נס הלחם והדגים

נס הלחם והדגים הוא נס המתואר בברית החדשה ובו הצליח ישו להזין 5,000 איש, בחמש כיכרות לחם ושני דגים:

The miracle of the five loaves and two fish (Lucas Cranach d.ä.) - Nationalmuseum - 34936
נס הלחם והדגים בציור של לוקאס קראנאך האב

הנס מתואר בכל ארבע הבשורות (מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן) הנה תיאורו בבשורה על-פי מרקוס:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָפָה הַיּוֹם לַעֲרוֹב וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו תַּלְמִידָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה הַמָּקוֹם חָרֵב וְהַיּוֹם רַד מְאֹד׃ שַׁלַּח אוֹתָם וְיֵלְכוּ אֶל־הַחֲצֵרִים וְהַכְּפָרִים מִסָּבִיב לִקְנוֹת לָהֶם לָחֶם כִּי אֵין־לָהֶם מַה־שֶּׁיֹּאכֵלוּ׃ וַיַּעַן וַיּאֹמֶר אֲלֵיהֶם תְּנוּ אַתֶּם לָהֶם לֶאֱכֹל וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הֲנֵלֵךְ לִקְנוֹת לֶחֶם בְּמָאתַיִם דִּינָר לָתֵת לָהֶם לֶאֱכֹל׃ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כַּמָּה כִכְּרוֹת־לֶחֶם יֵשׁ לָכֶם לְכוּ וּרְאוּ וַיֵּדְעוּ וַיֹּאמְרוּ חָמֵשׁ וּשְׁנֵי דָגִים׃ וַיְצַו אוֹתָם לָשֶׁבֶת כֻּלָּם חֲבֻרָה חֲבֻרָה לְבַד עַל־יְרַק הַדֶּשֶׁא׃ וַיֵּשְׁבוּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת לְמֵאוֹת וְלַחֲמִשִּׁים׃ וַיִּקַּח אֶת־חֲמֵשֶׁת כִּכְּרוֹת הַלֶּחֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים וַיִּשָׂא עֵינָיו הַשָּׁמַיְמָה וַיְבָרֶךְ וַיִּפְרֹס אֶת־הַלֶּחֶם וַיִּתֵּן לְתַלְמִידָיו לָשׂוּם לִפְנֵיהֶם וְאֶת־שְׁנֵי הַדָּגִים חִלֵּק לְכֻלָּם׃ וַיֹּאכְלוּ כֻלָּם וַיִּשְׂבָּעוּ׃ וַיִּשְׂאוּ מִן־הַפְּתוֹתִים מְלוֹא סַלִּים שְׁנֵים עָשָׂר וְגַם מִן־הַדָּגִים׃ וְהָאֹכְלִים מִן־הַלֶּחֶם הָיוּ כַּחֲמֵשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ".

באותה תקופה היה זה, ככל הנראה, אחד מאזורי הדיג השופעים ביותר בכנרת. הבקעה הייתה בלתי מיושבת והתאימה להתכנסות המאמינים הרבים שנהרו אחרי ישו.

בעין שבע שבצפון-מערב הכנרת, אזור התרחשות הנס, הוקמה כנסיית הלחם והדגים הקרויה על שם הנס.

Ärgre dich, o Seele, nicht, רי"ב 186

Ärgre dich, o Seele, nicht (בעברית: אל נא תיעצבי, הו נשמה), רי"ב 186, היא קנטטה שהלחין יוהאן סבסטיאן באך בהיותו בלייפציג. ביצועה הראשון היה ביום ראשון השביעי שלאחר חג השילוש הקדוש, ב-11 ביולי 1723.

דרשת לחם החיים

דרשת לחם החיים (ביוונית: ἄρτος τῆς ζωῆς) היא אירוע מחייו של ישו, בו הוא מכריז על עצמו כ"לחם החיים", כפי שמתואר בבשורה על-פי יוחנן שבברית החדשה (פרק ו', פסוקים 22–59).

האירוע מתואר מעט אחרי תיאורו של נס הלחם והדגים, בו הצליח ישו להזין 5,000 איש בחמש כיכרות לחם ושני דגים. ישו, שידע שהציבור שהיה נוכח בנס ירצה להמליכו, הלך להתבודד ולהתפלל על ההר. למחרת, ראו התלמידים את ישו הולך על פני המים, וכך עבר לכפר נחום. הציבור שאל את ישו מה עליהם לעשות על מנת שגם הם יוכלו לחולל נסים כאלו, וישו ענה שעליהם להאמין באלוהים ובמי שאלוהים שלח (כלומר בישו עצמו). העם ביקש נס נוסף, והזכיר את נס המן של בני ישראל במדבר. בתגובה ענה ישו כי גם במן של משה וגם בנס הלחם והדגים, לא האדם הוא שחולל את הנס אלא אלוהים. העם לא הבין את המשל והמשיך לבקש את נס הלחם כמעשה יומי. אז ענה ישו כי הלחם המדובר אינו עשוי מקמח ולא נועד לאכילה; ישו הכריז על עצמו כי הוא "לחם החיים", כלומר ישו עצמו הוא המן האמיתי, אשר כל מי שאוכל אותו ושותה את דמו שוכן בישו וישו שוכן בו.

