נירון קיסר

נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס קֵיסָר אוֹגוּסְטוּס גֶרְמָנִיקוּסלטינית: Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus;‏ 15 בדצמבר 37 - 9 ביוני 68) היה קיסר רומאי, החמישי והאחרון מהשושלת היוליו-קלאודית. הוכתר לקיסר בשנת 54, לאחר מות דוֹדהּ של אמו, שהיה גם אביו המאמץ, הקיסר קלאודיוס. יצא לו שם כאחד הראוותניים, המטורפים והאכזריים שבשליטי רומא מאז ומעולם. נירון הודח בשנת 68, ומסופר כי התאבד. בתקופת שלטונו פרץ ביהודה המרד הגדול.

המקורות ההיסטוריים הראשוניים על תקופה זו הם במיוחד כתבי טקיטוס וסווטוניוס, החשודים בהטיה פוליטית לרעתו של נירון, ומשום כך יש להתייחס בספקנות לכמה מן הסיפורים השליליים המסופרים במקורות אלו אודותיו.

נירון קיסר
Nero Claudius Caesar Augustus Germanicus
Nero 1
פסל ראש וחזה של הקיסר נירון, מוצג כיום במוזיאונים הקפיטוליניים, רומא
לידה 15 בדצמבר 37
אנטיום , האימפריה הרומית
התאבד 9 ביוני 68 (בגיל 30)
רומא, האימפריה הרומית
שם מלא נֵירוֹן קְלאוּדִיוּס קיסר אוֹגוּסְטוּס גרְמנִיקוּס
מדינה האימפריה הרומית
בת זוג קלאודיה אוקטאביה
פופיאה סבינה
שושלת היוליו-קלאודיים
אב גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס
אם אגריפינה הצעירה
צאצאים קלאודיה אוגוסטה
קיסר האימפריה הרומית ה־5
13 באוקטובר 549 ביוני 68
(13 שנים)
קלאודיוס, אביו החורג ודודו הגדול
גלבה, מושל היספניה

מוצא משפחתי

נירון נולד באנטיום (כיום אנציו באיטליה), כלוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס, בנו היחיד של גנאיוס דומיטיוס אהנוברבוס, אציל רומי, בן למשפחה עתיקה ומיוחסת (ובין היתר צאצא למרקוס אנטוניוס), ולאגריפינה הצעירה, נינתו של הקיסר אוגוסטוס, בת למשפחת השליטים מן השושלת היוליו-קלאודית, אחותו של הקיסר קליגולה, ולדברי אחדים מן ההיסטוריונים אף המאהבת של אחיה.

חייו

ילדותו

עם לידתו של נירון התבקש קליגולה לקרוא לו בשם. כבוד זה יכול היה לסמל כי הילד עתיד להיות יורש לדודו, אך קליגולה, שהיה קפריזי כשם שהיה אכזר, הציע לקרוא לילד "קלאודיוס", על שם דודו קלאודיוס, שנחשב לשוטה החצר. אגריפינה לא הסכימה לקרוא לילד בשם זה.

היחסים בין קליגולה לאחיותיו תמיד נחשבו לקרובים במיוחד. שלוש אחיותיו של קליגולה הופיעו לצידו באירועים ממלכתיים, ואף על מטבעות הממלכה הרומית. רבים מההיסטוריונים בני התקופה, כיוסף בן מתתיהו, סווטוניוס ודיו קסיוס מדווחים כי הקיסר חי חיי זימה עם שלוש אחיותיו. נירון היה, אם כן, בנה של אישה בעלת השפעה, וידועה לשמצה. אך עד מהרה סר חינה בעיני אחיה. לאחר מות האחות הבכורה, דרוסילה, בשנת 38, מאס קליגולה אף ביתר אחיותיו, ובמשפט ציבורי שנערך לאמיליוס לפידוס, אשר היה בעלה של דרוסילה, והואשם על ידי קליגולה בספטמבר 39 בקשירת קשר לרציחתו, הרשיע אף את אחיותיו, ואגריפינה ביניהן, בהיותן שטופות זימה עם לפידוס ומרעיו, ושותפות לקשר. אגריפינה הוגלתה לאי מרוחק, ונירון, שנתייתם בשנת 40 אף מאביו שמת במחלה, התחנך בבית דודתו, וחי חיי דלות.

