נסים אלוני

נסים אלוני (24 באוגוסט 192613 ביוני 1998), היה מחזאי, במאי תיאטרון, סופר ומתרגם ישראלי, זוכה פרס ישראל. נחשב לאחד ממחזאי ישראל הבולטים והחשובים ביותר.

נסים אלוני
נסים אלוני (משמאל) ואבנר חזקיהו בחזרות להצגה "החולה המדומה"
נסים אלוני (משמאל) ואבנר חזקיהו בחזרות להצגה "החולה המדומה"
פרופיל ב-IMDb
Recipients of Kinor David 1964
ניסים אלוני (שורה שנייה, שני משמאל) בטקס קבלת פרס "כינור דוד", 1964
Plaque memorial on the writer Nissim Aloni house in Tel Aviv
לוחית זיכרון על ביתו של ניסים אלוני ברח' דיזנגוף 225 בתל אביב

ביוגרפיה

אלוני נולד בשם נסים לוי, בשנת 1926, למשפחה קשת יום שהתגוררה בשכונת וולפסון בתל אביב. השכונה והדינמיות בה התנהלו ענייניה על ידי הילדים, סיפקו כר נרחב לדמיונו הפורה, ושנים רבות לאחר מכן תיאר אותה בסיפורי "הינשוף" שלו. בתום לימודיו התיכוניים בבית הספר "השכלה", התגייס לנוטרות ושם החל לכתוב לשבועון במחנה. עם סיום שירותו הצבאי התמנה אלוני לעורך הספרותי של "אשמורת" ולחבר מערכת "בעין".

במלחמת העצמאות שירת בגדוד 52 של חטיבת גבעתי, וסיים בהצלחה קורס קצינים. בין היתר, השתתף בקרב על משלט עיבדיס. מוראות המלחמה השפיעו עליו לאורך כל שנות כתיבתו.[1]

למד היסטוריה כללית ותרבות צרפתית באוניברסיטה העברית בירושלים.

ב־1953 הועלה מחזהו הראשון "אכזר מכל המלך" בתיאטרון הלאומי "הבימה", בבימויו של שרגא פרידמן, ועורר הד גדול בקרב שוחרי התיאטרון. המחזה עוסק בדמותו של המלך ירבעם בן נבט, ובעלילת המחזה משרבב אלוני השקפות עולם ועמדות אישיות בנושאים על סדר היום הציבורי.

ב־1961 הועלה ב"הבימה" מחזהו "בגדי המלך" שמיקם אותו כמחזאי ישראלי מוביל.

ב־1963 הקים אלוני, עם חבריו השחקנים יוסי בנאי ואבנר חזקיהו, את "תיאטרון העונות", שבמסגרתו העלה כמחזאי-במאי את "הנסיכה האמריקאית". מכאן ואילך ביים אלוני את כל מחזותיו. תיאטרון "העונות" שרד עונות בודדות, שקע בחובות ונאלץ לנעול שעריו. אלוני כתב מערכונים לשלישיית הגשש החיוור וביים שתיים מתוכניותיהם: "סינמה גשש" ו"קנטטה לשווארמה". כתיבתו לשלישייה התאפיינה בחידודי לשון ויש שרואים בו כממציאה של "השפה הגששית" המוכרת לקהל הישראלי. אלוני כתב גם מספר פזמונים ללהקה, ובהם "יפות יפות", "כולם חכמים כולם" (יחד עם ירון לונדון) ו"שירת הבִרבור". פזמון מוכר נוסף שכתב הוא "שיר כלולות", שהלחין עודד לרר והתפרסם בביצועו של יזהר כהן.

רבים ממחזותיו של אלוני עוסקים בבני האצולה, במלכים ובנסיכים, כמו: "בגדי המלך", "הנסיכה האמריקאית", "אכזר מכל המלך" ו"אדי קינג".

מחזות נוספים שכתב וביים אלוני, הם: "הצוענים של יפו", "המהפכה והתרנגולת", "כמו כולם" (או בשמה הנוסף: "לוקאס הפחדן"), "הנפטר המתפרע", "נפוליון - חי או מת" ו"שעיר אחד לעזאזל".

נסים אלוני העריך במיוחד את שחקנית "הבימה" חנה רובינא, לה אף כתב מחזה המוקדש לה בשם "דודה ליזה", שבו גילמה את התפקיד הראשי.

