נמל עזה

נמל עזה הוא נמל בשכונת א-רימאל בעיר עזה, המשמש כנמל הבית של סירות דיג פלסטיניות ובסיס משטרת החופים הפלסטינית, שהיא חלק מכוחות הביטחון הלאומיים הפלסטינים. במסגרת הסכם אוסלו מוגבלת פעילותה של המשטרה הימית הפלסטינית ל-6 מיילים ימיים מהחוף. מאז 2007 בעקבות השתלטות של ארגון החמאס על רצועת עזה במהלך עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה נמצא נמל עזה תחת סגר שהוטל על ידי מדינת ישראל כחלק מהסגר על רצועת עזה, והפעילויות בנמל הוגבלו לדיג בקנה מידה קטן. בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 שימש גם כנמל ליבוא סחורות למדינת ישראל.

נמל עזה
סירות דייג בנמל ב-2015
סירות דייג בנמל ב-2015
מיקום
מדינה רצועת עזה
קואורדינטות 31°31′31″N 34°25′52″E / 31.5252°N 34.4311°E
(למפת מערב הנגב רגילה)
GazaWestNegev
 
נמל עזה
נמל עזה
Fish market - panoramio
שוק הדגים בנמל

היסטוריה

בעת העתיקה

בעת העתיקה היה במקום יישוב ונמל בשם מיומה, אשר שימש את הוואסלים של עזה.

הנמל היה ממוקם על חוף הים התיכון (פיניקיה) דרומית לעזה העתיקה. היישוב הוקם בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס הגדול, שקרא לה בתחילה מג'ומה אולם החליף את שמה לאחר מכן לקונסטנטיוס על שם בנו, קונסטנטיוס השני, הפריד את המערכת השלטונית מעזה, מהשלטון ונתן לה זכויות יתר רבות. הוא לקח בחשבון שהיא חייבת להיות תלויה בעזה, שהייתה מלאה בטקסים פגאניים. בשנת 361, עם הפיכתו של יוליאנוס הכופר לקיסר רומא, פנו תושבי עזה לערכאות כנגד תושבי קונסטנטיוס. יוליאנוס העדיף את תושבי עזה והורה כי קונסטנטיוס תהיה נספח של העיר עזה, למרות שהיא נמצאת במרחק 20 סטדיה[1], ומאז היא נקראה המחוז הימי של עזה.

נמל עזה היה נקודה חשובה מדרך הבשמים ונתיבי המסחר של השבטים הנבטים, והגיעה לשיאה בזמן הממלכה הנבטית. אתרי דרך הבשמים בנגב היו בשליטת ממלכת הנבטים עד סיפוח ממלכתם לאימפריה הרומית בתחילת המאה ה-2, והעברת בירת הנבטים צפונה למזרח ירדן. לאחר מכן הייתה הדרך בשליטת הרומאים וחיילים רומאיים איישו מצדים ומחנות לאורכה. עם שקיעת האימפריה הרומית החלו הערים לאורך הדרך לשקוע וננטשו לחלוטין לאחר הכיבוש הערבי במאה ה-7[2].

בתקופת עזה הביזנטית, בראשית המאה הרביעית הקים הנזיר הילריון מנזר בקרבת נמל עזה. היה זה המנזר הראשון שהוקם בארץ ישראל.

בתקופה הממלוכית בארץ ישראל היה נמל עזה הנמל העיקרי של הממלוכים. עזה הייתה בירת ארץ-ישראל במשך רוב התקופה וריכזה סחר בהיקף עצום, חלק ניכר מכלכלת האימפריה הממלוכית נסמכה על המכס שגבתה ממסחר זה.

בעת החדשה

בתחילת המאה ה-20 החלו השלטונות העות'מאנים להסדיר את הפעילות הימית בעזה ולגבות מכסים, לאחר שהיצוא מהנמל, בעיקר של חיטה, תמרים והדרים, גדל בצורה משמעותית[3]. ב-1906 ביקשו להקים במקום נמל חדש[4]. ענף יצוא חשוב באותה עת היה גידול וייצוא שעורה לתעשיית הבירה באירופה[5].

במקום לא פעל מסודר אלא סירות קטנות שהעבירה את הסחורה לספינות שעגנו מול החוף. הדייגים היו משתמשים בסירות הדייג שלהם גם בכדי להעביר סחורות לספינות שעגנו מול החוף[6].

בשנת 1934, החלה עיריית עזה בהקמת מזח חדש בנמל ותוכנן כביש חדש בין אילת לעזה[7][8], במימון ממשלת המנדט[9].

במלחמת סיני לאחר שנכבשה הרצועה והדייגים המקומיים דיווחו שהם תופסים כ-1,000 טון דגים בשנה, החלו ספינות דיג ישראליות גם לדוג במימי רצועת עזה[10]. מנהל נמל יפו ביקר בנמל עזה והציע שתחודש תנועת הספינות בין שני הנמלים[11].

בשנת 1958, עצרה ישראל מול חופי אשקלון, ספינה סורית שהייתה בדרכה לנמל עזה. הספינה שוחררה לאחר שהובר שנכנסה למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל בגלל טעות בניווט[12].

