נפוליאון בונפרטה

נפוליאון בונפרטהצרפתית: Napoléon Bonaparte, מבוטא: בּוֹנָפָּרְט‏; 15 באוגוסט 17695 במאי 1821; ידוע גם כנפוליאון הראשון) היה שליט צרפת, מייסד הקיסרות הראשונה, ומגדולי המצביאים בהיסטוריה. מחשובי האישים שעיצבו את המאה ה-19. ייסד את קוד נפוליאון - קובץ החוקים של צרפת, שבהשפעתו עוצבו חוקים רבים במערב אירופה ובמרכזה, והשפעתו ניכרת עד היום. הפיץ דרך כיבושיו את רעיונות המהפכה הצרפתית בכל רחבי אירופה, ובמקביל התאמץ לדכא ולהשכיח את השפעתה בצרפת פנימה. חידש והגה רעיונות טקטיים ואסטרטגיים מרחיקי לכת בצבא שמקובלים עד עצם היום הזה.

נפוליאון כיהן כשליט צרפת במהלך השנים 1799 עד 1814, ובמשך כ-100 ימים בשנת 1815. בשיאו, הוביל את צרפת לכיבוש רוב מערב אירופה ומרכזה.

נפוליאון, יליד קורסיקה, עלה לשלטון בהפיכת 18 בברימר לאחר קריירה מזהירה כאיש צבא. פעולותיו הראשונות היו ביסוס מערכות השלטון הפנימיות בצרפת והרגעת המדינה לאחר התקופה הסוערת של המהפכה הצרפתית. לאחר מכן יצא למסע כיבושים בכל אירופה וכונן את "הקיסרות הראשונה" בראשותו. עלה בידו להביס שוב ושוב בריתות מתחלפות של מעצמות אירופה, שהתאגדו כדי לבלום את השתלטות צרפת על היבשת, אך לאחר מספר מערכות הפסיד לבסוף והוגלה לאי אלבה. הוא הצליח לברוח מהאי, לשלוט שוב בצרפת למשך תקופה קצרה שמכונה "מאה הימים" עד שנוצח בקרב ווטרלו ונשלח לגלות באי סנט הלנה, שם מת והוא עוד לא בן 52.

נפוליאון הוא גם המייסד של שושלת בונפרטה: אֶחיו כיהנו כמלכים בארצות שכבש באירופה, בנו, נפוליאון השני, הוכרז על ידיו כמלך רומא, ואחיינו, הידוע כנפוליאון השלישי, כיהן כשליט צרפת (נשיא ואחר כך קיסר) בין השנים 1848 ל-1870.

נפוליאון הראשון
השם בלידה: Napoleone di Buonaparte
בהמשך - Napoléon Bonaparte
Napoleon in His Study
"הקיסר נפוליאון בחדר הקריאה שלו בארמון טווילרי", ז'אק-לואי דויד, 1812.
לידה 15 באוגוסט 1769
ממלכת צרפת אז'אקסיו, קורסיקה, ממלכת צרפת
פטירה 5 במאי 1821 (בגיל 51)
הממלכה המאוחדת לונגווד , סנט הלנה, הממלכה המאוחדת
שם מלא נפוליאון בונפרטה
מדינה הקיסרות הצרפתית הראשונה
מקום קבורה צרפת האינווליד, פריז, צרפת
בת זוג ז'וזפין דה בוארנה
מארי לואיז, דוכסית פארמה
שושלת בונפרטה
תואר קיסר הצרפתים
אב קרלו בואונפרטה
אם לטיציה רמולינו
צאצאים נפוליאון השני
יורש העצר נפוליאון השני
קיסר הצרפתים
18 במאי 180411 באפריל 1814
(9 שנים ו-46 שבועות)
→ אין. היה לקונסול הראשון של הרפובליקה הצרפתית הראשונה; השליט הקודם היה המלך לואי השישה עשר
קיסר הצרפתים
20 במרץ 181522 ביוני 1815
(13 שבועות ו-4 ימים)
מלך איטליה
17 במרץ 180511 באפריל 1814
(9 שנים)
→ אין. היה לנשיא של הרפובליקה האיטלקית; השליט הקודם היה קרל החמישי
אין. הממלכה התפרקה; המלך הבא הוא ויטוריו אמנואלה השני
פרסים והוקרה

ילדות ונעורים

Carlo Buonaparte
אביו של נפוליאון, קרלו, היה נציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר

נפוליאון נולד באז'אקסיו שבקורסיקה ב-15 באוגוסט 1769, על רקע התקוממות לאומית של הקורסיקאים נגד השליטה הזרה של ג'נובה ולאחר מכן של צרפת. כשנה לאחר שנולד נכשל המרד, וקורסיקה סופחה רשמית לצרפת.

משפחת בוּאוֹנפרטה[1] השתייכה לאצולה הקורסיקנית הזוטרה. אב המשפחה, קרלו בואונפרטה, הסתגל היטב לשלטון הצרפתי החדש ואף מונה לנציג קורסיקה בחצרו של לואי השישה עשר, אך מנגד רושש את הון משפחתו בכשלונות עסקיים ומשפטיים. במחקר שערך הוכיח קירבה לאצולה טוסקנית, ומשפחת בואונפרטה הוכרה רשמית כאצילה ב-1771. מעמד האצולה הזוטרה ומצוקתם הכלכלית זיכו את ילדי המשפחה לחינוך חינם על פי חוק, וכך זכו בני המשפחה לרבות נפוליאון להתחנך בצרפת שמעבר לים. קרלו בואונפרטה נפטר ב-1785 מסרטן הקיבה, בגיל 39 בלבד. מכיוון שניצל את רוב זמנו לתחזוק מעמדו, היה לנפוליאון דמות אב עמומה בלבד. אמו לטיציה רמולינו, מנגד, הייתה לדמות מפתח בעיצוב אישיותו כילד. היא תוארה על ידיו כאם קפדנית אך דואגת לה הוא חב הרבה. ליטיציה הייתה נצר למשפחת אצולה טוסקנית ולומברדית.[2]

בעוד נפוליאון ברחם אמו, השתתפו שני ההורים במלחמה על עצמאות קורסיקה. ב-15 באוגוסט 1769, בשובה מחגיגות עליית מרים, התמוטטה ליטיציה לקראת חצות והביאה לעולם את נפוליאון. ב-21 ביולי 1771, קרוב לגיל שנתיים, הוטבל נפוליאון בשם נפולֶאוֹנֶה די בּוּאוֹנָפָּרטֶה (Napoleone di Buonaparte).[3] ב-1779 נסע נפוליאון, בן התשע, לראשונה לצרפת לצורך לימודים. החל מ-1 בינואר למד צרפתית במשך כארבעה חודשים בבית ספר דתי באוטן. עד לנסיעתו לא ידע נפוליאון צרפתית, ולאחר שלמד דיבר במבטא קורסיקאי כבד ומעולם לא איית נכון.[4]

ב-15 במאי 1779[5] הגיע נפוליאון לאקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו (Brienne-le-Château), שם למד בחמש השנים הבאות. בניגוד לשמה, רוב הלימודים באקדמיה לא היו צבאיים מפאת מחסור בתקציב[6] וכללו בעיקר חינוך אצילי רגיל. נפוליאון הרבה בקריאת ספרים מהעת העתיקה, בעיקר על מנהיגים צבאיים כיוליוס קיסר והצטיין במתמטיקה, בגאוגרפיה ובהיסטוריה. בינו לבין התלמידים התפתחה עוינות שנבעה מאופיו הגאה והתוקפני, וזרותו כקורסיקאי גאה ועני בין אצילים צרפתים. יכולותיו הצבאיות של נפוליאון בלטו עוד בגיל 14, כשיזם מלחמת שלג בין התלמידים בה היה צד בפיקודו.

