נפט

נפט הוא נוזל דליק, סמיך ונדיף, בצבע שחור-חום כהה או ירוק כהה וריח אופייני, המצוי באזורים מסוימים מתחת לפני הקרקע ברובד העליון של קליפת כדור הארץ. הוא מורכב מתערובת מסובכת של פחמימנים שונים, בעיקר אלקאנים, אך יכול להשתנות במראה שלו, בהרכבו ובתכונותיו. הנפט הגולמי הוא תערובת המכילה חמרי דלק שונים, את הנפט מזקקים במתקן הקרוי בית זיקוק על מנת להפריד אותו למרכיביו השונים, המשמשים למטרות מגוונות.

שריפת נפט ומרכיביו משחררת אנרגיית חום, ופולטת גזי חממה.

Oil well
משאבת נפט בטקסס שבארצות הברית

היווצרות

מקור הנפט בשרידי יצורים ימיים, כפלנקטון ואצות, שהצטברו בקרקעית האוקיינוסים במשך מאות מיליוני שנים (בניגוד לפחם, שמקורו בצמחייה יבשתית). עם הזמן, בהיעדר חמצן שיחמצן את החומרים האורגניים לפחמן דו-חמצני, ללא יצורים שיאכלו ויפרקו את החומר הביולוגי, ותחת חום ולחץ רב, התרחשו שינויים כימיים שהפכו את שיירי היצורים לנפט.

בתחילה הופך החומר הביולוגי שנלכד בסלעים לחומר שעוותי - קרוגן. תחת השפעה של חום ולחץ, ממשיך הקרוגן ועובר תהליכי פירוק כימי, לפחמימנים נוזליים וגז. הנוזל, הוא הנפט, וגם הגז הטבעי, נוטים לחלחל דרך סלעים נקבוביים עד אשר נתקלים בקרקע בלתי חדירה, ושם מצטברים.

לאחר תהליך הקידוח ושאיבת הנפט מעומק האדמה, הוא עובר תהליך זיקוק. בין המוצרים המופקים מנפט: קרוסין, בנזין, פרפין ואספלט.

תאוריות חלופיות

מספר מדענים מעריכים שההבנה הנוכחית של הנפט ומקורותיו אינה שלמה. כמה מדענים רוסים, בראשם ניקולאי קודריאבצב, טוענים שמקור הנפט הוא בדומם ולא בחי. תאוריה זו מכונה התאוריה הא-ביוגנית (יצירה שלא מן החי). תאוריה זו גם טוענת שמקורות הנפט מחדשים את עצמם בקצב איטי, ושמאגרי הנפט הם גדולים בהרבה ממה שמעריכים. תאוריות אלה מקובלות פחות במערב. התאוריה הא-ביוגנית קיבלה אישוש מסוים כאשר נאס"א מצאה מצבורי מתאן, אף הוא סוג של דלק שמקורו נחשב בחי, על טיטאן (אחד מירחי שבתאי).

על פי תאוריה אחרת נוצר הנפט על ידי חיידקים, וזאת בעקבות הימצאם במאגרי נפט. על אף שהנפט הוא סביבה אל-אווירנית (כלומר, איננו מכיל חמצן) הוא יכול עדיין לשמש מצע לחיידקים, שישתמשו בו לייצור אנרגיה בתהליך מטבולי שאינו מחייב הימצאות חמצן.

מקרים שאירעו לאחרונה תומכים בתורות החלופיות, כמו למשל שדה הנמר הלבן בווייטנאם, שם מופקים נפט וגז טבעי מאבן הגרניט. הפקת נפט משדות שבהם הנפט נמצא בגרניט היא בעייתית לתאוריות רגילות של הפקת נפט, כיוון שגרניט הוא סלע יסוד. כמה הסברים קונבנציונליים אומרים שהנפט חלחל לשדות אלה מסלע רחוק. [דרוש מקור]

ההרכב

Petroleum cm05
בקבוק נפט גולמי

נפט מורכב ברובו מפחמימנים פרפיניים, אלה המורכבים רק ממימן ופחמן. ארבעת הפחמימנים הקלים ביותר הם C2H6 (אתאן), CH4 (מתאן),C3H8 (פרופאן) וC4H10 (בוטאן - גז בישול), וטמפרטורות הרתיחה שלהם הן: 162°-, 88.6°-, 42.1°- ו0.5° מעלות צלזיוס בהתאמה. בטמפרטורות ובלחץ על פני כדור הארץ, כולם במצב גזי. השרשראות בטווח C5-7 הן כולן מולקולות נקיות וקלות לאידוי של נפט. משתמשים בהן כממסים, נוזלים לניקוי יבש, ומוצרים אחרים לניקוי יבש. השרשראות מ-C6H14 עד C12H26 מעורבות ביחד ומשתמשים בהן לבנזין. קרוסין עשוי משרשראות בטווח C10 עד C15 ואחריו דיזל ודלק חימום (טווח C10 עד C20) וכן דלקים כבדים יותר, כמו אלה הנמצאים בשימוש במנועי ספינות. רכיבי נפט אלה הם נוזלים בטמפרטורת החדר.

שמני סיכה ושומנים חצי-מוצקים (כולל וזלין) נמצאים בטווח C16 עד C20.

שרשראות מעל C20 יוצרות מוצקים, החל משעוות פרפין, אחר כך זפת ואספלט.

טווחי רתיחה של נפט בלחץ אטמוספירי בזמן זיקוק במעלות צלזיוס:

  • אתר דליק: 40° - 70°(ניתך)
  • דלק קל: 60° - 100° (דלק למכונית)
  • דלק כבד: 100° - °150 (דלק למכונית)
  • קרוסין קל: 120° - 150° (ממס ביתי ודלק)
  • קרוסין : 150° - 300° (דלק למנוע סילון)
  • דיזל: 250° - 350° (דלק לרכב כבד ולחימום)
  • שמן סיכה: מעל 300° (שמן מנוע)
  • שאריות: זפת, אספלט, דלק משקעי

סיווג

חבית נפט מכילה 42 גלונים אמריקאיים או כ-159 ליטר של נפט. טונה אחת מכילה 7.33 חביות. נהוג לסווג את הנפט בתעשייה על פי שלושה מרכיבים עיקריים: מקורו, משקלו הסגולי וכמות הגופרית בו. המשקל הסגולי נקבע לפי סולם ערכים (API) שקבע מכון הנפט האמריקני (כבידת ה-API) ומשקף את רמת המזוט[1].

