נפש החיים

נפש החיים הוא ספר קבלי למחצה שנכתב בידי הרב חיים מוולוז'ין, גדול תלמידיו של הגאון מווילנא, אב"ד העיר וולוז'ין ומייסד ישיבת וולוז'ין. תוכן הספר נסוב על גדלות האל, גדלות האדם היהודי, גדלות התפילה וגדלות התורה. הספר הוא ביטוי חשוב של התפישה הליטאית-מתנגדית והרב מבריסק כינהו "שולחן ערוך בהשקפה".

מטרת הספר

מטרת הספר להסביר את הסוגיות החשובות ביהדות ועבודת השם, והוא נכתב גם כביקורת ואלטרנטיבה לרעיונותיה המחודשים של תנועת החסידות מיסודו של רבי ישראל בעל שם טוב ובעיקר נגד ספר התניא של רבי זלמן שניאור מלאדי . רבי חיים מוולוז'ין מבקר בחריפות את הרעיונות החסידיים, כמו עליונות הדבקות הרגשית ויראת השמים על-פני לימוד התורה, הזלזול במי שלומד תורה שלא במעלה העליונה של לשמה, וההקפדה על קיום פרטי המצוות.[1] הספר מתבסס על ספר הזוהר, עץ חיים, וספרי קבלה נוספים, ובפרט על תורת רבו הגדול הגאון מווילנא.

תוכן הספר

הספר מתחלק לארבעה שערים:

שער א' - מהות האדם (22 פרקים)

הרעיון המרכזי של שער זה, מפרש על פי הקבלה את קביעת התנ"ך שהאדם נברא בצלם אלוהים, במובן זה, שכפי ששם אלוהים מבטא שליטה ואדנות של האלוהות על כל היקום (בעל הכוחות כולם), כך האדם כולל בתבניתו את כל הכוחות והעולמות כולם, ולכן יש בידיו כוחות של היקום להשפיע על כולו לטובה או לרעה, מרום מעלתו הנסתרת ועד לתחתיתו הגלויה, עם כל העולמות הנגלים והנסתרים שבו; ואפילו, להוסיף כוח בפמליה של מעלה,(שם פרק ט), ולתגבר את הגילוי האלוהי בעולם על פי הנאמר "תנו עוז לאלוהים" (תהלים סח לה) ו"רוכב שמים בעזרך" (דברים לג, כה). בדבר זה האדם עליון על המלאכים. ואין צורך לאדם במתווכים בינו לבין האלוהות. כמו כן, מכיוון שבכל מעשה ומעשה האדם יכול להשפיע מבחינה מטפיזית על כל היקומים, יש להזהר ולדקדק במעשים כפי שהתורה שהיא נשמת העולם מדריכה עליהם. אמנם האבות שהייתה להם רוח הקודש, ידעו בגלל השגתם הגבוהה לקיים את התורה עוד לפני שניתנה, ולפעמים ראו שצריך לשנות מעשים מסוימים מכיוון, שבהשגתם הגבוהה ראו שיצא ממעשיהם תיקון גדול בעולמות, אבל מאז שמשה גדול הנביאים הוריד את התורה, לא בשמים היא, ואין אדם שיכול לקבוע שהפרה של מצווה מסוימת תגרום לתיקון, אלא אם כן הוא נביא, ואז הוא יכול לבטל מצווה בתנאים מסוימים לפרק זמן מוגדר('הוראת שעה').

שער ב' - מהות התפילה (18 פרקים)

אף שיש פער לא נתפס בין עצמות הבורא האינסופית לבין האדם, וזוהי ולכאורה מחשבת עזות לפנות אליו, במצוות התפילה הוא גילה שזהו רצונו.

עבודת האל שבלב זו תפילה והיא המזון הרוחני לעולמות ולאדם עצמו, ולכן היא עומדת ברומו של עולם. הברכה שאנו מברכים את האלוהים, אין בה כוונה לעצמותו האינסופית כשלעצמה, שהיא סתומה מכל ואין לנו בה שום תפיסה בה; אלא לעצמות אינסוף מצד כוחותיו האלוהיים המתחברים אל העולם מצד הכרותינו והשגותינו, שבזה תפילת האדם מעוררת את השפע האלוהי לרדת ולהחיות הכול, שזה עניין הברכה, השפע והריבוי החיוניות האלוהית בעולם.