בנעוריו שאף נפוליאון לשרת בחיל הים ואף בצי המלכותי הבריטי העוין. הוא רצה להתקבל לאקדמיה הימית אך לבסוף ב-22 בספטמבר 1784 אובחן כמתאים לאקול מיליטר, האקדמיה הצבאית היוקרתית בפריז, לאחר שמשרד המלחמה הקצה מקומות למצטיינים במתמטיקה. בגיל 16 ניסה להצטרף למסעותיו של מגלה הארצות לה פרוז ללא הצלחה, מה ששם קץ לשאיפותיו הימיות של נפוליאון.

ב-30 באוקטובר 1784 החל נפוליאון את לימודיו באקול מיליטר, מוסד הדגל של הצבא הצרפתי. הלימודים במוסד היוקרתי עמדו בניגוד מוחלט ללימודים בבריאן, ועל פי עדותו של נפוליאון מסנט הלנה "התייחסו אלינו כאל קצינים עשירים. יותר טוב משרובינו קיבלנו בהמשך החיים".[7][8] למרות המותרות שמהן נהנה, נפוליאון טעם שם לראשונה מחיי החייל בתרגילי סדר, באימוני ירי ובאימונים אחרים ששובצו בין השיעורים. אף על פי שהיחס בינו לבין התלמידים נשאר עוין, הוא לראשונה הכיר חבר טוב, אלכסנדר דה מזי, ושניהם שירתו באותו גדוד לאחר הלימודים.

ב-1785 דילג נפוליאון על הליכי הקבלה הרגילים לחיילות התותחנים המובחרים, ובספטמבר הגיע במבחנים למקום ה-42 מתוך 58 מבין המועמדים לחיילות אלה מכל צרפת,[9] זאת בהתחשב באילוץ לסיים את לימודיו לאחר כשנה במקום כשנתיים בעקבות מות אביו והחמרת המצב הכלכלי במשפחתו.[10] בספטמבר 1785 סיים את לימודיו ב"אקול מיליטר" כקצין בדרגת סגן-משנה והוא בן 16 בלבד והיה לקורסיקאי הראשון שהוכשר במוסד מכובד זה.[10]

תחילת הקריירה הצבאית

תמיד בודד בין אנשים, אני חוזר לחלום לבדי ולהיכנע לדיכאון. מהו השיגעון הגורם לי לחשוק בסופי? ללא ספק משום שאינני מוצא מקום בעולם... החיים הם נטל חסר הנאה ומלא בכאב. הם נטל מכיוון שאני נאלץ לחיות עם אנשים השונים ממני כאור הירח מהשמש

– נפוליאון

ראשית דרכו

עם סיום לימודיו גויס נפוליאון לרגימנט התותחנים של לה פֵר[11] כקצין בדרגת סגן-משנה, וב-3 בנובמבר הצטרף לחיל המצב בואלנס שבמחוז דרום, שם עבר עשרה שבועות של הכשרה בסיסית. בינואר 1786 סיים את הכשרתו, ובאוגוסט נשלח הרגימנט לדכא הפגנה בליון. משדוכאה ההפגנה קיבל נפוליאון אישור לצאת לחופשה והוא חזר לקורסיקה מולדתו.

ב-15 בספטמבר 1786 שב נפוליאון למולדתו והתאחד עם משפחתו לראשונה זה שמונה שנים. על המפגש העיק המשבר הכספי של המשפחה מאז מות אביו, ונפוליאון, כעת הגבר במשפחה, נסע לפריז כדי להחזיר את הסבסוד על מטעי המשפחה שהושהה. חופשי לראשונה בפריז, הרבה נפוליאון לבלות בתיאטרון ואיבד בתוליו לזונה מקומית. פגישתו עם שר האוצר נכשלה, וב-1 בינואר 1788 חזר לקורסיקה, שם נשאר עם משפחתו עד חודש יוני, וכך התארכה חופשתו מתשעה חודשים לשנתיים.[12]

נפוליאון חזר לרגימנט שהוצב כעת באוקסון. את חמישה עשר החודשים הפנויים שתפקידו איפשר לו הוא ניצל לקריאה ואף כתיבה של כ-36 מחברות על ארטילריה, היסטוריה ופילוסופיה. באוגוסט 1788 הועלה לדרגת סגן ונבחר בשל כשרונו לפקד על פלוגת ניסויים שחקרה דרכים לירי פצצות מרגמה מתותח רגיל, והיה לסגן היחיד שזכה להשתתף בוועד של גדוד תותחנים כלשהו.

ערב המהפכה הצרפתית, שלח נפוליאון מכתב לראש המורדים הגולה של מולדתו, פסקאולה פאולי, שבו העיד על שנאתו לכתר שהוא משרת ועל היותו לאומן קורסיקאי נלהב:

כשהאומה גוועה נולדתי. שלושים אלף צרפתים הזדחלו אל חופינו, מטביעים את כס החירות בגלים של דם. זהו המחזה המבחיל שהיכה בי, מלידה הוקפה עריסתי בזעקות המתים, אנקות המדוכאים ודמעות של יאוש. עזבת את האי שלנו ובעקבותיך השמחה.

מכתב נפוליאון לפאולי[13]

המהפכה הצרפתית

Napoleon - 2
נפוליאון בגיל 23, סגן-אלוף במשמר הלאומי הצרפתי

המהפכה הצרפתית הביאה להזדהות ראשונה של נפוליאון עם צרפת, מכיוון שפנתה נגד האצולה הצרפתית הגבוהה שאותה תיעב. הרוחות המהפכניות, בשילוב עם ירושה מזדמנת, נתנו לנפוליאון הזדמנות להתחזק פוליטית במולדתו קורסיקה. בספטמבר 1789 שב לאי ופעל לקידומו שלו ושל אחיו הבכור ז'וזף. בשיאם היה נפוליאון למפקד במשמר הלאומי (נקרא גם "גדוד המתנדבים") של אז'קסיו הבירה, ולמנהיג המועדון היעקוביני בקורסיקה, וז'וזף היה לחבר במועצת העיר אז'קסיו.

קורסיקה במהפכה הייתה כמרקחה. מנהיג האי, פסקאולה פאולי, שב מגלות בבריטניה בחסות המהפכה, ובהנהגתו השתלטו המהפכנים על קורסיקה. בעימותים על האי אף נוצר מצב שבו נפוליאון כמפקד במשמר הקורסיקאי הלאומי נלחם נגד הצבא הצרפתי בו שירת באותה עת. מאחר שנחשב לעריק בעקבות חריגה מזמן היעדרות שהוקצה לו, הגיע ב-28 במאי 1792 לפריז במטרה לנקות את שמו. בפריז חזה באירועי הפיכת 10 באוגוסט, בהם גבר ההמון על אנשי המשמר השווייצרי של המלך, ולואי ה-16 נאסר. האירוע סימן את תחילת סופה של המונרכיה, והשפיע רבות על נפוליאון, שלפי עדותו "מראה הגופות המחיש לי את המוות יותר מכל שדה קרב מאז".[14] בפריז השתלב נפוליאון מחדש בצבא בדרגת סרן ואושרה לו נסיעה נוספת לקורסיקה, אליה נדרש ללוות את אחותו.