העם הביע פקפוק בישו, ובתגובה ציטט ישו פסוק מספר ישעיהו. בהמשך, הגדיר ישו מי יוושע ומי לא - רק מי שיאכל את בשרו של ישו וישתה את דמו. דבריו עוררו מחלוקת, בעיקר אצל אלו שעדיין זהותם היהודית הייתה חזקה מזהותם היהודית-נוצרית, ולכן הם וחלק נוסף מתלמידיו פרשו. לבסוף נותרו רק שנים-עשר השליחים.

טבריה

טְבֶרְיָה (בערבית: طبريا - טַבָּרִיַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2016 בכ-43,100. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת 20 לספירה על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות. בהיסטוריה היהודית, טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מסוף ימי הביניים ועד המאה ה-19.

בין המאה ה-2 למאה ה-10 הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187 חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה ה-18 ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת 1740 הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר (ראו: חצר היהודים בטבריה). בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות ולנצרות. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

יהדות משיחית

יהדות משיחית הוא השם המקובל למספר קבוצות נוצריות אשר חבריהן מזדהים מסיבות שונות כיהודים ומקיימים, בנוסף לאמונתם הנוצרית, גם מגוון מצוות ומנהגים יהודיים.

כתבי הקודש של היהדות המשיחית הם הביבליה הנוצרית (הברית הישנה והברית החדשה) ובין עיקרי אמונתה מצוי השילוש הקדוש, במסגרתו נתפש ישו כמשיח ישראל וכאלוהים הבן שהתגשם בבשר. לפי אמונתם הוא נולד ממרים הבתולה, כרת בדמו את הברית החדשה עם מותו כקורבן על הצלב למען עוונות המין האנושי, קם לתחייה ביום השלישי למותו ועלה השמימה משם ישוב לשפוט את החיים והמתים בביאה שנייה.

המאפיין המבדיל את היהודים המשיחיים מזרמים נוצריים סטנדרטיים הוא הדגשת מאפיינים מסוימים מן המסורת היהודית, בפרט חגים, מנהגים וסממנים הנפוצים בה. חלק מהקבוצות היהודיות-משיחיות רואות עצמן כיורשות הכיתות היהודיות-נוצריות העתיקות, שפעלו בטרם התהוות הנצרות כדת השוללת את התורה ולא מצריכה גיור, אך התנועה היא ענף של הנצרות האוונגליסטית שקם בשנות ה-1970[דרוש מקור]. שורשיו עוד בתנועה "העברית הנוצרית" של המאה ה-19, שביקשה להקים קהילות ייעודיות ליהודים מומרים בהן יוכלו לשמור על זהותם[דרוש מקור].

חברי הקהילות המשיחיות מגדירים את עצמם כחלק מהיהדות, ומצהירים כי יהודי המקבל את אמונתם אינו ממיר את דתו, אך הם אינם מוכרים כיהודים על ידי אף אחד מהזרמים ביהדות. בנוסף, רבים ממנהיגי התנועה קיבלו את הכשרתם במוסדות נוצריים אוונגליסטיים וחלקם אף משמש כמיסיונרים מטעמם ומתוקצב על ידם[דרוש מקור]. נכון ל-2012, מספרם העולמי של כלל חברי התנועה מוערך בכ-350,000 איש, מהם בין 175,000 ל-250,000 איש בארצות הברית ובין 10,000 ל-20,000 איש בישראל. חלק גדול מהיהודים המשיחיים אינם יהודים מלידה על פי ההלכה (כלומר אמם אינה יהודיה או ששני הוריהם אינם ממוצא יהודי). בשנות השבעים, בית המשפט העליון בישראל דחה עתירה של יהודים משיחיים להיכלל בחוק השבות בשל הבחנתו שמאמינים בישו הם נוצרים.

כנסיית הבשורה

בזיליקת הבשורה, הידועה גם ככנסיית הבשורה (ערבית كنيسة البشارة; איטלקית Basilica dell'Annunciazione), היא בזיליקה השוכנת במרכזה של העיר נצרת. היא הוקמה על אתר בו, על פי המסורת הנוצרית קתולית, ניצב ביתה של מרים הבתולה, ואשר בו בישר לה המלאך גבריאל את הבשורה כי היא צפויה להרות ולשאת ברחמה את ישו, בן האלוהים. מסיבה זו נמנית בזיליקת הבשורה, ואף העיר נצרת, עם המקומות המקודשים ביותר בעולם הנוצרי.

החפירות הארכאולוגיות שנערכו במקום חשפו את שרידיהן של שלוש כנסיות קודמות, אשר ניצבו באתר זו אחר זו, ולמעשה שימש האתר כמקום פולחן כבר לפני זמנו של ישו. האתר שכן בדרומו של הכפר הקדום של נצרת, ונוסף על בתי התפילה חשף המחקר גם שרידים של מבני מגורים, בארות ואסמים.

