ניתוק הזיקה

ניתוק הזיקהערבית: فك الارتباط; תעתיק מדויק: פכ אלארתבאט) הוא כינוי למהלך שבו ויתרה ירדן על התביעה לריבונות על הגדה המערבית, בהחלטה עליה הכריז חוסיין, מלך ירדן, ביום 31 ביולי 1988.

שטחי הגדה המערבית, אשר נכבשו על ידי ירדן במלחמת העצמאות, סופחו לממלכה ההאשמית ב-24 באפריל 1950. סיפוח שטחים אלה הוכר רשמית רק על ידי פקיסטן, עיראק והממלכה המאוחדת.[1] בשנת 1967 כבשה ישראל במלחמת ששת הימים שטחים אלה, אולם ירדן, אף על פי שלא הייתה הריבון בפועל, המשיכה לשלם משכורות ופנסיה לעובדי ציבור ולתת שירותים בענייני ההקדשים והחינוך. ב-1972 הגה המלך חוסיין תוכנית לכינון פדרציה – ממלכה ערבית מאוחדת הכוללת את ירדן והגדה המערבית שלה שני חבלים אוטונומיים. תוכנית זו לא הגיעה לכדי מימוש. בשנת 1974 החליטה הליגה הערבית על הכרה באש"ף כמייצג הלגיטימי והבלעדי של העם הפלסטיני. החלטה זו אילצה את המלך חוסיין לוותר על תביעתו לדיבור בשם הפלסטינים במשא ומתן ולהכיר במדינה פלסטינית עצמאית אשר אינה תלויה בירדן.

ב-28 ביולי 1988 הודיע המלך חוסיין על הפסקתה של תוכנית פיתוח לגדה המערבית בהיקף של 1.3 מיליארד דולר; זאת, מתוך רצון לאפשר לאש"ף לקחת יותר אחריות על שטחים אלה. יומיים לאחר מכן פיזר המלך את הפרלמנט, על מנת להפסיק את ייצוגם של תושבי הגדה המערבית בו. מספר הנציגים מן הגדה המערבית בפרלמנט היה 30, כמחצית ממספר המושבים בפרלמנט. ב-31 ביולי הודיע המלך על ניתוק כל הקשרים החוקיים והמִנהליים עם הגדה המערבית, למעט החסות על המקומות הקדושים למוסלמים בירושלים. בנאומו לאומה ביום שבו הודיע על ההחלטה נימק המלך את המהלך בסיועו להקמת מדינה פלסטינית עצמאית.

Jordan 1948-1967
מפת ממלכת ירדן עם שטחי הגדה המערבית שסופחו לה ב-1950.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מועצת יש"עהשטחים - למי הם שייכים?, ‏29 במאי 2011
1988

שנת 1988 היא השנה ה-88 במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1988 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

31 ביולי

31 ביולי הוא היום ה-212 בשנה (213 בשנה מעוברת), בשבוע ה-32 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 153 ימים.

האופציה הירדנית

האופציה הירדנית היא כינויים של כמה חלופות שונות שעלו ממלחמת ששת הימים ועד היום למציאת פתרון לבעיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני בשטחי יהודה ושומרון בדמות הסדר עם ירדן.

הבחירות לכנסת השתים עשרה

הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו ב-1 בנובמבר 1988, כ"א בחשוון ה'תשמ"ט, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - ניסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242 - הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הסטטוס־קוו המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יומיים לפני הבחירות, ב־30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה, שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להימנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב־1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ־1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות שהתקיימו במועדן המקורי.

היסטוריה של ממלכת ירדן

האזור שברבות הימים נקרא ירדן הוא חלק מהאזור בעל ההיסטוריה העשירה, שנודע בשם הסהר הפורה. ההיסטוריה באזור מתחילה בערך בשנת 2000 לפנה"ס, כאשר בני העם האמורי התיישבו על גדות נהר הירדן באזור שנקרא אז כנען. בהמשך פלשו לאזור והתיישבו בו בין היתר חתים, מצרים, עמונים, מואבים, אדומים, ישראלים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, ערבים מוסלמים, סלג'וקים, צלבנים, איובים, מונגולים, ממלוכים, עות'מאנים, צ'רקסים ובריטים.

הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו (באופן רשמי: "הסכם העקרונות") הם סדרה של הסכמים שנחתמו בין ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), כחלק מתהליך השלום בין ישראל לפלסטינים. ההסכם המקיף - "גישת החבילה", נועד להביא לפתרון קבע את מכלול הסוגיות התלויות ועומדות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההסכם הביא את אש"ף להכיר במדינת ישראל ואת ישראל להכיר באש"ף כנציג העם הפלסטיני. ההסכם הראשון נחתם באוסלו ב-20 באוגוסט 1993, והסכם "אוסלו ב'" נחתם תחילה בטאבה ב-24 בספטמבר 1995, וכעבור ארבעה ימים נחתם רשמית בבית הלבן.

ועידת רבאט

ועידת רבאט הייתה ועידת הפסגה השביעית של הליגה הערבית שהתרחשה באוקטובר 1974 ברבאט שבמרוקו. הפעולה החשובה ביותר של הוועידה הייתה ההחלטה להעניק לאש"ף ייצוג בלעדי של העם הפלסטיני, על חשבונה של ממלכת ירדן.

זיד בן שאכר

השריף זיד בן שאכר (ערבית: زيد بن شاكر; 4 בספטמבר 1934 – 20 באוגוסט 2002) היה איש צבא ופוליטיקאי ירדני, שימש כמפקד העליון של צבא ירדן וכיהן שלוש פעמים בתפקיד ראש ממשלת ירדן.

טאהר אל-מסרי

טאהר אל-מסרי (בערבית: طاهر المصري; נולד ב-1942) הוא ראש ממשלת ירדן לשעבר.

י"ז באב

י"ז באב הוא היום השבעה עשר בחודש האחד עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש החמישי

למניין החודשים מניסן. י"ז באב לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ז אב היא פרשת עקב.

יהודה ושומרון

יהודה ושומרון (בראשי תיבות: יו"ש או איו"ש), לפי המינוח הישראלי, ו"הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אל-צ'פה אלע'רביה") לפי המינוח הירדני והמקובל בעולם, הם כינויים לשטח בין ישראל לירדן, המוחזק על ידי ישראל במעמד של תפיסה לוחמתית מאז מלחמת ששת הימים, עת נכבש מידי ירדן, שכבשה אותו בעצמה ב-19 השנים שלפני כן. מיד לאחר המלחמה סיפחה ישראל את מזרח ירושלים, ולפי זה שטחם של יהודה ושומרון עומד על 5,790 קמ"ר, אך לפי ההגדרה של מרבית הקהילה הבינלאומית, שאינה מכירה בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, עומד השטח על 5,860 קמ"ר.

בדו"ח שמפרסם מזכיר המדינה של ארצות הברית, יהודה ושומרון מוגדרים "שטחים בשליטה ישראלית". ביוני 2019 הצהיר שגריר ארצות הברית בישראל כי לישראל זכות להחיל ריבונות על חלק מיהודה ושומרון. חלק הקהילה הבינלאומית רואה ביהודה ושומרון שטח כבוש. עמדה זאת התקבלה, למעט מזרח ירושלים, גם על ידי בית המשפט העליון הישראלי, הרואה בהחזקת ישראל בשטחים אלה "תפיסה לוחמתית". ממשלת ישראל לא מקבלת עמדה זו ורואה ביהודה ושומרון "שטחים בסכסוך" שעתידם אמור להיקבע במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

לפי הערכת הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה, באמצע שנת 2019 יחיו בגדה המערבית כ-2,987,000 פלסטינים, מתוכם 452,000 בירושלים. לפי נתוני מועצת יש"ע (המבוססים על רישומי מנהל האוכלוסין, ולא על מספר התושבים החיים בהתנחלויות בפועל), ביהודה ושומרון ישנם כ-449,000 מתנחלים ישראלים (לא כולל הישראלים תושבי מזרח ירושלים). מעמד ההתנחלויות ביהודה ושומרון שנוי במחלוקת חריפה; מרבית הקהילה הבינלאומית רואה בהן הפרה של החוק הבינלאומי, אך ממשלת ישראל חולקת על כך.