  • "נפט קל" - API גבוה מ-31.1, המבוקש ביותר.
  • "נפט בינוני" - בין 31.1 ל-22.3 API.
  • "נפט כבד" - API נמוך מ-22.3
  • "ביטומן" - נפט כבד במיוחד בעל API נמוך מ-10. מופק בעיקר מחולות הזפת של אלברטה שבקנדה, ומרצועת אורינוקו שבוונצואלה. כשנפט כזה משודרג ל-API מעל 31 הוא נקרא "נפט סינתטי".
  • "נפט מעובה" או "תזקיק" - API גבוה מ-50, לא נחשב נפט "אמיתי".

סיווג נוסף נעשה על פי רמת הגופרית, המשפיעה על אופי הזיקוק. כמות גופרית של יותר מ-1% גורמת לנפט להיות "חמוץ", ורמות נמוכות מ-0.42% יהפכו נפט ל"מתוק". ככל שכמות הגופרית גדולה יותר כך יהיה תהליך הניקוי והזיקוק ארוך יותר. בנזין וקרוסין מיוצרים מנפט מתוק וקל לעומת מזוט המזוקק מנפט חמוץ וכבד[2].

בעולם למעלה מ-100 סוגי נפט. הבולטים ביניהם הם:

מחירי ייחוס עיקריים נוספים הם Dubai Crude (המשמש לרוב לתמחור עסקאות ייצוא בין המפרץ הפרסי לאסיה) ו-Urals.

צפיפות הנפט משתנה לפי הרכבו המדויק, והיא כ-800–900 ק"ג למטר מעוקב[3].

היסטוריית הנפט

השימוש בנפט כמקור אנרגיה נייד וזמין המניע את הרוב המוחלט של כלי הרכב (מכוניות, משאיות, רכבות, ספינות וכלי טיס) והבסיס לכימיקלים תעשייתיים רבים, הופך אותו לאחד מחומרי הגלם החשובים ביותר של העולם. הגישה אליו הייתה גורם משמעותי במספר עימותים צבאיים, כולל מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ומלחמת המפרץ. מרבית מקורות הנפט בעולם נמצאים במזרח התיכון (ראו נפט במזרח התיכון), אזור לא יציב מבחינה פוליטית. כמו כן, הנפט במזרח התיכון נמצא קרוב יותר לקרקע באופן משמעותי לעומת שאר אזורי העולם, דבר שמבטיח הוצאות הפקה נמוכות יותר. עובדה זו מעניקה יתרון כלכלי למדינות המפיקות נפט במזרח התיכון וכן יכולת להפעיל לחץ כלכלי משמעותי על שאר המדינות המפיקות נפט והמדינות הצורכות אותו.

Oilfields California
שדה נפט בקליפורניה, 1938
Oil producing countries map
מפת ייצור נפט בעולם
Oil exports
מפת יצוא הנפט בעולם
Oil imports
מפת יבוא הנפט בעולם

לנפט היו שימושים כבר בימי קדם. השומרים, האשורים והבבלים השתמשו בו כדי לאטום את הספינות שלהם, במצרים העתיקה שימש הנפט כמשכך כאבים, לפרסים הוא שימש כתוספת לחיציהם: החץ נעטף בסיבים שנטבלו בנפט והפך בכך לחץ הצתה, במאה השמינית פלשו הערבים לספרד ואז הגיע לאירופה הרעיון של תאורה מבוססת נפט.

בארות נפט נחפרו לראשונה בסין במאה הרביעית. היה להן עומק מקסימלי של כ-240 מטר. הנפט שנשאב היה מעורב במי מלח, כך שלאחר שריפת הנפט התקבל מלח בישול. שורשיה של תעשיית הנפט של המזרח התיכון הם במאה ה-8, אז נסללו רחובות בגדאד בזפת. במאה ה-9 נוצלו מרבצי נפט בקרבת באקו שבאזרבייג'ן להפקת נפטא. ב-1861 נבנה בית הזיקוק הרוסי הראשון, בשדות הנפט של באקו, שם יוצרו אז כ-90% מתפוקת הנפט העולמית.

תעשיית הנפט בארצות הברית החלה בשנות ה-50 של המאה ה-19, ליד טיטוסוויל שבפנסילבניה, על ידי אדווין דרייק[4]. התעשייה גדלה באיטיות במאה ה-19 ולא היוותה עניין לאומי אמיתי עד לתחילת המאה ה-20. לאחר המצאת מנוע הבעירה הפנימית נוצר ביקוש רב למוצרי הנפט, ודלק למכוניות הוא אחד מגורמי הביקוש המשמעותיים לנפט גם כיום. בארות הנפט ה"מקומיות" הראשונות בפנסילבניה ובאונטריו רוקנו במהרה, דבר שהוביל לתעשיית נפט הולכת וגדלה בטקסס, באוקלהומה ובקליפורניה. מדינות אחרות בארצות הברית החזיקו במאגרי נפט גדולים למדי כחלק מנכסיהן הקולוניאליים והחלו לפתח אותם לדרגת תעשייה.

התקדמות משמעותית יותר הייתה במוסול שבעיראק בשנת 1914, על ידי חברת TPC - Turkish Petruleum company, שבעליה היו גורמים בינלאומיים שונים ובעיקר בריטים בהם חברת BP - British Petroleum ו-Shell. בשנת 1929 לאחר שנים של דיונים מאז הסכמי ועידת סן רמו, נקבע שכל הפקת הנפט במזרח התיכון תתבצע במסגרת "הקו האדום" (דהיינו המזרח התיכון ללא מצרים, איראן וכווית), ורק דרך חברת TPC. והוסכמו חלוקת המניות לחברות אמריקניות וצרפתיות שדרשו את חלקה של החברה הגרמנית במסגרת ההסכמים. אז שינתה החברה את שמה ל-IPC- ‏ - "Iraqi Petroleum Company" ו"שבע האחיות".

בשנת 1911 התגלה לראשונה נפט במפרץ הפרסי, באיראן. בשנת 1932 התגלה לראשונה נפט בבחריין, ובשנים 1937 ו-1938 גילו נפט בקטר ובערב הסעודית.

בשנת 1955 היה עדיין הפחם הדלק הראשון במעלה של העולם, אולם אט-אט החל הנפט מחליף אותו. כיום בערך 90 אחוז מצורכי הדלק בעולם מסופקים על ידי נפט. משבר האנרגיה העולמי ב-1973, ומשבר האנרגיה ב-1979 הובילו לכיסוי תקשורתי נרחב לגבי רמות אספקת נפט. דבר זה הפנה את תשומת הלב לכך שהנפט הוא מקור מוגבל שיאזל בסופו של דבר, לפחות כמקור אנרגיה ראשי. באותו זמן היו רוב התחזיות פסימיות למדי, וכאשר הן התגלו כשגויות, הפסיקו רבים לדון בנושא. עתיד הנפט כדלק נשאר שנוי במחלוקת במידת מה. חלק טוענים שכיוון שכמות הנפט היא סופית, הרי שהתחזיות המפחידות משנות ה-70 רק נדחו. אחרים טוענים שהטכנולוגיה תאפשר ייצור פחמימנים זולים, וכי לכדור הארץ מקורות עצומים של נפט לא שגרתי בצורות של חולות זפת, שדות ביטומן, צפחת נפט, והידרט מתילי, אשר יאפשרו המשך שימוש בנפט לזמן רב.