על אף שאמו הייתה אחותו של הקיסר המכהן קליגולה, עלייתו של נירון לקיסרות לא הייתה צפויה בילדותו - קליגולה היה קיסר צעיר שאך זה החל את תקופת מלכותו, בגיל 25. טירופו של קליגולה טרם היה לנחלת הציבור, ועל פי התקדים של קודמיו אוגוסטוס וטיבריוס (שניהם מתו בשנות השבעים לחייהם) עתיד היה למשול תקופה ארוכה, אשר במהלכה יש להניח כי יביא לעולם יורשים משלו.

בינואר 41 נרצח קליגולה בגיל 29 על ידי קושרים שקצו בטירופו ובאכזריותו. המשמר הפרטוריאני אשר היה בעל עניין להמשיך את שלטון הקיסרים, ואשר אנשיו סלדו מרעיון השבת הרפובליקה, הכתיר לקיסר את קלאודיוס, דודם של קליגולה ואגריפינה, והנצר הזמין היחיד לשושלת היוליו קלאודית. קלאודיוס אשר נחשב עד אז לשוטה החצר, בשל פגמים מלידה, היה צולע ומגמגם. אחת מהחלטותיו הראשונות של הקיסר החדש, הייתה ההחלטה על השבת אחיותיו הגולות של קליגולה ממקום גלותן.

אגריפינה נישאה במהרה לאדם עשיר בשם פסניוס. הוא מת בין שנת 44 ל-47, ואגריפינה נחשדה בהרעלתו על מנת לרשת את כספו. נירון הפך עתה מיתום אומלל, לבנה היחיד והאהוב של אישה עשירה ורבת השפעה.

אימוצו על ידי קלאודיוס הקיסר

כאשר היה נירון בן 10 שנים, הוציא הקיסר קלאודיוס להורג את אשתו, מסלינה, אשר זנתה תחתיו, ואשר קשרה קשר לרציחתו. בטרם הוצאה להורג ילדה מסלינה לקלאודיוס שני ילדים, בריטניקוס וקלאודיה אוקטאביה. כאשר ראתה אגריפינה כי משרת אשת הקיסר התפנתה, החלה בפיתויו של הקיסר המזדקן, שהיה אז בן 57 שנים. ב-1 בינואר 49 נשא הקיסר את אחייניתו אגריפינה לאשה.

בתחילת שנת 50 הוכתרה אגריפינה על ידי הסנאט כ"אוגוסטה" תואר כבוד שעד אז הוכתרה בו רק ליביה רעייתו של אוגוסטוס. ב-25 בפברואר 50 אומץ נירון באופן רשמי על ידי קלאודיוס הקיסר, ושמו שונה מ"לוקיוס דומיטיוס אהנוברבוס" ל"נירון קלאודיוס קיסר דרוסוס". נירון היה מבוגר מאחיו החורג בריטניקוס, שהיה בנו הטבעי של קלאודיוס, ועם אימוצו הפך ליורשו של קלאודיוס.

קלאודיוס חלק כבוד לבנו המאומץ בכמה דרכים. בגיל 14 הוכרז נירון לבוגר, ומונה לפרוקונסול, צורף לשורות הסנאט, ואף נאם בפניו. הופיע בציבור ביחד עם אביו המאמץ קלאודיוס, ודיוקנו עיטר את מטבעות האימפריה. בשנת 53, בגיל 16, נשא לאישה את אחותו החורגת אוקטביה, בתו של קלאודיוס.

נירון קיבל את החינוך הטוב ביותר שניתן היה להשיג אז, והפילוסוף הנודע סנקה היה למורו הפרטי. לימים יגמול נירון למורה זה, בכך שירדוף אותו עד כדי כך שהלה שם קץ לחייו במו ידיו.

הכתרתו של נירון לקיסר

NERON
מטבע של הקיסר

קלאודיוס מת ב-13 באוקטובר 54 (לטענת אחדים[1] כתוצאה מהרעלה בידי אגריפינה, על מנת שבנה, נירון, יעלה לשלטון). נירון הוכתר במקומו לקיסר. הוא היה בן 17, והאדם הצעיר ביותר שנשא עד אז במשרה זו. בתחילת שנות כהונתו מעריכים ההיסטוריונים כי נירון פעל כחותמת גומי, וכי ההחלטות הממשיות התקבלו על ידי אמו, מורו סנקה ומפקד המשמר הפרטוריאני בורוס. חמש שנותיו הראשונות של נירון היו שנים של שלטון מוצלח, ושל מינהל תקין.