בשנת 1959, סגרו שלטונות הרפובליקה הערבית המאוחדת את הנמל, בכדי למנוע הברחות של שטרות כסף מלבנון, בעת שניסו להנהיג מטבע חדש במדינה[13][14]. בשנת 1960, הודיע נשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת גמאל עבד אל נאצר, על תוכנית להקמת נמל חדש ומודרני בעזה, כחלק מתוכנית כוללת לפיתוח הרצועה[15].

לאחר 1967

בשנים הראשונות שלאחר מלחמת ששת הימים הנהיג שר הביטחון, משה דיין, מדיניות שכונתה בישראל, ספק בציניות ספק בגאווה, "הכיבוש הנאור"[16]. מדיניות זו דגלה בשמירה על המשך חיים אזרחיים תקינים בשטחים שנכבשו, תוך מתן אפשרות לתושביהם לשפר את מצבם הכלכלי. הנמל הופעל על ידי הממשל הצבאי הישראלי בשטחים והותר לפרדסני עזה לשווק פרי הדר לאירופה דרך הנמל[17][18]. עם זאת רוב הפרי מעזה החל להיות מיוצא דרך נמל אשדוד, ורק 7 ספינות משא פקדו את הנמל ב-1967. גם יבוא סחורות דרך הנמל כמעט פסק לחלוטין מאחר שהחל סחר במשאיות דרך נמלי ישראל ועם ירדן[19][20].

באוקטובר 1970, הודיע שר התחבורה, שמעון פרס (שהיה אחראי גם על פיתוח הכלכלי בשטחים)[21], שמזח חדש ומודרני שישמש בעיקר ליצוא פרי הדר[22]. התוכנית בוטלה חודש אחר כך בגלל עלותה הגבוהה[23]. אך במרץ 1971, בעת שבנמלי חיפה ואשדוד נוצרה צפיפות רבה של אניות, שבעקבותיה קבעו תאגידי הספנות הבינלאומיים היטלי צפיפות על מטענים המיועדים לישראל. הועלתה הצעה להתגבר על הצפיפות ולהפנות אניות, בעיקר אניות עם מטעני מלט וסוכר בשקים מנמלי חיפה ואשדוד לנמל עזה. עד מהרה התברר, כי אין קשיים בפריקת המטענים בנמל עזה, והתפוקה בפריקת מלט אף גבוהה מאשדוד והוחל בהפניית מספר גדול יותר של אניות אל הנמל, בעיקר עם מטעני מלט[24]. בסוף 1971 הושלמה הקמתו של מזח חדש באורך 146 מטר ומנופים שהחליפו חלק מהצורך בעבודת סבלים ידנית בנמל[25][26]. עם זאת מנהל רשות הספנות והנמלים נפתלי וידרא התנגד לפיתוח הנמל, בטענה שאין צורך בנמל שלישי בישראל לחופי הים התיכון[27], אך אחר כך, בדצמבר 1974, עבר הנמל לאחריות רשות הנמלים[28].

בשנת 1973, כבר הורגשה צפיפות בנמל שמספר אוניות עגנו בו במקביל[29], וביוני 1973 הופעל בנמל מזח שני ובו תשתית לאספקת דלק ומים לאוניות[30]. בטקס חנוכת המזח אמר שר התחבורה, שמעון פרס:" בתחרות בין טרור לבנייה, הכרח היה לשבור את זרוע הטרור ולהוכיח שכנגדו יש אפשרות של קידום על-ידי פיתוח. המזח עלה כמיליון ל"י, שווה כמחיר החלק ה-20 של מטוס קרב. אך הדבר עשוי לקדם את שיפור היחסים בין היהודים והערבים לא פחות משעשויים מטוסי הקרב. למזח נועד תפקיד חשוב בעתיד."[31]

בינואר 1974, עגנה בנמל לראשונה אונייה בבעלות ישראלית[32], ובמרץ 1974, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים נפרק מטען אורז שהגיעה ממצרים עבור אונר"א[33]. ביוני 1974, הוחל בתכנון שובר גלים באורך 2.5 ק"מ שיאפשר את הגדלת כושר התפוקה בנמל פי שלושה ל-700 אלף טון בשנה[34]. באפריל 1974, נפרקה האונייה המאה מאז הנמל החל לשמש כנמל יבוא גם לישראל. תפעול הנמל באותן שנים נעשה על ידי צוות של 4 עובדים ישראלים -22 עובדים מקומיים, וכ-300 סוורים שעבדו בקבלנות. הכנסות הנמל כיסו את הוצאות התפעול ועלות הקמת המזחים החדשים[35]. אך בסוף 1975, מאחר שהנמל לא יכול לשמש לפריקת אוניות מודרניות, דוגמת אוניית מכולות, הפעילות בה נפסקה. ב-1976 התפטר מנהל הנמל[36]. ראש עיריית עזה רשאד א-שאווה פנה לשר הביטחון, שמעון פרס, וביקש שיאפשרו לעיריית עזה לקנות את הנמל[37], על פי התוכנית הנמל היה אמור לשמש להעברת סחורות לירדן, אך התוכנית לא יצא לפועל, ומאז הנמל משמש רק כנמל דייג[38].

