ניר מן

ניר מן (נולד ב-5 בפברואר 1955) הוא היסטוריון ישראלי, בוגר בית הספר המקומי בקיבוץ בית-השיטה, עמית מחקר מטעם קרנות אורי אילן וד"ר שושנה שקופ-פרנקל באוניברסיטת בר-אילן.

Nir man
ניר מן בספטמבר 2014

ביוגרפיה

ד"ר ניר מן הוא בנם של גינה שמאראגד-מן, קצינת מודיעין בחטיבת הפלמ"ח הראל, ושל לוי מן, מראשוני המפקדים בחטיבת גולני במלחמת העצמאות. מן כתב וערך ספרים בנושאים שונים בהיסטוריה של היישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-20, ומחקריו פורסמו במחלקת ההיסטוריה בצה"ל ובכתבי עת היסטוריים. מאמרים וביקורות על ספרים פרי עטו מופיעים בעיתונים "הקיבוץ", "הארץ" ו"מקור ראשון".

בשנת 1998 הציע לאקדמיה ללשון העברית את המילה "מִרְשֶׁתֶת" עבור המונח "רשת האינטרנט", והצעתו התקבלה.[1]

ד"ר ניר מן חבר בצוות ההיגוי האקדמי של "המרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי", ועורך כתב העת של המרכז, "עלי זית וחרב".

בשנים 2003–2018 היה חבר בוועד המנהל של העמותה להענקת הפרס לספרות צבאית על-שם האלוף יצחק שדה.

בשנת 2011 הוא נבחר ליועץ ההיסטורי בצוות הקמת מרכז המבקרים "שׂרונה – הקריה" בתל אביב. ב-2013 מונה ליועץ ההיסטורי בצוות ההקמה של מוזיאון הכנסת בבית פרומין בירושלים, וב-2014 נבחר לאוצֵר התערוכה "מסע הכנסת לירושלים" במשכן הכנסת בירושלים.

בשנת 2008 התמנה לעמית מחקר מטעם קרנות אורי אילן וד"ר שושנה שקופ-פרנקל באוניברסיטת בר-אילן.

בשנת 2018 התמנה לעמית מחקר במכון לחקר השואה ע"ש ארנולד וליאונה פינקלר באוניברסיטת בר-אילן.

כתביו

ספרים

  • חלקת ימי-המשק, הרצליה: הוצאת מ.ל.א, 1996 (מהדורה שנייה ב-2001)
  • רבי לייבּ בן-שרה, ירושלים: שמחונים, 2003
  • תולדות מחנה המטכ"ל בשנים 1948–1955, צה"ל: המחלקה להיסטוריה, 2006
  • שׂרונה בשנות המאבק 1939–1948, ירושלים: יד יצחק בן-צבי והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009 (שתי מהדורות) – הספר זכה בפרס שנת המאה לתל אביב (2009) ובפרס לספרות צבאית על-שם האלוף יצחק שדה (2010)
  • הקריה בשנות כּינוּנה 1948–1955, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012
  • בסיס המטכ"ל בקריה, תל אביב: משרד הביטחון, 2016

ספרים בעריכתו

  • ילקוט תשעה באב, ירושלים: הוצאת קשרים ומכון החגים הבין-קיבוצי, 1997
  • עלי זית וחרב: והאנגלי אז בארץ, ט, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009
  • עלי זית וחרב: אשת חיל עברייה, י, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2010
  • עלי זית וחרב: קו התלם, יא, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2011
  • עלי זית וחרב: עמוד האש, יב, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012
  • עלי זית וחרב: ירושלים, יג, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2013 (עורך אורח: ד"ר איתמר רדאי)
  • רינה אידן ועירית עמית-כהן, השרון וכל נתיבותיו, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2013
  • עלי זית וחרב: משטרת ארץ ישראל, יד, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2014
  • עלי זית וחרב: סלע המחלוקת, טו, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2015
  • עלי זית וחרב: שדה המערכה, טז, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2016
  • עלי זית וחרב: רפואה צבאית, יז, בן-שמן: מודן – משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2017
  • עלי זית וחרב: 70 למדינה, יח, בן-שמן: מודן – משרד הביטחון והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2018