ענייניה של האימפריה נוהלו היטב, והסנאט נהנה מתקופה של השפעה מחודשת בענייני המדינה. עם זאת, עד מהרה התגלה הקרע בין אגריפינה תאבת השלטון, ובין שני יועציו הגברים של נירון. נירון היה בלתי מרוצה מנישואיו, והזניח את אשתו אוקטביה. הוא החל במערכת יחסים עם שפחה לשעבר בשם קלאודיה אקטי בשנת 55. אגריפינה ניסתה להתערב לטובת אוקטביה ודרשה כי נירון יגרש מעליו את אקטי. בורוס וסנקה תמכו בנירון.

נירון ראה בעין לא יפה את התערבות אמו בענייניו, וזו החלה לחפש תחליף לבנה. בריטניקוס, בנו הטבעי של קלאודיוס, היה עתה בן 15, ומתקרב לגיל הבגרות. אם יוחלף נירון בבריטניקוס, סברה אגריפינה כי תוכל להמשיך את אחיזתה בשלטון עוד שנים אחדות. ב-12 בפברואר 55 מת בריטניקוס בפתאומיות, יום לפני הכרזתו הצפויה כבגיר. רבים (וביניהם סווטוניוס) סבורים[1] כי הנער הורעל על ידי נירון בצורה כזאת שמהל את כוס היין של בריטניקוס במים, ורעל המופק מצמח הרוש. השימוש ברעל זה נעשה כדי שלא יהיה ניתן להבחין על פי מראה שהמשקה בכוס מורעל, וגם כדי שיראה שסיבת המוות של בריטניקוס היא מקרית, ולא כתוצאה מהרעלה. כך הלך ודעך כוחה של אגריפינה, בעוד שכוחם של סנקה ובורוס הלך וגבר.

שערוריות

בעוד שיועציו מנהלים את ענייני המדינה, התמכר נירון להנאות החיים בלווית ידידים קרובים. אחד מהם היה מרקוס סלביוס אותו שיהיה לימים לקיסר לתקופה בת שבועות מספר. אותו היה לידידו האינטימי של הקיסר ההולל, והציג בפניו את פופיאה סבינה . פופיאה התגרשה מבעלה, והתחתנה עם אותו בנישואין פיקטיביים, על מנת שתוכל לבלות את זמנה עם נירון, אך אותו התאהב בפופיאה, ונמלא קינאה כה רבה בשל יחסיה עם נירון, עד שהיה צורך לסלקו, והוא מונה למושל לוסיטניה הרחוקה.

פופיאה תוארה כאישה בעלת קסם רב וחוכמה רבה, ועד מהרה תפסה את המקום הראשי בחייו של נירון, אותו המקום שתפסה פעם אמו, אגריפינה. יש הטוענים כי בעבר הייתה אמו של נירון, אגריפינה, אף המאהבת שלו, ויחסים אלו תמו כאשר פגש את פופיאה. עתה הייתה אגריפינה למכשול הן לנירון, הן לפופיאה, והן לסנקה ובורוס. בתחילה ניסה נירון להתנקש באגריפינה באמצעות רעל, באמצעות ספינה שנבנתה באופן שכשתגיע ללב ים תתפרק ותטבע, ואף ניסה למחוץ אותה למוות על ידי משקולות בזמן שהיא שכבה לנוח על הספה, אך כל הניסיונות הללו כשלו. אגריפינה ברחה מהארמון, ושלחה לנירון שליח בניסיון לפייס אותו בטענה שהיא רואה את כל הניסיונות הללו כתאונות ולא כניסיון חיסול, וכך להחזיר אליה את השליטה. מכיוון שכך הורה נירון על הוצאתה להורג בשנת 59, וכאשר באו שליחיו של נירון כדי לחסל את אגריפינה היא ביקשה מהם לדקור אותה ב"רחם שהביא לעולם את זה ששלח לחסלי". וסנקה גייס את כל כישרונותיו הריטוריים על מנת להצדיק מעשה אלימות זה בפני הסנאט בצורה כזאת שהשליח שנשלח על ידי אגריפינה אל נירון נועד כדי להתנקש בחייו, ולכן הוא היה חייב לחסלה.

