כהלכה היא לאור מסורת הפרשנות הנוצרית. מקורות עיקריים למסורת הם החלטותיהן של וועידות אקומניות וכתביהם של אבות הנצרות.

האורתודוקסים דוחים את הדוגמות על צדקתו ועליונותו של האפיפיור על פני הכנסייה. במקום המגיסטריום הקתולי, הסכמה רחבה בכנסייה היא המעניקה תוקף החלטות וקביעות חדשות, ובשל כך הקנוניזציה של הכרעות והוגים שונים היא תהליך איטי וממושך. כמו כן הם דוחים את הדוגמה על כור המצרף.

Agias Triados frescos 2
ציור קיר במנזר אורתודוקסי ביוון
Joensuu Orthodox Seminary Church 4
מראה כנסייה אורתודוקסית בפינלנד

פולחן

הפולחן האורתודוקסי דומה במהותו לפולחן הנוצרי הקתולי, אך יש לו גם מאפיינים ייחודים משל עצמו:

סקרמנטים • טבילהוידויסעודת האדוןצלבאיקונין • תפילה • קדושים • שרידי קדושין • התצטלבות (נצרות) • צום, עלייה לרגל

כמו כן, הכנסייה האורתודוקסית ידועה בהתנגדותה לשימוש בכלי-נגינה בתפילה, מסורת עתיקה מימי אבות הכנסייה כמו יוחנן כריסוסטומוס, שגינו את השימוש במוזיקה כבלתי-צנוע וחושני. הטענה שכלים כמו עוגב וכינור שימשו את הלויים במקדש נענתה בכך שכשם שפעולות סמליות מקדימות אחרות מן הברית הישנה לא עברו אל הברית החדשה (כמו הקרבת חיות), כך גם כלי שיר. באורתודוקסיה מותרת שירת א קפלה בלבד, ויש לה מסורת עשירה ומפותחת של זמרת מקהלה.

סקרמנטים

Bulgarian Orthodox Priests
תהלוכה ליד כנסייה אורתודוקסית בבולגריה

הקהילה האורתודוקסית מכירה באותם שבעה סקרמנטים, או פעולות-מסתורין, כמו הקהילה הקתולית, ואלו הם: טבילה, אישוש, סעודת האדון, וידוי, משיחה בשמן, נישואים והסמכה לכמורה.

  • הטבילה היא הסקרמנט המצרף את האדם אל הכנסייה האורתודוקסית. במהלך הטקס כל גופו של האדם נטבל במים שבאגן הטבילה שלוש פעמים (בניגוד לכנסייה הקתולית, שלשיטתה די בהזלפת מים על גוף הנטבל), וניתן לו שמו. אם מדובר באדם בוגר ולא בתינוק, ניתן לו שם חדש. מי שהיה בעברו נוצרי אורתודוקסי ועבר לדת אחרת, אינו נזקק לטבילה כדי להפוך שוב לאורתודוקסי, ודי לו בטקס האישוש; ברם, מי שנטבל לנצרות על ידי כנסייה מקהילה אחרת, צריך להיטבל מחדש אם ברצונו להצטרף לקהילה האורתודוקסית.
  • האישוש משלים את קבלתו של אדם לכנסייה האורתודוקסית. בטקס האישוש האורתודוקסי, מי שנטבל נמשח בשמן הקודש, ומשנמשח, רשאי ליטול חלק בסקרמנט סעודת האדון.
  • סקרמנט סעודת האדון הוא, בדומה לרוב העולם הנוצרי, החלק המרכזי בתפילה האורתודוקסית, והוא כולל אכילה של לחם הקודש ושתיית יין הקודש, שהם, על-פי האמונה האורתודוקסית, הופכים לגופו ולדמו של ישו. את סעודת האדון רשאים לקבל רק מי שטבלו ואוששו, וכן צמו, התוודו והתפללו קודם לכן.
  • הווידוי נועד לנוצרי אורתודוקסי שחטא ושב, ורוצה להחזיר את נשמתו לטוהרה הראשוני שקדם לחטא. לשם כך עליו להתוודות (בדרך כלל בפני כומר), אשר לאחר מכן קורא תפילה מיוחדת ולעיתים גוזר על המתוודה עונש מיוחד, אשר בא להבהיר את מהות החטא ואת הדרך להתמודד עמו להבא. לעיתים קרובות העונש כולל הרחקה זמנית מקבלת סעודת האדון, שכן, על-פי האמונה האורתודוקסית, קבלת סעודת האדון דורשת טוהר פנימי רב.
  • המשיחה בשמן היא טקס עתיק המעוגן במסורת השליחים (איגרת יעקב, ה', 14-15). המשיחה ניתנה בעבר בעיקר לאנשים שעל ערש דווי כחלק מהטקסים שלפני המוות (last rites), אף שהדבר מעולם לא היה ייעודה היחיד. את משיחת השמן ניתן לבצע על כל מי שצריך ריפוי גופני או נפשי, ובלבד שהלה התוודה לפני כן. כמו כן היא ניתנת לכל המאמינים ביום ד' החל לפני חג הפסחא ובחגים מרכזיים.

צום

07Thessaloniki St-Dimetrios03
כנסייה אורתודוקסית-יוונית מראה מבפנים

הצום בנצרות נתפש כאופן שבו האדם, אשר קיבל טבע גשמי לאחר החטא הקדמון והגירוש מגן עדן, מתגבר על נטיותיו הגשמיות ובכך מתקרב אל העולם הרוחני. בניגוד לעולם היוני-רומי בו שלטה התפיסה של אחדות בין צורכי הגוף והנפש, הדתות המונותיאסטיות, ובכללן הנצרות-אורתודוקסית הניחו כי התנזרות גופנית מעלה את האספקטים הרוחניים באדם.