ב-15 באוקטובר שב נפוליאון לקורסיקה,[15] אז החלה מלחמה פנימית בין הפאוליסטים, ששאפו לעצמאות האי, לבין היעקובינים, תומכי המהפכה, שראו בקורסיקה חלק בלתי נפרד מצרפת. כיעקוביני נלהב הסתכסך נפוליאון עם מושא הערצתו, פאולי, סכסוך בו יד הפאוליסטים הייתה על העליונה. בני משפחת בואונפרטה המובסת הוגדרו כ"בוגדי ואויבי המולדת, הנידונים לתיעוב ולקלון נצחי", ונאלצו לנוס על נפשם בעוד פאולי ניתק את קורסיקה מריבונות צרפת והקים את הממלכה הקורסיקאית-אנגלית.

כקצין בצבא הצרפתי התבלט נפוליאון כאסטרטג צבאי מחונן, וניהל כמה קרבות (כמו המצור על טולון[16]) שבהם זכו כוחותיו לניצחון מוחלט. ב-1793, בגיל 24 בלבד, הועלה לדרגת מפקד חטיבה (Général de brigade). בהמשך פיקד נפוליאון על גייסות צרפת שנלחמו בצבא האוסטרי על אדמת איטליה. הצלחתו הייתה גדולה עד כדי-כך שהצליח להגיע לפרוורי וינה.

מסעו למצרים ולארץ-ישראל

Antoine-Jean Gros - Bonaparte visitant les pestiférés de Jaffa
"נפוליאון מבקר אצל קורבנות המגפה ביפו", ציור של אנטואן-ז'אן גרו (1804)

ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו (לפי סברה אחת, משימה זו הוטלה עליו כדי להרחיקו מפריז לאחר התגברות הפופולריות שלו בציבור). המטרה העיקרית של המסע הייתה לנתק את בריטניה, אויבתה המושבעת של המהפכה הצרפתית, מהודו, תוך פגיעה בממלוכים, בני בריתם.

נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי האדמירל הבריטי הוריישו נלסון בקרב אבוקיר. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל. הוא כבש את כל ערי-החוף של אותה תקופה: אל עריש, עזה ויפו, שם טבחו חייליו כ-2,000 שבויים טורקיים. לאחר-מכן התקדם צבאו צפונה, כבש את חיפה ואת עמק יזרעאל וצר על עכו.

המצור על עכו ארך כחודשיים, אולם העיר, שהייתה בשליטתו של אחמד אל-ג'זאר, הייתה מבוצרת היטב, והתגוננה בעזרת צבא טורקי שהגיע מסוריה, ובסיוע כוחות בריטיים תחת פיקודו של האדמירל סידני סמית. יש האומרים כי הודעתו של נפוליאון במהלך המלחמה שלפיה אם תצלח דרכו והארץ תיכבש על ידיו, תוחזר הארץ לידי היהודים, נועדה לכבוש את לבו של חיים פרחי, יועצו ואיש סודו של אל-ג'זאר. בסופו של דבר לא הצליח נפוליאון לכבוש את עכו, וצבאו נסוג חזרה למצרים.

באמצעות עיתון ישן גילה נפוליאון על הפסד איטליה לכוחות אוסטריים ורוסיים ועל התוהו ובוהו הכולל השורר במדינה. הוא אסף סביבו כ-500 אנשים והפליג בספינה מהירה לצרפת. עיקר הצבא נשאר במצרים תחת פיקודו של ז'אן-בטיסט קלבר.

התקופה שבה שהה נפוליאון במצרים הייתה בעלת חשיבות תרבותית רבה בנוסף לחשיבותה הצבאית: נפוליאון עצמו וחוקרים שהביא עמו תרו את מצרים בחיפוש אחר עתיקות. בתקופה זו קיבל המחקר על מצרים העתיקה תנופה גדולה, התגלו קברים ומומיות של מלכיה, והתגלתה אבן רוזטה (שבאמצעותה פוענח בשלב מאוחר יותר הכתב המצרי העתיק, ההירוגליפים, "כתב חרטומים", על ידי ז'אן-פרנסואה שמפוליון). בנוסף, חיל ההנדסה של נפוליאון מיפה את האזור ויצר מפה מפורטת (מפת ז'אקוטן) שהייתה בשימוש במשך המאה ה-19 כולה עד מיפוי הארץ על ידי הבריטים.

עלייתו לשלטון

Jacques-Louis David 006
ציורו של דויד (1807), המתאר את הכתרת נפוליאון לקיסר
Napoleoniceurope
האימפריה הצרפתית באירופה תחת שלטון נפוליאון בשיא שטחה, 1811
  האימפריה הצרפתית
  מדינות לוויין בשלטון צרפת
  בעלות ברית של צרפת
Napoleons retreat from moscow
נפוליאון הנסוג ממוסקבה מתבוסס בשלג הרוסי, 1812. ציור של אדולף נורתן.

למרות כישלונותיו האחרונים במזרח-התיכון לא נתפס המסע ככישלון, ולאחר שחזר לפריז ב-1799 מונה נפוליאון למפקד הצבא. זמן קצר אחר-כך השתתף בהפיכת 18 בברימר אשר בסופה מונה לקונסול הראשון של צרפת ועם אישורה של חוקה חדשה בפברואר 1800 הפך בפועל לשליט יחיד של המדינה.

מלבד כיבוש צפון-איטליה מידי האוסטרים (בשנית) בשנת 1800, ניצל נפוליאון את שנות שלטונו הראשונות לביסוס מעמדו בצרפת ולהחזרת היציבות למדינה. הוא ביצע מספר רפורמות במערכת החינוך, המשפט, הפיננסים ומערכות השלטון. רפורמות אלו היוו בסיס למערכות האזרחיות בצרפת לשנים רבות. בשנים אלו נוצר גם "קוד נפוליאון" שריכז את הזכויות של אזרחי המדינה.

בשנת 1801 הגיע נפוליאון להסדר עם הכנסייה הקתולית והאפיפיור פיוס השביעי, שעמד בראשה. כחלק מהסדר זה הוכרה הקתוליות כדת המדינה, אולם מינוי אנשי הכמורה הושאר בידי נפוליאון. ב-2 בדצמבר 1804 הכתיר נפוליאון את עצמו כקיסר צרפת בברכת האפיפיור, כאשר במהלך הטקס הקפיד נפוליאון להניח את הכתר על ראשו בעצמו, כדי שלא ליצור מראית-עין של כפיפות לאפיפיור. ז'וזפין הוכתרה אז כאשת הקיסר. חצי שנה מאוחר יותר הוכתר נפוליאון במילאנו גם כמלך איטליה.

חידוש המלחמה

בשנת 1803 הכריזה בריטניה בשנית מלחמה על שלטונו של נפוליאון. ב-21 באוקטובר 1805 הובס הצי של נפוליאון יחד עם הצי הספרדי על ידי הצי הבריטי בקרב טרפלגר. כישלון זה הנציח את שליטתה הימית המוחלטת של בריטניה שנמשכה עד מלחמת העולם הראשונה.

לאחר קרב זה החל נפוליאון במסע כיבושים נרחב ברחבי יבשת אירופה נגד כל המעצמות שהתנגדו לשלטונו: בדצמבר 1805 ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה בקרב אוסטרליץ. באוקטובר 1806 הוא ניצח את צבאות פרוסיה בקרבות ינה ואאורשטדט. בהמשך כבש את פולין, וכונן שם "נסיכות-בובה" הנתונה להשפעתו. באותה עת נמנע נפוליאון מלפלוש לרוסיה, ותחת זאת חתם על חוזה טילזיט שביסס את הברית עם הצאר אלכסנדר הראשון שחילקה את אירופה ביניהם.