בשנת 62 אירעו שינויים רבים בחייו של נירון. הראשון היה מותו של בורוס, ועליית טיגלינוס במקומו. טיגלינוס היה אדם מושחת, והשפעתו על נירון הייתה רעה, בניגוד לבורוס שהיה אדם בוגר ושקול. נתון להשפעתם של טיגלינוס ופופיאה סילק נירון מעליו אף את סנקה.

לאחר הדברים האלו התעברה פופיאה, ונירון, אשר שנות נישואיו לאוקטביה עדיין לא הביאו יורש לעולם, גירש מעליו את אוקטביה, ונשא לאישה את פופיאה. בסמוך לאחר מכן מתה אוקטביה.

עתה שילח מעליו נירון כל רסן. בהשפעת טיגלינוס ופופיאה אומצו חוקי בגידה מחמירים, והחלה שרשרת של הוצאות להורג, שנגעו אף למקורביו הקרובים ביותר, ולאלו מקרוביו שנותרו בחיים.

שלטון הטירוף

בתחילת שנת 63 ילדה פופיאה בת בשם קלאודיה אוגוסטה. נירון חגג את האירוע, אך הילדה מתה כעבור ארבעה חודשים, ונירון נותר ללא יורש.

בלילה שבין 18 ביולי ו-19 ביולי 64 פרצה ברומא השריפה הגדולה. השריפה החלה באזורים מאוכלסים בצפיפות, אשר בהם היו בתי מגורים שהתנשאו אף לגובה 3 או 4 קומות, ועשויים מעץ. לדברי היסטוריונים אחדים היה נירון בחופשה בעיר מולדתו אנציו בעת השריפה, ולא מיהר לשוב. האש בערה במשך כשבוע, והחלה השמועה כי בעת השריפה עמד נירון על אחת מגבעות רומא, צפה בשריפה בעודו מנגן בלירה ושר, אם כי ככל הנראה לא היה בסיס לשמועה זו. בתקופה מאוחרת יותר, שונה הסיפור ונאמר על נירון שניגן בכינור. על פי טקיטוס נירון כלל לא שהה ברומא בזמן שפרצה השריפה, אם כי מקורות כסווטוניוס[2] ודיו קסיוס טוענים כי נירון הוא שהצית את האש. אך הסיפור המקובל ביותר היום הוא, שלפני שנירון נהיה קיסר הוא רצה להיות אמן, ולהופיע לפני קהל כך שביום השריפה נירון בכלל הופיע בפני קהל (על אף התנגדותם של יועציו מאחר שמקצועות כמו אמנים, ושחקנים היו שווים לזנות באותה תקופה) בעודו מנגן בלירה, ושר את קינת העיר טרויה בזמן שרומא עולה בלהבות. ההמונים, אשר חיפשו אשם בשריפה, ראו בנירון את האחראי, כאשר המניע - רצונו בשטח שנשרף לבניית ארמונותיו, ולאחר מכן לקרוא לעיר רומא "נירופוליס" על שמו.

על פי טקיטוס,[3] נירון בחר להטיל את האשמה על הנוצרים הראשונים בטענה שהנוצרים מצהירים בפומבי זה זמן רב שרומא תיהרס בגלל זעם האל. הוא הורה על רדיפתם, השלכתם לאריות ולשאר חיות טרף, על צליבתם במספרים גדולים ואף על קשירתם לעמודים ושריפתם בעודם חיים.

בשנת 65 היה נירון מעורב בשערוריה נוספת, כאשר היה לקיסר הראשון שהופיע על במה כזמר ונגן. הדבר נחשב לפחיתות כבוד מהדרגה הנמוכה ביותר, על אף שנירון היה משוכנע כי הופעתו בנגינה ובמשחק היא כה משובחת עד שהחל להשתתף בתחרויות בהן הופיעו נגנים מקצועיים. בתחרויות אלו היה נעזר בקהל של חמשת אלפים מוחאי כפיים מקצועיים, שאומנו לשם כך במיוחד.