מאמרים מחקריים

  • "פרדס בית-השיטה: שינוי מבנה הענף", עלון הנוטע, שנה ל"ט, 12, תל אביב: ארגון מגדלי פירות והדרים, יולי 1985
  • "משחקי מלחמה", מערכות, 343, תל אביב: צה"ל ומשרד הביטחון, נובמבר 1995
  • "השוואת התיווך האמריקני בין ישראל לסוריה בשנים 1973–1975 (קיסינג'ר) לשנים 1993–1995 (כריסטופר)", עבודת סמינריון, אוניברסיטת בר-אילן, 2000 (העבודה הוצגה בכנס חוקרים ארצי בשיתוף מחלקת המדינה של ארצות הברית)
  • "השפעת סִדרת הכתבות 'התל אביבים החדשים' על יחס הרשויות לבעיית העובדים הזרים בישראל", עבודת סיכום קורס, אוניברסיטת בר-אילן, 2000 (פורסמה בכתב העת "העין השביעית")
  • "תולדות משפחת מן", תיק 0.33/8348, נובמבר 2002, ארכיון יד ושם
  • זָהֳרה לֵביָטוֹב – גיבורת מופת או מיתוס?, עבודת תזה, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2004; המחקר פורסם במאמר: זהרה לביטוב – גיבורת מופת או מיתוס?[2] בכתב העת קתדרה, גיליון 118, טבת תשס"ו
  • ההתפתחות ההיסטורית של הקריה בתל אביב בשנים 1948–1955, חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2008
  • "משבר הפיקוד במחוז תל אביב ב'הגנה' בשנת 1944", עלי זית וחרב, ט, ירושלים: כרמל והעמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי, 2009
  • "הקמת מטכ"ל 'ההגנה': האומנם 'שיפור טכני' בלבד?", עלי זית וחרב, יא, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2011
  • "'ליל וינגייט' – הישגי המבצע שלא בוצע", עלי זית וחרב, יב, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2012
  • "מאה שנים ללא יד וזכר: קול קורא להנצחת חללי מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל", עלי זית וחרב, יד, ירושלים: כרמל והמרכז לחקר כוח המגן מייסודו של ישראל גלילי, 2014
  • "מסע הנדודים של הכנסת בתל אביב בשנים תש"ח–תש"ט", בתוך: מרדכי בר-און ומאיר חזן (עורכים), עם במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, ג, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2014
  • "זרובבל הורביץ גיבור ישראל", בתוך: מרדכי נאור וצבי צמרת (עורכים), עין לעציון: יישובים, דמויות ואירועים בגוש עציון, מקווה-ישראל: ספריית יהודה דקלהמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2016
  • "השפעת 'גדוד העבודה' על ההתיישבות העברית בארץ ישראל", בתוך: אופירה גראוויס קובלסקי (עורכת), בשבילי העבר: פרקים בתולדות קרן קיימת לישראל ובתולדות ההתיישבות היהודית בגליל התחתון, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, 2016
  • "קולנוע קסם – בית המחוקקים הישראלי/הכנסת", בתוך: חוני המעגל (איצקוביץ'), The End, תל אביב: קרן רבינוביץ לאמנויות, 2016

מלגות ופרסים שקיבל

  • מִלגה מטעם הקרן על-שם צפורה ואברהם יצחק טריואקס, אוניברסיטת בר-אילן, 10 ביוני 2003
  • מִלגה על-שם שִמשון זיגיסמונד מרכוס מטעם "מכון יוסף קרליבך", אוניברסיטת בר-אילן, 16 במרץ 2004
  • פרס מחקר מקרן ד"ר שושנה שקופ-פרנקל ואורי אילן על עבודת התזה, אוניברסיטת בר-אילן, 29 בדצמבר 2004
  • פרס מורשת מנחם בגין על עבודת התזה ב"מרכז מורשת בגין", ירושלים, 27 בדצמבר 2005
  • מִלגת נשיא אוניברסיטת בר-אילן לדוקטורנטים מצטיינים, תרומת נגיד האוניברסיטה הראשון הרב פרופ' עמנואל רקמן, 1 בינואר 2005
  • מִלגת פרס מהקרן למחקרים בתולדות כוח המגן על-שם עוזי נרקיס על הצעת המחקר לדוקטורט, העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית ליד אוניברסיטת תל אביב ויד טבנקין, רמת-אפעל, 3 במרץ 2005
  • פרס שנת המאה לתל אביב לספר שׂרונה בשנות המאבק 1939–1948, 8 בספטמבר 2009
  • פרס לספרות צבאית על-שם האלוף יצחק שדה לשנת תש"ע לספר שׂרונה בשנות המאבק 1939–1948, 18 בנובמבר 2010