ב-1972 ביים דוד פרלוב את סרט הקולנוע "הגלולה"[2] על פי תסריט עשיר בהמצאות עלילתיות ולשוניות שכתב אלוני, ובו השתתפו אבנר חזקיהו, יוסי בנאי, שרגא פרידמן, אדית אסטרוק, ז'רמן אוניקובסקי, גדעון זינגר וזהרירה חריפאי.

ב-1974 ביים רם לוי את סרט הטלוויזיה "הכלה וצייד הפרפרים"[3], על פי מחזה של אלוני (שגם כתב את התסריט, יחד עם לוי), ובו השתתפו יוסי בנאי בתפקיד גץ, גילה אלמגור בתפקיד מי ויוסי פולק.

ההצגות האחרונות שכתב אלוני היו "שמחת קבצנים" (עם שייקה אופיר) שהוצגה ב-1984 בהפקת התיאטרון העממי של אברהם דשא פשנל ו"שפריץ" של להקת ילד מבחנה (אלי יצפאן, גדי פור, מיכאל מורים, דבי קליידר, נולי עומר, שמוליק לוי) בהפקת טמירה ירדני ב-1988.

כמו כן כתב אלוני קובץ פרוזה בשם "רשימותיו של חתול רחוב".

אלוני היה נשוי פעמיים, בראשונה לרות לבית זיידמן, לה היה נשוי 12 שנים, ובשנייה לשחקנית הצעירה אילנה עדן (זו זכתה לקריירה קצרה בהוליווד). השניים נישאו ב-1962 והתגרשו ב-1965. כמו כן, קיים מערכות-יחסים עם השחקניות ז'רמן אוניקובסקי, אדית אסטרוק, הפסיכולוגית נירה ירון ושחקנית הקולנוע הרומנית-צרפתית, נדיה גריי (Nadia Gray). אחיו היה השופט שאול אלוני.

ב-1993 לקה אלוני באירוע מוחי ולאחר תקופת שיקום חזר לעבוד.

ב-13 ביוני 1998 נפטר אלוני בגיל 71 ונטמן בבית העלמין הדרום שבבת ים.

בשנת 2008 הופיעה הביוגרפיה שלו "נמר בוער", מאת העיתונאית ומבקרת התיאטרון שרית פוקס. פוקס נעזרה באלוני עוד בחייו, התייעצה עם אחיו, שאול אלוני וראיינה 200 אנשים לצורך הכתיבה. לטענת הביוגרפית סבל אלוני מהלם קרב מתמשך והדבר עיצב במידה רבה את חייו וכתיבתו. הספר עורר דיון ציבורי נוקב והפך לספר לימוד לשחקנים ולסטודנטים לתיאטרון.

בשנת 2014 הופיעה הביבליוגרפיה המקיפה הראשונה ליצירתו, "נסים אלוני, ביבליוגרפיה 2014-1948" בעריכת אילן בר-דוד ודור ורטהיימר.[4]

בשנת 2015 הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב, הסרט התיעודי של דורון ג'רסי "הָיֹה הָיָה מלך - נסים אלוני בשלוש מערכות, שתי תמונות ביניים ואפילוג" על חייו ופועלו של נסים אלוני. הסרט משלב אנימציות מרהיבות המבוססות על ציוריו ואיוריו של יוסל ברגנר לדמויותיו של אלוני.[5]