לאחר-מכן פנה נפוליאון מערבה, פלש לספרד ומינה את אחיו הבכור ז'וזף למלך. אחת המטרות החשובות של צעד זה הייתה ניסיון לכפות מצור כלכלי על בריטניה, אותה לא הצליח להכריע. אולם צעד זה לא נחל הצלחה: לאומנים ספרדים התקוממו נגד השלטון הזר ונעזרו בצבאות בריטים שפלשו ב-1808 לספרד ופורטוגל. מלחמה זאת היא שהכניסה לראשונה לאוצר המילים הבינלאומי את המונח "גרילה" ("מלחמה קטנה" בספרדית), אם כי סוג זה של לחימה היה ידוע היטב גם בתקופות מוקדמות יותר.

ב-1810 גירש נפוליאון את ז'וזפין ונשא לאישה את מריה לואיזה מאוסטריה, שהוכרזה מיד כקיסרית. לנפוליאון ומארי לואיז נולד בן יחיד, ושמו נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרטה (1812–1833). לימים הוא יקרא בשם "נפוליאון השני" ויוכתר על ידי אביו כמלך רומא, על אף שלא שלט בה מעולם. מלבדו היו לנפוליאון כמה ילדים לא חוקיים.

לאחר תקופת רגיעה מסוימת החלו בעיות גם בחזית המזרחית, כאשר הברית עם רוסיה נכשלה. הצאר אלכסנדר הראשון סירב לשתף פעולה עם נפוליאון נגד הבריטים, וב-22 ביוני 1812 פלש צבא נפוליאון לרוסיה. הכוחות הרוסים לא הציבו התנגדות, ובמקום זאת נסוגו כשהם מושכים את צבא נפוליאון לתוך עומק שטח רוסיה, תוך שימוש בטקטיקה של אדמה חרוכה. ב-12 בספטמבר 1812 התרחש קרב עקוב מדם בבורודינו (קרב בורודינו) שבפאתי מוסקבה בין כוחות נפוליאון והצבא הרוסי, שהסתיים ללא ניצחון ברור. הצבא הרוסי המשיך בנסיגתו, כשהוא מאפשר לנפוליאון להיכנס למוסקבה, אולם לפני שנסוגו הציתו הרוסים את העיר כדי שלא תוכל לשמש בסיס לצבאו של נפוליאון.

דעיכה וגלות ראשונה

Cruikshank - Comparative Anatomy
קריקטורה של ג'ורג' קרוקשנק מנובמבר 1813 - נפוליאון ממלא את שורות החללים

נפוליאון חיכה לשווא לכניעת הצאר הרוסי. משכניעה זו לא הגיעה, נסוג צבאו בחזרה. בשלב זה כבר החלו כוחות הצבא להידלדל: מחצי-מיליון החיילים איתם יצא לפלישה נותרו רק 100,000. נפוליאון נטש את צבאו וחזר לפריז.

נסיגה זו היוותה שינוי בגישה האירופית כלפי נפוליאון. תדמיתו כבלתי-מנוצח נשברה ועמים רבים ניצלו גילוי חולשה זו כדי להשתחרר משליטת הצרפתים. בין ה-16 עד 19 באוקטובר 1813 התקבצו צבאות רוסיה, פרוסיה ואוסטריה להלחם בחיילי נפוליאון בקרב לייפציג, "קרב האומות". בקרב זה נחלו הצרפתים כישלון מוחלט, ובמקביל נחלו חיילי נפוליאון תבוסות גם באיטליה ובספרד.

ב-1814 התאחדו בעלות-הברית (בריטניה, רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) נגד נפוליאון ופלשו לצרפת. ב-31 במרץ הם הצליחו לכבוש את פריז, והסנאט החליט להדיח את נפוליאון מתפקידו כקיסר. הוא נמלט לפונטנבלו, ושם התפטר ב-6 באפריל תוך העברת השלטון לבנו. אולם בעלות-הברית לא הסתפקו בכך והכריחו אותו ב-11 באפריל להתפטר ללא תנאי ולצאת לגלות באי אלבה, אי בים-התיכון המרוחק כ-20 ק"מ מחופי איטליה. נפוליאון הורשה לשמור את התואר קיסר, אך נקבע כי הקיסרות הנתונה למרותו היא רק האי הקטן עליו הוא נמצא. הוא קיבל קצבה שנתית של 2 מיליון פרנק מממשלת צרפת, והורשה לקחת איתו מספר קטן מקציניו וחייליו. ב-20 באפריל הוא נפרד מרוב צבאו ונאמניו בפונטנבלו והחל את המסע לאי גלותו. השלטון בצרפת עבר ללואי ה-18, כמלך צרפת.

שלטון מאה הימים

בסוף פברואר 1815, אחרי גלות קצרה באי אלבה, נמלט נפוליאון מהאי ונחת בחופי פרובאנס ב-1 במרץ 1815. על מנת לעצרו נשלחו כוחות צבא בפיקוד מרשל נה, שהבטיח כי ישיב את נפוליאון לפריז "בכלוב של ברזל"; אולם בפגישתם עם נפוליאון קיבלו אותו כוחות הצבא כמנהיגם, והמרשל נה עצמו, פקודו לשעבר וידידו הטוב, חבר אליו בשמחה. נפוליאון החל לצעוד לעבר פריז כאשר לאורך המסע מצטרפים לשורותיו חיילים ומתנדבים רבים מקרב העם. הוא הגיע לפריז ב-20 במרץ 1815 עם צבא סדיר של 140,000 חיילים וכ-200,000 מתנדבים. לואי ה-18 נמלט מפריז עם בואם של כוחות נפוליאון, שחזר להיות השליט בפועל.

המעצמות הזרות לא קיבלו את חזרתו לשלטון. הקרב הסופי התחולל ב-18 ביוני 1815 בווטרלו שבמרכז בלגיה של ימינו, בין הצבא הצרפתי לבין הצבא הבריטי והצבא הפרוסי בפיקודם של ארתור ולסלי, הדוכס הראשון מוולינגטון וגבהרד לברכט פון בליכר. הצבא הצרפתי הובס בקרב זה, ונפוליאון חזר לפריז. בתחילה קיווה לתמיכה עממית, אך כשזו לא באה, התפטר ב-22 ביוני לטובת בנו ששהה באוסטריה. הוא ניסה להמלט מצרפת דרך נמל רושפור, אך היה מכותר על ידי ספינות בריטיות, וב-15 ביולי נתפס נפוליאון על ידי הכוחות הבריטים.

בסך הכול שלט נפוליאון בצרפת מאה ימים לפני שהובס. לאחר כניעתו, הוחזר לואי ה-18 לשלטון.

גלות שנייה ואחרונה

Napoleon tomb bordercropped
קבר נפוליאון בפריז

לאחר שהסתיימה תקופת שלטונו השנייה, לא הסתכנו הבריטים בבריחה נוספת של נפוליאון, והגלו אותו לאי סנט הלנה בדרום האוקיינוס האטלנטי, אי מבודד ביותר הנמצא 2,000 ק"מ מחופי אפריקה. באי זה בילה נפוליאון את שארית חייו, מ-17 באוקטובר 1815, עד למותו ב-5 במאי 1821.