קישורים חיצוניים

ממאמריו שפורסמו ברשת
מכתב מתא הגרדום, באתר הארץ, 20 בינואר 2005
אתה ראשון, יה מולכו!, באתר הארץ, 5 במאי 2008

הערות שוליים

  1. ^ יום הלשון העברית, באתר "מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט", 24 בדצמבר 2013
  2. ^ גיבורת מופת או מיתוס?
אינטרנט

האינטרנט (בעברית: מִרְשֶתֶת) היא רשת תקשורת נתונים בעלת היקף כלל עולמי. הרשת נוצרה כתוצאה מחיבורים רבים בין רשתות מחשבים - חיבור אשר איפשר תקשורת בין מחשבים רבים ברשתות רבות. היקף הרשת, כמות המידע העצומה האגורה בה, והפעילות הרבה שמתרחשת הודות לה - הפכו את האינטרנט לגורם רב משמעות ולזירת ההתפתחות הכלכלית והתרבותית.

יש הטוענים כי בצורתו הנוכחית מגשים האינטרנט את חזון הכפר הגלובלי, אולם מנגד קיימת הסתייגות הטוענת כי האינטרנט עוד רחוק מכך בשל הפערים הטכנולוגיים בין מדינות העולם ובשל השימושים המקומיים באינטרנט כחלק מתופעת הגלובליזציה.

אלישיב שמשי

אלישיב שמשי (נולד ב-28 באוגוסט 1941 בתל אביב), היה תת-אלוף בצה"ל, אשר עוטר בעיטור המופת על תפקודו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים. בתפקידו האחרון בצה"ל היה ראש מטה גיס. בוגר אוניברסיטת בר-אילן בכלכלה ובמנהל עסקים. לאחר שחרורו מצה"ל עסק בין היתר בכתיבת ספרים בתחום הצבאי שבהם הוא שם דגש על תיאור וניתוח קרבות ברמה הטקטית והמערכתית.

בית השיטה

בית השיטה (בֵּית הַשִׁטָּה) הוא קיבוץ בעמק חרוד, כ-10 קילומטר מצפון-מערב לבית שאן, בתחום המועצה האזורית גלבוע. זהו הקיבוץ הראשון שהקימה תנועת המחנות העולים, והוא קרוי על שם היישוב בית השיטה הנזכר בתנ"ך, ונמצא סמוך לעתיקות שאטה. הכפר הערבי שאטה היה קיים בסמוך ועל שמו נקראה גם תחנת רכבת העמק הסמוכה ובית סוהר שאטה.

גדעון (ההגנה)

גדעון הייתה יחידת הקשר הכללית של "ההגנה" בתקופת המנדט הבריטי, הייתה אמונה על קיום קשר הרדיו בין הארץ לחוץ לארץ, באמצעות אוניות או מתחנות ביבשה. הקשרים-אלחוטאים של "ההגנה" נקראו בשמם המחתרתי - "גדעונים".

המטה הכללי של צה"ל

המטה הכללי של צה"ל (או בקיצור: המטכ"ל) הוא המטה העליון של צה"ל. המטכ"ל מורכב מראשי המטה, מראשי האגפים, ממפקדי הזרועות, ממפקדי הפיקודים ממפקדים ומנהלים בכירים נוספים בעלי תפקידי מפתח בצה"ל ובמשרד הביטחון.

הצהרת בלפור

הצהרת בלפור היא הכינוי המקובל למסמך שנחתם בידי שר החוץ הבריטי, הלורד ארתור ג'יימס בלפור, ב-2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) ועיקרו הכרזה ולפיה בריטניה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מתן ההצהרה היה הישג מדיני חסר תקדים של התנועה הציונית: מעצמה עולמית כמו בריטניה הסכימה למעשה לפרוש את חסותה על התנועה הציונית ולסייע לה במימוש מטרתה העיקרית. בעשותה כן הגיעה ממשלת בריטניה למסקנה, שיהיה זה יותר מעשי לתמוך בשאיפות הציוניות כהצדקה לפירוק הקיסרות העות'מאנית, מאשר כמשענת לחיזוקה.