פרסים והוקרה

הנצחתו

מחזותיו שנדפסו

מספריו

  • הינשוף, ספריית תרמיל. עובד למחזה "משחיז הסכינים הסיני" בידי דניאל הורוביץ והוצג בתיאטרון החאן, בבימויה של מור פרנק, בשנת 2009.
  • רשימות של חתול רחוב, הופיע בהוצאת ספרי פרוזה.
  • רוץ, חייל טורקי, הספרייה הקטנה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה (2006) - חידוש של ארבעה סיפורים שפורסמו לראשונה בספר 'הינשוף' בספריית תרמיל, וכונסו במהדורה זו לנובלה אחת.
  • השממית, כנרת ,זמורה ביתן, דביר - 2017 סדרת רטרו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תוכנית הרדיו "שאלות אישיות" ב-7-2-2009 בגלי צה"ל בה ראיין יעקב אגמון את שרית פוקס אודות ספרה "נמר בוער, מותו וחייו של נסים אלוני"
  2. ^ הגלולה, מאת ניסים אלוני סרט בבימוי דוד פרלוב 1972
  3. ^ הכלה וצייד הפרפרים מאת ניסים אלוני סרט בבימוי רם לוי 1974
  4. ^ יאיר אשכנזי, לראשונה: ביבליוגרפיה מקיפה ליצירתו של נסים אלוני, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2014
  5. ^ אורון שמיר, עכבר העיר אונליין, "היה היה מלך": נסים אלוני חוזר לחיים, באתר הארץ, 27 במאי 2015
    יונתן גת, יונתן גת ממליץ על הסרט 'היה היה מלך': הדוקו הטוב ביותר שראיתי בשנים האחרונות רדיו ללא הפסקה 103FM, יוני 2015
    אירוס חיון "היה היה מלך" נסים אלוני בסרט דוקו הכי טוב שראיתם השנה באתר סלונה, 23 באוגוסט 2015
    איתי לב, "זה סיפור על ילד עני שרצה להיות מלך", באתר כלכליסט, 24 באוגוסט 2015
  6. ^ פרס הנשיא לנסים אלוני, דבר, 7 ביוני 1971.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 רשימת הזוכים, באתר פרס התיאטרון הישראלי
  8. ^ מיכאל הנדלזלץניסים אלוני נחשף בספר חדש, באתר הארץ, 7 בינואר 2009
הקודם:
נתן זך
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם עוזר רבין

1983
הבא:
יהושע בר-יוסף, דוד שחר
הקודם:
-
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
1995 - נסים אלוני
הבאים:
1996 - יוסי ידין, אורנה פורת, שמעון פינקל
אותלו

אותלו: המורי מוונציה (אנגלית: Othello: The Moor of Venice) הוא מחזה מאת ויליאם שייקספיר שנכתב בערך ב-1603. "אותלו" הוא טרגדיה, כמו יצירות רבות אחרות של שייקספיר: "המלט", "מקבת'" ו"המלך ליר". שייקספיר כתב, כנראה, את "אותלו" לאחר "המלט" אך לפני שני האחרים. ההצגה הראשונה הידועה של "אותלו" הועלתה ב-1 בנובמבר 1604, בארמון וייטהול בלונדון.

עלילת המחזה נסובה סביב אותלו, איש צבא בכיר בצבא הוונציאני המתואר כמורי שחור עור וכולל רעיונות מרכזיים של גזענות, אהבה, קנאה ובגידה. יאגו, שלישו הבוגדני של אותלו, משמש עד היום כשם נרדף לרוע בהתגלמותו.

אכזר מכול המלך

אכזר מכול המלך (בכתיב המקורי: אכזר מכֹּל המלך; נכתב לעיתים בתוספת קו מפריד במקום אוגד: אכזר מכל – המלך) הוא מחזה הביכורים של נסים אלוני. זהו מחזה מקראי, המתבסס על סיפור מרידת ירבעם בן נבט ברחבעם, וכתוב בעברית מקראית. הוא הוצג לראשונה בתיאטרון הבימה בדצמבר 1953, וזיכה את אלוני בשנת 1955 בפרס נחום צמח למחזה ישראלי מקורי (מטעם "הבימה").

בגדי המלך

בגדי המלך הוא מחזה מקורי מאת ניסים אלוני. המחזה נכתב בשנת 1961 כסאטירה מז'אנר "מחזות המלוכה" של ניסים אלוני. ניתן לפרש את המחזה כהמשך אקטואלי לאגדת הילדים "בגדי המלך החדשים" (הנס כריסטיאן אנדרסן). המחזה בנוי משלוש מערכות: סתיו, חורף, אביב, כאשר כל אחת מהן מחולקת לתמונות.

גלעד עברון

גלעד עברון (1955 - 25 באוקטובר 2016) היה מחזאי, תסריטאי וסופר ישראלי.

גם הוא באצילים

"גם הוא באצילים" (בצרפתית: Le Bourgeois gentilhomme) היא קומדיית בלט למוזיקה של ז'אן-בטיסט לולי מאת המחזאי הצרפתי מולייר.