לאחר הסכם וואי

במסגרת הסכם וואי שנחתם ב-23 באוקטובר 1998 על ידי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ויושב ראש הרשות יאסר ערפאת, ושנועד לפרט צעדים למימוש הסכמי אוסלו ולקבוע לוח זמנים מדויק לביצוע הצעדים הנדרשים בהסכמים, הסכימה מדינת ישראל על בניית נמל מודרני חדש בעזה שיאפשר יצוא סחורות ופיתוח כלכלי של הרצועה[39]. הסכם וואי שעליו חתם נתניהו כלל את הפסקה:" הצד הישראלי והצד הפלשתיני מכירים בחשיבות הרבה של נמל עזה עבור פיתוח הכלכלה הפלשתינית... הצדדים מתחייבים להמשיך בלי עיכוב להגיע להסכם אשר יאפשר את בנייתו והפעלתו של הנמל..." כדי להבטיח שלא יהיו עיכובים סוכם כי ועדה משותפת תפעל במטרה להגיע בתוך 60 ימים "להסכמה אשר תאפשר את התחלת הבנייה של הנמל"[40]. על פי התכנון המקורי היה הנמל אמור לשמש גם סוחרים מישראל ולהוות תחרות לנמלי אשדוד וחיפה[41].

הסכם לבניית הנמל נחתם עם חברה הולנדית בספטמבר 1999, בעלות של 80 מיליון דולר, הממומנים בחלוקה שווה על ידי צרפת, הולנד ומהלוואה של הבנק האירופי לפיתוח[42]. העבודות להקמת השלב הראשון של הנמל, החלו ביולי 2000, ואמורות היו להסתיים במחצית שנת 2002[43]. שלב זה כלל הקמת שני רציפים, אחד באורך 200 מטר להעברת סחורות, והשני באורך 150 מטר למכוניות. כן נבנה שובר גלים, באורך 730 מטרים. בשלב הראשון אמור היה הנמל החדש לקלוט אוניות בתכולה של 15–30 אלף טון. בעקבות עיכובים שיצר הסגר על רצועת עזה, בנייה הנמל מעולם לא הושלמה[44]. בינואר 2002, פשטו לוחמי שייטת 13 העל הנמל פוצצו את מפקדת המשטרה הימית הפלסטינית ומחסנים שלה. בנוסף, פוצצו ספינת משמר וספינת משא[45].

מאז ההשתלטות של החמאס על עזה, פועל בנמל הכוח הימי של החמאס ובמקום נמצאת המפקדה שלו. באוקטובר 2007 נהרגו שלושה אנשי חמאס, ושלושה נפצעו, מפגיעת טיל שנורה מספינת חיל הים אל בניין המפקדה[46].

השפעת המצור הימי של ישראל על הפעילות בנמל

ביוני 2007 השתלט החמאס על רצועת עזה. מאז נתונה הרצועה על ידי מדינת ישראל במצור והיא שולטת במימיה הטריטוריאליים. סחר החוץ של עזה מתנהל כמעט אך ורק עם ישראל או דרך נמליה. מאז ישראל אינה מאפשרת לפלסטינים להקים נמל ימי מודרני בעזה על פי הסכם וואי[47]. מדינת ישראל שולטת בחופי רצועת עזה ומתייחסת אל המרחב הימי מולה כמים הטריטוריאליים של ישראל. רוחבו של המרחב הימי הזה הוא 12 מייל ימי, והוא קרוי בהסכמים הבין-לאומיים שטח L, שטח הכלואה בין אזור החיץ הימי של הגבול הישראלי-מצרי מדרום לאזור החיץ של הגבול הישראלי-פלסטיני מצפון לגבול המשתנה מעת לעת ממערב. על פי הסכמי אוסלו, הגבול המערבי, המרחק המותר בדיג לדייגי עזה, אמור היה להיות 20 מייל ימי, אולם ההיבט הזה של ההסכם מעולם לא יושם, ומיד לאחר חתימתו הוגבלו הדייגים העזתים לשטח של 12 מייל ימי. במהלך האינתיפאדה השנייה צומצם השטח ל-10 מייל ימי, שצומצמו לאחר יישום תוכנית ההתנתקות ל-6 מייל ולאחר עליית חמאס לשלטון ל-3 מייל[48].

כתוצאה מהגבלת המרחב הימי המותר בדייג על ידי צה"ל, סובלים דייגי הרצועה מחוסר יציבות כלכלית. מרחק ההפלגה המותר מכתיב לא רק את שטח הדיג המוקצה לדייגי הרצועה אלא גם את סוגי הדגים שניתן לצוד, בהתחשב בעונות הנדידה, ההטלה והבקיעה של מגוון הדגה בדרומו של מזרח הים התיכון. על מנת להגיע לעומק של מעל 100 מטר יש להרחיק בין 6.5 ל-13.5 מייל ימי מהחוף, באזורים שונים של הרצועה. כתוצאה מכך צמח מספר הדייגים הפעילים בעזה מ-10,000 איש בשנת 2000 לכ-3500 ב-2015[49][50].