נירון פתח את ארמונותיו להמונים חסרי הבית, ואירגן להם אספקת מזון, אך בה בעת תכנן תוכניות להרחיב את ארמונותיו בבניה מונומנטלית משיש באזור שנשרף, וכך איבד את האפשרות לקבל בחזרה את שמו הטוב. פרויקט הבנייה שאותו נירון תכנן לערוך עלה לו הון והכסף שהיה לרשותו עמד להיגמר, לכן הוא מצא פתרון על ידי הקטנת כמות הכסף במטבעות מ-100% כסף טהור ל-80% כסף ו-20% נחושת, מעשה זה היה אסור ונירון ידע שאם הדבר יוודע לעם כל העם יתמרד נגדו.

עתה היה נירון מאוס על כל האזרחים. בשנה זו התגלה קשר לרציחתו, בו היה מעורב מורהו הישיש סנקה. נירון הורה לו להתאבד, ואכן סנקה התאבד בחיתוך ורידיו. מסע החיסולים נמשך, ואנשים שאך עלה כנגדם חשד, הוצאו להורג (ביניהם גם אנשי סנאט).

על פי המסורת הנוצרית[דרוש מקור], בשנה זו הורה נירון על צליבתו של פטרוס, ועריפת ראשו של פאולוס. סויטוניוס מספר ש"הוטל עונש מוות על המאמינים בכריסטוס - אלה המאמינים באמונת-הבל של כת חדשה ומושחתה".[4]

בשנת 66 מתה פופיאה בעודה הרה, ויש הטוענים כי נירון רצח אותה, ואת עוברה כאשר חש בהתקף זעם על אשתו. הוא עזב את רומא ויצא ליוון, שם התמכר לתחרויות שירה ונגינה, להוללות ולשחיתות מינית.

באותה שנה פרץ ביהודה המרד הגדול. הנציב ביהודה גסיוס פלורוס הכביד את עולו על העם, במעשי שוד ורצח. לאחר שהצבא הרומי ביהודה, עליו פיקד קסטיוס גלוס ניגף בפני המורדים, שלח נירון את אספסיאנוס לדכא את המרד.

הדחה והתאבדות

נבואות האיצטגנינים, שחזו לנירון "שתבוא השעה וכולם יעזבוהו", נראו שעומדות להתגשם. כמה מהן אף חזו לו את "השלטון על המלוכה בירושלים" אם "יורד מכסאו".[5] נירון שב לרומא לאחר "מסע הופעותיו" ביוון, וגילה כי מושל גאליה, וינדקס, מרד בו. נירון החל במסע טיהורים והוצאות להורג בין אצילי רומא, ואף הורה להרוג את ידידו ונאמנו גלבה שהיה מושל ספרד. גלבה, בלית ברירה, הודיע על נאמנותו לעם הרומי ולסנאט, ועל כי אינו מכיר עוד בשלטונו של נירון, והחל בארגון החילות הדרושים לעליה על רומא. החילות באפריקה מרדו אף הם, והפסיקו את משלוחי התבואה שבהם הייתה תלויה כלכלת רומא. הסנאט הדיח את נירון, אשר התאבד ב-9 ביוני 68, כאשר ביקש מעבדו הנאמן שישסף את צווארו, בעודו במנוסה מפני החיילים שחיפשו אותו. לנוכח מותו הקרוב, בכה וקרא: "איזה אמן יאבד בי!" (בלטינית:"!Qualis artifex pereo").[6] עם מותו באה לסיומה השושלת היוליו קלאודית.

נירון קיסר במקורות היהדות

במדרש איכה רבה א לא מוזכר בקצרה נירון קיסר כדמות ששלטה ברומי בתקופת המרד הגדול, ושמותה התרחש באמצע המרד בעת שאספסיאנוס עסק בניסיונותיו לכבוש את ירושלים, ובכך הביאה להתגשמות נבואתו של רבן יוחנן בן זכאי שהאחרון יומלך לקיסר: לבתר תלתא יומין אזל אספסיאנוס מסחי בהדא גפנא, מן דסחא ולבש חד מסן דידיה, אתת בשורה ובשרוהו מית נירון ואמליכוניה בני רומי. (תרגום: לאחר שלשה ימים הלך אספסיינוס לשחות בגופנא. אחרי ששחה ונעל את אחת מנעליו, הגיעה בשורה שבישרה לו: מת נירון והמליכוך בני רומי").