מולייר חיבר כמה וכמה קומדיות בלט, יצירות קלילות ומשעשעות ששילבו מוזיקה ומחול ושימשו בידור למלך ולבני המעמדות הגבוהים, אולם "גם הוא באצילים" נחשבת למוכרת ביותר. הצגת הבכורה התקיימה ב-14 באוקטובר 1670 בארמון שמבור, ונכחו בה המלך לואי ה-14 ואנשיו. המוזיקה למחזה חוברה בידי לולי שגם שיחק את הכהן הטורקי במערכה החמישית. הדיפלומט לורן ד'ארבייה, שנחשב למומחה ללבנט, שימש כיועץ בהעמדת "הטקס הטורקי". המחזה תורגם לעברית על ידי נתן אלתרמן ועל ידי נסים אלוני וגם הועלה בארץ מספר פעמים.

הכלה וצייד הפרפרים

הכלה וצייד הפרפרים הוא מחזה ישראלי פרי עטו של נסים אלוני, משנת 1966. ההשראה למחזה הייתה ציור ידוע של הצייר יוסל ברגנר, חברו הקרוב של אלוני ומעצב התפאורה ברבות מהפקותיו.המחזה הועלה לראשונה ב-1967 ב"תיאטרון בימות", וזיכה את אלוני באותה שנה בפרס גובינסקא-ברץ למחזה המקורי הטוב.

הנסיכה האמריקאית

הנסיכה האמריקאית הוא מחזה ישראלי פרי עטו של נסים אלוני, שהועלה בבכורה ב"תיאטרון העונות" בשנת 1963.במרכזו של המחזה, מלך שחי בגלות בדרום אמריקה ומנסה להכין את בנו, יורש העצר, לחזור לממלכתו ולרשת את כס המלכות.

הספריה החדשה

הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, היא סדרה לסיפורת, מקורית ומתורגמת, פרי שיתוף-פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד לספרי סימן קריאה. הסדרה נוסדה בשנת 1990 כסדרה למנויים, בהמשך לסדרת "הספריה", שהוקמה ארבע שנים קודם לכן. בסדרה רואים אור מדי שנה כ-15 ספרים חדשים. "הספריה החדשה" יצרה מוּדעוּת למעמדו של העורך, למעורבותו בעריכת הטקסט ולנחיצותם של יחסי ציבור לספרים. מתוך מתרגמי-הבית ועורכי-המשנה שלה צמחו עורכים מרכזיים של סדרות פרוזה אחרות, כדוגמת נילי מירסקי, משה רון, אילנה המרמן, דנה אולמרט ועוד.

עם סופרי המקור המרכזיים של הספריה החדשה נמנים דויד גרוסמן, אברהם ב. יהושע, יהודית קציר, יוסל בירשטיין, חנוך לוין, אורלי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, סמי ברדוגו, חגי ליניק, וכן דוד פוגל ולאה גולדברג, ש"הספריה החדשה" הוציאה לאור מכתביהם לאחר פטירתם. בתרגום יוצאים בספריה החדשה ספריהם של אלזה מורנטה, ז'וזה סאראמאגו, נטליה גינצבורג, פרימו לוי, ארי דה לוקה, טוני מוריסון, קלאריס ליספקטור, אנה אנקוויסט, לידיה ז'ורז', אלנה פרנטה, וקלאסיקנים כדוגמת ולדימיר נבוקוב, מרסל פרוסט, תומאס מאן, לב טולסטוי, סמואל בקט, ניקולאי גוגול, מיגל דה סרוואנטס ולואיס קרול. הצלחת תרגומי הסדרה השפיעה על הקאנון הספרותי בארץ, שלפני כן היו בו בעיקר סופרים אנגלו-אמריקנים וצרפתים, והביאה אליו את הספרות האיטלקית והפורטוגזית.

ב-2005 נוסדה "הספריה הקטנה" – סדרת-בת של "הספריה החדשה" המתמקדת בטקסטים קצרים יחסית, מרביתם כאלה שראו אור בעבר, בעיקר נובלות וסיפורים. בין היתר חודשו במסגרת זו "מן המֵצר" של יוסף חיים ברנר, "מומיק" של גרוסמן, "רוץ, חייל טורקי" של נסים אלוני, הנובלה "סונאטת קרויצר" של טולסטוי ו"מוות בוונציה" של תומאס מאן. יצירה שיצאה לאור לראשונה בסדרה זו היא "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין.