ההצהרה נמסרה לידיו של הלורד ליונל וולטר רוטשילד, והוא התבקש להעבירה לידי ההסתדרות הציונית. היא ניתנה בעקבות הצעה שהגיש לממשלת בריטניה ד"ר חיים ויצמן בשיתוף עם ההנהגה הציונית בבריטניה. הצעתו של ויצמן כללה את הדרישה להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל ובזכותם של יהודים לעלות אליה, וכן להעניק מעמד מוכר למוסדות התנועה הציונית בארץ ישראל. את נוסח ההצהרה אישר הקבינט הבריטי ב-31 באוקטובר 1917.

הצהרת בלפור הייתה מסויגת ומצומצמת בהשוואה להצעה שהגיש ויצמן, ובכל זאת כללה הכרה בהקמת "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל. במשתמע גם הכירה ההצהרה בתנועה הציונית כמייצגת שאיפות אלה. הצהרת בלפור הייתה איפוא ההישג המדיני המשמעותי הראשון של התנועה הציונית.

בעקבות פרסומה של הצהרת בלפור כתב העיתון הבריטי The Spectator: "יישוב יהודי גדול ומשגשג בארץ הקודש תחת פיקוחה של בריטניה, בעלות-בריתנו ואמריקה, יתרום לשלום וקידמה במזרח הקרוב, ויעלה אפוא בקנה אחד עם מדיניות בריטניה."

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922, שאשרר את החלטות ועידת סן רמו, כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, וכך היא קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. גם מגילת העצמאות כללה התייחסות להצהרה.

ברחבי ישראל נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.

הקריה

הקִרְיָה הוא שמו של מתחם במרכז העיר תל אביב-יפו המשמש כיום את צה"ל, משרד הביטחון, משרדי ממשלה וגופים ממלכתיים אחרים. הקריה נמצאת בין הרחובות שאול המלך מצפון, קפלן מדרום, דרך בגין ממזרח ולאונרדו דה וינצ'י ממערב.

בחלקו הצפוני והמגודר של המתחם (צפוני מרחוב קפלן), שוכן בסיס המטכ"ל – מחנה רבין, על שם רב-אלוף יצחק רבין. בשפת היומיום, משתמשים במונח "הקריה" כדי לתאר את "מחנה רבין".

הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה

הרעב בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה היה תופעה מיוחדת במינה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל. בתקופת המלחמה 1914–1918 התרחש בארץ צרוף מקרים מיוחד. מלחמת עולם בה היו מעורבות אומות, המקיפות חצי מהעולם, התנהלה באירופה. היישוב היהודי בארץ היה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, שהייתה אחד הצדדים במלחמה, ונותק מהמדינות שנלחמו נגדה, מהן הוא קיבל את הכסף הדרוש לקיומו, הן בצורת החלוקה והן בצורת תמיכה משפחתית. כל זאת בשעה שמצבו הכלכלי של היישוב היהודי לא היה מבוסס. רק הקשר עם ארצות האימפריה הגרמנית והקיסרות האוסטרו-הונגרית שנלחמו לצידה של האימפריה העות'מאנית לא נותק. הייצוא המועט, בעיקר של תפוזי Jaffa לארצות חוץ פסק. צבא האימפריה העות'מאנית, ששהה על אדמת ארץ ישראל בדרכו למערכה על תעלת סואץ, נזקק לאספקה והחרים בכפרי הארץ את מלאי המזון הדרוש לקיומו. בנוסף לכל פקדו את הארץ מכות טבע: בצורת ונחילי ארבה פשטו על השדות. מהדיווחים מאותם הימים עולה כי היו מאות חללי רעב. לפי ההערכה, במלחמת העולם הראשונה, נספו כשליש מיהודי ירושלים מרעב ומגיפות. כ-15,000 חללים, בעיקר בני היישוב הישן. היישוב היהודי בארץ בכלל והיישוב המכוּנה היישוב הישן בארבע ערי הקודש: ירושלים, חברון, טבריה וצפת התאושש מאירועי המלחמה רק שנים אחדות לאחר סיומה.