כאשר האדם מתפלל, אסור לו להתפלל אל ההתגלויות של האלוהות בעולם הזה, אלא אל יחידו של עולם, אל העצמות האלוהית בלבד. ב"קוראינו אליו" (שם פרק ד) - אליו ולא אל מידותיו. כוונת התפילה צריכה להיות להוסיף כוח בעולמות העליוניים, כשם שחייל משליך נפשו על כבוד מלכו.

שער ג' - על האלוהות (14 פרקים)

האלוהים הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו ולכן הוא נקרא "המקום", ולכן בכל רגע כל העולמות מתהוים וקיימים מרצונו, ולכן הוא נקרא בשם הויה, שהוא מתחבר ברצונו לעולמות להוום ולקיימם בכל רגע. יחס האלוהות לעולם הוא יחס הנשמה לגוף ולא עוד אלא שבאמת "לית אתר פנוי מינה (=אין מקום פנוי ממנו)" (שם פרקים ג', ו', י"ד); "ואין עוד מלבדו יתברך ממש שום דבר כלל בכל העולמות" (שם פ"ב). האלוהות ממלאת את הכול, "הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא" (ירמיה כ"ג), ועצמותו נמצאת בכל בצורה שווה. אמנם מבחינתנו אין אנו במדרגה של תפיסת האלוהות כשלעצמה, אלא בתפיסה של השתלשלות העולמות ומדרגתם, ומהצד הזה אנחנו מקיימים את המצוות, ומבדילים בין טוב לרע.

פרקים (8 פרקים)

אזהרה להישמר מיהירות בעבודת האל. אזהרה מפני העדפת יתר של הכוונה והדביקות על פני דקדוק פרטי הלכה.

שער ד' - על חשיבות לימוד התורה (34 פרקים)

ישנה חשיבות עצומה ללמוד את החוק העברי בתלמוד ומפרשיו ולא רק ללמוד ספרי מוסר ויראה. יש חשיבות להבין את הדברים, ואין צורך ללמוד אותם בהתפעלות ודבקות רגשית. התורה היא הדיבור האלוהי, ואור כל העולמים וחיות וקיום ושורש של הכול, והעולם נברא בשביל התורה שהייתה התוכנית האדריכלית שלו. ולכן כל לימוד תורה כשלעצמו, גם בלא כוונות ודבקות רגשית, דבוק בדיבור האלוהי שברא את כל העולמות וייסד ארץ והוא נעשה שותף במעשה בראשית (שם פרק י"א).

שורש התורה הוא בעליון שבעולמות המטפיזיים, והיא הראשית שהיא למעלה אפילו מעולם האצילות, "ישראל שעלו במחשבה תחילה" (בראשית רבה א ד, ושם פרק י"א). ולכן כל הלומד תורה מוסיף חיוניות אלוהית, אור ושפע אצילי בכל העולמות כולם, שמאירים ושמחים בהתגלות הזו, עד שאותה חיות אצילית מגיעה אליו לטהרו, לקדשו ולהשלימו ולהעבירו מהנהגה טבעית להנהגה ניסית.

השפעתו בעולם הפילוסופיה

פילוסופים שונים הושפעו מספריו של רבי חיים מוולוז'ין. ביניהם - עמנואל לוינס בספרו חירות קשה, וכן ישעיהו ליבוביץ' שאף מסר שיעורים בספרו המקביל של רבי חיים מוולוז'ין על פרקי אבות רוח חיים. אם כי כמובן השקפותיהם היו רחוקות מהשקפות המחבר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לדוגמה בחלק "פרקים" הנמצא בין שער ג' לשער ד'
אהרן יהודה ליב שטינמן

הרב אהרן יהודה ליב שטינמן ("הגראי"ל"; י"ד בחשוון ה'תרע"ה, 3 בנובמבר 1914 - כ"ד בכסלו ה'תשע"ח, 12 בדצמבר 2017) היה רב חרדי-ליטאי ישראלי, ממנהיגיו הבולטים של הציבור החרדי במפנה המאה ה-21. נשיא מועצת גדולי התורה של תנועת "דגל התורה".