אקולוגיה ובטיחות

תעשיית הנפט כרוכה בנזקים סביבתיים רבים, ובבעיות בטיחות. התעשייה מסיבה נזקים לסביבה הן בפעילויותיה השגרתיות, כמו חקירה סייסמית (של תזוזת האדמה), קידוחים ויצירה של פסולת מזהמת והן בתאונות המתרחשות לפרקים. לדוגמה, הקידוח בקרקעית הים מערבל אותה והורג את צמחיית הים הדרושה להישרדות יצורי הים. נפט גולמי ומזוקק, אשר נשפך לים כתוצאה מתאונות של ספינות, כבר פגע בעבר במערכות אקולוגיות עדינות באלסקה, באיי גלאפגוס, בספרד ובמקומות רבים אחרים. תקלות באסדות קידוח והפקה ימיות הפכו, בשנים האחרונות, למאיימות אף יותר.

בשנת 2010 אירע במפרץ מקסיקו אסון הנפט הגדול בהיסטוריה[5]. תקלה באסדת קידוח במים עמוקים של תאגיד הנפט הבריטי BP גרמה לפיצוץ עז, ממנו נהרגו מפעילי האסדה וכמויות עצומות של נפט גולמי נשפכו לים. רק כעבור כשלושה חודשים הצליחו, במאמץ רב, לאטום את פי הבאר ולהביא להפסקת זרימת הנפט. נזק רב נגרם גם לחופים של ארצות הברית, מרחק רב ממקום האסדה. האסון העלה לשיח הציבורי את הצורך במציאת חלופות של מקורות אנרגיה מתחדשים, את המחלוקת בדבר יכולתם של אלו להחליף את הנפט, ואת הנזק הסביבתי שהם עלולים לגרום.

מסחר בנפט

מחיר הנפט מושפע מגורמים רבים וביניהן משברים פוליטיים, האטה או האצה בפיתוח הכלכלי העולמי, מזג אויר וכו'. שינויים אלה גורמים לכך ששוק הנפט הוא אחד השווקים התנודתיים ביותר בעולם ומחירו נע בממוצע על פני השנה בשעור של למעלה מ-40% (לשם השוואה, התנודתיות במחירי המטבעות קטנה כמעט פי 4).

מסחר בנפט נעשה גם באמצעות חוזים עתידיים, הנסחרים במספר בורסות ברחבי העולם: בין השאר, בורסת לונדון בה נסחר נפט ברנט מהים הצפוני ו-NYMEX - בורסת הסחורות של ניו יורק בה נסחר נפט מסוג טקסס מתוק (WTI). כל חוזה עתידי נסחר לפי 1,000 חביות ובדולרים אמריקניים, כך ששינוי של דולר אחד במחיר לחבית נפט יגרור שינוי של $1,000 דולר בגודל החוזה. חוזים עתידיים משמשים הן גופים המעוניינים לגדר את עסקיהם הריאליים משינוי במחיר הנפט (כגון בתי זיקוק או אלו השואבים את הנפט כמשאב טבע) והן גופים המעוניינים לסחור בנפט כספקולציה להפקת רווחים (כגון קרנות גידור ואנשים פרטיים).

נתוני עתודה, תפוקה וצריכה עולמיים

עתודה ותפוקה

על פי הנתונים של משרד האנרגיה של ממשלת ארצות הברית[6], בראש עתודות הנפט בעולם עומדות ונצואלה, ערב הסעודית, קנדה ואיראן. בראש המדינות המפיקות נפט עומדות ערב הסעודית, רוסיה וארצות הברית. מעיון בטבלה ניתן לראות שיכולת ההפקה של קנדה, עיראק וכווית נמוך באופן משמעותי מהפוטנציאל העולמי הגלום בהן. ואילו מדינות כמו רוסיה, ארצות הברית, מקסיקו וסין מפיקות אחוז גבוה מהפוטנציאל העולמי הגלום בהן. ארצות הברית היא הדוגמה הבולטת ביותר לניצול עתודות נפט, בעוד שיש לה 1.7% מעתודות הנפט העולמית היא מפיקה 10.5% מכמות הנפט העולמית. ואילו קנדה היא הדוגמה הבולטת ביותר לאי ניצול עתודות נפט. בעוד שיש לה 13.8% מעתודות הנפט, היא מפיקה רק 3.8% מכמות הנפט העולמית.

עתודות נפט בעולם, מיליארד חביות, (2006)
סדר מדינה כמות אחוז אחוז מצטבר
1 ערב הסעודית 264.3 20.4% 20.4%
2 קנדה 178.8 13.8% 34.2%
3 איראן 132.5 10.3% 44.5%
4 עיראק 115.0 8.9% 53.4%
5 כווית 101.5 7.9% 61.3%
6 איחוד האמירויות הערביות 97.8 7.6% 68.9%
7 ונצואלה 79.7 6.2% 75.1%
8 רוסיה 60.0 4.6% 79.7%
9 לוב 39.1 3% 82.7%
10 ניגריה 35.9 2.8% 85.5%
11 ארצות הברית 21.4 1.7% 87.2%
12 סין 18.3 1.4% 88.6%
13 קטר 15.2 1.2% 89.8%
14 שאר העולם 133.1 10.3% 100%
סך הכול 1292.6 100%
תפוקת נפט בעולם, מיליון חביות ליום (2004)
סדר מדינה כמות אחוז אחוז מצטבר
1 ערב הסעודית 10.37 12.5% 12.5%
2 רוסיה 9.27 11.1% 23.6%
3 ארצות הברית 8.69 10.5% 34.1%
4 איראן 4.09 4.9% 39%
5 מקסיקו 3.83 4.6% 43.6%
6 סין 3.62 4.4% 48%
7 נורווגיה 3.18 3.8% 51.8%
8 קנדה 3.14 3.8% 55.6%
9 ונצואלה 2.86 3.4% 59%
10 איחוד האמירויות הערביות 2.76 3.3% 62.3%
11 כווית 2.51 3% 65.3%
12 ניגריה 2.51 3% 68.3%
13 הממלכה המאוחדת 2.08 2.5% 70.8%
14 עיראק 2.03 2.4% 73.2%
15 שאר העולם 22.06 26.6% 100%
סך הכול 83.00 100%

צריכת נפט

בראש המדינות הצורכות נפט עומדת ארצות הברית. ארצות הברית היא שיאנית צריכת הנפט העולמית, וצורכת כרבע מצריכת הנפט העולמית. מדינות נוספות שהן שיאנות בצריכת נפט הן (בסדר יורד): סין, יפן, גרמניה ורוסיה, הצורכות ביחד עם ארצות הברית 45.7 אחוז מכלל הצריכה העולמית. רוסיה היא המדינה היחידה מחמש שיאניות צריכת הנפט, המספקת לעצמה את מלוא הצריכה שלה, ועדיין יש לה רזרבות נכבדות לייצוא.