שטח יהודה ושומרון מקביל באופן רופף לשני חבלי הארץ הגאוגרפיים ששמותיהם ההיסטוריים הם יהודה ושומרון. ההתייחסות לחבלי ארץ אלו כאל יחידת שטח אחת נובעת ממעמדם הפוליטי השנוי במחלוקת. השטח היה מיועד להיות חלק מהמדינה הערבית שאמורה הייתה לקום בארץ ישראל כחלק מתוכנית החלוקה. המונח "הגדה המערבית", כלומר הגדה המערבית של נהר הירדן, הוטבע על ידי ממלכת ירדן, לאחר שזו כבשה את השטח במהלך מלחמת העצמאות. לאחר שנכבש ב-1967 העדיפו גורמים ישראלים לכנות את השטח "יהודה ושומרון", מונח בעל זיקה היסטורית לעם ישראל. הזכות לשליטה על השטח נתונה במחלוקת בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, מחלוקת שבאה לידי ביטוי בעימות פוליטי, בקביעת עובדות בשטח ובמאבק מזוין.

יהודה ושומרון ומזרח ירושלים תחת שלטון ירדן

בין 1948 ל־1967 שלטה ירדן במזרח ירושלים ובשטחי יהודה ושומרון, לאחר שבסיומו של המנדט הבריטי, כבשה שטחים אלו, אשר הוכרו כשטח המיועד למדינה יהודית במסגרת הצהרת בלפור ב־1917, בעוד תוכנית החלוקה מ־1947 ייעדה את רובם למדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות השתלט הצבא הירדני על שטחי יהודה ושומרון ועל מזרח ירושלים, וב־1950 הכריזה ירדן על סיפוח שטחים אלו לשטחה הריבוני. הסיפוח לא הוכר בינלאומית (למעט הכרה על ידי בריטניה, עיראק ופקיסטן), ואף הייתה כלפיו התנגדות מצד הליגה הערבית.

בתקופת שלטונה כינתה ירדן את שטחי יהודה ושומרון בשם "הגדה המערבית" (בערבית: الضـّفـّة الغربيـّة, בתעתיק מדויק: "אלצ'פה אלע'רביה"), ממלכת ירדן כולה כונתה בשם "ממלכת שתי הגדות" (כאשר במרכזה עובר נהר הירדן) כאשר שטחי יהודה ושומרון כונו בשם "הגדה המערבית" ואילו השטחים הירדנים שממזרח לנהר נקראו בשם "הגדה המזרחית". השליטה הירדנית בשטחים אלו הגיעה לסיומה עם כיבוש השטחים על ידי ישראל במלחמת ששת הימים.

תקופה זו אופיינה בהגירה אל מחוץ לגדה המערבית, על רקע התדרדרות המצב הכלכלי, עקב ניתוק האזור מיתרת שטחי ארץ ישראל המערבית.

יום ליום

יום ליום הוא שבועון חרדי ספרדי המופץ בדיוור ישיר למנויים.

העיתון הוקם בשנת ה'תשנ"ג (1993) בהוראת הרב עובדיה יוסף. בשנים הראשונות הוא פעל כיומון ולאחר מכן הפך לשבועון. במשך שנים היה השבועון מזוהה עם מפלגת ש"ס, רבניה והעומדים בראשה. בשנת 2017 נקנה העיתון בידי נעמה עידן. בעקבות חילוקי דעות בין הנהלת העיתון והמפלגה, הודיע אריה דרעי על ניתוק הזיקה הרשמית בין שני הגופים ועל ייסוד עיתון חדש בשם "הדרך". ב-2019, נרכש העיתון על ידי הבעלים של קו עיתונות דתית.

ישראל במלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים הייתה מלחמה שנערכה מ-5 ביוני עד ל-10 ביוני 1967, בין ישראל לבין כל המדינות הגובלות איתה: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון, שנעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה במכה מקדימה ישראלית על חיל האוויר המצרי, לאחר תקופת המתנה מתוחה, שבה נעשו ניסיונות להימנע מהמלחמה. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. השטח הכולל שנכבש גדול פי שלושה מגודל שטחה של מדינת ישראל שלפני המלחמה.