מספר חוקרים בדקו את שרידי גופתו, וטענו כי מצאו בשערו עדויות לרעל[דרוש מקור]. הרעל שנמצא הוא ארסן, שנחשב באותה תקופה לתרופה נגד מחלות מסוימות. מתיאור הניתוח שלאחר המוות שנערך על ידי הפתולוג פיליפ קרלייר עולה שסבל מסרטן הקיבה. שני מנתחים בצי הבריטי שבחנו את גופתו של נפוליאון הגיעו למסקנה כי מת מדלקת כבד טרופית, השכיחה בסנט הלנה. מסקנות אלה לא היו נוחות לממשלה השמרנית שכיהנה באותה עת, והמנתחים נעצרו, הורשעו בבית דין צבאי וסולקו מן הצי. בספרו על מות נפוליאון שלל מייג'ור גנרל ד"ר פרנק ריצ'רדסון את האפשרות שנפוליאון מת מסרטן הקיבה, בין היתר מפני שחולי סרטן הקיבה מתים כחושים ואילו נפוליאון נותר שמן במותו. בהסתמך על דיווחיהם של שני המנתחים מן הצי הבריטי, הגיע ד"ר ריצ'רדסון למסקנה כי נפוליאון מת מדלקת כבד אמבית, שמקורם באמבה Entamoeba histolytica, שגרמה בין היתר גם לכיב משני בקיבה. דלקת כבד אמבית תואמת את כל התסמינים מהם סבל נפוליאון בימיו האחרונים: התקפי חום חוזרים מלווים בהזעה לילית, תחושת כבדות ואי-נוחות בצד הימני של הגוף, כאב בכתף הימנית, כבד רך למישוש, עור בוצי ושפל, וליחה אדומה המעידה כנראה על מורסה בריאות.[17] הוא נקבר בסנט הלנה וב-1840, כעשרים שנים לאחר מותו, הובאה גופתו לפריז ונקברה בארמון האינוואליד.

משפחתו

בשנת 1796 כבר היה נפוליאון קצין בכיר. הוא נשא לאשה את ז'וזפין דה בוארנה, אלמנתו של אציל ואמא לבן ובת. כגבר חסר ניסיון היה מאוהב בה נואשות, בעוד שהיא נמשכה לגבר אחר וניהלה איתו מערכת יחסים מקבילה מבלי שעשתה מאמץ ניכר להסתיר זאת, אולם הוא סלח לה. כיוון שחפץ בבן יורש רשמי התגרש ממנה ב-1809, ונשא במקומה את מריה לואיזה מאוסטריה, בתו של פרנץ הראשון, קיסר אוסטריה. בנם נקרא לימים נפוליאון השני

מיתוס גובהו של נפוליאון

בניגוד לדעה הרווחת, נפוליאון לא היה נמוך, ולמעשה אף היה גבוה במעט מהצרפתי הממוצע של תחילת המאה ה-19, ובעל גובה ממוצע יחסית לגברים האירופאים שחיו בתקופתו. ישנן כמה סיבות עיקריות לבלבול לגבי גובהו: הראשונה היא ההבדל שקיים בין מידת הרגל הצרפתית לאנגלית. במותו של נפוליאון, גובהו היה 5 רגלים ו־2 אינצ'ים צרפתיים השווים ל-1.69 מטרים.[18] הסיבה השנייה היא שהיה מוקף בחיל משמר שהורכב מחיילים גבוהים במיוחד, והוא כונה בפיהם "הרב"ט הקטן" (le petit caporal) - כינוי חיבה הרומז דווקא ליחסו השוויוני והבלתי-מתנשא כלפיהם.[19]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • סטיבן אינגלנד, נפוליאון: חיים פוליטיים, ספרית מעריב, תשס"ט 2009.
  • בן ג’ונס, נפוליון האיש והמיתוס, הוצאת הדר, 1978.
  • יעקב יערי-פולסקין, נפוליון בונפרטה וארץ ישראל: מונוגרפיה היסטורית-ספורית, חולמים ולוחמים, 1932.
  • אמיל לודוויג, נפוליון, א"י שטיבל, 1930.
  • אליסטיר הורן, כמה רחוק מאוסטרליץ? נפוליאון 1805-1815, הוצאת דביר, 2005.
  • וינסנט קרונין, נפוליאון, קרני, 1991.
  • נתן שור, מסע נפוליאון לארץ ישראל, עם עובד, 1984.
  • חזי שלח נפוליאון 1813: מלחמת העולם הראשונה, כתר, 1996.
  • ולטר גראב, נפוליאון ותקופתו, משרד הביטחון (אוניברסיטה משודרת), 1992.
  • בן וידר, דייוויד הפגוד, רצח נפוליאון, ידיעות אחרונות, 1986.
  • ניג'ל ניקולסון, נפוליאון 1812, מערכות, 1991.
  • נפוליאון בונפרט, איך לעשות מלחמה, הוצאת נהר ספרים, 2019
  • יבגני טארלה, נאפוליאון ותקופתו, ספרית פועלים, 1967.
  • מרדכי גיחון, נפוליאון בארץ ישראל, אפי מלצר, 2003.
  • McLynn, Frank (1998). Napoleon. Pimlico. ISBN 0712662472.
  • Kagan, Frederick W. (2006) End of the Old Order: Napoleon and Europe, 1801-1805 (Da Capo)
  • Dwyer, Philip (2008). Napoleon:The Path to Power 1769–1799. Bloomsbury. ISBN 978-0-7475-6677-9.

קישורים חיצוניים

סדרת תוכניות שמע אודות נפוליאון בונפרטה

הערות שוליים

  1. ^ (Buonaparte באיטלקית, השפה המדוברת בקורסיקה דאז. נפוליאון שינה את השם ל-Bonaparte המותאם לצרפתית רק בשנות העשרים לחייו)
  2. ^ עובדה שנפוליאון דאג להתכחש לה בהזדמנויות רבות מכיוון שרצה להיות מייסד של אצולה ולא צאצא שלה
  3. ^ שמו אוית גם Nabulione, Nabulio, Napolionne, ו-Napulione, כנראה על שם דודו או אחיו הבכור שמת בינקות
  4. ^ ראו McLynn 1998, p.18
  5. ^ למרות רישומים מהאקדמיה לפיהם הגיע ב-23 באפריל, נפוליאון איחר בעקבות תקלה עם מי שהיה צריך ללוות אותו. ראו McLynn 1998, p.15-16
  6. ^ האקדמיה דורגה במקום האחרון מבין עשר (ולאחר מכן שתים עשרה) האקדמיות הצבאיות בצרפת. McLynn 1998, p.16
  7. ^ Napoleon, the Empress and the Artist p.46, McLynn 1998, p.24
  8. ^ כשנפוליאון עלה לשלטון הוא הפסיק את היחס המפנק של האקדמיות הצבאיות לטובת יחס קשוח יותר
  9. ^ אם כי לחלק מהמתמודדים היו עד שתי שנות השכלה נוספות יותר מאשר לנפוליאון. McLynn 1998, p.26
  10. ^ 10.0 10.1 ראו Dwyer 2008, p.42
  11. ^ régiment de La Fère. ייתכן שביקש להצטרף לרגימנט זה מכיוון שידע שהוא מוצב בקורסיקה מולדתו עוד מ-1769, אולם ב-1785, כשהצטרף לגדוד, שירתו בקורסיקה רק 20 חיילים והשאר בפרובאנס
  12. ^ חופשיות כזו של קצינים הייתה נפוצה לפני המהפכה הצרפתית, קולונל לדוגמה נדרש להיות נוכח ברגימנט רק כחמישה חודשים בשנה. מלבד זאת האריך נפוליאון את החופשה בטענה שהוא חולה ושיש סופות המונעות ממנו לשוט מקורסיקה
  13. ^ ראו McLynn 1998, p.37
  14. ^ ראו McLynn 1998, p.56
  15. ^ ראו McLynn 1998, p.57
  16. ^ אליסטיר הורן, "כמה רחוק מאוסטרליץ?", הוצאת דביר, 2005, עמוד 29, "נפוליאון[...] נקרא לייעץ למפקד הלא-מצטיין במיוחד של צבא המהפכה הצרפתי שצר על העיר. בכשרונו הגאוני לקלוט מצב במבט אחד, שעתיד לשמשו כה יפה בשנים הבאות, הוא נתן את ההערכה המזהירה שאם יוכל הכוח הצרפתי להשתלט על צוק לה קר, הנשקף אל נמל טולון, אזי תותחים שיוצבו על הצוק לא יאפשרו לספינותיו של הוד להגן על הנמל. התכסיס הצליח והבריטים גורשו; נפוליאון, שנפצע בירכו, נהפך לגיבור בקרב חיילי צבא המהפכה הכושל (אף שעדיין לא נודע מחוץ לשורותיו)".
  17. ^ [1][2][3][4]
  18. ^ [5]
  19. ^ Robert Wild, Was Napoleon Bonaparte Short?, About.com
קרבות במלחמות הנפוליאוניות (מחולקים לפי הקואליציות האנטי-צרפתיות)
ראשונה שנייה שלישית
קרב נירווינדן • קרב כף סנט וינסנט קרב הפירמידותקרב הנילוסקרבות בארץ ישראל • קרבות איטליה • קרב קופנהגן • קרב ההונלידן • קרב מרנגו גרנד ארמהקרב כף פיניסטרהקרב טרפלגרקרב אולםקרב אוסטרליץ
רביעית חמישית שישית שביעית
קרב קופנהגןקרב ינה-אאורשטדט • קרב אילאו • קרב היילסברג • קרב פרידלנד קרב אבנסברג • קרב אספרן-אסלינגקרב וגראם הפלישה לרוסיהקרב בורודינו • קרב ברזינה • קרב דרזדן • קרב סמולנסק • קרב ויטוריה • קרב לייפציג קרב קאטר ברהקרב ווטרלו
1815