צריכת נפט בעולם, מיליון חביות ליום, (2004)
סדר מדינה כמות אחוז אחוז מצטבר
1 ארצות הברית 20.5 24.8% 24.8%
2 סין 6.5 7.9% 32.7%
3 יפן 5.4 6.6% 39.3%
4 גרמניה 2.6 3.2% 42.5%
5 רוסיה 2.6 3.2% 45.7%
6 הודו 2.3 2.8% 48.5%
7 קנדה 2.3 2.8% 50.8%
8 ברזיל 2.2 2.7% 53.5%
9 קוריאה הדרומית 2.1 2.5% 56%
10 צרפת 2.0 2.4% 58.4%
11 מקסיקו 2.0 2.4% 60.8%
12 שאר העולם 32.0 38.8% 100%
סך הכול 82.5 100%

חברות נפט

תפוקה של חברות הנפט הגדולות בעולם (1998)[7][8]
מיליוני חביות לשנה
סדר החברה כמות שם החברה הערות
1 חברת הנפט של ערב הסעודית 3,028 Saudi Arabian Oil Co בעלות ממשלתית
2 חברת הנפט של מקסיקו 1,278 Petroleos Mexicanos בעלות ממשלתית
3 חברת הנפט של ונצואלה 1,258 Petroleos de Venezuela בעלות ממשלתית
4 חברת הנפט הלאומית של סין 1,168 China National Petroleum בעלות ממשלתית
5 בי.פי. אמוקו+ארקו 963 BP Amoco + Arco
6 אקסון מוביל 894 ExxonMobil
7 של/חברת הנפט המלכותית של הולנד 859 Royal Dutch/Shell
8 חברת הנפט הלאומית של ניגריה 772 Nigerian National Oil Co. בעלות ממשלתית
9 חברת הנפט הלאומית של עיראק 770 Iraq National Oil Co. בעלות ממשלתית
10 חברת הנפט של כווית 757 Kuwait Petroleum בעלות ממשלתית
11 שברון+טקסקו 756 Chevron + Texaco

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שרון קדמי, מדריך הנפט המקוצר, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2006
  2. ^ עמי גינזבורג, Sour Crude Oil, באתר הארץ, 18 במאי 2008
  3. ^ [1]
  4. ^ אריה חשביה, הזהב השחור, דבר, 13 בדצמבר 1968
  5. ^ BP leak the world's worst accidental oil spill, דיילי טלגרף, 3 באוגוסט 2010 (באנגלית)
  6. ^ מינהל המידע לאנרגיה (EIA)
  7. ^ הנתונים עלולים להיות לא מדויקים עקב שינויים גאופוליטיים וכלכליים מאז 1998
  8. ^ מקור הנתונים
אופ"ק

אופ"ק – ארגון המדינות המייצאות נפט (באנגלית: OPEC - Organization of the Petroleum Exporting Countries) הוא ארגון המדינות המייצאות נפט אשר מטרתו הוא להוות קרטל המורכב מהמדינות אלג'יריה, איראן, עיראק, כווית, לוב, ניגריה, ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות, ונצואלה, אנגולה, אקוודור, גבון, גינאה המשוונית והרפובליקה של קונגו; משנת 1965 המטה הבינלאומי שלו ממוקם בווינה, אוסטריה. מטרת הארגון היא לקבוע עם חברות הנפט את קצב הפקת הנפט, מחיריו וזיכיונות עתידיים.

כוונת הארגון היא לווסת את קצב הפקת הנפט באמצעות שיתוף פעולה בין המדינות המייצאות אותו, ובכך לשלוט במחירו, בעיקר על ידי קביעת מכסות הפקה לכל אחת מהמדינות החברות.

המדינות החברות באופ"ק מחזיקות בכ-75% מעתודות הנפט של העולם. הן מפיקות שליש מהנפט המופק בעולם ומהוות כחצי מייצוא הנפט העולמי. הודות לאופ"ק, המדינות החברות מקבלות יותר כסף תמורת הנפט שהן מייצאות. בשנת 2004, 11 החברות באופ"ק הכניסו כ-338 מיליארד דולר מייצוא נפט, עלייה של 42% משנת 2003.

מועצת שרי הנפט של המדינות החברות באופ"ק, הגוף המרכזי בארגון, מתכנסת אחת לשישה חודשים ומחליטה, בין היתר, על מכסות התפוקה לכל מדינה חברה.

בדצמבר 2018, לאחר שתפוקת הנפט הגלובלית הגיעה לשיא ועודף ההיצע גרם לירידה במחירי הנפט בעולם, החליטו המדינות החברות באופ"ק ומדינות יצרניות נפט נוספות לבצע קיצוץ יזום בתפוקת חביות הנפט בחודשים שלאחר מכן. הקיצוץ אמור לעמוד על 800 אלף חביות ליום במדינות שחברות בקרטל ו-400 אלף חביות ליום במדינות שאינן חברות בו, ביניהן רוסיה. בסך הכל מדובר על קיצוץ של כ-1.2 מיליון חביות נפט ליום. ההודעה עצמה הביאה לעלייה של 4% במחיר הנפט, עוד לפני שהקיצוץ עצמו קרה בפועל.

אזרבייג'ן

הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל אָזֶרְבַּיְיגָ'ן (באזרית: Azərbaycan Respublikası) היא מדינה בקווקז הסמוכה לים הכספי. היא גובלת ברוסיה בצפון, בגאורגיה ובארמניה במערב, ובאיראן בדרום. הרפובליקה האוטונומית של נחיצ'יבאן היא מובלעת המצויה אף היא בשליטת אזרבייג'ן, ולה גבול עם ארמניה מצפון וממזרח, עם איראן מדרום וממערב, ורצועה קצרה של גבול עם טורקיה מצפון-מערב.

לאזרבייג'ן מורשת תרבותית עתיקה. היא שוכנת בחבל ארץ הנחשב למקור של ציוויליזציות עתיקות. היא ידועה כבעלת אחת החברות האסלאמיות המתקדמות והחילוניות ביותר, ונחשבת לאחת המדינות המוסלמיות בעלות הסובלנות הדתית הגבוהה ביותר. בעוד שהחוקה האזרית לא מגדירה דת רשמית במדינה, רוב האוכלוסייה משויכת לזרם השיעה. למרות זאת, הזהות המוסלמית של האזרחים נוטה להיות מבוססת יותר על אתניות ותרבות.