המתיחות בטרם המלחמה, נוצרה כאשר מצרים ושותפותיה הערביות נקטו צעדים רבים שאיימו על ביטחונה וכלכלתה של ישראל. השלכות המלחמה בתחומי הפוליטיקה הפנימית של המדינות שהשתתפו בה, הגאוגרפיה המדינית והכלכלה האזורית ומהלך המלחמה הקרה הגלובלית היו מרחיקות לכת וממושכות.

פלסטינים

פלסטינים (בערבית: فلسطينيون; תעתיק מדויק: פלסטיניון) הם ערבים ובני קבוצות אתניות נוספות, שהיו תושבי ארץ ישראל לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל וצאצאיהם. בישראל, כמו גם בשיח הזרם המרכזי בשאר העולם המערבי, המונח מבחין בין קבוצות אלה לבין אזרחי ישראל הערבים, שנקראים ערביי ישראל. בתקופת המנדט הבריטי נעשה שימוש בכינויים "פלשתינאי" או "פלסטיני" ובשם "פלשתינה" (בערבית: فلسطين, תעתוק מערבית: פַלַסְטִין. באנגלית: Palestine) לציון ערבים ויהודים כאחד, אולם מאז 1948 כינוי זה בדרך כלל מתייחס רק לבני העם הערבי.

באמנה הפלסטינית, מסמך פלסטיני מכונן שהוצג לראשונה בשנת 1964 והורחב בשנת 1968, נכתב כי "הפלסטינים הם האזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947. אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה, [וגם] מי שנולד לאב ערבי פלסטיני אחרי תאריך זה בתוך פלסטין או מחוצה לה, הוא פלסטיני". המונח פלסטיני כולל קבוצות אתניות נוספות מלבד ערבים, בסעיף 6 של האמנה הפלסטינית נכתב: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים". המשמעות המקובלת של פַלַסְטִין באמנה הפלסטינית הוא שטח המנדט הבריטי בארץ ישראל. הגדרה זו כוללת ערבים המתגוררים בתחומי ארץ ישראל (למעט ערבים שלא שכנו משכן קבע בפלסטין עד שנת 1947 ושאינם צאצאים של אלה) וכן פליטים שברחו או גורשו ממנה במלחמת העצמאות (ומעט גם במלחמת ששת הימים) וצאצאיהם.לפלסטינים מעולם לא הייתה מדינה בשליטתם. לאחר ועידת רבאט, שנערכה באוקטובר 1974, הוכר אש"ף כמייצג הרשמי של הפלסטינים, והוא אף מייצג אותם בעצרת הכללית של האו"ם, במעמד של משקיף. בעקבות הכרה עולמית זו, החלו בשנת 1993 מגעים דיפלומטיים בין נציגים ישראלים לנציגי אש"ף, שהביאו לבסוף לחתימת הסכמי אוסלו, ולהקמת הרשות הפלסטינית.

ניב הערבית שבו מדברים הפלסטינים מכונה ערבית פלסטינית.

פרשת עמירב

פרשת עמירב היא כינויה של סדרת פגישות שהתקיימו בחודשים יולי-אוגוסט 1987 בין איש תנועת החרות משה עמירב לבין בכיר אש"ף פייסל חוסייני, בתיווכם של דוד איש שלום ופרופסור סרי נוסייבה, מאוניברסיטת אל-קודס, שבשיאה נוסח ביום 25 באוגוסט מזכר הבנות שתכליתו הייתה לבסס תשתית לשיחות בין ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר לבין ראש אש"ף יאסר ערפאת.

תוכנית הפדרציה

תוכנית הפדרציה (ערבית: المملكة العربية المتحدة, תרגום מילולי: הממלכה הערבית המאוחדת) הייתה תוכנית מדינית אשר הוצעה על ידי המלך חוסיין במהלך שידור רדיו ב-15 במרץ 1972 בנוגע ליחסי ירדן ופלסטין. הרקע להכרזה על התוכנית היה ניסיונו של חוסיין להשיב לידיו את יהודה ושומרון לאחר שאבדו לירדן במלחמת ששת הימים, תוך שמירה על יחסים טובים עם הפלסטינים, שהתערערו בעקבות ספטמבר השחור. תוכנית הפדרציה קבעה כי בשטחי ירדן והגדה המערבית תוקם מסגרת פדרטיבית "ממלכה ערבית מאוחדת" שבה יהיו שני מחוזות אוטונומיים: עבר-הירדן ובירתה עמאן; ופלסטין שבירתה ירושלים. עמאן תשמש גם בתור הבירה של הממלכה כולה, שבראשה יעמוד המלך.