המטבע עם דמותו של נירון קיסר מוזכר פעמים מספר במשנה ובתוספתא בשם "סלע נירונית" או בקיצור "נירונית".[7]

בנוסף ישנו מאמר חז"ל בתלמוד בבלי, המתאר אדם בשם נירון קיסר כשליח הקיסר שמלך באותם ימים, ולא כקיסר עצמו. לפי אותו מאמר, שלח קיסר רומי את נירון קיסר לכבוש את ירושלים בעקבות הלשנה מאדם בשם בר קמצא לפיו אנשי יהודה בוגדים בו. כשנירון קיסר הגיע לארץ ישראל, הוא ירה חיצים לארבע רוחות השמים כדי לבדוק איזה מקום לכבוש, וכל החצים נחתו לבסוף בירושלים. נירון הסיק מכך שהוא ינצח במלחמתו נגד ירושלים. בהמשך הוא ראה ילד שעבר בקרבת מקום ושאל אותו ללימודו, והילד ציטט לו את הפסוק "ונתתי את נקמתי בֶּאֱדֹם ביד עמי ישראל" (ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ד.) ונירון ראה בכך נבואה כי אלוהים עתיד לנקום בו על כיבוש ירושלים. בעקבות כך ברח נירון, התגייר, ואחד מצאצאיו היה התנא רבי מאיר.[8]

אשתו פופיאה הוצגה במקורות כאוהדת של היהודים ובתלמוד, אף הוצגה כמטרוניתא[9]

לדעת כמה חוקרים, ישנו איזכור יהודי-נוצרי מרומז לדמותו בחיבור האפקוליפטי חזון יוחנן (13:18) המהווה אחד מספריה של הברית החדשה וכך נכתב שם: "בָּזֹאת חָכְמָה. מִי שֶׁבִּינָה לוֹ יְחַשֵּׁב מִסְפַּר הַחַיָּה כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ". לפי ההשערה, הכוונה המרומזת כאן היא לדמותו של נרון קיסר, המיוצג כאן לשם הסוואה בגימטריה בלבד: הכתיבה הארמית 'נרון קסר' = 666.

אזכורים בתרבות הפופולרית

  • הספר "קוו ואדיס" מאת הנריק סנקביץ', הנציח את תיאור הקיסר המטורף החוגג על שריפת העיר ולאחר מכן הופך את הנוצרים המעונים לשעיר לעזאזל. הסרט שנעשה על פי הספר בו משחק פיטר יוסטינוב את נירון, אחראי במידה רבה לדימויו הוויזואלי של הקיסר כיום.
  • תוכנת צריבת הדיסקים הפופולרית "Nero" נקראת על שמו של נירון קיסר. השם הוא משחק מילים: מצד אחד המשמעות המילולית שלו היא "צריבת ROM של נרו" (ROM - Read Only Memory, לקריאה בלבד), ומצד שני הוא מתייחס לקיסר הרומי נירון, אשר על פי האגדה ניגן בכינור במהלך השריפה הגדולה של רומא (Burn - בעברית "שריפה" ובמינוח מקצועי "צריבה"). ROM נשמע כמו שמה האנגלי של רומא (Rome) ועל כן פירוש אלטרנטיבי לשם יהיה "נירון שורף את רומא".
  • במשחק המחשב Civilization, נירון הוא התואר הניתן לשחקן עם הניקוד הכי נמוך.
  • נירון הוצג בתור דמות הנבל בפרק "הרומאים" (The Romans) בסדרת המדע הבדיוני דוקטור הו, משנת 1964.
  • בספר "גורלו של אפולו-האורקל הנסתר" מאת ריק ריירדן נירון מוצג כנבל שברח מזרועות המוות וצבר את כוחו במשך מאות שנים וכעת מתכנן לכבוש את אמריקה על מנת למנות את עצמו מחדש לקיסר ולבנות מחדש את ארמונו.