על-פי רוב הצום הנוצרי האורתודוקסי איננו צום מלא והוא כולל הימנעות מאכילת בשר, דגים, מוצרי חלב ושאר מאכלים שמוצאם מן החי, שמן זית ויין, וכן הימנעות מקיום יחסי מין. תקופות שבהן נהוג לצום הן:

בנוסף לכך, ישנם ימי צום שאינם נכללים בתקופות האמורות, כגון חג הצלב ויום יוחנן המטביל, וגם ימי ד' וימי ו' מדי שבוע הם ימות צום (והנזירים האורתודוקסיים גם בימי ב'), למעט בשבועות שאחרי פסחא, פנטקוסט, חג המולד, ויום א' שבו מזכירים את פרשיית הפרושי והמוכס (יום א' החמישי שלפני תחילת התענית הגדולה); הדבר נעשה על-מנת שאף אחד לא יוכל להתרברב כדוגמת הפרושי, אשר צם פעמיים בשבוע מדי שבוע.

כמו כן, אלה הרוצים לקבל את סעודת האדון אינם אוכלים או שותים מחצות הלילה ועד לטקס עצמו; צום מלא נדרש מכל הנוצרים ביום שישי הגדול וביום שבת הקדוש (החלים בשבוע שלפני חג הפסחא), ברם ככלל צום מלא נאסר בימי א' ושבתות.

4 Sanok, trikirion and dikirion, being held by subdeacons during the blessing of holy water
טקס ניסוך מים עלי ידי כמרים בכנסייה אורתודוקסית

תפילה

הגברים נכנסים לכנסייה בגילוי ראש, והנשים שמות כיסוי ראש. שני המינים מתפללים יחדיו לרוב בעמידה כביטוי לכבוד. בחלק מהכנסיות האורתודוקסיות אין מקומות ישיבה.

Alexiuskapelle Weihnachtsgottesdienst 2015
תפילה בכנסייה רוסית-אורתודוקסית

קוליבה

קוליבה היא "עוגה" המורכבת מחיטה ודגנים. השימוש בקוליבה הוא לרוב לכבוד חגי קדושים וטקסי לוויות והשכבות.

קדושים

קדוש הוא אדם אשר הוכרז כקדוש על ידי הכנסייה האורתודקסית בתהליך הגלורפיקציה. הכרזתו של קדוש היא הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, שאליה אדם מאמין נוצרי יכול לשאוף. ישנן שתי דרכים להכריז על אדם כקדוש אשר התפתחו לאורך ההיסטוריה של הכנסייה הנוצרית. האחת היא היותו מרטיר והשנייה על פי מידת המוסריות והניסים שהאדם ביצע. פולחן הקדושים התפתח עוד מראשית הנצרות על ידי הכנסייה אשר קידשה מרטירים, שהיו אנשים שקיפחו את חייהם למען האל, וסביבם התפתח פולחן קברי קדושים, והשראה לסיפורי קדושים. במהלך מרוצת השנים המשיכה הכנסייה להכריז על קדושים מקומיים על מנת לזכות בנאמנות האוכלוסייה המקומית, והעלאת וחיזוק השייכות של הקהילה לדת הנוצרית. ברוב המקרים נתפסים הקדושים כמעין דרך נוספת שאיתה ניתן לתקשר בצורה מקורבת יותר לאל על ידי תפילה לקדוש, קיום חג לכבוד הקדוש, עלייה לרגל לקבר שלו ותפילה לשרידיו. לרוב הקדושים מיוצגים על ידי איקונין כאשר אורתודקסים רבים נוהגים להתפלל למען קרובי משפחתם על ידי תפילה ותחנונים מול תמונה של הקדוש ובתמורה לעזרתו נוהגים להדליק לכבודו נרות ולשים ליד צלמו לוחיות, תפקי משאלה, צלבים ופרחים. שרידי קדושים הם חפצי פולחן עיקריים אשר מייצגים את הקדוש בימי הביניים והם כיום נחשבים לחפצי קודש יקרי ערך בידי הנוצרים המאמינים אשר רואים בשרידי הקודשים כמסוגלים להעניק סגולה ולבצע ניסים. הכנסייה הקתולית מציינת את לכבוד כל הקדושים ביום ראשון שאחרי חג פאנטקוסט.

איקונין

Ozerian Icon 1902 Odessa
איקונין מכנסייה באודסה

השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוקסית בשלהי המאה ה-10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוקסית, בכנסייה האורתודוקסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.

בשימוש מסוג זה, איקונין יכול להיות ציור גדול בקיר הכנסייה או ציור קטן על עץ. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה התלויים על קירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוקסים מכנים אותם לעיתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטסיס", קיר של איקונין.

איקונין מוארים לעיתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה מעשן). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" הקדושים בידי ישו, "אור העולם".

כשנוצרים אורתודוקסים מביעים כבוד או מייחסים קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או למאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. כדי להבהיר זאת להמוני העם, נאסרה הסגידה לאיקונין בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, מודים הנוצרים האורתודוקסים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי ג'ון מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).

חגים ומועדים

הימים החגיגיים של הכנסייה האורתודוקסית הם ימי החג בלוח השנה של עבודת האלוהים. ימים אלו נועדו בדרך כלל לציון אירוע בחייו של ישו, אמו מרים, או קדושים חשובים אחרים. קיום המצווה מתחיל בערב שלפני התאריך האמיתי של החג. בשל חשיבותם של הימים החגיגיים, שלא כמו בימי חג מסורתיים, הימים החגיגיים עולים בחשיבותם על חשיבותו של יום ראשון ונחגגים אם הם חלים ביום ראשון.

אנשי הכנסייה האורתודוקסית (להוציא את יוון), חוגגים את אותם חגים מרכזיים של הנוצרים הקתולים כמו חג המולד וחג הפסחא אך בניגוד אל הנוצרים הקתולים האורתודוקסים מציינים אותו בתאריכים שונים על פי הלוח היוליאני כך שבפועל חג המולד האורתודוקסי נחגג ב-7 בינואר, בניגוד לחג המולד הקתולי שנחגג ב-25 בדצמבר.