המצוקה בעזה מביאה את הדייגים העזתיים לקחת סיכונים כדי לחזור עם שלל שקשה להשיג בתחום הדיג המותר. תקריות בין צה"ל לדייגים מתרחשות כמעט על בסיס יומיומי ורובן נגמרות בירי אזהרה, אבל כ-20 דייגים נהרגו מירי צה"ל מאז 2007[51][52]. ב-2016, לפי נתוני מדור הדיג במשרד החקלאות של הרשות הפלסטינית, עצר צה"ל 113 דייגים ו-46 סירות דיג הוחרמו. בינואר 2019, הגישו ארגוני זכויות אדם (גישה — המרכז לשמירה על הזכות לנוע; עדאלה — המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ומרכז אלמיזאן לזכויות אדם בעזה) עתירה לבג"ץ, בה טענו ש: "תפיסת הסירות והחזקתן בידי ישראל, במשך חודשים ושנים, נעשית בחוסר סמכות ובניגוד להוראות הדין הבינלאומי. על ישראל לחדול מהפרקטיקה הענישתית, האלימה והלא חוקית שהיא מפעילה נגד דייגי עזה לאורך שנים ופוגעת כך קשות ביכולתם להתפרנס ובכלל כלכלת הרצועה"[53]. ביולי 2019 הסכים צה"ל להחזיר 65 סירות אך ללא המנועים ורשתות הדייג[54].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סטדיון (Stadion) ברבים - סטדיה, היא יחידת אורך יוונית רומית עתיקה, שאורכה כ-185 מטר
  2. ^ ש. אחיענת, מחריבה של עבדת באו ממערב, למרחב, 6 באפריל 1961
  3. ^ השבוע, השקפה, 22 באוגוסט 1905
  4. ^ השבוע., השקפה, 16 במרץ 1906
  5. ^ הכדאי לגדל שעורה לתעשיית הבירה ?, למרחב, 19 ביולי 1956
  6. ^ עזרא ינוב, "איחו אפשר היה להקים נמל של ממש בעזה"..., מעריב, 18 בינואר 1970
  7. ^ כביש עזה-אילת, דבר, 23 באפריל 1934
  8. ^ נמל בעזה, דואר היום, 10 ביולי 1935
  9. ^ בעיריות ובמועצות בארץ ישראל, ידיעות עיריית תל אביב, 15 במאי 1935
  10. ^ ספינות הדייג שולות 10 ט' ביום במימי רצועת עזה, למרחב, 22 בנובמבר 1956
  11. ^ אניות מעטות בנמל יפו, הארץ, 15 בנובמבר 1956
  12. ^ מטען במיליון ל"י היה בספינה הסורית שנעצרה במימי ישראל ושוחררה הלילה, מעריב, 4 בפברואר 1958
  13. ^ נמל עזה נסגר, הארץ, 24 באפריל 1959
  14. ^ נמל עזה נסגר כדי למנוע הברחה, על המשמר, 24 באפריל 1959
  15. ^ קע"ם תבנה נמל חדיש בעזה, הצופה, 11 בפברואר 1960
  16. ^ בעז נוימן, משה דיין, הכיבוש הנאור והתודעה, פנים- תרבות חברה וחינוך, גיליון 18 - אוקטובר 2001
  17. ^ פרי־ההדר ברצועה ישווק לחו"ל דרך נמל עזה, דבר, 30 באוגוסט 1967
  18. ^ אוניה ראשונה לנמל עזה - ביום א הבא, למרחב, 15 באוקטובר 1967
    אניית-פרי שניה בנמל עזה, דבר, 7 בנובמבר 1967
  19. ^ פרי-הדר מרצועת עזה ליוגוסלביה, על המשמר, 11 באוקטובר 1968
  20. ^ כ-10 אלפים ל"י יוקצבו לשיפורים בנמל עזה, ־כ10 םיפלא ובצקוי םירופישל למנב הזע, למרחב, 5 בנובמבר 1967
  21. ^ רזי גוטרמן, הפיצול הרב בטיפול בשטחים גרם האטה בפיתוחם הכלכלי, מעריב, 2 בדצמבר 1970
  22. ^ יוחל בעבודה מזורזת להקמת מזח בנמל עזה שיופעל החורף, דבר, 13 באוקטובר 1970
  23. ^ נדחתה הקמת נמל בעזה, דבר, 29 בנובמבר 1970
  24. ^ דני צדקוני, נמל עזה השיג שיא בפריקת מלט מאניה, דבר, 11 באוגוסט 1971
    נמל עזה פועל ללא תקלות, דבר, 15 בספטמבר 1971
  25. ^ דני צדקוני, מזח ראשון בנמל, דבר, 14 בינואר 1972
  26. ^ היום מסתיימת פריקת המלט בנמל עזה, דבר, 7 בספטמבר 1971
    נשקלות האפשריות לפיתות נמל עזה, דבר, 9 בנובמבר 1971
  27. ^ אריאלה ראובני, וידרא מציע הקמת נמל דיג בעזה, דבר, 28 במרץ 1972
  28. ^ נמל עזה יועבר ל"רשות־הנמלים", דבר, 20 בדצמבר 1974
  29. ^ צפיפות ראשונה בתולדות הנמל המחודש בעזה, דבר, 12 בפברואר 1973
  30. ^ דני צדקוני, היום הפעלת המזח השני בנמל עזה, דבר, 1 ביוני 1973
    חברות בי"ל מתעניינות בפיתוח נמל עזה, דבר, 4 במאי 1973
  31. ^ דני צדקוני, נמל שלישי בים-התיכון, דבר, 18 ביוני 1973
  32. ^ אניה ישראלית בנמל עזה, דבר, 14 בינואר 1974
  33. ^ עזרא ינוב, אורז ממצרים נפרק בנמל עזה, מעריב, 4 במרץ 1974
  34. ^ דני צדקוני, כושר התפוקה של נמל עזה יוגדל פ י 3, דבר, 16 ביולי 1974
  35. ^ הממשל בעזה החמיץ חגיגה לאנייה ה-100, מעריב, 2 באפריל 1974
  36. ^ מנהל נמל עזה התפטר, דבר, 16 באוגוסט 1976
  37. ^ עזה רוצה לקנות הנמל, מעריב, 15 באוגוסט 1976
  38. ^ עזה מעוניינת לשמש נמל טרנזיט לירדן, דבר, 23 באוגוסט 1976
  39. ^ רן דגוני ואורה קורן, ‏הסעיפים הכלכליים בהסכם: קרני, שדה התעופה, נמל עזה והמעברים הבטוחים ישראל והפלשתינים יקימו ועדה אסטרטגית בדרג בכיר לדיון בבעיות הכלכליות, באתר גלובס, 26 באוקטובר 1998
  40. ^ עקיבא אלדרהוא עוד ייתן נמל, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2005
  41. ^ חגי אטקס, ‏לשכות המסחר: הנמל בעזה עשוי לשבור את המונופול של רשות הנמלים, באתר גלובס, 6 בספטמבר 1999
  42. ^ חגי אטקס, ‏הפלשתינים עומדים לחתום על ההסכם לבניית נמל עזה, באתר גלובס, 27 בספטמבר 1999
  43. ^ חגי אטקס, ‏הרשות הפלשתינית וחברות מהולנד וצרפת חתמו על הסכם לבניית נמל עזה, באתר גלובס, 27 באפריל 2000
  44. ^ ליאור גרינבאום, ‏החברה הבונה את נמל עזה תובעת מהרשות הפלשתינית פיצויים בטענה לעיכוב בהשלמתו, באתר גלובס, 21 בינואר 2001
  45. ^ עמוס הראללוחמי השייטת פשטו לפנות בוקר על נמל עזה ופוצצו 2 ספינות פלשתיניות, באתר הארץ, 12 בינואר 2002
  46. ^ יובל אזולאי,אבי יששכרוף, 3 אנשי חמאס נהרגו בפיצוץ ליד נמל עזה, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2007
  47. ^ רצועת עזה: ההשלכות ההומניטריות של המצור, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, יולי 2015
  48. ^ אסף גבור, ‏כך הפכו דייגי עזה לכלי בעימות בין ישראל לחמאס, בעיתון מקור ראשון, 6 בפברואר 2019
    עמירה הסהזקן וחיל הים, באתר הארץ, 3 ביוני 2012
  49. ^ אליאור לוי, הדייגים בעזה זועמים על הסגר הימי: "מה הקשר שלנו למפריחי הבלונים?", באתר ynet, 13 ביוני 2019
  50. ^ יניב קובוביץ, ירי, החרמות ואיסורים: כך ממוטט הצבא את ענף הפרנסה השני בחשיבותו בעזה, באתר הארץ, 15 ביוני 2018
  51. ^ גדעון לויהם כיוונו וירו על איסמעיל, נער מעזה בסירה רעועה, באתר הארץ, 1 במרץ 2018
  52. ^ ג'ון בראוןצפו: הסרטון שמוכיח שחיילי חיל הים ירו בדייג שלא היווה סכנה, באתר הארץ, 29 ביוני 2017
  53. ^ בג"ץ 734/19, באתר עדאלה
  54. ^ ג'קי חורי, דייגים בעזה: ישראל החזירה לנו סירות שהחרימה - אבל בלי המנועים והרשתות, באתר הארץ, 6 ביולי 2019
באר שבע בתקופה העות'מאנית