הרב שטינמן היה חניך ישיבות ליטא בין שתי מלחמות העולם. בשנות העשרים המוקדמות שלו התמנה לראשונה כר"מ, ומאז לימד תורה במשך כשמונים שנה, בישיבות בשווייץ ובישראל. מעורבותו הציבורית החלה בשנות ה-60, אז עסק בעיקר בעידוד פתיחת כוללי אברכים בישראל. הוא שימש כיועץ ומורה דרך מרכזי בנושאי חינוך בציבור הליטאי. עם הקמת מועצת גדולי התורה של "דגל התורה", בסוף שנות ה-80, הצטרף למועצה, ומאז התרחבה השפעתו הציבורית. לאחר פטירת הרב שך בשנת 2001 עמד לצד הרב יוסף שלום אלישיב בהנהגת הציבור הליטאי.

לאחר פטירת הרב אלישיב, הנהיג הרב שטינמן את הממסד הליטאי הוותיק, ונחשב לסמכות הרוחנית העליונה של מפלגת דגל התורה, ביטאונה "יתד נאמן", וכן מוסדות החינוך והישיבות הליטאיות הקשורים למפלגה זו. השפעתו חרגה מגבולות המגזר הליטאי. פלג בציבור הליטאי שלא רואה את עצמו ככפוף לו, פרש ממוסדות "דגל התורה", והקים מפלגה נפרדת.

הרב שטינמן יזם את הקמתם של ישיבות וכוללי אברכים בישראל ומחוצה לה, ושימש נשיא ופטרון של חלקם. הוא עמד בראש כולל פוניבז', בראשות ישיבות "גאון יעקב" ו"ארחות תורה". עד ראשית המאה ה-21 כיהן גם כראש ישיבת פוניבז' לצעירים.

הרב שטינמן כתב כשלושים ספרים, בהם סדרת ספרי אילת השחר על התלמוד הבבלי ועל התורה.

אורות התורה

אורות התורה הוא ספר בן שלושה עשר פרקים על ערך התורה, לימודה והדרכתה, שליקט הרב צבי יהודה הכהן קוק מכתבי אביו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

הספר יצא לראשונה בהוצאת ישיבת מרכז הרב בירושלים בשנת ה'ת"ש. בהקדמה לספר, מתייחס הרצי"ה למאורעות השעה, של אותו זמן, זמן מלחמת העולם השנייה. מאז יצא הספר במהדורות רבות נוספות.

קהילת אורות התורה בעיר בת ים קרויה על שם הספר.

ברכת ברוך ה' לעולם

ברכת ברוך ה' לעולם (או: יראו עינינו, ברכת הפסוקים או ברכת המולך בכבודו) היא ברכה הנאמרת בחלק מנוסחי התפילה היהודיים בתפילת ערבית של חול לאחר ברכת השכיבנו או כחלק ממנה. מבנה הברכה מורכב ממספר פסוקים הכוללים שמונה עשרה פעמים את שם ה' ובסופם חתימה בברכה.

בנוסחים שמקורם בארצות אירופה ברכה זו היא ברכה עצמאית לאחר ברכת השכיבנו, בעוד שבנוסחים שמוצאם בארצות המזרח היא משולבת כחלק מברכת השכיבנו. לאמירת ברכה זו קמו התנגדויות שונות במהלך הדורות, וכיום אמירתה נהוגה רק במספר מצומצם של קהילות.

דוד ג'יאמי

הרב דוד ג'יאמי (נולד בי"ח בחשוון תשל"ב) הוא ר"מ בישיבת הר המור ומחבר ספרים באמונה.