אילן יוחסין

גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס
 
אמיליה לפידה
 
מרקוס אנטוניוס
 
אוקטביה
 
נירון קלאודיוס דרוסוס
 
אנטוניה הצעירה
 
יוליה אוגוסטי פיליאה
 
מרקוס ויפסניוס אגריפה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס
 
 
 
 
 
אנטוניה הזקנה
 
 
 
 
 
גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר
 
 
 
 
 
אגריפינה הזקנה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אגריפינה הצעירה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
נירון

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 למשל: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ח, פסקאות א-ב, סעיפים 153-148.
  2. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, נירון, 38.
  3. ^ Nero Persecutes The Christians, 64 A.D.
  4. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, נירון, 16.
  5. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, נירון, 40.
  6. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, נירון, 49.
  7. ^ לדוגמה, משנה, מסכת כלים, פרק י"ז, משנה י"ב.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'.
  9. ^ ראו גם בצלאל רות, עמוד 26
12 בפברואר

12 בפברואר הוא היום ה-43 בשנה, בשבוע ה-6 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 322 ימים (323 בשנה מעוברת).

13 באוקטובר

13 באוקטובר הוא היום ה-286 בשנה (287 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 79 ימים.

15 בדצמבר

15 בדצמבר הוא היום ה־349 בשנה (350 בשנה מעוברת), בשבוע ה־49 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 16 ימים.

22 בספטמבר

22 בספטמבר הוא היום ה-265 בשנה (266 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 100 ימים.

68

שנת 68 היא השנה ה-68 במאה ה-1. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 68 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

9 ביוני

9 ביוני הוא היום ה-160 בשנה (161 בשנה מעוברת), בשבוע ה-23 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 205 ימים.

אנטוניה הזקנה

אנטוניה הזקנה (לטינית: Antonia Maior; נולדה במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס) הייתה אצילה רומאית, בתם של מרקוס אנטוניוס ואוקטביה (אחותו של אוקטביאנוס), וסבתו של נירון קיסר.

גלבה

סֶרְוִויוּס סוּלְפִּיקִיוּס גַלְבָּה (בלטינית: Servius Sulpicius Galba‏; 24 בדצמבר 3 לפנה"ס - 15 בינואר 69) הוא מקיסרי רומי בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים. נולד בטראצ'ינה (Terracina, כ-56 קילומטרים דרומית מזרחית לרומא).

גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס (קונסול 32)

גנאיוס דומיטיוס אהנובארבוס (בלטינית: Gnaeus Domitius Ahenobarbus;‏ 2 לפנה"ס - 40 לספירה) היה מגיסטראט רומאי אשר שימש כקונסול בשנת 32 לספירה, התפרסם כאביו הביולוגי של נירון קיסר.

דומיטיה הזקנה

דומיטיה הזקנה (בלטינית: Domitia ידוע לעיתים גם בשם דומיטיה לפידה;‏ המאה ה-1 לספירה) הייתה אצילה רומאית, דודתו של נירון קיסר שנרצחה על ידו.

המאה ה-1

המאה ה-1 היא התקופה שהחלה בשנת 1 לספירה, והסתיימה בשנת 100.

טיבריוס

טִיבֶּרְיוּס קְלַאוּדִיוּס נֵירוֹן קֵיסָר (16 בנובמבר 42 לפנה"ס - 16 במרץ 37 לספירה) היה קיסר רומא בשנים 14–37 לספירה. טיבריוס היה הקיסר השני מן השושלת היוליו-קלאודית.

לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס (קונסול 16 לפנה"ס)

לוקיוס דומיטיוס אהנובארבוס (בלטינית: Lucius Domitius Ahenobarbus;‏ ? - מת בשנת 25 לספירה) היה מגיסטראט רומאי שפעל בתחילת תקופת הקיסרות, וסבו של נירון קיסר.

נרו

האם התכוונתם ל...

סורבה

סורבה (בצרפתית: Sorbet) הוא מאכל קפוא שנעשה מרסק פירות וחומרי גלם נוספים. הסורבה הוא סוג של ג'לאטו שאינו מכיל חלב ובניגוד לשרבט, גלידה דלת קלוריות, יכול להכיל אלכוהול.

הכנת הסורבה נעשית במכונה המערבלת את החומרים כך שלא יכנס לתערובת אוויר, זאת כדי לייצר את הסורבה דחוס ועשיר בטעם.