באר שבע (בערבית: بئر السبع, תעתיק מדויק: באר א (ל)סבע), בטורקית: Beerşeba) הוקמה על ידי העות'מאנים סביב שנת 1900, במקום שבו נמצאת היום העיר העתיקה בבאר שבע והייתה תחת שליטת האימפריה העות'מאנית, עד שנכבשה באוקטובר 1917 בקרב באר שבע על ידי יחידות צבא מחיל המשלוח המצרי של האימפריה הבריטית. היא העיר היחידה שתוכננה והוקמה על ידי האימפריה העות'מאנית בכל שנות שלטונה בארץ ישראל.

דרך הבשמים (ישראל)

"דרך הבשמים - ערי מדבר בנגב" הוא השם הקיבוצי שניתן על ידי ארגון אונסק"ו לארבע ערים נבטיות בנגב, עת הוכרזו בשנת 2005 כאתר מורשת עולמית. יחד עם ארבע הערים - עבדת, ממשית, שבטה וחלוצה - נכללו בהכרזה מספר מצודות וחאנים, אבני דרך, קטעים מדרכים עתיקות, עדויות לשימוש חקלאי שנהג בנגב ושרידים נוספים. תחילתה של דרך הבשמים, אשר בעומאן, הוכרזה גם היא כאתר מורשת עולמית בשנת 2000, תחת השם ארץ הלבונה. היוזמה להגשת הבקשה להכרזה על ידי אונסק"ו הייתה של המשרד לשיתוף פעולה אזורי בראשות השרים שמעון פרס, ציפי לבני ורוני מילוא, וקודמה על ידי היועץ רפי בנבנשתי בשנים 1999/2000. הכוונה הייתה לסייע לפיתוח התיירות בנגב וליצור מכשיר לשיתוף פעולה אזורי לאורך דרך הבשמים.