ארגון

Patriarchate Constantinopolis
כנסית הפטריארך של קונסטניטינפול באיסטנבול
Bishopanania
בישוף בכנסייה הגאורגית האורתודוקסית

הקהילה האורתודוקסית המזרחית כוללת בתוכה 14 כנסיות אוטוקפאליות (עצמאיות), שחלקן כוללות בתוכן כנסיות אוטונומיות, ואלו הן: בראשות פטריארכים:

בראשות ארכיבישופים:

  • הכנסייה הקפריסאית;
  • הכנסייה האורתודוקסית היוונית;
  • הכנסייה הפולנית האורתודוקסית;
  • הכנסייה האלבנית;
  • הכנסייה הסלובקית האורתודוקסית.

בראש כל כנסייה אוטוקפאלית עומד פטריארך או ארכיבישוף, ותחתיו פועל כנס (סינוד) של בישופים מהכנסייה הזו. בנוסף לכך, הקהילה האורתודוקסית יכולה להחליט ולזמן ועידה אקומנית - כנס של בישופים מכל הקהילה, לשם קבלת החלטות שתחייבנה את כל הכנסיות בה. לפטריארך של קונסטנטינופוליס, אף שהוא נחשב למכובד מבין ראשי הכנסיות ונקרא "הפטריארך האקומני" אין עליונות על ראשי הכנסיות האחרים, בניגוד לאפיפיור של הכנסייה הקתולית, הנחשב לראש הקהילה הקתולית כולה הן בתואר והן בפועל.

קיימת דרגת ביניים של מיטרופוליט, תואר בכיר מהבישוף ונמוך מהפטריארך.

בראש כל מחוז כנסייתי בכנסייה אוטוקפאלית או אוטונומית עומד בישוף. תחתיו פועלים כמרים ודיאקונים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רויטרס,אי-פי, גרדיאן, קרע בעולם הנוצרי: הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית התפצלה מרוסיה, באתר הארץ, 5 בינואר 2019
אדוקי האמונה הישנה

אדוקי האמונה הישנה או תומכי המנהג הישן (старообря́дчество, староверие, старообрядцы) הם מאמינים פרבוסלאביים שלא קיבלו את הרפורמות הכנסייתיות של הפטריארך ניקון. הרפורמות הונהגו בשנים 1650–1660 ומטרתן הייתה לקרב את הפולחן הפרבוסלאבי למקור היווני-אורתודוקסי, היות שבמאות השנים מאז התנצרותה של רוסיה, הלך הפולחן והתבדל.

חלק ניכר מאנשי הכנסייה והמאמיניה סירבו לקבל את הרפורמות ודבקו בפולחן המוכר להם. השלטון שנקט עמדה וצידד בפטריארך החל ברדיפותיהם. מתנגדים מצדם החלו לראות בממסדים הכנסייתי והחילוני את משרתי השטן וסירבו לשתף עמם פעולה. לשם כך, קהילות שלמות העתיקו את מקום מושבן אל אזורי הספר הנידחים.

במאה ה-18 וה-19, המאבק בין הממסדים ל"פלגנים" הלך והתמתן וקהילותיהם החלו לשוב ולפרוח בערים. בשנת 1800 הסינוד נתן היתר לעריכת תפילות לפי הנוהג הישן ובהתאם לצו קיסרי של ניקולאי השני משנת 1905 הוחלט לא לקרוא יותר את תומכי המנהג הישן "מפלגים" לאור הקונוטציה השלילית ולקרוא להם "תומכי המנהג הישן" או "אדוקי האמונה הישנה" (ברוסית:старообрядцы). כמו כן, הותר להקים כנסיות חדשות בהם תפילות יהיו לפי הנוהג הישן. כמו כן הצו ביטל למעשה את ההגבלות החוקיות שכוונו נגד תומכי המנהג הישן.

בהתאם לנתוני מפקד האוכלוסין משנת 1897 ברוסיה התגוררו כ-2.2 מיליון תומכי המנהג הישן.

בהתאם להערכה נוכחית, בתחומי רוסיה מתגוררים עתה כמיליון מאדוקי האמונה הישנה. בנוסף לכך, קיימות קהילות באוקראינה, בלרוס, רומניה, ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, פולין והמדינות הבלטיות.

אוטוקפליה

אוטוקפליה (מיוונית: αυτοκεφαλία:‏ αὐτό = עצמי, κεφαλή ראש (פיגורטיבי), מנהיג) הוא מעמד של כנסייה בנצרות אורתודוקסית ובכנסיות המזרחיות הקדומות שלפיו ראש הכנסייה אינו כפוף לאף מנהיג דתי אחר, מחוץ למדינה, והיא בוחרת בעצמה את ראשה ואת ארכיבישופיה או המיטרופוליטים שלה. לרוב הכנסיות האורתודוקסיות יש מעמד כזה והן נקראות אוטוקפליות. הכנסיות האוטוקפליות עצמאיות במישור המנהל הדתי והמשפטי כלפי כל סמכות כנסייתית אחרת, ובראשן עומד, לפי המקרה, פטריארך, אפיפיור (באלכסנדריה),קתוליקוס (בארמניה, גאורגיה וכו') או ארכיבישוף. הכנסיות האוטקפליות נחשבות לשוות זו לזו, אך פטריארך קונסטנטינופול נחשב לראשון בין שווים.

יחד עם זאת הכנסיות האוטוקפליות האורתודוקסיות מכירות במסגרת הנצרות האורתודוקסית או עולם ה"אורתודוקסיה" והן שותפות באמונה, בפולחן ובמשפט הכנסייתי.

אורנבורג (מחוז)

מחוז אורנבורג (ברוסית: Оренбургская область; תעתיק: אורנבורגסקיה אובלסט) הוא סובייקט בפדרציה הרוסית. העיר המרכזית במחוז היא אורנבורג. המחוז הוקם ב-7 בדצמבר 1934, והוא גובל עם קזחסטן.

הנהר המרכזי שעובר בשטח במחוז הוא נהר האורל. המחוז מחולק לכ-35 אזורים מבחינה אדמיניסטרטיבית. כ-58% מאוכלוסיית המחוז מתגוררת בערים. בעיר הגדולה - אורנבורג מתגוררים כ-529 אלף תושבים.