הגאון מווילנה

רבי אליהו בן שלמה זלמן (ט"ו בניסן ה'ת"פ, 23 באפריל 1720 – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח, 9 באוקטובר 1797), שנודע בכינויים: הגאון מווילנה (ביידיש: דער וילנער גאון), הגאון החסיד ואף בפשטות - הגאון, או בראשי תיבות: הַגְּרָ"א (הגאון רבנו אליהו), היה פוסק, מקובל ואיש אשכולות, שבלט במעמדו החריג בתקופת האחרונים כסמכות רבנית עליונה. הגר"א היה גדול במקרא, בתלמוד ובקבלה, פוסק מקורי ומרכזי, ובקיא במדעים. אגדות רבות נכרכו בשמו. הוא היה ידוע בהתמדתו הבלתי רגילה.

הגר"א סירב לשמש במשרת רבנות בווילנה או בכל מקום אחר, כנראה בשל רצונו לא להיבטל מלימוד תורה. הוא היה מהמנהיגים האידאולוגיים של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.

ההתנגדות לחסידות

ההתנגדות לתנועת החסידות היא מחלוקת שהתעוררה ביהדות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם עלייתה של תנועת החסידות, ועיקרה בדור השני של החסידות. מחלוקת זו, שבמידה מסוימת נותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים (ידועים בימינו כ"ליטאים"). המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות ורדיפות, ולעיתים אף מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770–1805.

חוט המשולש

חוט המשולש הוא ספר שאלות ותשובות המכיל תשובות של שלושה מראשי ישיבת וולוז'ין שבליטא, יצא לאור לראשונה בווילנא בשנת תרמ"ב (1882).

חלק א' כולל תשובות של ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנא ומייסד ישיבת וולוז'ין. חלק זה הוא בין כתביו הבודדים של ר' חיים בנוסף לספרים הידועים שנשתמרו יותר כגון נפש החיים ורוח חיים. החלק הראשון של השו"ת מכיל הרבה חלקים סתומים. לדוגמה בסימן א' בחלק א', לא ידועה מהי השאלה והעורך מנסה להעריך על פי התשובה של ר' חיים מהי השאלה. בסימן ב' בחלק א' אין ודאות שר' חיים מוולוז'ין כתב אותה, היות שהוא אינו חתום על התשובה, אם כי העורך מעריך כי הוא כתב אותה ומבסס את דבריו על סגנון הלשון והכתיבה של ר' חיים. דוגמה נוספת לחוסר הבהירות של הדברים מופיעה בסימן ג', בו לא ידוע מי מקבל את התשובה, מי שאל אותה. בחלק הראשון יש סימנים רבים בהם נידונים נושאים הידועים בחלק אבן העזר של השולחן ערוך, עגונות, גיור, קידושין וגיטין. החלק הראשון המיוחס לר' חיים יש כ"ח סימנים.

חלק ב' כולל תשובות של ר' הלל פריד, חתנו של ר' חיים מוולוז'ין, מגיד שיעור בישיבת וולוז'ין ורב בגרודנה. החלק השני פותח בשורה קצרה המודיעה למעשה את השינוי בכותב התשובות: "שאלות ותשובות חוט המשולש מהגאון ר' הלל זצ"ל". לשינוי יש השלכות על הקורא מבחינת סגנון הקריאה וכמו כן משפיע על המעמד ההלכתי של התשובה שכן זה דור שני לרב חיים. כמו בחלק הראשון יש מספר קטעים חסרים. חלק זה הוא קצר בהרבה מהחלק הראשון, וכולל בתוכו שמונה סימנים בלבד.

חלק ג' כולל תשובות של ר' אליעזר יצחק פריד, חתנו של ר' יצחק מוולוז'ין, בנו של ר' חיים מוולוז'ין, וראש ישיבת וולוז'ין אחרי פטירת חותנו. החלק השלישי הוא החלק הגדול ביותר משלושת החלקים מבחינת כמות התוכן שבו. עובדה זו, היא כמובן בגלל התקופה היותר מאוחרת בה נכתבו הסימנים ההבדל של עשרות שנים. כמו החלק השני כך גם החלק השלישי נפתח במשפט קצר המורה על שינוי הכותב ועל המעבר מר' הלל לר' "אליעזר יצחק".