אזרבייג'ן היא המדינה המוסלמית הראשונה (אחרי הרפובליקה העממית של קרים) שהייתה לרפובליקה דמוקרטית וחילונית (הרפובליקה הדמוקרטית של אזרבייג'ן). היא נוסדה בשנת 1918, והצטרפה לברית המועצות בשנת 1920. בשנת 1991 עם התפרקות השלטון הסובייטי היא שבה והפכה לעצמאית. זמן קצר לאחר מכן, במהלך מלחמת נגורנו-קרבאך, כבשה ממנה ארמניה את חבל נגורנו-קרבאך, השטחים המקיפים אותה, ובנוסף מספר מובלעות.

אמריקה הצפונית

אמריקה הצפונית (צפון אמריקה) היא היבשת השלישית בעולם בגודל שטחה והרביעית במספר תושביה והיא מהווה חלק מיבשת העל אמריקה. היא משתרעת מים הקרח הצפוני בצפון ועד מצר פנמה בדרום, מהאוקיינוס האטלנטי במזרח עד האוקיינוס השקט במערב. שטחה 24,709,000 קילומטרים רבועים (כולל גרינלנד), ומספר תושביה כ-529 מיליון. המדינות הנמצאות בשטחה הן קנדה בצפון, ארצות הברית במרכז ומקסיקו בדרום ובמרכז. בנוסף, חלקה הדרומי ביותר של היבשת (המכונה אמריקה המרכזית) כולל שטח קטן יחסית ובו המדינות: בליז, קוסטה ריקה, אל סלוודור, גואטמלה, הונדורס, ניקרגואה ופנמה.

יש המרחיבים את גבולות היבשת וכוללים בה גם את האי גרינלנד שכמעט אינו מיושב, ואף את חציה המערבי של איסלנד. אחרים מצרפים אליה את איי הודו המערבית ואת ארצות אמריקה התיכונה, ורואים במצר פנמה את גבולה הדרומי. ליבשת עצמה צורת משולש, שבסיסו בצפון והוא הולך וצר ככל שמדרימים. רכסי הרים גבוהים נמשכים מצפון לדרום במערב היבשת, לא הרחק מהאוקיינוס השקט. רכסי הרים נמוכים וקצרים יותר נמשכים מצפון לדרום החוף המזרחי (הרי האפלצ'ים). באמצע היבשת משתרעים מישורים רחבי ידיים, שרבים בהם ההרים והרמות. במישורים אלה מצויות מספר ימות, ובהן ימת הדובים הגדולה, ימת העבדים הגדולה, אגם ויניפג בקנדה, וחמש הימות הגדולות על הגבול שבין קנדה לארצות הברית, שאחת מהן היא ימת סופריור, הימה השנייה בגודלה בעולם. האקלים באמריקה הצפונית מגוון מאוד, מפני שהיבשת הארוכה משתרעת מחוג הקוטב הצפוני ועד 800 קילומטרים צפונית לקו המשווה. אמריקה הצפונית עשירה מאוד באוצרות טבע, ובהם נפט, פחם, ברזל, נחושת, אבץ, עופרת, זהב, כסף ואורניום.

אנגולה

רפובליקת אנגולה (בפורטוגזית: República de Angola) היא מדינה בדרום-מערב אפריקה, הגובלת בנמיביה בדרום, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בצפון, ברפובליקה של קונגו ממובלעת קבינדה בצפון ובזמביה במזרח. בירת המדינה היא לואנדה. אנגולה הייתה עד 1975 מושבה של פורטוגל, ולאחר שחרורה פרצה בה מלחמת אזרחים שנמשכה כמעט 30 שנים וגרמה נזק עצום למדינה. אנגולה עשירה באוצרות טבע, בהם נפט ויהלומים.

בית זיקוק

בית זיקוק הוא מפעל תעשייתי העוסק בתהליכים של עיבוד נפט גולמי או מוצרי מזון הזקוקים לעיבוד כגון: סוכר אך מתייחסים בעיקר למחצבי טבע. תהליך זה חשוב ליצירת מוצרי נפט רבים כמו בנזין, סולר וחומרים ביטומניים כמו אספלט וקרוסין.

בית זיקוק נקרא כך על שם התהליך הראשוני והמרכזי בעיבוד הנפט הגולמי הכולל זיקוק רב שלבי להפרדת הנפט הגולמי המורכב ממספר רב של חומרים שונים. בבתי הזיקוק מבצעים תהליכי עיבוד נוספים לתוצרים השונים שהתקבלו מתהליך הזיקוק.

בישראל, ישנם בתי זיקוק בחיפה (בבעלות חברת בתי זיקוק לנפט בע"מ) ובאשדוד (בבעלות פז בית זיקוק אשדוד בע"מ).

בתי זיקוק לנפט

"בתי זיקוק לנפט בע"מ", הידועה גם בראשי התיבות "בזן", היא חברה ציבורית העוסקת בתחום זיקוק נפט גולמי ובייצור וייצוא מוצרי דלק בישראל.

לבתי זיקוק לנפט שלוש חברות בנות: "כרמל אולפינים", "גדיב - תעשיות פטרוכימיות" ו"שמנים בסיסיים חיפה". בנוסף, החברה מחזיקה בבעלויות חלקיות בגופים עסקיים נוספים. ברבעון 4 לשנת 2018, הגיע דירקטוריון החברה להחלטה על הפסקת פעילות "שמנים בסיסיים חיפה" לאור ירידה בערך פעילות החברה.

החברה מייצרת מוצרים לתעשייה הפטרוכימית, חומרים ארומטיים, שמנים בסיסיים ושעווה. תוצרי המפעל כוללים, בין היתר, דלק להנעת כלי רכב, חומרי גלם לתעשיות הדלק, הפלסטיקה, הגז, ולהכנת אספלט לסלילת כבישים.

עד שנת 1972 היה שמם של בתי הזיקוק "בתי זיקוק חיפה" ואז שונה ל"בתי זיקוק לנפט", או בראשי תיבות "בז"ן". בהמשך, מותגו כל חברות הקבוצה כ"קבוצת בזן".

ב-2006, עם מכירתו של בית הזיקוק שהחזיקה באשדוד לחברת פז פורק המונופול של בז"ן על תחום זיקוק הנפט בישראל. שטחם הכולל של בתי הזיקוק, ללא המפעלים הסמוכים, הוא כ-1,700 דונם. כושר הזיקוק: כ-9 מיליון טון נפט גולמי בשנה.

על פי נתוני המשרד לאיכות הסביבה, בז"ן היא המפעל המזהם ביותר בישראל נכון ל־2014, ויחד עם מפעלים נוספים בסמוך יוצרת מוקד זיהום נרחב באזור מפרץ חיפה.