בנוסף לשיווק ספריה באמצעות חנויות הספרים, הקימה הספריה החדשה את "מועדון הספריה החדשה", מועדון מקוון המציע לחבריו את ספרי הסדרה במכירה ישירה.

בינואר 2009 זכתה הספריה החדשה בפרס מטעם משרד התרבות האיטלקי על תרומה ייחודית לקידום הספרות האיטלקית בתרגום.

ב-2015 בחר עיתון "הארץ" שלושה ספרים מן הספריה, ברשימת עשר הקלאסיקות הספרותיות העבריות של כל הזמנים.

הצוענים של יפו

הצוענים של יפו הוא מחזה פרי עטו של נסים אלוני שהוצג לראשונה בתיאטרון הבימה, בבימויו של אלוני ב-1971.

ז'ורז' פדו

ז'ורז' לאון ז'וּל מַרי פדו (בצרפתית: Georges Léon Jules Marie Feydeau; ‏8 בדצמבר

1862 פריז - 5 ביוני 1921 ריאי-מלמזון) הוא מחזאי צרפתי ידוע בוודבילים ובפארסות שלו, במיוחד בז'אנר "פארסות של חדר המיטות". מצד אמו היה ממוצא פולני.

י"ד באלול

י"ד באלול הוא היום הארבעה עשר בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השישי

למניין החודשים מניסן. י"ד באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ד אלול היא לרב פרשת כי תבא. אבל אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת (שנים מקביעויות בשז, גכז, הכז), אז פרשת בר המצווה היא פרשת כי תצא.

י"ט בסיוון

י"ט בסיוון הוא היום התשעה עשר בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השלישי

למניין החודשים מניסן.

יוסל ברגנר

יוֹסְל בֶּרגנֶר (באנגלית: Yosl Bergner‏; 13 באוקטובר 1920 – 18 בינואר 2017) היה מגדולי הציירים הישראלים. ברגנר היה ידוע גם כמאייר ספרים, צייר תפאורות ומעצב תלבושות לתיאטרון ישראלי (בעיקר עבור הצגותיו של המחזאי נסים אלוני).

יתוש בראש

יתוש בראש (בצרפתית: La Puce à l'oreille, בתרגום מילולי: "פרעוש באוזנה") הוא מחזה פרי עטו של המחזאי הצרפתי ז'ורז' פדו שנכתב ב-1907, בשיא עידן הבל אפוק.

משרתם של שני אדונים

משרתם של שני האדונים הוא מחזה קומי מאת המחזאי האיטלקי קרלו גולדוני. המחזה תורגם ועובד לעברית על ידי נסים אלוני.

הקומדיה נכתבה בשנת 1743, והיא משתמשת בדמויות הקלאסיות ממסורת התיאטרון האיטלקי של הרנסאנס, הקומדיה דל'ארטה. מן השחקנים נדרשה מיומנות וזריזות גופנית, וסגנון ההצגה נשען במידה ניכרת על הומור חזותי ועל התנהגות קומית הבאה לידי ביטוי פיזי עז.

המחזה מציג את טְרוּמפַלְדִינוֹ, משרת מובטל המקבל ביום אחד שתי הצעות עבודה משני אדונים בנפרד; כל אחד מהאדונים מעורב בעלילה רומנטית הכוללת התחזות והונאה, אשר יוצרת קומדיית טעויות קצבית.

הקומדיה מדברת על משרת ערמומי המשרת שני אדונים. אחד מהם הוא אישה המחופשת לגבר, אשר הגיעה לעיר בחיפוש אחרי אהובה, שהוא אדונו השני של המשרת. שניהם גרים באותו מלון, אך הם אינם נפגשים. העלילה מבוססת על התחבולות של המשרת שמצליח לתמרן בין שני אדוניו ולמלא בקושי את המשימות המוטלות עליו ובדרך מתבלבל בין הדברים שאמור להביא ולאיזה אדון, תוך יצירת הסתבכויות בלתי פוסקות.

בסוף מוצאים פתרון כאשר נפגשים שני המאוהבים ומגשימים את אהבתם יחד עם הזוגות האחרים, בהם המשרת ואהובתו.

נורית יערי

נורית יערי (נולדה ב-13 בנובמבר 1947) היא חוקרת תיאטרון, דרמטורגית, יועצת אומנותית ופרופסור בגמלאות בחוג לאמנות התיאטרון שבפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב.