טמפלרים (תנועה)

טמפלרים הם חברי ארגון המקדש (בגרמנית: Tempelgesellschaft - טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. חברי התנועה פרשו מהכנסייה האוונגלית (לותרנית) של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת הביאה השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.

לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו חברים מן הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל לעסוק בפעילות פוליטית נאצית ואף הצטרפו למפלגה הנאצית. כמו כן התגייסו חלק מבני הקהילה הטמפלרית לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת שחרור חלק מהם הוחזרו לארץ יהודים בעלי אזרחות ארץ ישראלית ששהו במחנות ריכוז באירופה.

ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית, ואחרוני המתיישבים שנותרו במושבות הטמפלרים גורשו מהארץ, תחילה לקפריסין ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה. עם קום המדינה, כשנכסי המקרקעין של הנציב העליון עברו לידי מדינת ישראל, הפכו אדמותיהם לאדמות מדינה בבעלות מדינת ישראל ובניהול מינהל מקרקעי ישראל. רכושם של הטמפלרים, לרבות המקרקעין רב הערך של מושבותיהם, הועברו לניהול האפוטרופוס על נכסי נפקדים.

כחלק מהסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה בשנת 1952 הוסכם עקרונית גם על פיצוי שתשלם ישראל לטמפלרים על הרכוש שהיה להם בישראל. תהליך המשא ומתן על גובה הפיצויים והעברת הפיצויים לטמפלרים ארך כעשר שנים. עד שנת 1962 שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים וליורשיהם 54 מיליון מארק גרמני (שהיו כשלושה עשר מיליון דולר) כפיצויים בגין אדמותיהם ונכסיהם, סכום שהיה כ-10% מהסכום אותו תבעו הטמפלרים.

יצחק פונדק

יצחק פונדק (פונדיק) (13 ביוני 1913 – 27 באוגוסט 2017) היה מפקד בחזית הדרום במלחמת העצמאות, מפקד הנח"ל ומפקד גייסות השריון.

לאחר שחרורו מצה"ל שימש כראש צוות הקמת העיר ערד ושגריר ישראל בטנזניה, בזנזיבר, בגואטמלה ובאל סלוודור. בשנת 1971 שב מפרישתו לצה"ל ושימש כמושל רצועת עזה וצפון סיני עד 1973.

לייב שרה'ס

רבי אריה לֶייבּ שָׂרָה'ס (נהגה: "שׂוּרֶס"; י"ז בתמוז ה'ת"ץ, 1730 – ד' באדר ב' תקנ"א, 1791) היה מתלמידי הבעל שם טוב והמגיד ממזריטש. הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולעסוק בפדיון שבויים.

מוצב הפיקוד העליון

מוצב הפיקוד העליון (בראשי תיבות: מצפ"ע או מצפ"ה), הידוע בכינוי "הבור", הוא מרכז הפיקוד התת-קרקעי של צה"ל, הנמצא במחנה רבין (הקריה) בתל אביב.

מוצב הפיקוד העליון משמש בשעת חירום את הרמטכ"ל לשליטה בצבא. דו"ח ועדת וינוגרד תיאר את מטרתו של מוצב הפיקוד העליון:

על פי תורת צה"ל - מוצב הפיקוד העליון (להלן - המצפ"ה) אמור היה להיות המוקד שמאפשר תכלול מיטבי של התייעצות, גיבוש פקודות, העברת מידע, עדכון, הערכת מצב ומעקב אחר ביצוע במהלך מלחמה (או אירוע חירום מורכב). נוהל זה מאפשר גם מיצוי הניסיון והידע של חברי המטכ"ל, המשתתפים בישיבות המצפ"ה באופן סדיר.על פי ההיסטוריון ניר מן "בהתחלה המצפ"ה הוקם במרתף של יקב בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, ולאחר מכן הוצע להקימו ב-30 מקומות שונים בין נס ציונה לבאר יעקב. רק לקראת מבצע קדש הוחלט להקימו במחנה דני, בצמוד למפקדה הישנה של חיל האוויר ברמלה. אלוף יצחק רבין כראש אג"ם היה למעשה דמות מפתח בהפעלת המצפ"ה בבור בקריה שנחפר ב-1958". המצפ"ה שודרג רק לאחר מלחמת ששת הימים.