דלק

דלק הוא שם כולל לכל חומר שאצורה בו אנרגיה פוטנציאלית רבה, שההעברה שלה לצורה אחרת של אנרגיה (חום, אנרגיה קינטית, אנרגיה חשמלית או כל טיפוס אחר של אנרגיה) היא קלה ויעילה. בדרך כלל העברה כזאת מתבצעת בצורה של שריפה, ודלק הוא פשוט חומר המשחרר אנרגיה רבה בשעת שריפתו.

דלקים משמשים ליצירת חשמל בתחנות כוח (בעיקר פחם, מזוט ודלקים גזיים), להפעלת מנועים (בנזין, סולר, גז), לחימום והסקה.

ישנם סוגים רבים של דלק. דלק מוצק כמו פחם או עץ, שהם חומרים דליקים היוצרים אנרגיית חום. פחם היה משמש בעבר להנעת רכבות קיטור. עץ לעומתו משמש בדרך כלל לחימום ביתי ותעשייתי, אולם כיום השימוש בדלק זה הולך ופוחת.

דלקים נוזליים הנמצאים בשימוש הם ברובם תוצרי נפט גולמי כגון: קרוסין (דלק סילוני) המשמש במנועי סילון, בנזין המשמש בעיקר לתדלוק מנועי בנזין, סולר המשמש במנועי דיזל וכן להסקה, מזוט המשמש בעיקר לחימום ויצירת קיטור. ישנם דלקים נוזליים המופקים ממקורות אורגניים ובפרט משמנים צמחיים. דלקים אלו נקראים "ביו דיזל".

דלקים גזיים כוללים גז טבעי, וגז פחמימני מעובה (גפ"מ) הידוע גם כגז בישול, שאף הוא תוצר של נפט.

הדלק אינו חייב להיות רק אנרגיה פוטנציאלית הנובעת כתוצאה משינוי מולקולרי, המתרחש בעת בעירה. הוא יכול להיות גם חומר שאינו דליק, המשחרר את האנרגיה שאצורה בו בתהליכים של ריאקציה גרעינית. במקרה זה למשל עובר הדלק ביקוע, או היתוך (כמו בשמש בה המימן מהווה דלק לתהליך ההיתוך).

הדלק העיקרי המשמש לאספקת אנרגיה בגוף האדם הוא פחמימות פשוטות (סוכרים) ופחמימות מורכבות, שומנים וחלבונים מהווים מקורות אנרגיה נוספים לגוף. מקורות אלו מהווים בסיס ליצירת מולקולות אדנוזין תלת-זרחתי ATP המהווה את מקור האנרגיה בתאים.

הים הצפוני

הים הצפוני הוא ים שולי של האוקיינוס האטלנטי, הגובל בממלכה המאוחדת, בנורווגיה, בדנמרק, בגרמניה, בהולנד ובבלגיה. אין להתבלבל בינו לבין ים הקרח הצפוני המכונה גם הוא לעיתים "הים הצפוני".

הים הקריבי

הים הקריבי הוא ים בין-יבשתי מדרום למפרץ מקסיקו, חלק מהאוקיינוס האטלנטי. הוא תחום במדינות ונצואלה, קולומביה ופנמה מדרום, קוסטה ריקה, ניקרגואה, הונדורס, גוואטמלה, בליז, ומדינת יוקטן במקסיקו ממערב, קובה, האיטי והרפובליקה הדומיניקנית, ג'מייקה ופוארטו ריקו מצפון והאיים האנטילים הקטנים ממזרח.

שטחו של הים הקריבי 2,754,000 קילומטרים רבועים. הנקודה העמוקה ביותר היא תהום קיימן המצויה בין קובה לג'מייקה ועומקה 7,686 מטרים.

בשם "קריביים" נקראים הים הקריבי והאיים שבו, כגון קובה, היספניולה, הוא האי עליו נמצאות האיטי והרפובליקה הדומיניקנית, פוארטו ריקו, ג'מייקה, איי בהמה, טרינידד וטובגו ועוד איים קטנים רבים נוספים. איים אלו ידועים כאיי הודו המערבית או האיים הקריביים.

איי הים הקריבי נחלקים ל-3 קבוצות עיקריות:

האנטילים הקטנים - שרשרת איים קטנים בין פוארטו ריקו לוונצואלה.

האנטילים הגדולים - קובה, היספניולה, ג'מייקה, פוארטו ריקו ואיי קיימן.

איי בהאמה - קבוצת איים קטנים מדרום מזרח לפלורידה.מקור שמו של הים הקריבי הוא באינדיאנים בני שבט הקריב, ששכנו בו. האירופאים שהגיעו לאזור ראו אותם כלוחמניים ואפילו כקניבלים, מילה שהוכנסה לשימוש בעקבות כינוי אחר של בני הקריב, קניבה.

הים היה ידוע לשמצה עקב פעילות ערה של שודדי ים במאות ה-16, ה-17 וה-18. שודדים אלה כונו שודדי הים הקאריביים. במלחמת העולם השנייה פעלו צוללות הגרמנים גם בים הקריבי על מנת לשבש העברת נפט מוונצואלה.

טקסס

טֶקְסַס (באנגלית: Texas (מידע • עזרה)) היא מדינה במרכז דרום ארצות הברית, השוכנת על חופו של מפרץ מקסיקו וגובלת בדרום ובדרום מערב במקסיקו. טקסס היא המדינה השנייה בגודלה בארצות הברית, הן באוכלוסייה (אחרי קליפורניה), והן בשטח (אחרי אלסקה). נכון לשנת 2018, חיים בה 28.7 מיליון תושבים בשטח המשתרע על פני כ-696,200 קמ"ר. אוסטין היא בירתה של טקסס, אולם יוסטון היא העיר הגדולה ביותר שלה, ודאלאס היא המטרופולין הגדולה ביותר.

ים בופור

ים בופור (בצרפתית: mer de Beaufort) מהווה חלק מאוקיינוס הקרח הצפוני ונמצא צפונית לטריטוריות הצפון-מערביות, יוקון ואלסקה ומערבית לארכיפלג הארקטי הקנדי. גבולו הצפון-מערבי של ים בופור הוא הקו המחבר בין היישוב פוינט ברו, היישוב הצפוני ביותר באלסקה, והיישוב לנדס אנד על אי הנסיך פטריק שבקנדה. שטחו של הים כ-450,000 קמ"ר. הים קרוי על שם ההידרוגרף האירי סר פרנסיס בופור.

על פי הערכות מומחים בקרקעית ים בופור קיימות עתודות נפט משמעותיות. ים בופור נסקר לראשונה בשנות ה-60 ובשנת 1986 החלו בו קידוחי נפט.