הזירה הימית במלחמת לבנון השנייה

הזירה הימית במלחמת לבנון השנייה הציבה בפני חיל הים שתי משימות עיקריות: סגר על חופי לבנון להפעלת לחץ על הממשל הלבנוני שיפעל כנגד חזבאללה, השתלבות במאמץ הפיקודי לפגיעה ישירה בארגון על ידי השמדת מוצבים ותשתיות בחוף.

ספינות חיל הים סייעו באש מן הים, וכוחות שייטת 13 ביצעו פשיטות על יעדים בקרבת החוף. ההסגר הימי שהוטל על לבנון בזמן המלחמה נמשך זמן רב אחרי הפסקת האש.

בלילה שבין ה-14 ל-15 ביולי, נפגעה אח"י חנית שעסקה במשימת הסגר ימי מול ביירות מטיל C-802 שנורה מהחוף. יתר מבצעי חיל הים עברו ללא פגיעות בכלי השיט.

הילריון

הילריון הקדוש (291–371) היה נזיר מתבודד שבילה את עיקר חייו במדבר, בהתאם לדגם שהתווה אנטוניוס הקדוש ממצרים. מייסד המנזר הראשון בנגב.

הילריון נולד בטוואטה, מדרום לעזה להורים פגנים. הוא למד רטוריקה באלכסנדריה, אך אחרי ששמע את דברי אנטוניוס הקדוש עבר לגור בגיל חמש עשרה במדבר למשך חודשיים ואחר–כך שב לטוואטה ואחרי מות הוריו הוריש את רכושו לאחיו ולעניים ופרש לחיי התבודדות במדבר.

הילריון עבר לאזור דרומית למיומה, נמל עזה, וחי כנווד כשהוא ניזון על דגים מתים שנפלטו מן הים. אחרי שגם תחת תזונה מחמירה זו רדפה אותו תאוות הבשרים, עבר הילריון לאכול עשבים ותאנים והירבה בתפילה, שירה, עדירת האדמה וקליעת סלי קש. למרות צעדים מחמירים אלו, עדיין רדפו אותו חזיונות של נשים עירומות, ארוחות דשנות, מרכבות ותחרויות לודרים ולעיתים קרובות אף שמע קולות של ילדים וחיות בית בהם ראה שדים.

הילריון בנה בקתה מסוף ועשבי ביצה, ושם חי במשך ארבע שנים ולבסוף בנה לעצמו תא קטן, שלפי הירונימוס דמה יותר לקבר מאשר לבית בו ישן על מצע עשבים כשהוא קורא בתנ"ך או מזמר תפילות. הילריון נמנע משטיפת בגדיו, החליף אותם רק כאשר התפוררו וגילח את שיערו רק פעם בשנה.

אחרי ששהה בנגב במשך 22 שנה, החלו נוהרים אנשים לשאול בעצתו ולבקש את עזרתו. נכתב עליו כי הצליח לרפא אישה מאלאותרופוליס שהייתה עקרה במשך חמש עשרה שנה, ריפא עיוורון, הקיץ ילדים מן המתים, ריפא רכב משותק, גירש שדים ואפילו ריפא סוסים וגמל שנטען שהוטל בהם כישוף מרושע.

עם הזמן צמח סביב תאו של הילריון מנזר, שהיו בו מבקרים כה רבים, ובמיוחד נשים, עד שהילריון ביכר לברוח מן המקום. הילריון מת בשנת 371 בקפריסין.

היסטוריה של ארץ ישראל

ארץ ישראל מיושבת ברציפות עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. ארץ-ישראל שימשה כנתיב נדידה עיקרי של בני-אדם קדמוניים מאפריקה לשאר יבשות העולם. היציאות הראשונות של האדם מאפריקה, תחילת השליטה באש, מנהג קבורת המתים והקמת יישובי הקבע - כל אלה תיעודם בארץ ישראל הוא מהקדומים בעולם. בנוסף, אזור זה הוא מהראשונים בעולם בו הופיעה החקלאות, ובו הוקמו ערים. גודלן של הערים הראשונות שהוקמו לא עלה על כמה עשרות דונמים, אך עם הזמן, ערים אלה התפתחו והיו לערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים. בתקופת הברזל התגבשו בארץ ישראל ממלכות, כממלכות ישראל ויהודה.

המשט לעזה (2010)

המשט לעזה היה משט אוניות שיצא מטורקיה במאי 2010 לכיוון רצועת עזה. על פי הצהרת מארגניו ומשתתפיו מטרת המשט הייתה הומניטרית: להעביר ציוד הומניטרי לתושבי הרצועה, חרף הסגר על רצועת עזה, שהוטל לאחר השתלטות ארגון הטרור הפלסטיני חמאס, במהלך העימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה, ולעורר את דעת הקהל העולמית לנושא. לעומת זאת, עמדת ישראל הייתה כי מטרתו האמיתית של המשט היא תמיכה בטרור החמאס באמצעות התגרות שנועדה לקעקע את זכותה של ישראל להילחם בטרור ובדרך זאת לסייע למאבקו, מאחר שהמצב ההומניטרי ברצועת עזה טוב, בין השאר, משום שניתן להעביר סיוע הומניטרי דרך מעברי הגבול היבשתיים עם ישראל ומצרים.