את המוצב מאיישים בשגרה 300–400 אנשי חטיבת המבצעים במטכ"ל, ואילו בזמני חירום הוא יכול להכיל עד 1,000 איש. המוצב שימש את המטכ"ל במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה, ובמבצעים שונים, בין היתר מבצע חומת מגן, מבצע עופרת יצוקה, מבצע שובו אחים ומבצע צוק איתן.לפי דו"ח ועדת וינוגרד, במהלך מלחמת לבנון השנייה פעל מוצב הפיקוד העליון בצורה גרעינית וחלקית, בדרגים נמוכים, וההחלטות התקבלו מחוצה לו.בדצמבר 2018 נכנס לפעילות מבצעית "בור" חדש שנבנה בקריה.

מחנה רבין

מחנה רבין (נקרא בעבר מחנה מטכ"ל 128) על שם רב-אלוף יצחק רבין, הידוע גם בשם "הקריה" בהיותו חלק מאזור הקריה בתל אביב, הוא משכנם של משרד הביטחון, המטה הכללי של צה"ל, ובו מוצב הפיקוד העליון (מצפ"ע, הידוע גם בכינוי "הבור"), מטה חיל האוויר ומטה חיל הים, לשכת דובר צה"ל, לשכת הרב הצבאי הראשי ומטה הרבנות הצבאית הראשית, נציבות קבילות החיילים, נציבות קבילות המילואים, לשכת קצין מילואים ראשי, מפקדת העומק, ספריית המטכ"ל ע"ש רא"ל חיים לסקוב, בית הכנסת המרכזי של מחנה רבין "משכן שלמה" ע"ש הרב הראשי הראשון של צה"ל, הרב שלמה גורן, לשכת ראש הממשלה ועוד. המחנה קרוי ע"ש ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר יצחק רבין.

חלק מהמשרדים שוכנים במגדל המטכ"ל המתאפיין במנחת המסוקים שעל גגו. אחד מסימני ההיכר הבולטים של הבסיס הוא מגדל מרגנית (המבנה הכי גבוה בבסיס), המגיע לגובה 138 מטרים, ובראשו מוצבות אנטנות רבות. בנייתו הסתיימה בשנת 1987.

המחנה נמצא בין הרחובות שאול המלך מצפון, קפלן מדרום, דרך בגין ממזרח ולאונרדו דה וינצ'י ממערב. שמו הראשון של הבסיס, "מחנה מטכ"ל 128", הוחלף בנובמבר 1996 ל"מחנה רבין", שנה אחרי הירצחו.

משרד ראש הממשלה

משרד ראש הממשלה בישראל הוא המשרד הממשלתי האחראי ליישום מדיניות ראש ממשלת ישראל, תיאום פעילויות משרדי הממשלה בתחומים השונים וניהול מהלכי שינוי ועבודות מטה ברמה הלאומית. זהו משרד המטה המרכזי של ממשלת ישראל. משרד ראש הממשלה ממוקם בקריית הממשלה בגבעת רם בירושלים. ממשלת ישראל מייעדת את השטח הנמצא מול משרד החוץ ומול בניין המוסד לביטוח לאומי להקמת בניין משרד ראש הממשלה החדש שעתיד להכיל גם את מגורי ראש הממשלה.

לשכת ראש הממשלה מסייעת לראש ממשלת ישראל בניהול סדר יומו ומרכזת את כלל ההיבטים בעבודתו. צוות הלשכה הבכיר כולל, בנוסף לראש הלשכה, חמישה בעלי תפקידים בכירים, המנהלים את יחידות המשרד השונות. מזכירות הממשלה אחראית לניהול ישיבות הממשלה השונות, ובראשה עומד מזכיר הממשלה. המזכירות הצבאית מהווה זרוע קישור בין המשרד לבין חלקים שונים במערכת הביטחון הישראלית. המטה לביטחון לאומי מרכז את עבודת המטה בתחומי החוץ והביטחון. מערך ההסברה הלאומי, בראשו עומד יועץ התקשורת של ראש הממשלה, מרכז את היבטי ההסברה השוטפים. מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרכז את עבודת המטה בתחומי החברה והכלכלה, בין היתר באמצעות המועצה הלאומית לכלכלה, האגף לממשל וחברה והאגף לתיאום, מעקב ובקרה.