הרוסים מהווים את רוב אוכלוסיית המחוז (כ-74%). בנוסף לכך, גרים במחוז טטרים (7.6%), קזחים (כ-5.8%), אוקראינים (כ-3.5%), בשקירים (כ-2.4%), ומורדבה (כ-2.4%). דתם של רוב תושבי המחוז היא נצרות אורתודוקסית, ואילו ישנו מיעוט מוסלמי.

אסטונים

אסטונים (באסטונית: eestlased) הם עם אוגרו-פיני ששורשיו בהרי־אורל, אשר דובר את השפה האסטונית כשפת אם ומהווה רוב באסטוניה. בשנת 2007 התגוררו באסטוניה כ-940,000 אסטונים, כאשר לצדם מתגוררים כ-400,000 רוסים שמהווים מיעוט לאומי במדינה.

בתקופה שאסטוניה הייתה חלק מהאימפריה הרוסית (1710-1917), אסטונים רבים קיבלו חלקות-אדמה באזור של סנקט פטרבורג, בסיביר ובאבחזיה. בכל מקום שהאסטונים התיישבו הם שמרו על שפתם, על דתם ועל תרבותם. חלק מהכפרים שהאסטונים הקימו, קיימים עד ימינו, כמו, למשל, הכפר אסטו-סדוק (Esto-Sadok) באזור סוצ'י, שברוסיה (על-יד הגבול עם אבחזיה) והכפר אסטו-חגינסקויה (Esto-Khaginskoye) באבחזיה.

ב-14 ביוני 1941, כשנה לאחר סיפוחה של אסטוניה לברית המועצות, כ-10,000 אסטונים גורשו לסיביר על ידי השלטון הסובייטי. בשנת 1944 אסטונים רבים, שחששו מצבא ברית המועצות המתקרב ומהדיכוי הצפוי מצד השלטון הסובייטי, היגרו לשוודיה, קנדה וארצות הברית. האסטונים המשיכו לשמור על השפה האסטונית ועל התרבות שלהם גם בגלות והקימו לשם-כך בתי-ספר ומרכזי-תרבות.

בחודש מרץ 1949 כ-40,000 אסטונים (רובם נשים וילדים, שחלקם מתו בדרך) גורשו לסיביר על ידי השלטונות של ברית המועצות, כפעולת הפחדה, שיועדה להפחית את ממדי-הסיוע ושיתוף-הפעולה של האזרחים עם הפרטיזנים (באסטונית: metsavennad,"אחיי-היערות"), שהסתתרו ביערות ונלחמו בכוחות הביטחון של ברית המועצות.

באפריל 1988 נוסדה באסטוניה מפלגת "החזית האסטונית העממית", עם מצע עצמאי. המועצה העליונה של הרפובליקה נהפכה לגוף המחוקק, ורשות זו הכריזה על ריבונות בתאריך 16 בנובמבר 1988 וחוקקה חוק עצמאות כלכלית, חוק שהעניק לאסטונית מעמד של שפה רשמית וחוקי הצבעה מקומיים וממלכתיים. שנה לאחר מכן התרחב הספקטרום הפוליטי באסטוניה ונוצרו מפלגות חדשות. אסטוניה ערכה בחירות חופשיות למועצה העליונה ב־18 במרץ 1990. כל האזרחים היו זכאים להשתתף בבחירות, בכללם 50,000 החיילים הסובייטים שנמצאו בתחומי אסטוניה. החזית העממית, שהייתה מורכבת ממפלגות שמאל ומרכז, צברה רוב פרלמנטרי. במאי 1990 הוחלט לשמור את השם "רפובליקת אסטוניה" ורק חוקי אסטוניה הוכרזו כתקפים. אחרי יותר משלוש שנות משא ומתן, ב־31 באוגוסט 1994, עזב צבא הפדרציה הרוסית את אסטוניה, ומאז הייתה למדינה עצמאות מלאה.

השפה האסטונית דומה לפינית והיא קרובה-רחוקה של השפה ההונגרית.

רוב האסטונים הם נוצרים-לותרנים במוצאם, אך יש גם נוצרים-אורתודוקסים (ראה נצרות אורתודוקסית), מתודיסטים ואבנגליסטים. בימינו רק אסטונים מעטים מצהירים על זיקתם לדת ושיעור המבקרים בכנסיות באופן קבוע לא עולה על 7%.

דיאקון

דיאקון או דיאקונוס (מיוונית: διακονος) הוא שמה של אחת משלוש המשרות של הכמורה הנוצרית בכנסייה הקתולית, האורתודוקסית, והאנגליקנית. שתי המשרות האחרות הן הכומר והבישוף (או הארכיבישוף).

מקורה של המילה דיאקון הוא מהמילה היוונית דיאקונוס, אותה אפשר לתרגם בתרגום חופשי למילה "משרת". מקור המשרה, לפי המסורת הנוצרית, הוא בבחירתם של שבעה אנשים שיעזרו במשימות של הכנסייה הנוצרית הקדומה כמו דאגה וחלוקת נדבות לעניים (מעשי השליחים ו' 1–6). בכנסייה הקתולית הקדומה הדיאקונים עזרו לכומר או לבישוף בביצוע המיסה ובקבלת תרומות המתפללים בסופה. עם אישור מיוחד הם יכלו לעסוק גם במתן חלק מהסקרמנטים, כמו טבילת תינוקות. בכל כנסייה שרתו מספר דיאקונים ובכנסיות הגדולות נמצא גם ממונה על הדיאקונים הוא הארכידיאקון הכפוף ישירות לבישוף. גם בחצר האפיפיור שרתו דיאקונים (בתקופות רבות מספרם היה שבעה) שנקראו קרדינלים-דיאקונים. במשך הדורות פחתה חשיבותה של מישרה זו עד למצבה הנוכחי של שלב ביניים לפני קבלת המינוי לכמורה.