התוכנית התקבלה בהתנגדות רבה במישור הבינלאומי. ישראל התנגדה לתוכנית ובמיוחד כעסה על כך שחוסיין התעלם משליטתה בגדה המערבית כאשר ניסח את התוכנית. אש"ף וארגונים פלסטיניים אחרים התנגדו לתוכנית בטענה שהיא נוגדת את הזכות הריבונית של הפלסטינים. מדינות ערב גם הן יצאו נגד התוכנית, בטענה שמדובר בקנוניה סודית של חוסיין עם ישראל וברמיסת זכויותיהם של הפלסטינים. מצרים הרחיקה לכת וניתקה את קשריה עם ירדן בעקבות פרסום התוכנית. התגובות העוינות סיכלו אפשרות של מימוש התוכנית, וגם השיחות החשאיות בין חוסיין לישראל לא הובילו למימושה. לפיכך, השפעתה על הפוליטיקה במזרח התיכון הייתה זניחה. עם זאת, התוכנית מהווה תפנית חשובה ביחס הירדני כלפי הזהות הפלסטינית, ויש הטוענים כי היא זרעה את הניצנים לניתוק הזיקה בין ירדן לגדה המערבית ביולי 1988.

תוכנית הקונפדרציה

תוכנית הקונפדרציה הייתה תוכנית מדינית שהגו חוסיין מלך ירדן וראש אש"ף יאסר ערפאת בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 באשר לעתידן של ממלכת ירדן ושל יהודה ושומרון. התוכנית גרסה כי לאחר נסיגה ישראלית לגבולות ה-4 ביוני 1967 (אך ללא הכרה במדינת ישראל) תקום קונפדרציה ערבית שבה תהיינה חברות ירדן בגדה המזרחית ופלסטין ביהודה ושומרון. התוכנית התקבלה באפריל 1983 אך ניסיונות למימושה נכשלו לאור חוסר הסכמות בין הצדדים.

תוכנית הקונפדרציה הייתה מושתתת על רעיון תוכנית הפדרציה שהציע המלך חוסיין ב-1972, שבמרכזה הכרה בייחודיות של האוכלוסייה הפלסטינית ושל האוכלוסייה העבר-ירדנית, תוך שמירה על שיתוף פעולה בענייני ביטחון וכלכלה בין שתי הגדות. תוכנית הקונפדרציה הייתה פחות מחייבת מאשר האלטרנטיבה הפדרטיבית ואפשרה חופש פעולה גדול יותר מבחינה אוטונומית, ולכן הייתה עדיפה מבחינתו של אש"ף. הסיבות ההיסטוריות שהובילו לגיבוש תוכנית הקונפדרציה מקורן היה באינטרס משותף של שני הצדדים: ירדן, משאיבדה את זכות הייצוג שלה לעם הפלסטיני בעקבות ועידת רבאט ניסתה באופן עקבי ליצור נקודות אחיזה מחודשות ביהודה ושומרון; ואילו אש"ף שגורש מלבנון לאחר פלישת ישראל ב-1982 היה זקוק לבסיס המדיני של ירדן.

גיבוש התוכנית החל עם ביקורו של יאסר ערפאת בעמאן באוקטובר 1982. בשיחות עם המלך חוסיין השניים הסכימו על מסגרת קונפדרטיבית לאחר הקמתה של מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון. ערפאת העדיף את האופציה הקונפדרלית של ירדן על פני תוכנית רייגן שהוצעה בספטמבר 1982, משום שהאחרונה חייבה הכרה ערבית בישראל. בפברואר 1983 התכנסה באלג'יריה המועצה הלאומית הפלסטינית ה-16 ואישרה את תוכנית הקונפדרציה. בראשית אפריל 1983 ערפאת וחוסיין אישרו טיוטה של התוכנית הקונפדרטיבית, אך במקביל ערפאת סירב לחתום על ההסכם הסופי בתואנות שונות. לבסוף הכריז חוסיין על כישלון תוכנית הקונפדרציה המשותפת עם אש"ף.