שנת 1815 היא השנה ה-15 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1815 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

אלבה (נהר)

אלבה (צ'כית: Labe, להאזנה (מידע • עזרה); גרמנית: Elbe; סורבית: Łobjo), נהר הנובע בהרי קרקונושה בצפון מערב צ'כיה וזורם צפון מערבה דרך גרמניה עד שנשפך לים הצפוני. הוא אחד הנהרות העיקריים במרכז אירופה עם אורך של 1,170 ק"מ.

החל מ-1842 לספירה שימש נהר האלבה כנתיב מים לאוניות סוחר, וניתן להגיע באמצעותו אף עד פראג. נהר האלבה מחובר במערכת תעלות לאזורי תעשייה בגרמניה, לנהר האודר, לנהר הריין ולים הבלטי.

מקור שמו של נהר האלבה הוא ב"älv" שמשמעותו "נהר" בשפות סקנדינביות. בשנת 9 לספירה נכשלו הרומאים בניסיון להזיז את גבולם מזרחה מנהר הריין לנהר האלבה בקרב יער טויטובורג, ולאחריו לא ניסו זאת שנית.

נהר האלבה סימן את גבולה המזרחי של אימפריית הפרנקים בתקופתו של "קארל הגדול".

בתקופת נפוליאון בונפרטה היווה נהר האלבה את אחד מקווי המתאר לגבול בין פרוסיה לברית הריין.

לאחר חתימת חוזה ורסאי בשנת 1919 הוכרז אפיק נהר האלבה מאתר האיחוד עם נהר הוולטבה ועד השפך לים הצפוני כשטח בינלאומי, הכרזה שבוטלה בהסכם מינכן בשנת 1938. לקראת תום מלחמת העולם השנייה, ב-25 באפריל 1945, נפגשו על גדות הנהר אלבה הכוחות הסובייטיים שהתקדמו ממזרח עם כוחות בעלות הברית המערביות שהתקדמו מכיוון מערב.

לאחר מלחמת העולם השנייה היה נהר האלבה אחד מנתיבי הגבול שבין גרמניה המזרחית לגרמניה המערבית.

ארמון הדוג'ה

ארמון הדוג'ה (באיטלקית: Palazzo Ducale di Venezia - ארמון דוכס ונציה) הוא ארמון הבנוי בסגנון גותי, הממוקם בסמוך לכיכר סן מרקו ובזיליקת סן מרקו, ברובע סן מרקו בוונציה שבאיטליה. עד כיבושה של רפובליקת ונציה על ידי נפוליאון בונפרטה, הארמון שימש כמרכז השלטון של הרפובליקה, כאתר בתי המשפט ובתי הכלא, וכמקום מגורי דוכס ונציה.

דוכסות פארמה

דוכסות פארמה (באיטלקית: Ducato di Parma) הייתה דוכסות בין השנים 1545 ל-1859. עד 1802 הייתה מדינה של האימפריה הרומית הקדושה. בין השנים 1802 עד 1814 נשלטה על ידי ממשל נפוליאון בונפרטה, בין 1814 ל-1847 נשלטה על ידי רעייתו מבית הבסבורג מארי לואיז, דוכסית פארמה ובשנותיה האחרונות נשלטה על ידי בית בורבון. ב-1859 אוחדה עם ממלכת סרדיניה כחלק מאיחוד איטליה.

האינווליד

ארמון האינווליד (בצרפתית: Hôtel des Invalides; "אוֹטֶל דֶז אֶנְוָולִיד") הוא קומפלקס של בנייני מגורים, מוזיאונים וכנסייה ברובע השביעי שבגדה השמאלית של נהר הסן בפריז. המקום הוא מאתריה החשובים של העיר ונמצאים בו קבריהם של נפוליאון בונפרטה וגיבורי מלחמה צרפתים נוספים.

המלך לואי הארבעה עשר החל בבניית האינווליד בשנת 1671 כמעון לוותיקי מלחמות ונכים (ומכאן שמו, אינווליד = נכה), שעסקו בקיבוץ נדבות. והוא משמש עד היום כמעון למספר קטן של חיילים משוחררים. את האתר תכנן האדריכל ליברל בריאן והוא נחנך ב-1678.

טיילת מעוצבת מוליכה אל הבניין הראשי, שמאחוריו נמצאת חצר הכבוד.

באינווליד נמצאים מוזיאון הצבא, מוזיאון מפות התבליט וכן מוזיאון מסדר השחרור.

הקיסרות הראשונה

הקיסרות הראשונה (מכונה גם האימפריה הצרפתית הראשונה; בצרפתית: Empire Français) הייתה מערכת שלטונית שהתקיימה בצרפת, אשר תחילתה בהכתרת נפוליאון בונפרטה לקיסר בשנת 1804 וסופה בהדחתו ובגירושו בשנת 1814. לקיסרות הראשונה היה ספיח בשנת 1815, המכונה "מאה הימים", תקופה בה חזר נפוליאון לשלטון, אך בסופה הודח והוגלה שנית, במאמץ משותף של כוחות אירופים.

הרפובליקה האיטלקית

הרפובליקה האיטלקית (באיטלקית: Repubblica Italiana) הייתה רפובליקה קצרת ימים שהתקיימה בין השנים 1802–1805 בצפון שטחה של איטליה כיום – באזורי לומברדיה ורומאניה (כיום חלק מאמיליה-רומאניה). הרפובליקה הוקמה על ידי נפוליאון בונפרטה ונתמכה על ידי הרפובליקה הצרפתית הראשונה.

הרפובליקה האיטלקית הייתה יורשתה של הרפובליקה הציסאלפינית, אשר שינתה את חוקתה על מנת לאפשר לקונסול הראשון של צרפת – נפוליאון בונפרטה להפוך לנשיא הרפובליקה.

בשנת 1805, לאחר מתן התואר "קיסר צרפת" לנפוליאון, הוכתר נפוליאון גם כמלך איטליה והרפובליקה נהייתה לחלק מממלכת איטליה בה מלך נפוליאון כמלך, ובנו החורג אז'ן דה בוארנה כמשנה למלך.

ז'וזפין דה בוארנה

ז'וזפין דה בוארנה (בצרפתית: Joséphine de Beauharnais‏; 23 ביוני 1763 - 29 במאי 1814) הייתה אשתו הראשונה של נפוליאון בונפרטה וקיסרית צרפת מ-1804.