בשלושת החלקים כמעט ואין סוגיות או שאלות בנושאי אורח חיים. רוב השאלות והסימנים עוסקים בדיני אבן העזר, חושן משפט ויורה דעה. במקומות בהם השאלות והתשובות מופיעות במלואן, ניתן לראות ששלושת המשיבים קבלו שאלות מכל רחבי אירופה. עובדה זו, מעידה גם על מרכזיותה של ישיבת וולוז'ין ועל המרכז התורני הגדול שהיה באירופה במאה ה-19. המייחד את השו"ת הוא שנכתב על ידי שלושה אנשים שונים, אם כי כולם באים מאותו ישיבה ובעלי השקפות עולם דומות, דבר זה לא נפוץ ששלושה כותבים חיבורים תורניים, ושלושת החיבורים נכנסים תחת אותה כריכה.

חיים מוולוז'ין

הרב חיים איצקוביץ, ידוע יותר בשם רבי חיים מוולוז'ין (ז' בסיוון ה'תק"ט, 24 במאי 1749 - י"ד בסיוון ה'תקפ"א, 14 ביוני 1821), היה תלמיד בולט של הגאון מווילנה, מייסדה של ישיבת עץ חיים, המוכרת כישיבת וולוז'ין - "אם הישיבות", ורב העיירה וולוז'ין.

חלק (יחידת זמן)

חלק הוא יחידת זמן המשמשת לחישוב החודשים, התקופות, והשנים בלוח העברי. כל חלק הוא 1/1,080 משעה ושווה לשלוש שניות ושליש.

טעמי המקרא

טַעֲמֵי הַמִּקְרָא או טְעָמִים מקראים הם סימנים מיוחדים המצורפים לטקסט המקראי (מעל המילה, מתחתיה או אחריה), המסמנים לקורא את נגינת המילים, את צורת ההגייה ואת חלוקת המשפט, והם למעשה סימני הפיסוק הקדומים של העברית.

יצחק מוולוז'ין

הרב יצחק איצקוביץ מוולוז'ין, הנודע בכינוי רבי איצלה וולוז'ינער; (ה'תק"ם (1780) - כ"ו באייר ה'תר"ט (1849)) היה רב העיירה וראש ישיבת וולוז'ין, ממנהיגי יהדות רוסיה במחצית הראשונה של המאה ה-19.

ישיבה

ישיבה או מתיבתא (מארמית) היא מוסד ללימוד תורה על כל תחומיה, על פי המסורת היהודית. המוסד להשכלה גבוהה של החינוך היהודי, שהיווה מוסד המשך למסגרת החינוך היסודי היהודי, ה"תלמוד תורה". הישיבה שימשה במהלך הדורות להעברת מסורת התורה שבעל-פה ודברי חז"ל מדור לדור וללימוד ושינון עצמי.

הישיבה שימשה במשך הדורות כמוסד המרכזי של היהדות התורנית: בה נקבעו ההלכות בשאלות שנתחדשו במהלך השנים והוכרעו ספקות שהתעוררו במסורות ותיקות, ובה תוקנו תקנות בענייני היחיד והרבים. ראשי הישיבות המרכזיות היו בתקופות ארוכות לאורך ההיסטוריה של עם ישראל, מנהיגיו של העם היהודי כולו. גם לאחר כתיבת הקודקסים ההלכתיים הגדולים: משנה תורה לרמב"ם, "ארבעה טורים" וה"שולחן ערוך", שאפשרו הלכה למעשה מעמד רבני נפרד מעולם הישיבות, עמדו הישיבות במרכזו ובתשתיתו של עולם התורה. רבים מגדולי הרבנים היו חניכי ישיבות ורבים מהם החזיקו בעצמם ישיבה במקומות בהם כיהנו כרבנים.

הישיבה כצורת חיים אידיאלית המבטאת את קידוש חיי הרוח ועיסוק בעיקרי העיקרים, מתבטאת גם בתיאורי חז"ל את העולם הבא כישיבה של מעלה, או "מתיבתא דרקיעא", בה מתנהלים לימודים ודיונים הלכתיים במתכונת דומה לזו של הישיבה הארצית.