בתחומי ים בופור קיים סכסוך גבול ימי מזה שנים, בין ארצות הברית לבין קנדה. קנדה טוענת כי הגבול הבינלאומי הימי בין יוקון לאלסקה נמשך למרחק 370 ק"מ על קו אורך 141, בהמשך לגבול היבשתי שבין המדינות. ארצות הברית טוענת מנגד כי הגבול הימי בין המדינות הוא קו אנכי לקו החוף למרחק 370 ק"מ לתוך הים. טענותיהן שתי המדינות יוצרות שטח ים בצורת טריז, שעליו קיימות טענות בעלות מתחרות. קיומן של עתודות נפט משמעותיות בקרקעית ים בופור החריפה את סכסוך הגבול שבין המדינות, ושתיהן פתחו מכרזים על חיפושי נפט בשטח המריבה.

רוב שטחו של ים בופור קפוא לאורך רוב ימות השנה וכיפת הקרח הצפונית מכסה את קצהו הצפוני של ים בופור באופן קבוע.

כווית

מדינת כווית (בערבית: دولة الكويت, בתעתיק מדויק: דולת אלכוית) היא מדינה ערבית השוכנת לחוף המפרץ הפרסי, גובלת בעיראק מצפון ובערב הסעודית מדרום. המשטר במדינה הוא משטר מלוכני בראשותו של אמיר כווית.

בשנת 1990 כבש סדאם חוסיין, שליט עיראק, את כווית, דבר שהיווה למעשה עילה לפתיחתה של מלחמת המפרץ.

מכלית

מכלית היא אונייה הנושאת מטען נוזלי גדול בתפזורת. סוגים עיקריים של מכליות הם: מכלית נפט, מכלית כימיקלים ומכלית גז טבעי מעובה.

רוב מוחלט של המכליות הן מכליות נפט המשמשות להעברת נפט מסביב לעולם והן משלימות את צינורות הנפט הגולמיים במערך התובלה העולמי של הנפט. מכליות ענק הן הספינות הגדולות ביותר בעולם. מכליות נפט עשויות להגיע לממדים עצומים ולאורך של למעלה מ-400 מטרים, למכליות כאלה מקובל לקרוא מכליות על.

מכליות גרמו מספר פעמים לאסונות סביבתיים כאשר הן טבעו ליד חופים וגרמו לדליפות דלק. דליפה כזו של המכלית אקסון ואלדז גרמה לנזק סביבתי רב בחופי אלסקה.

נהוג לסווג את המכליות לפי כושר הנשיאה שלהן:

VLCC - Very Large Crude Carrier, מעל 200,000 טון.

SUEZMAX - אוניות שיכולות לעבור דרך תעלת סואץ, 125,000 - 200,000 טון.

AFRAMAX - Am. Freight Rate Assoc - אוניות אמריקאיות היכולות לשאת בין 80,000 - 125,000 טון.

פנמקס - אוניות שיכולות לעבור דרך תעלת פנמה, 50,000 - 79,000 טון.

MR - Medium Range (גודל בינוני), 38,000 - 50,000 טון.

GP - General Purpose (לשימוש כללי), מתחת ל-38,000 טון.

מכלית נפט

מכלית נפט היא אוניית משא המיועדת לשינוע נפט בתפזורת. קיימים שני סוגים עיקריים של מכליות נפט: מכליות לנפט גולמי ומכליות לתזקיקי נפט. מכליות נפט גולמי מעבירות כמויות גדולות של נפט מאתר הפקתו לבתי הזיקוק. מכליות של תזקיקי נפט הן בדרך כלל אוניות קטנות הרבה יותר ומיועדות להעברת מוצרים פטרוכימיים מבתי הזיקוק לצרכנים.

מכליות מסווגות בדרך כלל גם בהתאם לגודלן. קטגוריות הגודל של מכליות נפט נעות בין מכליות המיועדות לשיט נהרות ותעלות, או לשיט חופים במעמס של אלפי טון בודדים, עד מכליות-על לנפט גולמי במעמס של 550,000 טון שהן האוניות הגדולות בעולם. מכליות נפט משנעות כ-2 מיליארד טון נפט בכל שנה. מידת יעילות שינוע נפט במכליות היא שנייה רק להעברת נפט בצנרת ועלותה כ-2–3 סנט לגלון אמריקאי.

במהלך השנים פותחו סוגים שונים של מכליות מתמחות, כמו מכליות תדלוק צבאיות היכולות לתדלק כלי שיט הנמצאים בתנועה, אוניות המשלבות יכולת נשיאת עפרות, מטעני צובר ונפט, ומכליות העוגנות באופן קבוע סמוך לאתרי הפקת נפט ומשמשות כמצבור שט. מכליות נפט היו מעורבות בכמה מאירועי זיהום נפט החמורים בהיסטוריה, ולכן מכליות נפט מאז שלהי המאה ה-20 נתונות לתקנות בנייה ותפעול מחמירים.

מפרץ מקסיקו

מפרץ מקסיקו (באנגלית: Gulf of Mexico, בספרדית: Golfo de México) הוא מפרץ בין דרום אמריקה לצפון אמריקה.

חופיו המזרחיים, הצפוניים והצפון-מערביים של המפרץ מצויים בחוף המפרץ של ארצות הברית (המדינות: פלורידה, אלבמה, מיסיסיפי, לואיזיאנה, וטקסס שבארצות הברית); חופו הדרום-מזרחי של המפרץ מצוי במקסיקו (במדינות: טמאוליפס, וראקרוס, טבסקו, קמפצ'ה, יוקטן, וקינטנה רו). בדרומו, גובל המפרץ בקובה.

המפרץ מתחבר לאוקיינוס האטלנטי דרך מצרי פלורידה שבין ארצות הברית וקובה, ואל הים הקריבי דרך תעלת יוקטן שבין קובה ומקסיקו.

נמל אשקלון - קצא"א

נמל אשקלון - קצא"א הוא נמל ויחידת אחסון למוצרי נפט השוכן דרומית לעיר אשקלון. הנמל הוא חלק מפרויקט קו צינור אילת-אשקלון שנועד להזרמת נפט ומוצריו מנמל אילת לים התיכון. בכך נועד הצינור לשמש גשר יבשתי בין הימים הללו תוך עקיפת תעלת סואץ ולייצא נפט שמקורו באיראן למדינות אירופה. הנמל הופעל משנת 1968 ועד 2019 על ידי חברת קו צינור אילת אשקלון ומאז על ידי ממשיכתה - "חברת קו צינור אירופה אסיה". החל משנת 2003 משמש הנמל גם ל"הזרמה הפוכה", כלומר הזרמת מוצרי נפט שנפרקים בים התיכון ומובלים לים סוף.