למרות הכישלון הראשוני של תוכנית הקונפדרציה, היא המשיכה להוות קו מנחה במדיניות הירדנית עד לניתוק הזיקה ביולי 1988. במחצית השנייה של שנת 1983 יחסיו של ערפאת עם נשיא סוריה חאפז אל-אסד הידרדרו, ואש"ף מצאה את עצמה מבודדת עוד יותר בזירה הערבית. לאחר שאלג'יריה סירבה לארח את הכינוס ה-17 של המועצה הלאומית הפלסטינית, ניאות חוסיין לארח כינוס זה בעמאן בנובמבר 1984. בפברואר 1985 נחתם הסכם נוסף בין הצדדים שגם הוא מבוסס על הרעיון הקונפדרטיבי, אולם בעקבות התנגדות פנימית באש"ף לקבלת החלטה 242 כבסיס למשא-ומתן נכשלו השיחות פעם נוספת.

גם לאחר ניתוק הקשרים עם אש"ף, חוסיין המשיך לקרוא לתושבי יהודה ושומרון הפלסטינים לתמוך ברעיון הקונפדרטיבי ולאיחוד מחודש בין שתי הגדות במסגרת של אוטונומיה פלסטינית. ניסיונות אלו מצד ירדן נפסקו רק לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, שסימלה לדעתו של חוסיין את הדרישה הפלסטינית לריבונות מוחלטת במנותק מירדן. ב-28 ביולי 1988 הכריז חוסיין על ניתוק הזיקה בין יהודה ושומרון לירדן.

תקשורת סלולרית בישראל

בישראל ישנן שש חברות המפעילות מערכת תקשורת סלולרית מלאה: פלאפון, סלקום, פרטנר הוט מובייל (לשעבר "מירס") גולן טלקום ו-we4G . מספר חברות נוספות פועלות במודל של מפעיל וירטואלי חלקי או מלא: רמי לוי תקשורת, סלקט תקשורת ו019 מובייל - ולמספר חברות אחרות נתן משרד התקשורת רישיון דומה אך פעילותן טרם החלה. בנוסף, קיימות חנויות עצמאיות לממכר טלפונים סלולריים ואביזרים נלווים. השירותים הסלולריים בישראל כוללים שיחות קוליות (פנים ארציות, בינ"ל, משיבון סלולרי ועוד), הודעות SMS ו-MMS, שיחות ווידאו, גלישה מהירה באינטרנט (ובעזרתם גם יישומים נוספים כגון ניווט GPS, טלוויזיה ומוזיקה בהתאמה אישית ועוד). משרד התקשורת מקיים תהליך להוזלת המחיר בתחום הסלולר על ידי הגברת התחרותיות והפחתת חסמי הכניסה: הכנסת ניידות מספרים, ניתוק הזיקה בין הטלפון הסלולרי למפעיל הסלולרי, הגדלת מספר המפעילים (הן המלאים והן הווירטואליים), והגמשת תנאי הרישוי בייבוא מכשירים סלולריים לישראל. מעריכים כי בשנת 2013 נמכרו בישראל כ-3 מיליון מכשירים סלולריים, מתוכם כ-2.4 מיליון מכשירים חכמים.

השם הרשמי על פי החוק במדינת ישראל לטלפון הסלולרי הוא רט"ן - רדיו טלפון נייד, אך כמעט ולא נעשה בו שימוש מחוץ לחקיקה ולרגולציה. בישראל נפוץ גם השימוש בשם פלאפון כשם גנרי לכל מכשיר טלפון סלולרי. כינוי זה נוצר כתוצאה מהיטמעותו המוצלחת בציבור של המותג של חברת פלאפון תקשורת, שהייתה המשווקת הבלעדית של מכשירים סלולריים מהקמתה בשנת 1986 ועד לשנת 1995 אז נכנסה חברת סלקום לשוק הסלולר הישראלי.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.