המבנה הנוכחי תוכנן עבור משמורת ארץ הקודש הפרנציסקנית על ידי האדריכל האיטלקי ג'ובאני מוציו, והבזיליקה נחנכה בשנת 1969. הבנייה התבצעה על ידי החברה הישראלית סולל בונה והמהנדס הראשי היה אינג' שלמה לופטין (אלוף).

אינג' שלמה לופטין (אלוף) הקדיש כ 10 שנים מחייו לבניית הבאזיליקה וראה בכך פרויקט חיים.

היא ניכרת בכיפת חרוט אפורה וגדולה, שבראשה מנורה הנדמית למגדלור. בין היתר, שוכנים במתחם הבזיליקה גם המנזר הפרנציסקני וכנסיית יוסף הקדוש. הבזיליקה היא המבנה הבולט בעיר והיא סימן ההיכר הידוע ביותר שלה.

כנסיית הלחם והדגים

כנסיית הלחם והדגים (בלטינית: Ecclesia multiplicationis panum et piscium) שוכנת בעין שבע שבצפון-מערבה של הכנרת. הכנסייה מנציחה את נס הלחם והדגים, אשר לפי הברית החדשה חולל ישו במקום, ובו הזין 5,000 איש בחמש כיכרות לחם ושני דגים.

כנסייה ראשונה נבנתה במקום בשנת 350 לערך, והורחבה במידה ניכרת בשנת 480 לערך. הכנסייה נחרבה בידי הסאסאנים בתחילת המאה השביעית. בשנת 1932 נחשפו שרידי הכנסיות העתיקות, ובמקום הוקם מבנה ארעי. ב-1982 נבנתה הכנסייה הנוכחית, המשחזרת את תוואי הכנסייה העתיקה, למעט מספר תוספות. הבונים הקפידו על הבחנה ברורה בין שרידי הכנסייה העתיקה לזו המודרנית – חלקם התחתון של הקירות העשוי בזלת, שייך למבנה העתיק; בעוד שהתוספות המודרניות נעשו באבן ירושלמית בהירה. הפסיפסים המקוריים מהמאה החמישית עשויים מאבנים צבעוניות, והפסיפסים בשחור-לבן נוספו במאה ה-20.

עין שבע

עין שבע, המכונה גם טבח'ה (Tabgha), היא בקעה המשתרעת בצפון-מערב הכנרת, סמוך לכפר נחום. שמה העברי "עין שבע" ניתן לה על שם שבעת המעיינות שנבעו בה בעבר, אך כיום נובעים במקום חמישה בלבד. השם היווני, אשר ממנו התגלגל השם "טבח'ה", נובע גם הוא מהקשר גאוגרפי זה (Heptapegon שמשמעותו "שבעה מעיינות" הפך ל-Tabego ולבסוף Tabgha).

עין שבע ידועה בזכות נס הלחם והדגים, המוזכר בברית החדשה ובו הצליח ישו להזין 5,000 איש, בחמש כיכרות לחם ושני דגים.

פסיפס

פְּסֵיפָס (בלעז: מוֹזָאִיקָה) הוא יצירת אמנות שבה מורכבות פיסות אבן שונות וססגוניות ליצירת תבנית גרפית. האבנים משובצות בתוך מלט או חומר אחר המחבר ביניהן.

אופי השימוש בפסיפסים מגוון. לעיתים הפסיפס הוא ללא דוגמה, ולעיתים משולבים בו דגמים ודמויות. בעת העתיקה שימש הפסיפס כחיפוי רצפה למבני ציבור, מבני דת, בתי מרחץ, בתי מגורים ועוד. איכותו של הפסיפס נמדדת בגודל האבנים המשובצות בו (ככל שהן קטנות יותר יכול האמן ליצור עיטור מורכב יותר), וכן ביכולתו של האמן ליצור נפחיות של הדמויות והעיטורים (על ידי תיאור אור-וצל) בעזרת אבני הפסיפס.

הדגמים ברצפות הפסיפס היו לקוחים, כנראה, מתוך 'ספר דגמים' שהיה ברשות אמני הפסיפס, וחזרו במקומות שונים (דמיון בולט, למשל, נמצא בין הפסיפסים שנעשו בעבר הירדן לאלו של ארץ ישראל בתקופה הביזנטית).

תאוריית שני המקורות

בביקורת המקרא של הברית החדשה, תאוריית שני המקורות היא תאוריה שמסבירה את מקורותיהן של הבשורות הסינופטיות - הבשורות על פי מתי, על פי מרקוס ועל פי לוקס. התאוריה מסבירה את השינויים מצד אחד ואת הדמיון מצד שני הקיימים בין הבשורות בכך שמתי ולוקס התבססו על שני מקורות עיקריים קדומים להם: הבשורה על פי מרקוס ומקור נוסף, היפותטי, המכונה "מסמך ה-Q" או "מקור Q", שאבד. התאוריה התפרסמה במאה ה-19 והמשיכה להתפתח במאה ה-20, והיא התאוריה השלטת והמקובלת ביותר בתחום.

קיימת ביקורת מחקרית על ההסבר וגם הכנסייה הקתולית עודה מצדדת בגישה המסורתית לפיה סדר הבשורות בברית החדשה הוא הסדר הכרונולוגי של כתיבתן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.