במשט השתתפו 6 אוניות שיצאו מחופי טורקיה ועליהן מאות נוסעים פרו-פלסטיניים, חברי ארגונים אסלאמיים, כגון IHH (שהיה ממארגני המשט), פוליטיקאים ומספר עיתונאים. לדברי דובר צה"ל, השתתפו במשט גם 40 שכירי חרב שהצטרפו למשט במטרה ליצור עימות אלים. ישראל סירבה לאפשר את פריקת האוניות בנמל עזה, ובמקום זאת הציעה למארגני המשט להעביר את הציוד שבאוניות לידי ישראל, וממנה, לאחר בדיקה, לעזה על ידי אנשי האו"ם והצלב האדום. משתתפי המשט סירבו והמשיכו לשוט לכיוון הרצועה.

בעקבות זאת עלו לוחמי שייטת 13 על הספינות, והשתלטו עליהן מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. בחמש מהאוניות ההשתלטות נתקלה בהתנגדות פסיבית והיו בהן מעט נפגעים, אך במהלך ההשתלטות על האונייה הגדולה ביותר, "מאווי מרמרה" (מכונה בקצרה "מרמרה"), התרחש עימות אלים. חלק מהנוסעים תקפו את החיילים באלות, מוטות ברזל, סכינים, ולטענת צה"ל גם רימוני הלם, בקבוקי תבערה, וירי מאקדחים שנחטפו מהחיילים. נוסעים אף חטפו חלק מהחיילים. החיילים פתחו באש לעבר התוקפים, הרגו 9 מנוסעי האונייה ופצעו 20. 10 מחיילי צה"ל נפצעו, בהם שניים שנפצעו קשה. רוב ההרוגים והפצועים זוהו עם ארגון IHH או עם ארגונים אסלאמיים טורקיים.הפעולה תועדה על ידי כלי תקשורת ישראליים וזרים שנכחו על ספינות המשט. למעט מקרים בודדים, כל החומרים שצולמו על ידי הפעילים על הספינות הוחרמו על ידי צה"ל ולא יצאו לציבור. יחידת דובר צה"ל תיעדה אף היא את ההתרחשויות ופרסמה מספר סרטוני וידאו בעיתונות ובאתר יוטיוב.הציוד שהיה על הספינות נפרק מהאוניות בנמל אשדוד, אך כאשר צה"ל החל בהעברתו לרצועה סירב החמאס לקבלו.

בשל הפעולה ותוצאותיה החלה סערה תקשורתית בישראל ובעולם, שהעלתה לדיון את הסגר על עזה ופעולות ישראל. בזירה הדיפלומטית ספגה ישראל גינויים ממדינות רבות וכן במועצת הביטחון של האו"ם, ושגריריה זומנו לשיחות או גורשו. בייחוד הורעו היחסים בין ישראל לטורקיה, שרוב נוסעי המשט היו אזרחיה. בעקבות הסערה הציבורית הוקמו כמה ועדות חקירה ישראליות ובינלאומיות לבדיקת אירועי המשט.

ועדת טירקל לבדיקת אירועי המשט, שבין חבריה היו שני משקיפים זרים, קבעה שבעת ההשתלטות על "מרמרה" חיילי השייטת פעלו באופן סביר, ישראל פעלה בהתאם לחוק הבינלאומי, פעילי IHH הם שאשמים באלימות הקשה, והטלת הסגר הימי על רצועת עזה נעשתה בהתאם לדין הבינלאומי ולהנחיות אמנת סן רמו הנוגעות להטלת מצור ימי.

בתחילת 2013, בסיועו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, התנצלה ישראל בפני טורקיה במהלך שיחה טלפונית שניהל ראש הממשלה בנימין נתניהו עם עמיתו הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן, בה הוא הבהיר שהתוצאות הטרגיות של המשט לא היו מכוונות, הביע בשם ישראל צער על פגיעה ואובדן חיי אדם, והתנצלות על כל טעות שיכלה להוביל לאובדן חיי אדם. ביוני 2016 הכריזו ישראל וטורקיה על הסכם פיוס ביניהן, במסגרתו תשלם ישראל פיצוי של כ-20 מיליון דולר לנוסעי המרמרה.

משטרת החופים הפלסטינית

משטרת החופים הפלסטינית (בערבית: الشرطة البحرية الفلسطينية) היא חלק מכוחות הביטחון הלאומיים הפלסטינים, שהוקמו במסגרת ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסכם קהיר) שנחתם ב-4 במאי 1994 בקהיר, במעמד ארצות הברית, רוסיה ומצרים כעדות. באמצעי התקשורת בישראל היא קרויה לעיתים גם בשמות "המשטרה הימית הפלסטינית" או "הכוח הימי הפלסטיני", ותפקידה הוא לאבטח את קו החוף של רצועת עזה.

נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת

נמל התעופה הבינלאומי יאסר ערפאת (בערבית: مطار ياسر عرفات الدولي), שנודע בעבר כנמל התעופה הבינלאומי עזה וכנמל התעופה הבינלאומי דהנייה, הוא שדה תעופה הרוס בפאתיה הדרומיים של העיר רפיח בפינה הדרומית של רצועת עזה, כ-2 ק"מ מצפון ליישוב כרם שלום בישראל.