נפוליון - חי או מת!

נפוליון – חי או מת! הוא מחזה מאת נסים אלוני אשר הועלה לראשונה בתיאטרון בימות בחודש אוקטובר 1970.

המחזה נפתח בסוף המאה העשרים ובמרכזו השד של נפוליאון בונפרטה מצליח לברוח מעולם השדים, ולחזור אל המאה התשע עשרה במטרה להזהיר את עצמו מלפלוש לרוסיה. במקביל רוצח שכיר בשם דון-בריגלה נשכר להביא את נפוליון "חי או מת", אך השניים, נפוליון המת והרוצח, מתקשים למצוא את נפוליון האמיתי מכיוון שישנו ריבוי של נפוליונים מתחזים.

המחזה הועלה במקור בתיאטרון בימות (בהנהלתו של יעקב אגמון) בשנת 1970, כמחזה מוזיקלי כולל שירים בהלחנתו של גארי ברתיני. במאי ההצגה היה אלוני עצמו, המעבד המוזיקלי היה יוסי מר-חיים ואת התפאורה הכין שלמה ויתקין. השחקנים: איצקו רחמימוב, יוסי פולק, אדית אסטרוק, שולה חן, גליה ישי, חנה רוט, הוגו ירדן, דובי גל, נורית כהן, קובי רכט ושמעון לב-ארי.

הייתה זו ההפקה הגדולה ביותר של התיאטרון עד אז: בהצגה השתתפו 11 שחקנים ו-4 נגנים, והוקלטו תזמורת גדולה ומקהלת רינת.

הוצאות ההפקה הסתמכו ב-214,000 ל"י, וההצגה זכתה לתמיכה בסך 30,000 ל"י מטעם משרד החינוך (הייתה זו ההצגה הראשונה ש"בימות" זכה לתמיכה ציבורית עבורה).

ההצגה זכתה לביקורות טובות ואולם ירדה מן הבמות כעבור שבועות ספורים, בסוף חודש נובמבר אותה שנה, עקב מחסור בצופים.. בטורו 'הטיוטות שלי' ניתח העיתונאי אורי קיסרי את הסיבות לכישלון ההצגה והסיק שהאשם איננו במנהל יעקב אגמון, וגם לא בבמאי המוכשר ניסים אלוני, ואף לא במחזאי ("ניסים אלוני לא בייש את ניסים אלוני, הבמאי את המחזאי") ומכאן הסיק קיסרי שהסיבה לכישלון ההצגה הוא ש"לקהל אין כשרון".

באביב 1979 הועלה המחזה מחדש על ידי התיאטרון הקאמרי, שוב בבימויו של אלוני, עם מוזיקה מאת ברתיני ותפאורה ותלבושות מאת שלמה ויתקין, הפעם בניהול מוזיקלי ועיבוד מאת אלכס כגן, ועם תאורה על ידי אברהם צברי, בהשתתפות: אורנה פורת, אורי לוי, יוסי פולק (השחקן היחידי מהליהוק המקורי), יוסי גרבר, יוסף כרמון, אלברט כהן, גבי קרן, דב רייזר, ששי סעד, לירון נירגד, אסתי קוסוביצקי, מיקי מרין ותמי אשל. העילה להפקה המחודשת הייתה התעניינותו של הבמאי הנודע הרולד פרינס בהצגה, לאחר ששמע עליה מפי ברתיני. עבור ההפקה המחודשת עיבד אלוני את המחזה מחדש, בין היתר הוא אפשר לדמותו של נפולאון המת, לקרום עור וגידים במהלך המחזה, להבדיל מהגרסה הראשונה בה הדמות היא שד לאורך כל המחזה. ההפקה המחודשת זכתה להצלחה גדולה, ובזכותה המחזה נודע כאחד החשובים ביצירתו של אלוני.

בשנת 1993 יצא המחזה לאור בהוצאת כתר כחלק מספריית המחזות העבריים 'צד התפר'. זאת לאחר שדורי פרנס ערך את המחזה עבור הופעה בניסן נתיב, מה שדרבן את אלוני להכין את המחזה לדפוס.

בשנת 2004 הועלה חידוש למחזה על ידי הסטודיו למשחק ניסן נתיב, בבימויו של אודי בן משה, ועם לחן מחודש לשירים פרי עטה של קרן פלס.