כיכר סן-מישל

כיכר סן-מישל (בצרפתית: Place Saint-Michel) היא כיכר עירונית הממוקמת בין הרובע השישי לבין הרובע החמישי של פריז בירת צרפת.

הכיכר קרויה על שם "מזרקת סן-מישל" (מזרקת מיכאל הקדוש) שהוקמה על ידי גבריאל דאוויו בשנת 1855. על פי התכנון המקורי של הכיכר הוחלט להקים בה מזרקה ובמרכזה פסלו של נפוליאון בונפרטה אולם דאוויו הקים מזרקה ועליה פסלו של המלאך מיכאל (בצרפתית: סן-מישל), שלצדו שני דרקונים. מימי המזרקה נשפכים מפיות הדרקונים.

הכיכר ממוקמת למול הפאלה דה ז'סטיס שבאי איל דה לה סיטה שבמרכז נהר הסן.

כנסיית מדלן

כנסיית מדלן (בצרפתית: Église de la Madeleine; כנסיית מגדלנה) היא כנסייה הנמצאת בכיכר מדלן (Place de la Madeleine) שברובע השמיני של פריז. הכנסייה מהווה דוגמה קלאסית לסגנון הנאו-קלאסי בזכות הפורטיקו (מבנה השער) המתומן, כלומר בעל שמונה עמודי תווך.

בניית הכנסייה נמשך על פני 85 שנה בשל חוסר השקט הפוליטי ששרר בצרפת בשלהי המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19. התהפוכות הפוליטיות של התקופה, ובכללן המהפכה הצרפתית, גררו שינויים רבים בייעוד ובתוכניות הבנייה של המבנה. בשנת 1806 יועד המבנה על ידי נפוליאון בונפרטה כמונומנט להאדרת הגרנד ארמה, הצבא הצרפתי תחת פיקודו. עם זאת, תבוסת נפוליאון והמשבר התקציבי אליו נכנסה צרפת, הובילו לדרך חתחתים שסופה רק בשנת 1845 כאשר המבנה הוכרז סופית ככנסייה.

מוזיאון קורר

מוזיאון קורר (באיטלקית: Museo Correr) הוא אחד מהמוזיאונים העירוניים של ונציה שבאיטליה.

המוזיאון ממוקם בצידה המערבי והדרומי של כיכר סן מרקו בסמוך לבזיליקת סן מרקו ולארמון הדוג'ים.

המוזיאון ממוקם באגף שנבנה על ידי נפוליאון בונפרטה ואשר תוחם את הכיכר ממערב, וכן בקומה השנייה והשלישית של הפרוקטרטי נובה - המבנה התוחם את הכיכר מדרום.

במוזיאון מוצגים מסמכים, חפצים שימושיים (כגון כלי נשק), מפות ותמונות המציגים את ההיסטוריה של ונציה. באגף הנפוליאוני של המוזיאון חדרים הבנויים בסגנון נאו קלאסי (ובהם חדר הנשפים שנבנה עבור נפוליאון). באגף הנפוליאוני מוצגות יצירות מעשה ידי אנטוניו קאנובה.

מצביא

מצביא הוא אדם הנושא בתפקיד בכיר בניהול והכוונת הצבא. בין השאר כולל תפקיד המצביא גם משימות כמו קביעת אסטרטגיה לקרב, החלטות לגבי יציאה למלחמה ופעמים רבות גם שימש המצביא כקובע מדיניות הביטחון.

נפוליאון השלישי

נפוליאון השלישי, הידוע גם כלואי-נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Louis-Napoléon Bonaparte, שמו המלא שארל לואי נפוליאון בונפרטה; 20 באפריל 1808 - 9 בינואר 1873) היה צאצא לבית בונפרטה, אחיינו של נפוליאון, שנבחר בשנת 1848 לנשיא הרפובליקה הצרפתית השנייה, ולאחר כארבע שנים ביצע הפיכה שלטונית והכריז על עצמו כקיסר הקיסרות הצרפתית השנייה. הוא היה האדם הראשון שתוארו היה נשיא צרפת, והמונרך האחרון של צרפת.

שלטונו של נפוליאון השלישי החל כדיקטטורה ריכוזית, אך הפך, במהלך השנים, למעין מונרכיה מרוככת, בה ניתן פתחון פה במידת מה לאופוזיציה, וסמכויות הוענקו לפרלמנט. בתקופת שלטונו נחל הישגים במדיניות הפנים, שהבולט בהם הוא בינויה מחדש של פריז במסגרת תוכנית אוסמן להתחדשות פריז, אך אופיו הסמכותני של המשטר הביא לניכור בינו ובין חלקים נרחבים מהעם הצרפתי. בתחום מדיניות החוץ נחל הצלחות, אך גם תבוסות, שנבעו לא אחת ממדיניות הפכפכה והרפתקנית. מדיניות זו היא שהביאה לפרוץ מלחמת פרוסיה צרפת בשנת 1870 בה נחל תבוסה מכרעת, שהביאה לסוף שלטונו, ולקץ הקיסרות שהקים. בשנת 1873 מת בגלות.

נפוליאון השני

נפוליאון פרנסואה ז'וזף שארל בונפרט, הידוע כנפוליאון השני (20 במרץ 1811 - 22 ביולי 1832), דוכס רייכשטאט, היה לזמן קצר קיסר צרפת.

סנט הלנה

סנט הלנה (באנגלית: Saint Helena) הוא אי געשי באוקיינוס האטלנטי, בשליטת הממלכה המאוחדת. האי, אחד מהמקומות המיושבים הנידחים בעולם, נמצא במרחק של כ-2,000 ק"מ מהחוף המערבי של אפריקה. מאז שנת 2009, סנט הלנה הוא חלק מהטריטוריה הבריטית "סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה" .

האי שימש כנקודת מעגן אסטרטגית עבור אוניות מאירופה בדרכן לאוקיינוס ההודי לפני שנחפרה תעלת סואץ.

בסנט הלנה אוכלוסייה קטנה ונאמנה לממלכה המאוחדת. אולם ממדיו הקטנים של האי ונדחותו הביאו לכך שרבים מתושבי האי מאשימים את ממשלת בריטניה בהתעלמות. הכלכלה של האי חלשה למדי, והוא תלוי כמעט לחלוטין בסיוע מהממשל הבריטי.

עיקר פרסומו של האי בא מגלותו במקום של נפוליאון בונפרטה, אשר סיים בו חייו, ותעשיית התיירות באי מבוססת בעיקר על הצגת פן זה של ההיסטוריה של האי. דמויות מוכרות ממלחמת הבורים, כולל גנרל פיט קרוניה (Piet Cronje) הושמו גם הן במעצר באי.

קיסר

קֵיסָר (בלטינית - Imperator) הוא תואר אצולה שניתן למונרך במדינות או אימפריות שונות ובתקופות שונות. מקור המילה העברית "קיסר" בשמו של יוליוס קיסר (בלטינית Caesar), שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. יוליוס קיסר עצמו כונה דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. שאר קיסרי רומא אחריו נשאו בתואר זה כאחד מהשמות הקבועים של המשרה, אולם נירון היה האחרון ש"קיסר" היה גם שם משפחתו הרשמי.

תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים") ולא קיסר. בתקופת הטטררכיה שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה אשר היו כפופים לשני האוגוסטוסים.