כיום, בכנסיות הקתוליות, אנגליקניות ואורתודוקסיות, תפקידם של הדיאקונים הוא לשמש כעוזרי הכמרים במטלותיהם הרוחניות והמנהליות. יש להם תפקיד מוגדר בקריאת ספרי הקודש הנוצריים, ביצוע חלק מטקסי הדת הנוצריים (הסקרמנטים). בכנסייה האורתודוקסית הם אחראים גם על פיזור הקטורת, קריאה לקהל המאמינים לבוא לתפילה, וניהול תפילות מסוימות. הדיאקונים מזוהים על ידי תשמישים ולבוש טקסי המיוחד להם.

בכנסייה האנגליקנית יכול דיאקון להינשא, ואילו בכנסיות האורתודוקסיות והקתוליות, אדם נשוי יכול להתמנות לדיאקון, אך לדיאקון אסור להינשא.

בכנסיות הקתוליות והאנגליקניות המודרניות הסמכה לדיאקון מהווה בדרך כלל שלב מעבר לפני ההסמכה לכמורה. עם זאת בשנים האחרות ישנו תהליך של יצירת מעמד דיאקונים קבועים, שתפקידם מוכר על ידי הכנסייה.

תפקיד הדיאקון מופיע גם במספר זרמים בכנסייה הפרוטסטנטית, אולם שם התפקיד לא מהווה שלב רשמי בדרך לכמורה, ולרוב מסתכם בחובות מנהליות ותקציביות.

הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית

הכנסייה האורתודוקסית האוקראינית (באוקראינית: Православна церква України) היא כנסייה אורתודוקסית עצמאית, אוטוקפאלית, במסגרת הנצרות האורתודוקסית המזרחית, ששטח הכהונה שלה הוא אוקראינה. הכנסייה נוסדה בשנת 2018 בטומוס (מסמך כנסייתי רשמי) שנחתם על ידי פטריארך קונסטנטינופול, ברתולומאיוס, ב-5 בינואר 2019 שניתק את הכנסייה של אוקראינה מן הכנסייה האורתודוקסית הרוסית-פטריארכיית מוסקבה אליה הייתה כפופה משנת 1686. בכך אוחדו "הכנסייה האורתודוקסית של אוקראינה - פטריארכיית קייב" ו"הכנסייה האוקראינית האורתודוקסית העצמאית" תחת המטרופוליט הנבחר אפיפניוס הראשון, המטרופוליט של קייב וכל אוקראינה (Митрополит Київський і всієї України). עצמאות הכנסייה הלאומית מהווה צעד נוסף בעצמאות המדינה והתנתקותה ממוסקבה. נשיא אוקראינה, פטרו פורושנקו, השווה צעד זה למשאל העם שנערך במדינה ב-1991, ושאישר את הצהרת העצמאות שלה מברית המועצות.

הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית

הכנסייה האורתודוקסית הבולגרית (בולגרית: Българска православна църква) היא כנסייה אוטוקפאלית עצמאית במסגרת הנצרות האורתודוקסית החולשת על שטח מדינת בולגריה ויש לה אפארכיות מחוצה לה. ככנסיות אחרות במזרח אירופה הסלאבית, הכנסייה משתמשת בסלאבונית כנסייתית בליטורגיה שלה. היא מצויה באחדות (קומוניון) מלאה עם יתר הכנסיות האורתודוקסיות, חולקת השקפה דתית זהה לחלוטין ומכירה בפטריארך קונסטנטינופול כ"ראשון בין שווים" הגם שהוא חסר סמכות מעשית לגביה. הכנסייה הבולגרית מונהגת על ידי הסינוד הקדוש, המורכב מכל המטרופוליטים שלה, ובראשו פטריארך כל בולגריה והמטרופוליט מסופיה. הנוכחי המכהן הוא הפטריארך נאופיט.

הכנסייה האורתודוקסית הרוסית

הכנסייה האורתודוקסית (הפרבוסלבית) הרוסית (ברוסית:Русская православная церковь; בסלבית כנסייתית עתיקה: Рꙋ́сскаѧ правосла́внаѧ цр҃ковь) היא כנסייה עצמאית, אוטוקפאלית, במסגרת הנצרות האורתודוקסית המזרחית. הכנסייה הרוסית מונהגת על ידי פטריארך מוסקבה וכל רוּסיה, תפקיד הממולא מאז 2009 על ידי קיריל הראשון. משתייכים לה כ-145 מיליון מאמינים ברחבי העולם, כולל רובם המוחלט של הנוצרים ברחבי ברית המועצות-לשעבר וקהילות מהגרים שיצאו משטחיה. השם "פרבוסלבי" הוא תרגום מילולי של "אורתודוקסי" (מחזיק באמונה הישרה) לרוסית עתיקה.

הכנסייה האנטיוכית

הכנסייה האנטיוכית (ביוונית: Πατριαρχεῖον Ἀντιοχείας), הידועה גם ככנסייה היוונית-אורתודוקסית של אנטיוכיה (בערבית: بطريركية أنطاكية وسائر المشرق للروم الأرثوذكس), היא ארגון נוצרי הטוען כי הוא אחד מחמשת זרמי הכנסייה, הפנטארכיה, אשר נטלו חלק בכנסייה המאוחדת, לפני פילוג הכנסייה הנוצרית (פנטארכיה). הכנסייה האנטיוכית היא כנסייה אוטוצפלית, כלומר, הפטריארך של אנטיוכיה אינו כפוף לבעל סמכות עליונה ממנו בנצרות האורתודוקסית.

הכנסייה טוענת כי היא היורשת הלגיטימית היחידה לקהילה הדתית שיוסדה באנטיוכיה על ידי השליחים פטרוס ופאולוס. מולה עומדת כנסייה נוספת הטוענת טענה זו - הכנסייה הסורית-אורתודוקסית. הפיצול בין שתי הכנסיות (עוד טרם פילוג הכנסייה הנוצרית), התרחש על רקע הוויכוח על טיבו של ישו בוועידת כלקדון.

הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית

הכנסייה הגאורגית האורתודוקסית-אפוסטלית האוטוקפאלית (בגאורגית: საქართველოს სამოციქულო მართლმადიდებელი ავტოკეფალური ეკლესია) היא כנסייה אוטוקפאלית החברה בקומוניון האורתודוקסי-המזרחי, והכנסייה הלאומית של גאורגיה. המסורת מייחסת את מקורה לשליח אנדראס במאה הראשונה. היא הדת השלטת בגאורגיה מהמאה הרביעית.

חוקת גאורגיה מכירה בתפקידה המיוחד של הכנסייה האורתודוקסית בהיסטוריה של גאורגיה. עם זאת קובעת החוקה תנאים לעצמאותה של הכנסייה מהמדינה. מערכת היחסים בין הכנסייה למדינה הוסדרו, בשנת 2002, בהסכם קונסטיטוציוני, הקונקורדט של 2002.

הלוח הביזנטי

הלוח הביזנטי הוא לוח שנה שהיה בשימוש האימפריה הרומית. מבנה הלוח הביזנטי דומה ללוח היוליאני, חוץ מהיום שבו מתחילה השנה ומספר השנים. בלוח הביזנטי השנה מתחילה ב-1 בספטמבר ומסתיימת ב-31 באוגוסט. מספר השנים בלוח מתחיל ב-1 בספטמבר 5509 לפנה"ס.

השימוש בלוח באימפריה הרומית החל בשנת 312 לספירה, אך באמצע המאה השישית הופסק השימוש בו ברומא ובחלקים רבים מהמערב. במזרח הלוח המשיך להתקיים בשימוש רציף. באימפריה הרוסית, בשנת 1699 בוטל הלוח על ידי פיוטר הגדול, ובכך למעשה הופסק סופית השימוש היומיומי בלוח.

כיום, לוח השנה הביזנטי נמצא בשימוש של הכנסייה האורתודוקסית.

הפטריארך האקומני של קונסטנטינופול

הפטריארך האֶקוּמֶני של קונסטנטינופול (ביוונית: Οικουμενικός Πατριάρχης Κωνσταντινουπόλεω) הוא הפטריארך הכללי ה"ראשון בין שווים" בנצרות האורתודוקסית. בתפקידו זה הוא ראש וראשון לכל הבישופים האורתודוקסיים, יושב בראש כל קונציל של בישופים שבו הוא נוטל חלק, ומשמש כדובר הראשי של הכנסייה. עם זאת ובניגוד לאפיפיור בכנסייה הקתולית, הוא אינו נהנה מסמכות מעשית על פני הפטריארכים השונים או האוטוקפליות השונות בכנסייה המזרחית. המכהן הנוכחי במשרה הוא ברתולומאיוס מקונסטנטינופול.

מעמדו האקומני של הפטריארך היה מקור למחלוקת עם הרפובליקה הטורקית, שלפי חוקיה ביחס למיעוטים דתיים, הוא מוכר פשוט כ"פטריארך פנר" (פנר (Fener, Φανάρι) הוא רובע באיסטנבול בו שוכן מטהו).

עם תאריו של הפטריארך נמנים תואר הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול, שהיא אחת משש עשרה כנסיות אוטוכפליות ואחד מחמשת המרכזים הנוצריים המהווים את הפנטארכיה העתיקה. בתפקידו כראש הכנסייה האורתודוקסית של קונסטנטינופול הוא מחזיק גם בתואר "ארכיבישוף קונסטנטינופול, רומא החדשה", משרה שכיום אין לה משמעות.

על פי המסורת הנוצרית, אנדראס הקדוש מינה בשנת 38 את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון, וזה הבסיס לפטריארכיה של קונסטנטינופול.

כאשר הפך קונסטנטינוס את ביזנטיום ל"רומא החדשה" בשנת 330, נחשב לראוי כי הבישוף שלה, שקודם לכן היה פשוט סופרגן של הראקליאה, יהפוך שני בחשיבותו רק לבישוף של רומא עצמה. האפיפיורים של רומא התנגדו נמרצות לכך במשך עשרות שנים, משום שמיאנו לשנות את ההיררכיה הקיימת בכנסייה. בשנת 381, עם זאת, קבעה ועידת קונסטנטינופוליס הראשונה כי "בישוף קונסטנטינופול יהיה הראשון במעלת הכבוד אחרי בישוף רומא, משום שזוהי רומא החדשה".

האפיפיור דמסוס הראשון והאפיפיור גרגוריוס הראשון סירבו לאשר את החוק הקנוני הזה, צעד חריג ומעורר מחלוקת, משום שקביעות קונצילים אקומניים נחשבו למחייבות ביחס לכל הכנסיות הנוצריות. עם זאת, יוקרת המשרה המשיכה לצמוח תחת חסות הקיסר הביזנטי.

ועידת כלקדון בשנת 451 כוננה את קונסטנטינופול כפטריארכט בעל סמכות על פני אסיה הקטנה ותרקיה, עם סמכות של ערכאה עליונה בנושאי החוק הקנוני ביחס לפטריארכיות האחרות ושני בחשיבותו אחרי רומא. האפיפיור ליאו הראשון סירב לאשר את הקנון הזה, משום שבוצע בהיעדר נציגיו ורומא המשיכה לאורך מאות שנים להעניק את המקום השני בחשיבותו לקונסטנטינופול.

רק בעקבות הקונציל הלטרני הרביעי בשנת 1215 הותר לפטריארך קונסטנטינופול לשאת בתואר.[דרושה הבהרה] בשנת 1439 העניק קונציל פירנצה את התואר לפטריארך היווני. בפועל, היה די בסמכות הקיסר כדי להפוך את קונסטנטינופול לפטריארכיה השנייה בחשיבותה החל מקונציל כלכדון.

אחרי נפילת קונסטנטינופול תבע הסולטאן העות'מאני לעצמו את הזכות למינוי. בטורקיה של היום נדרש הפטריארך להיות אזרח טורקי, אך מותר לסינוד של קונסטנטינופול לבחור בו.

הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של ירושלים

הפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית וכנסיית הקדושים הלנה וקונסטנטינוס המכונה גם "המנזר היווני" (ביוונית: Πατριαρχεῖον Ἱεροσολύμων, בערבית: كنيسة الروم الأرثوذكس في القدس) היא מקום מושבם של הפטריארך הנוצרי-יווני-אורתודוקסי בירושלים של הסינוד הכנסייתי ושל צוות הניהול של הפטריארכיה ונכסיה, הפטריארך הנוכחי (נכון ל-2011) הוא הפטריארך תיאופילוס השלישי מירושלים. הפטריארכיה מייצגת את הקהילה הנוצרית הגדולה במדינת ישראל, ורוב בני הקהילה הם ערבים.

הפטריארכיה, שתוארה המלא הוא "פטריארכיית עיר הקודש ירושלים וכל פלסטין, סוריה, מעבר לנהר הירדן, כנא שבגליל, וציון הקדושה", שוכנת ברחוב הפטריארכיה היוונית ברובע הנוצרי בעיר העתיקה משני צדדיו. היא ממונה על כל כהני הדת והמאמינים האורתודוקסים בארץ ישראל, בממלכה הירדנית ההאשמית ובחצי האי סיני.

על פי מסורתה, ראשיתה של הפטריארכיה בימיו של ישו, כאשר אחיו, יעקב הצדיק היה ראש הקהילה הנוצרית בירושלים ויורשיו בתפקיד המשיכו לשאת בתואר הבישוף של ירושלים. אחרי ועידת כלקדון וכחלק מהחלטותיה מונה הבישוף של ירושלים יובנליס, כפטריארך במעמד עצמאי (אוטוקפלי)

ראשית המתחם שבו שוכנת הפריארכיה כיום במאה ה-13, כמנזר על שם קונסטנטינוס והלנה (דיר א-רום, בערבית: كنيسة الروم الأرثوذكس في القدس). באתר שכן בעבר המנזר הביזנטי ספדיו, אשר בנתה פלוויה יוליה הלנה. רוב המבנים הנוכחיים נבנו מהמאה ה-17 ואילך. מתחם הפטריארכיה מכיל 6 כנסיות (הכנסייה הראשית – כנסיית קונסטנטין והלנה, בה עורך הפטריארך את המיסות. כנסיית טקלה הקדושה. קתדרלת סנט ג'יימס הקרוי על שם יעקב, אחי ישו. כנסיית דמטריוס הקדוש. כנסיית מריה מגדלנה, כנסיית ארבעים הקדושים המעונים של סבסטיה מנזר סנט ניקולאס מהמאה ה-14 ובו מוזיאון הפטריארכיה המכיל, לפי המסורת, פיסה מצלבו של ישו, ואת הפירמאן שניתן לפטריארך סופרוניוס, משרדים, מעון הפטריארך, בית הדין של העדה, דרגומן, אכסניה, בית דפוס, ספרייה עשירה המכילה כרכים שהיו בעבר במנזר המצלבה ובמנזר מר סבא.

עד מותו בדצמבר 2000 עמד בראש הפטריארכיה של ירושלים דיאודורוס קריבליס. באוגוסט 2001 נבחר כיורשו אירינאוס הראשון, שקיבל את הכרת הממשלה באפריל 2004. אולם החל מדצמבר 2007 מכהן תיאופילוס השלישי כפטריארך, לאחר שממשלת ישראל הכירה בהחלטה של הסינוד הקדוש מאוגוסט 2005 להדיח את אירינאוס ולבחור בתיאופילוס במקומו, דבר חסר תקדים והראשון בהיסטוריה של הפטריארכיה. העברת הכהונה מאירינאוס לתיאופילוס לוותה בפניות רבות לבית המשפט לביטול המינוי, אולם כולן נדחו. מאז 2007 כלוא אירינאוס בביתו ואינו יוצא ממנו.

הצופים הערבים האורתודוקסים

ארגון הצופים האורתודוקסים הוא ארגון ארצי חינוכי בלתי-פורמלי ובלתי-מפלגתי, המאגד בתוכו 13 שבטי צופים עם כ-2,500 חניכים מגיל 7 ועד גיל 18, מהקהילה הנוצרית-אורתודוקסית של ערביי ישראל.הארגון חבר בהתאחדות הצופים והצופות בישראל, בתנועת הצופים הערבים והדרוזים ובארגון הצופים האורתודוקסים העולמי (הדסמוס).

מוסדות הארגון הנבחרים דמוקרטית הם: האספה הכללית (המועצה), הוועד הפועל, ההנהלה, והוועדות המקצועיות: ועדת חינוך, ועדת ספורט ועוד.

הארגון נוסד בשנת 1968.

וינסנט מלרין

וינסנט מלרין (בצרפתית: Vincent de Lérins, בלטינית: Vincentius Lerinensis - וינקנטיוס לריננסיס, מאה ה-5, נפטר בסביבות 450-445) היה נזיר וסופר כנסייתי שפעל בגאליה הדרומית והנחשב לאחד האבות של הכנסייה. חייו נודעו הודות לספר "על הגברים המפורסמים" ("De viris illustribus") מאת גנאדיוס סקולסטיקוס.

מחרוזת תפילה

מחרוזת תפילה היא אלמנט טקסי המשמש במספר דתות ככלי עזר למתפלל. מחרוזות כאלו נמצאות בשימוש באסלאם, נצרות קתולית, נצרות אורתודוקסית, הכנסייה האנגליקנית, הינדואיזם, בודהיזם, סיקיזם ובדת הבהאית. מחרוזת תפילה משמשת ככלי עזר על מנת שאדם יוכל לספור את החזרות בתפילה או את המזמורים שיש לומר.