צורת הישיבה, תפקידי ההוראה בה, חומר הלימודים ודרכי הלימוד בה, השתנו לפי המקום והתקופה. אך קו מאחד משותף היה לה על פני המרחב והזמן: שאיפה לעיסוק בתורה ובמצוותיה תוך ניתוק מהעולם הסובב, ומתן הזדמנות שווה לכל נער יהודי להתמודד במסלול הלימודים שהציעה ולהתקדם במעלה האליטה הרבנית.

במשך הדורות השתמשו בכינוי "ישיבה" לתיאור כל בית מדרש שבו ישבו יהודים ועסקו בקביעות בתורה, בדרך כלל בדגש על בתי מדרש בהם הועברו שיעורי תורה בידי רבנים לתלמידיהם. מן המאה ה-19, עם הקמת ישיבת וולוז'ין שכונתה "אם הישיבות", נקבע מודל הישיבה המודרנית שעבר בהמשך שיפורים ושינויים כמו חלוקת השיעורים לשכבות מבוססות קבוצות גיל או מבוססות רמת ידע כפי שהונהג לראשונה בישיבת טלז. חלוקות נוספות לישיבה קטנה וישיבה גדולה התפתחו רק במאה ה-20.

ליטאים (זרם)

ליטאים הוא כינויה הנפוץ של תת-קבוצה ביהדות החרדית, הכוללת חרדים אשכנזים שאינם חסידים או "ירושלמים" צאצאי בני היישוב הישן.

הליטאים מכונים כך בשל היותם משמרים במידה רבה את המסורת של ישיבות ליטא. הם מכונים לעיתים גם מתנגדים, בשל התנגדותם לחסידות. ראשיתה של התנגדות זו במערכה שניהלו הגאון מווילנה ותומכיו נגד תנועת החסידות המתעוררת בשלהי המאה ה-18. מאוחר יותר הוקמו במרחב הליטאי מוסד הישיבה המודרני ותנועת המוסר, שנעשו גם הם מזוהים עם ה"ליטאים". המאבקים בתנועת ההשכלה ובציונות החלישו את העימות בינם לחסידים.

מצווה

ביהדות, מצווה היא חובה הלכתית על האדם, ובעיקר ליהודים. מקור המצוות דאורייתא בתורה (שבכתב ושבעל פה) ועליהן נוספו מצוות דרבנן המהוות גדרים שהוסיפו חכמים לאורך הדורות. מקור המילה מצווה נגזר מהמילה "צו", (ציווי). מלשון חז"ל ואילך, המונח "מצווה" כולל את כלל ציוויי התורה כפי שהן מרוכזות בהלכה היהודית, על אף שבלשון המקרא ישנה הבחנה בין סוגי ציוויים שונים שיש לשמור - מצווה, חוק ומשפט: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (ספר דברים, ז יא).

בפרשנות, תכלית המצוות היא להביא את האדם לדבקות באל ולקדושה, כפי שעולה מנוסח ברכת המצוות, "ברוך אתה ה'... אשר קדשנו במצוותיו". בספרות חז"ל חוזרת ונשנית הדרישה מהאדם לעסוק בתורה ובמצוות "לשמן" - כלומר מתוך אהבת ה' ולא למטרת רווח או שכר.

נווה יעקב

נווה יעקב היא שכונת המגורים היהודית הצפונית ביותר בירושלים. השכונה הוקמה ב-1970 באזור שסופח למדינת ישראל ולירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, כאחת משכונות הטבעת.

מספר התושבים בשכונה הוא כ-25,000.

שם השכונה מנציח את המושבה נווה יעקב, אשר הוקמה בשנת 1924 וחרבה במלחמת העצמאות, אולם השכונה איננה נמצאת במיקום בו שכנה המושבה, אלא צפון-מזרחית ממנו. (מיקום המושבה המקורי היה בחלקו בבית חנינא של היום, ובחלקו היכן שכיום פסגת זאב צפון).