מאוחר יותר, שימש התואר קיסר לציון תפקידו של המונרך באימפריה הביזנטית, באימפריה הרומית הקדושה ובמקומות נוספים. כך למשל, נפוליאון בונפרטה (שהקים את הקיסרות הראשונה) ונפוליאון השלישי (שהקים את הקיסרות השנייה) נשאו בתואר זה בצרפת. דוגמאות נוספות כוללות את הקייזרים הגרמנים בשנים 1871–1918, את שליטי האימפריה האוסטרו-הונגרית, ואת שליטי האימפריה הרוסית.

באנגלית, המילה "אמפרור" (Emperor) מקבילה למילה "קיסר" ומציינת את תוארו של שליט אימפריה. על כן זה התואר המיוחס כיום למונרכים שונים ברחבי העולם שעמדו בראש אימפריה. מקור המלה הוא בתואר הצבאי הרומאי "אימפרטור", שהפך לאחד מתואריהם של קיסרי רומא מאז אוגוסטוס. כך למשל, המילה "קיסר" היא התרגום לעברית של התואר שנשאו שליטי סין, יפן, אתיופיה, מונגוליה ופרס בתקופות שונות.

כיום, הקיסר היחיד בעולם הוא קיסר יפן.

קרב לייפציג

קרב לייפציג או קרב האומות (בגרמנית: Völkerschlacht bei Leipzig; ברוסית: Битва народов, Bitva narodov; בשוודית: Slaget vid Leipzig; בצרפתית: Bataille des Nations) הוא קרב במסגרת המלחמות הנפוליאוניות, אשר נערך בין ה-16 ל-19 באוקטובר 1813, בו נחל נפוליאון בונפרטה את אחת מתבוסותיו הגדולות ביותר. הקרב נערך על קרקע גרמנית ולחמו בו גרמנים בשני הצדדים הלוחמים, שכן חלק ניכר מכוחותיו של נפוליאון הגיעו מהקונפדרציה של הריין הגרמנית. בקרב זה לחמו כ-500,000 חיילים, עובדה אשר הפכה אותו לקרב הגדול ביותר עד מלחמת העולם הראשונה.

קרב מרנגו

קרב מרנגו הוא קרב שהתרחש ב-14 ביוני 1800, בין כוחות צרפתיים תחת פיקודו של נפוליאון בונפרטה ובין כוחות אוסטריים ליד העיר אלסנדריה, בפיימונטה שבאיטליה.

שוביניזם

שוביניזם הוא שילוב של פטריוטיזם קיצוני ולאומנות, כמו גם אמונה בעליונות או דומיננטיות של קבוצת ההשתייכות של אדם. שוביניסט רואה עצמו כייחודי ומיוחד, בעוד האחרים נחשבים בעיניו חלשים או נחותים. בשימוש השגור בימינו, שוביניזם גברי הוא זלזול בנשים או אפלייתן לרעה, ולעיתים גם בהומוסקסואלים. על פי הסיפור, המונח נגזר משמו של ניקולא שובין (Chauvin), חייל בצבאו של נפוליאון בונפרטה, שהיה ידוע בנאמנותו הגבוהה לנפוליאון, תוך שנאת יריביו. שובן הפך לפופולרי, לאחר תיאורו הסאטירי במחזה La Cocarde Tricolore (העיטור בעל שלושת הצבעים) של האחים קוניאר (Cogniard), מ-1831. בעבר, תיאר המושג במיוחד קנאות לאומנית קיצונית, או פטריוטיזם, תוך גילוי איבה כלפי בני הלאומים אחרים, אך מאז הופעת הפמיניזם בשנות השישים והשבעים, נוספה לכינוי משמעות של עליונות המבנה המשפחתי הפטריארכלי.

מלכים וקיסרים גרמניים
פרנקיה המזרחית (843–918) קרל השנילודוויג הראשוןלודוויג השני • קרלומן • לודוויג השלישי • קרל השלישי • ארנולף • לודוויג הילד • קונראד הראשון גרמניה

האימפריה הרומית הקדושה

גרמניה הנאצית (1933-1935)
ממלכת גרמניה (919–962) היינריך הצפראוטו הראשון
האימפריה הרומית הקדושה (962–1806) אוטו הראשוןאוטו השניאוטו השלישיהיינריך השני • קונראד השני • היינריך השלישיהיינריך הרביעיהיינריך החמישי • לותאר השלישי • קונראד השלישי • פרידריך הראשוןהיינריך השישיפיליפ משוואביהאוטו הרביעיפרידריך השניקונראד הרביעירודולף הראשון • אדולף • אלברכט הראשוןהיינריך השביעילודוויג הרביעיקרל הרביעי • ונצל • רופרכטזיגיסמונדאלברכט השניפרידריך השלישימקסימיליאן הראשוןקרל החמישיפרדיננד הראשוןמקסימיליאן השנירודולף השנימתיאספרדיננד השניפרדיננד השלישילאופולד הראשוןיוזף הראשוןקרל השישיקרל השביעיפרנץ הראשוןיוזף השנילאופולד השניפרנץ השני
הקונפדרציה של הריין (1806–1813) נפוליאון בונפרטה
הקונפדרציה הגרמנית (1815–1848) פרנץ השניפרדיננד הראשוןפרנץ יוזף הראשון
הקונפדרציה הצפון-גרמנית (1867–1871) וילהלם הראשון
הקיסרות הגרמנית (1871–1918) וילהלם הראשוןפרידריך השלישיוילהלם השני
פורטל גרמניה
מלכי צרפת
השושלת המרובינגית כלוביס הראשוןכלותאר הראשוןתאודריק השלישי* • כלוביס הרביעי* • כילדבר השלישי* • דאגובר השלישי* • כילפריק השני* • תאודריק הרביעי* • כילדריק השלישי*
השושלת הקרולינגית פפין הגוץקרלומן הראשוןקרל הגדוללואי הראשון "החסיד" • שארל השני "הקירח" • לואי השנילואי השלישיקרלומן השנישארל השלישי "השמן" • אודושארל הרביעי "התם" • רובר הראשוןראוללואי הרביעי "מעבר לים" • לותרלואי החמישי "העצלן"
השושלת הקאפטינגית
(בית קאפה)
איג קאפהרובר השניאנרי הראשוןפיליפ הראשוןלואי השישי "השמן" • לואי השביעי "הצעיר" • פיליפ השני אוגוסטוסלואי השמיני "האריה" • לואי התשיעי "הקדוש" • פיליפ השלישי "הנועז" • פיליפ הרביעי "היפה" • לואי העשירי "העקשן" • ז'אן הראשוןפיליפ החמישי "הגבוה" • שארל הרביעי "היפה"
בית ולואה פיליפ השישיז'אן השני "הטוב" • שארל החמישי "החכם" • שארל השישי "האהוב", "המשוגע" • שארל השביעי "המנצח" • לואי האחד עשר "הזהיר" • שארל השמיני "החביב"
בית ולואה-אורלאן לואי השנים עשר "אבי האומה"
בית ולואה-אנגולם פרנסואה הראשוןאנרי השניפרנסואה השנישארל התשיעיאנרי השלישי
בית בורבון אנרי הרביעילואי השלושה עשר "ההוגן" • לואי הארבעה עשר "מלך השמש" • לואי החמישה עשר "האהוב" • לואי השישה עשרלואי השבעה עשר*
הקיסרות הראשונה נפוליאון בונפרטה
לאחר נפוליאון לואי השמונה עשר (בית בורבון, הרסטורציה) • נפוליאון בונפרטה • נפוליאון השני (שלטון מאה הימים) • לואי השמונה עשרשארל העשירילואי התשעה עשר* • אנרי החמישי* (בית בורבון, הרסטורציה השנייה) • לואי פיליפ "המלך האזרח" (בית אורלאן) • נפוליאון השלישי (הקיסרות השנייה)
הערות * לא מלכו בפועל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.