בשנת 2017 עלה בתיאטרון החאן חידוש למחזה, בבימויו של אודי בן משה. ההצגה זכתה בפרסים בטקס פרסי התיאטרון לשנת 2017 בקטגוריית תאורה (רונ יכן) ותלבושות (יהודית אהרון).

ענת גוב

ענת גוב (13 בדצמבר 1953 - 9 בדצמבר 2012) הייתה מחזאית, תסריטאית ופובליציסטית ישראלית.

תיאטרון העונות

תיאטרון העונות היה תיאטרון ישראלי שפעל בתל אביב בשנים 1963–1965.

התיאטרון נבדל מהתיאטראות שפעלו בתקופתו בישראל בכך שהרוח החיה שלו לא הייתה במאי כי אם מחזאי – נסים אלוני (בדומה ל"תיאטרון סדן" של יגאל מוסינזון, מספר שנים קודם לכן). התיאטרון הציג מחזה מקורי אחד של אלוני ועיבודים שלו למחזות וטקסטים מאת אחרים. מנהל "העונות" היה משה ינוקא.

ב-1962, כששב אלוני מלימודים בפריז, הציע לאבנר חזקיהו וליוסי בנאי, אשר אותם הכיר עוד בפריז, בתקופת חניכותם התיאטרונית, עת נחשפו לתיאטרון איכות אירופי, להקים עמו תיאטרון חדש. בנאי וחזקיהו לא היו שבעי נחת ממקום עבודתם, תיאטרון הבימה. אליהם חבר הצייר ומעצב התפאורה יוסל ברגנר, חברו של אלוני.

התיאטרון הוקם במטרה מוצהרת להקים בית לכל אותם שחקנים צעירים ומוכשרים שאינם מוצאים את מקומם על הבמות הקיימות. שלושת המייסדים עזבו משרות בתיאטרון הבימה כדי להתמסר ליצירה אמנותית איכותית.

הצגת הבכורה של התיאטרון הייתה בפברואר 1963 עם המחזה "הנסיכה האמריקאית" של נסים אלוני, באולם נחמני בתל אביב. תגובות הקהל היו מעורבות והן נעו מתשואות התלהבות לקריאות גנאי. שלוש הדמויות המופיעות על הבמה שוחקו בידי שני השחקנים אבנר חזקיהו ויוסי בנאי. הבמאי היה נסים אלוני ומעצב התפאורה יוסל ברגנר. המחזה נחשב כיום לאבן דרך במחזאות הישראלית, ויש הרואים בו המחזה העברי הטוב ביותר.

ההצגה השנייה, במרץ 1963, של התיאטרון הייתה "ארלקינו", עיבוד סצנריו של קומדיה דל ארטה מאת ניסים אלוני, ובבימויו.

ההצגה השלישית, "סמי ימות בשש", מאת קן יוז עלתה ב-1964 והייתה מלודרמה שלא נחלה הצלחה. את המחזה תרגם עידוא בן-גוריון, וביים אותו ארנון אדר. ההפקה נודעה בגלל ביקורת התיאטרון הקצרה ביותר מאת חיים גמזו שתוכנה היה רק: "לדידי יכול היה למות בחמש".

ביוני 1964 העלה נסים אלוני נוסח עברי משלו לארבע מהתלות מאת אנטון צ'כוב שקרא להן יחד: עסקי נישואין. ההצגה הצליחה מעל המשוער, והציגה כ-160 פעמים.

ההפקה המוזיקלית השאפתנית רביזור שעיבד נסים אלוני על בסיס הסיפור המפורסם של ניקולאי גוגול, וביים באוגוסט 1965, עם פזמונים מאת חיים חפר ומוזיקה מאת דובי זלצר נכשלה בקרב חלק גדול מהמבקרים והסבה נזקים כספיים גדולים לתיאטרון העונות.

"העונות" רכש לעצמו קהל אוהדים קטן, אך נאמן.

למרות שאיפות להצילו ולהעלות הפקות נוספות, כגון המלט, התיאטרון נסגר בשל ניהול כספי בלתי מוצלח.

יש הרואים בחובות התיאטרון שנסים אלוני צריך היה להחזיר, את אחת הסיבות לפניתו לעבודה עם להקת "הגשש החיוור" בכתיבה ובימוי למשך שתי הפקות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.