במשרד מספר יחידות נוספות, בהן: המחלקה העברית, המחלקה האנגלית, הלשכה המשפטית ומחלקת הבנא"מ (בינוי, נכסים, אפסנאות, משק). בשנים האחרונות חוזקו משמעותית יכולות התכנון וגופי המטה במשרד, כחלק מתפיסה כוללת שמטרתה לשפר את איכות הניהול בממשלת ישראל.

סגולה (מגזין)

סגולה הוא ירחון ישראלי להיסטוריה, היוצא לאור החל מאפריל 2010. הירחון עוסק בהיסטוריה של עם ישראל ובהיסטוריה כללית, מתוך תפיסה שלעם ישראל חלק חשוב בהיסטוריה העולמית ובתהליכים ההיסטוריים המובילים את האנושות. המגזין יוצא לאור מדי חודש. מהדורה מקבילה בשפה האנגלית יוצאת לאור אחת לחודשיים.

המגזין היה חלק מקבוצת "תכלת תקשורת" עד ראשית 2019, ומאז הוא עיתון עצמאי.

עלי זית וחרב

עלי זית וחרב הוא כתב עת היסטורי לחקר תולדות כוח המגן העברי בארץ ישראל בעת החדשה.

שארם א-שייח'

שארם א-שייח' (בערבית: شرم الشيخ, תעתיק מדויק: שרם אלשיח') היא עיר מצרית בדרום חצי-האי סיני, לחוף מפרץ אילת. בימי השלטון הישראלי היה במקום יישוב ישראלי בשם אופירה. שארם א-שייח' שוכנת סמוך למצרי טיראן, ולכן הייתה חלק מנושא חסימתם שהוביל לפרוץ מלחמת ששת הימים.

נשיא מצרים מחזיק ארמון בעיר, ומדי פעם הוא מארח בו מנהיגים זרים וועידות בינלאומיות (כגון הוועידה נגד הטרור ב-1996).

בעיר מתגוררים 35,000 תושבים.

שרונה (מושבה)

שָׁרוֹנָה (בגרמנית: Sarona; הגייה: זָרוֹנָה) הייתה המושבה הרביעית שהקימו הגרמנים הטמפלרים בארץ ישראל, במחצית השנייה של המאה ה-19. המושבה הוקמה ארבעה קילומטרים צפונית ליפו, ואחרוני בתיה שוכנים מאז בתל אביב-יפו בין שדרות שאול המלך מצפון, דרך בגין במזרח, רחוב הארבעה מדרום ורחוב לאונרדו דה וינצ'י ממערב. מקצתם נמצאים היום בתוך בסיס הקריה. המרחב החקלאי של שרונה השתרע לכיוון מזרח על שתי גדותיו של ואדי מוסררה, לשם חציתו בכלי אופן נעזרו בגשר שרונה על מעבר מוסררה, בצפון מזרח לפחות עד פרדס גולדברג ובמערב משני צידי רחוב אבן גבירול של ימינו ועד נחל הירקון.

בתחומה של המושבה התמקמו ברבות הימים מוסדות השלטון הבריטיים, ולאחריהם מוסדות השלטון של מדינת ישראל באזור המכונה "הקריה". מאז שוכנים בחלקה הצפוני מתקני צבא, משרדים ממשלתיים ועד 2017 שכנו שם גם אולפני רשות השידור. ובחלקה הדרומי - מדרום לרחוב קפלן התבצעו עבודות שימור כחלק מתוכנית פיתוח של האזור. הרחובות המרכזיים של המושבה הם הרחובות קפלן ודוד אלעזר של ימינו, הניצבים זה לזה ויוצרים את צורת הצלב שאפיינה את תכנון המושבות הטמפלריות.

תנועת המרי העברי

תנועת המרי העברי הייתה ארגון גג של המחתרות העבריות בארץ ישראל. התנועה פעלה מאוקטובר 1945 עד יולי 1946, ותיאמה את פעולות ההתנגדות לשלטון הבריטי.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.