סיביר

סיביר (ברוסית: Сиби́рь (מידע • עזרה)) הוא אזור גדול ברוסיה הכולל את כל צפון אסיה. גבולות האזור הם הרי אורל במערב, האוקיינוס השקט במזרח, אוקיינוס הקרח הצפוני בצפון, ובדרום - האזורים ההרריים בצפון-מרכז קזחסטן, מונגוליה וסין. רוב רובו של האזור, מלבד הקצה הדרום מערבי, שייך לרוסיה. שטחו של חבל סיביר 13.1 מיליון קמ"ר והוא מהווה כ-77% משטחה של רוסיה. חבל סיביר גדול יותר מהמדינה השנייה בשטחה בעולם (קנדה). האקלים בסיביר הוא ממוזג יבשתי, עם הפרשי טמפרטורות חדים בין קיץ לחורף. בסיביר חיים 40 מיליון תושבים, כ-28% מאוכלוסייתה של רוסיה.

יש להבדיל בין האזור הגאוגרפי סיביר לבין האזור המנהלי הרוסי, אשר אינו "גולש" לקזחסטן ושגבולו המזרחי הוא נהר קולימה.

בשל היותו אזור מבודד וקשה לחיים היה חבל סיביר זמן רב מקום להגליית אסירים, הן בתקופת שלטון הצארים והן בתקופת השלטון הקומוניסטי (במסגרת גולאגים). עם זאת, אסירים לא היו התושבים היחידים של סיביר. חיו בה גם ציידי פרוות מרוסיה, וגם עמים מהאזור כגון: יקוטים, אוונים, צ'וקצ'ים וכו'.

אף על פי שסיביר מיושבת בדלילות, בדרומה יש ערים גדולות, בהן נובוסיבירסק בה מתגוררים מעל מיליון וחצי תושבים.

בסיביר ישנם אוצרות טבע רבים: זהב, יהלומים, נפט, ברזל, פחם אבן ומתכות נדירות. לכן בתקופת השלטון הקומוניסטי הוחל בפיתוח תשתיות וביישוב מאסיבי של סיביר.

בסיביר זורמים נהרות גדולים רבים: נהר האוב, נהר הלנה, הנהר אנגרה האמור והיניסיי.

בסיביר נמצא הכפר אוימיאקון (63°15′N 143°9′E) מקום היישוב הקר ביותר בעולם, להוציא אנטארקטיקה. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה באופן רשמי הייתה 71.2° מתחת לאפס (26 בינואר 1926) ואילו הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה באופן לא רשמי היא 81.2° מתחת לאפס (1916).

קזחסטן

רפובליקת קזחסטן (בקזחית: Қазақстан Республикасы, ברוסית: Республика Казахстан) היא מדינה השוכנת בחלקה המרכזי של יבשת אסיה, חלקה הקטן ביבשת אירופה והיא המדינה התשיעית בגודלה בעולם, מבחינת שטח. בעבר הייתה חלק מברית המועצות, וב-16 בדצמבר 1991 נהפכה למדינה עצמאית.

חלק מארסנל הנשק הגרעיני של ברית המועצות הוחזק בקזחסטן. עם פירוקה של ברית המועצות ב-1991 הועבר הארסנל הזה לידי רוסיה, וקזחסטן חתמה על האמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT).המדינה גובלת ברוסיה בצפון ובמערב, ברפובליקה העממית של סין במזרח, בקירגיזסטן ובאוזבקיסטן בדרום, בטורקמניסטן בדרום-מערב ובים הכספי במערב.

קזחסטן היא המדינה התשיעית בגודלה בעולם מבחינת שטח. רוב שטחה הוא מדבריות וערבות. קזחסטן היא המדינה הגדולה ביותר באזור מרכז אסיה. חלקה המערבי של קזחסטן נמצא בקווקז.

השפה הרשמית היא קזחית, ממשפחת השפות הטורקיות, הנכתבת באותיות קיריליות, אך מרבים להשתמש גם בשפה הרוסית המשותפת לכלל חלקי האוכלוסייה. הממשלה החליטה כי בשנת 2025 יוחלפו בכתיבת השפה הקזחית האותיות הקיריליות באותיות הלטיניות. בשנים האחרונות גובר העניין במדינה בלימוד השפה האנגלית.

רוב תושבי קזחסטן הם מוסלמים.

קטר (מדינה)

קטר (בערבית: دولة قطر, תעתיק מדויק: דַוְלַת קַטַר, בהטעמה מלעילית) היא אמירות קטנה בצפון-מזרח חצי האי ערב. גבולה היבשתי היחיד הוא עם ערב הסעודית השוכנת לדרומה, ומיצר ים צר מפריד בינה לבין מדינת האי בחריין ממערב. שאר שטחה של קטר מוקף על ידי המפרץ הפרסי.

האמירות, שהייתה במאה ה-20 מדינת חסות של האימפריה הבריטית, זכתה לעצמאות מלאה ב-1971. משפחת אאל ת'אני שולטת בקטר מאז המאה ה-19, מאז שהשייח' ג'אסם בן מוחמד אאל ת'אני ייסד את המדינה. המשטר באמירות הקטרית הוא מלוכה אבסולוטית ומי שעומד בראשה כיום הוא האמיר תמים בן חמד אאל ת'אני. מערכת החוק בקטר נשענת על חוקי השריעה. נכון לתחילת 2017, האוכלוסייה הכללית של קטר מנתה כ-2.6 מיליון תושבים - אך רק 313,000 מתוכם אזרחים קטרים, והשאר הם מהגרי עבודה.

התוצר המקומי הגולמי לנפש בקטר הוא מן הגבוהים בעולם, והמדינה היא בעלת עתודת הגז השלישית בגודלה בעולם. כלכלת קטר מתבססת בעיקר בהפקת נפט וגז טבעי. המדינה נחשבת על ידי האומות המאוחדות לאחת המדינות הערביות המתקדמות ביותר. כמו כן, לקטר כוח משמעותי בעולם הערבי - היא תמכה במספר ארגוני מורדים במהלך האביב הערבי, הן מהבחינה הכלכלית והן דרך חברת המדיה העולמית המתרחבת שלה, אל-ג'זירה. קטר תארח ב-2022 את גביע העולם בכדורגל, ותהפוך למדינה הערבית הראשונה שתעשה זאת.

ביוני 2017, ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות, מצרים, ומדינות מפרץ אחרות, ניתקו את קשריהם הדיפלומטים עם קטר, בטענה כי קטר מממנת ותומכת בארגוני טרור בתחומיה ובשאר העולם, ואף משפיעה על עניינים פוליטיים פנימיים במדינות השכנות לה. האשמות אלה גרמו למשבר הדיפלומטי הקטרי ב-2017.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.