מקור הסורבה איננו ודאי, אך ידוע כי הסינים הכינו מנה שנעשתה משלג, מיץ ורסק פירות כבר לפני אלפי שנים. ישנה אגדה כי הסורבה הומצא ברומא, כאשר, לפי דרישתו של נירון קיסר, העבירו שליחים דליים מלאים בשלג אל אולם האירועים, שם עורבב השלג עם דבש ויין.

עם זאת, הסורבה כפי שהוא מוכר כיום הופיע בצרפת ב-1533 לאחר שיובא מאיטליה, כנראה על ידי קטרינה דה מדיצ'י שהגרה לצרפת על מנת להתחתן עם אנרי השני. בסוף המאה ה-17 הסורבה הוגש כבר ברחובות פריס ומשם הגיע לאנגליה ולאחר מכן לכל אירופה.

סורבה יכול להפוך לשרבט (מאכל אמריקאי) כשמוסיפים לו ביצים וחלב לפני שהוא קופא.

סורבה משמש גם כגלידה דיאטטית (מכיל כ-3% שומן) וגם כגלידה טבעונית.

פדניוס דיוסקורידס

פדניוס דיוסקורידס (Pedanius Dioscorides; ביוונית: Πεδάνιος Διοσκορίδης; ‏ 40 – 90 לספירה לערך) היה רופא, פרמקולוג ובוטניקאי יווני מאנאזרבוס שבקיליקיה. דיוסקורידס עסק ברפואה ברומא בתקופת נירון קיסר, והכיר רפואות מכל רחבי העולם היווני-רומי.

קוו ואדיס (רומן)

"קוו ואדיס" (Quo Vadis), או בשמו המלא "קוו ואדיס: סיפור מימי נירון-קיסר" הוא רומן היסטורי פרי עטו של הנריק סנקביץ'. קוו ואדיס משמעו בלטינית: "לאן מועדות פניך?" זהו ביטוי מפורסם הלקוח מהברית החדשה (הבשורה על פי יוחנן פרק יג פסוק 36). הפסוק, בתרגום לעברית נקרא כלהלן: "שאל אותו שמעון כיפא: 'אדוני, לאן מועדות פניך?' השיב ישוע: 'אל אשר אני הולך אינך יכול ללכת אחרי עכשו, אבל אחרי כן תלך.'"

קוו ואדיס מספר על אהבה בין אישה נוצרייה צעירה, ליג'יה, ומרקוס ויניקיוס, רומאי פטריקי. העלילה מתרחשת בעיר רומא תחת שלטונו של נירון קיסר בסביבות שנת 64 לאחר הספירה.

קמצא ובר קמצא

קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מאגדות החורבן, המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים החוגגת לפני חורבנה בידי נירון קיסר רומא. ימים אלה, שנות ה-60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בלתי מוסברת בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההידרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי. הסיפור הוא של עלבון ונקמה, של גאווה ושנאה, של חורבן והרס עצמי, והרבה דמויות שליליות ומידות מושחתות מרכיבות אותו.

ישנם חוקרים רבים אשר מזהים בר קמצא עם עשיר טברייני קומפסוס בן קומפסוס המוזכר באוטוביוגרפיה של יוספוס פלאביוס כאחד מראשי סיעת המתונים שהתנגדו למרד.

רבי מאיר

רבי מאיר היה מגדולי התנאים בדור הרביעי, ממנהיגי התקופה שאחרי מרד בר כוכבא. על פי התלמוד היה צאצא של נירון קיסר שהתגייר. בהתאם לכך, מקור אחר טוען כי שמו המקורי היה נהוראי (או מישא - לגרסה אחרת), תרגום ארמי ל'מאיר', ונקרא מאיר היות ש'האיר עיני חכמים בהלכה'. אשתו ברוריה, בתו של רבי חנינא בן תרדיון, נחשבת לאישה חכמה ובקיאה בתורה.

חריפותו של רבי מאיר הייתה ידועה במיוחד, עד שאמרו עליו: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמוהו? שלא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ומראה לו פנים". כמו כן אמרו עליו: "כל הרואה ר"מ בבית המדרש כאילו עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.