נצרות יוונית-אורתודוקסית

נצרות יוונית-אורתודוקסית (ביוונית: Ἑλληνορθόδοξη Ἑκκλησία, "הכנסייה היוונית אורתודוקסית") מונה את כל הכנסיות בתוך הנצרות האורתודוקסית ששפת התפילה שלהן או לפחות אחת מהמשמשות בהן היא יוונית קוינה ושסדריהן שואבים מהנהוג במורשת הביזנטית. הן נבדלות מהכנסיות האורתודוקסיות הסלאביות והאחרות, כמו הכנסייה האורתודוקסית הרוסית, אך חולקות עמן הכרה בעליונותו הטקסית של פטריארך קונסטנטינופול וגישה דתית זהה לחלוטין. הכנסיות היווניות מונות ארבעה מתוך חמישה כסים מטרופוליטניים בפנטארכיה הישנה – קונסטנטינופול, אלכסנדריה, אנטיוכיה וירושלים – את הכנסיות האוטוכפאליות של יוון, קפריסין ואלבניה ומספר אפארכיות ברחבי העולם.

לעיתים משמש השם לכינוי כלל הכנסיות האורתודוקסיות, ללא תלות בשפה. הדבר נובע מהמורשת היוונית החזקה המשפיעה על כולן.

פץ' (קוסובו)

פץ' (בסרבית: Peć או Пећ; באלבנית: Peja או Pejë) היא עיר במערב קוסובו ובירת מחוז פץ'. נכון לשנת 2013 אוכלוסיית העיר מונה כ-83,000 תושבים, מתוך 170,000 במחוז כולו. החזקה על העיר נתונה במחלוקת בין הרפובליקה של קוסובו, אשר הכריזה על עצמאותה ב-2008 וזכתה להכרה בינלאומית חלקית, לבין סרביה, שלא הכירה בעצמאות קוסובו.

בסרבית, Peć משמעותו כבשן או מערה. כנראה בעקבות המערות הרבות הנמצאות בקניון רוגובה הסמוך לעיר, אשר שימשו בעבר מקום לנזירים מתבודדים.

פץ' ממוקמת בעמדה אסטרטגית, בסמוך לנהר פצ'ה ביסטריצה ולהרי פרוקלטיה. בעקבות זאת, הייתה העיר מרכז דתי של נצרות אורתודוקסית והייתה מוקד למלחמות ולכיבושים שונים במהלך ימי הביניים.

שלטון עות'מאני בן כ-500 שנה (1455-1912) בעיר הסתיים עם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה כאשר מונטנגרו כבשה את העיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה אוסטרו-הונגריה כבשה את העיר. ב-1918 העיר נכבשה מחדש על ידי כוחות מדינות ההסכמה, ובהמשך הפכה לחלק מממלכת יוגוסלביה. במהלך מלחמת העולם השנייה, נכבשה יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית ופץ' נכללה בשטח שהועבר לחזקת האיטלקים והם העבירו אותו לשליטה אלבנית. לאחר המלחמה נכללה פץ' בשטחי יוגוסלביה ולאחר פירוקה בשטחי סרביה. בשנת 2008, הכריזה קוסובו על עצמאותה ופץ' נכללה בשטחה.

רוסים

רוסים הם עם סלאבי מזרחי. רובם מתגוררים ברוסיה ובמדינות ברית המועצות לשעבר; כמו כן יש קהילות של מהגרים רוסים ברחבי העולם, המונח הנפוץ בשפה האנגלית (Russians) מכנה רוסים גם אנשים ממוצא אתני לא רוסי אשר התגוררו בתחומי ברית המועצות והם דוברי השפה הרוסית. בישראל נוהגים להשתמש במונח "רוסים" בהתייחסות לעולים ובני משפחותיהם שהגיעו לישראל בשנות ה-90, שרובם ממוצא יהודי, אם כי חלק ניכר מהם ממוצא סלאבי.

מקור האומה הרוסית בשבטים שאיכלסו את הנסיכויות העתיקות שנקראו בשם המשותף רוס (Русь) - רוס של קייב, רפובליקת נובגורוד וכולי. כיום נקראים בשם "רוסים" צאצאי השבטים הסלאביים שהתגבשו סביב מוסקבה ונובגורוד; השבטים של רוס הדרומית התגבשו לאוקראינים והשבטים של מערב רוס לבלארוסים.

ערכים בנצרות
נצרות
פורטל נצרות
מושגים בנצרות
השילוש הקדוש:
האבהבןרוח הקודש
זרמים עיקריים
נצרות קתוליתנצרות פרוטסטנטית (לותרניזםקלוויניזםאדוונטיזםבפטיזםמתודיזםאוונגליקליזם) • הכנסייה האנגליקנית • נצרות אורתודוקסית • נצרות אוריינטליתהכנסייה האשורית ("נסטוריאנית")
היסטוריה של הנצרות

הוועידות האקומניות • האיקונוקלאזם
פילוג הכנסייה הנוצריתמסעי הצלב
הפילוג המערביהרפורמציה
המיסיוןהיסטוריה של המיסיון הנוצרי

חגים נוצרים

ליטורגיהחג המולדחג הפסחאהלוח הגרגוריאניהלוח היוליאניחגי קדושים נוצרייםחגים ניידיםהתענית

אישים מרכזיים

הבתולהיוחנן המטבילהשליחיםפאולוספטרוסאתנסיוסאוגוסטינוסאבות הנצרותתומאס מאקווינסלותרקלווין

תאולוגיה נוצרית

מונותאיזםהשילוש הקדושהקרדולוגוס
כריסטולוגיהאינקרנציההלידה הבתולית
צליבת, תחיית ועליית ישוהביאה השנייה
החטא הקדמון • כפרה • חסד • גאולה • אנטיכריסט

הפולחן הנוצרי

הסקרמנטיםטבילהוידויסעודת האדון
צלבאיקוניןתפילהקדושיםסקרמנטליםמזבחהצטלבות (נצרות)

כתבים נוצריים

הברית הישנההברית החדשה
הבשורותהספרים החיצונייםספר השעותהגיוגרפיה • הקאנון הנוצרי

ההיררכיה הכנסייתית

אפיפיורפטריארךחשמןארכיבישוף
בישוףכומרדיאקוןנזיר

מבנים

אדריכלות כנסיותכנסייהמנזראגן טבילהבפטיסטריוםקתדרלהמאוזוליאוםקפלהבזיליקה

ראו גם

נצרות ואנטישמיות
עדי יהוהמשפט קאנוני
יהדות משיחית

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.