נצרים

נצרים הייתה התנחלות במרכז רצועת עזה. בעת חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 התגוררו ביישוב כ-25 משפחות, ובעת פינויו בשנת 2005 התגוררו בו כ-60 משפחות. היישוב היה בעל אופי דתי. אנשיו עסקו במקצועות חופשיים ומצאו תעסוקה מחוץ ליישוב, וחלקם התפרנס מחקלאות. ביישוב היו בית כנסת, מדרשה ליהדות, מכון למורשת יהודי עזה, בית מדרש ובתי ספר.

עזה

העיר עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; לעיתים גם נקראת העיר עזה, כדי להבחין בינה לבין רצועת עזה) היא בירתה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 448,426 נפש (2015). נמצאת בשליטת החמאס.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה עזה בידי הכוחות הבריטיים, והפכה לחלק מהמנדט הבריטי של ארץ ישראל. כתוצאה ממלחמת העצמאות עברה עזה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך בשנת 1994, הועברה העיר לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ סכסוך בין הפת"ח לבין החמאס, שהוביל להשתלטות החמאס בכוח על העיר ולקרע פוליטי בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז תפיסת השלטון על ידי החמאס, מעבר סחורות, כמו גם מעבר בני אדם, נמצאים תחת פיקוח ומגבלות של ישראל ומצרים. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

עזה הביזנטית

תקופת השלטון הביזנטי בעזה החל מפיצול הקיסרות הרומית בסוף המאה הרביעית ועד הכיבוש הערבי של העיר בשנת 635.

בתקופה זו העיר השתנתה מעיר פגנית לעיר נוצרית (בדומה לכל האימפריה הביזנטית) והייתה למרכז בולט של תרבות, השכלה ומסחר.

פלגות הבט"ש

פלגות הבט"ש הן פלגות של ספינות חיל הים הישראלי, האחראיות על הביטחון השוטף ועל מבצעים ימיים בגבולותיה הימיים של מדינת ישראל ומחוץ להם. קיימות 3 פלגות: פלגה 914 ממוקמת בבסיס חיפה, פלגה 915 בבסיס אילת, ופלגה 916 בבסיס אשדוד. על כל אחת מהפלגות מפקד קצין בדרגת סגן-אלוף כל פלגה מחולקת ליחידות משנה הנקראות "סיירות" שעל כל אחת מהן מפקד קצין בדרגת סרן.

רמת עבדת

רמת עבדת היא רמה המתפרשת על שטחים נרחבים, אשר נמצאת בהר הנגב המרכזי. הרמה קרויה על שם העיר העתיקה עבדת, אשר הייתה מצויה ברמת עבדת בעבר, ושרידיה משמשים היום בגן הלאומי עבדת שבשטחי הרמה גם כן. כמו כן, ברמת עבדת נמצאים גם נחל עבדת, מעיין עין עבדת, וקניון עין עבדת, אשר קרויים גם הם על עבדת העיר הקדומה שבמקום. פני השטח של הרמה משתפלים מגובה של 700 מטר מעל פני הים, עד לגובה של כ-400 מטר בשפתה הצפון מערבית של הרמה. הירידה הטופוגרפית של פני הרמה היא בהתאמה לזווית הנטייה של שכבות סלעי הגיר הבונות את רמת עבדת. הרמה נקטעת בצפון מזרחה על ידי מצוק סחיפה גבוה - מצוק הצינים, היורד משפתה אל בקעת צין.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

רשות הספנות והנמלים

רשות הספנות והנמלים הוקמה בשנת 1961, במקור בשם "רשות הנמלים". תפקידיה העיקריים היו לדאוג ליעילותם של הנמלים בישראל ולהבטיח את פיתוחם התמידי, בהתאמה להיקף תנועת המטענים.

שייטת 13

שייטת 13 היא יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי. בסיס הקבע של היחידה הוא בסיס עתלית, והיא כפופה ישירות למפקד חיל הים. מפקד השייטת הוא קצין ים בדרגת אלוף-משנה.

נוסף על סוגי הלוחמה האופייניים לקומנדו ימי, בפרט פעולות המצריכות נחיתה מהים, פעולות חבלה בכלי שיט והשתלטות על כלי שיט, מאומנים לוחמי היחידה בפאסט-רופ (השתלשלות בחבלים ממסוקי סער) ובכל צורות לוחמת היבשה. השייטת מפעילה צלפים ומשתתפת בלחימה יבשתית טיפוסית ללוחמי חיל רגלים (כך למשל, בזמן האינתיפאדה השנייה השתתפו לוחמי השייטת במספר רב של פשיטות, פעולות ומבצעי מעצר בשטחי יהודה ושומרון כנגד פעילי טרור). בעשורים האחרונים המוניטין של שייטת 13 עלה באופן ניכר וכיום היא נחשבת לאחת מיחידות הקומנדו הטובות ביותר בצה"ל, ולאחת מיחידות הכוחות המיוחדים הטובות בעולם. נכון ל-2019 זכתה היחידה ב-6 ציונים לשבח מטעם הרמטכ"ל.

היחידה משתתפת באימונים משותפים עם יחידות מקבילות מצבאות זרים, כמו אריות הים של צי ארצות הברית (Navy Seals) וה-SBS הבריטית.

מוטו היחידה: "כעטלף המגיח בעלטה, כלהב המבתר בדומיה, כרימון המנפץ ברעם" חובר בידי פסיכולוג השייטת, ד"ר בני שליט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.