נפש

נפש (באנגלית: psyche או mind, בצרפתית: esprit = רוח, בגרמנית: Geist, ברוסית: Ум) היא מכלול ההתנסויות האישיות והייחודיות שיוצרות את עולמו הפנימי של האדם, וכוללות מודעות, חשיבה, הבנה, תפיסה, זיכרון וקשב, כמו גם דחפים, מצב רוח, רגשות וריגושים, הנעה, אפיוני אישיות וביטויים התנהגותיים, המאפשרים לאדם להכיר את עצמו ואת העולם ולפעול עליהם. הפסיכולוגיה היא המחקר המדעי או האובייקטיבי של התהליכים הקוגניטיביים והמוחיים העומדים בבסיס הנפש. קיומה ומהותה של הנפש נדונים גם בתחומי הפילוסופיה והתאולוגיה. בעוד הפילוסופיה עוסקת בעיקר בשאלת יחסי גוף-ונפש, התאולוגיה עוסקת בנפש ככח המזין את ההוויה החומרית ונותן לה חיות. הפסיכולוגיה היא תחום בגבול בין מדעי הטבע למדעי החברה העוסק בחקר הנפש וההתנהגות, והפסיכיאטריה היא תחום במדע הרפואה העוסק בבריאות הנפש לרבות הפרעות נפשיות.

שלושת האבות

ביהדות, שלושת האבות הם שלוש דמויות מקראיות מספר בראשית: אברהם, בנו יצחק ובנו שלו - יעקב. שלושת האבות, יחד עם ארבע האמהות, נחשבים ליהודים הראשונים, ולמייסדי העם היהודי ואמונת הייחוד. במסורת היהודית מקובל לצרף את הכינוי "אבינו" לשמם של שלושת האבות: "אברהם אבינו", "יצחק אבינו" ו"יעקב אבינו". הסיפורים בדבר קורתיהם של שלושת האבות ומשפחותיהם תופסים את רוב ספר בראשית. על פי המסורת, האבות קבורים במערת המכפלה.

תלמוד תורה (מצווה)

מצוות תלמוד תורה היא מצוות עשה מהתורה ללמוד את התורה, שבכתב ושבעל פה, על כל רבדיה, וללמדה לאחרים. על פי מקורות רבים במסורת היהודית, מצווה זו עומדת נגד כל יתר המצוות. נשים אינן מחויבות במצווה זו.

החיוב המינימלי הוא קביעת זמן ללימוד ביום ובלילה ('קביעת עתים לתורה'), אולם קיום מצווה זו כראוי, כולל ניצול כל רגע פנוי ללימוד תורה (התמדה) ללא ביטול תורה. כחלופה ללימוד עצמי, יש שהציעו הסכם יששכר וזבולון.

מצווה זו נדחית לצורכי פרנסה או לכל צורך מצווה אחרת. ישנה מחלוקת נרחבת אם מצווה זו מונעת מהאדם ללמוד לימודי חול (למשל מדעים ופילוסופיה), וכן ביחס היהדות לתרבות הפנאי.

לימוד תורה נעשה על ידי לימוד עצמי או על ידי שמיעת שיעור ממלמד או רב, מקום המוקדש ללימוד נקרא בית מדרש או ישיבה.

מעמד מיוחד ביהדות יש לתלמיד חכם הבקיא בדיני התורה.

תפילה (יהדות)

תפילה היא מצוות עשה מהתורה, וחלק מרכזי בעבודת ה' המלווה את היהודי בכל מעשיו. בהיעדר עבודת הקורבנות, כמו שכתוב בפסוק ״ונשלמה פרים שפתינו״ ולכן קבעו חז"ל את התפילה כמנהג שיש בכוחו לקדש מצוות ומועדים בחיי עם ישראל.

בכל יום חול מתקיימות שלוש תפילות: שחרית, מנחה, וערבית. בימי שבת, חג וראש חודש נוספת גם תפילת מוסף. התפילה צריכה להתקיים לכל אורכה במניין, כלומר בנוכחות עשרה גברים או יותר מעל גיל 13, והיא מתקיימת בדרך כלל בבית כנסת.

במשנה ובתלמוד הוזכרו לראשונה ברכות ונוסחי תפילות שסודרו, מאוחר יותר כנוסח קבוע ומחייב בסידור התפילה. ספר התפילות היהודי קרוי סידור, על שם סידור התפילות ועריכתם, ומרוכזים בו תפילות יום יומיות וברכות שונות, וספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזים בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.