ניקולאי גוגול

ניקולאי וסילייביץ' גוגולרוסית: Никола́й Васи́льевич Го́голь;‏ 1 באפריל[1] 18094 במרץ[2]1852) היה סופר ומחזאי רוסי, יליד אוקראינה. מן המשפיעים והבולטים שבאמני הסיפורת של המאה ה-19. מוכר כיום כאחד מגדולי יוצרי ואמני הפרוזה בתולדותיה של הספרות הרוסית, וכן בזו של הספרות העולמית כולה. כן נודעו לתהילה סיפוריו הקצרים, ובמיוחד 'האדרת' ו-'האף'. ולצידם, רומן המופת 'נפשות מתות'.

ניקולאי גוגול
Николай Васильевич Гоголь-Яновский
Nikolai Gogol
חתימה
חתימה
N.Gogol by A.Ivanov (1841, Russian museum)
ניקולאי גוגול

תולדות חייו ויצירתו

Dead Souls (novel) Nikolai Gogol 1842 title page
עטיפת הספר "נפשות מתות", הוצאה ראשונה, 1842
Nikolai Gogol LOC original
איור של ניקולאי גוגול

ניקולאי ואסילייביץ גוגול נולד בכפר סורוצ'ינצי (Сорочинцы) שבסביבת העיר מירגורוד (Миргород), בדרום מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז פולטבה שבאוקראינה). אביו, אציל רוסי בעל אחוזה קטנה, בילה את מרבית חייו בכפר. ביתו היה בית פאטריארכלי, ובהשפעתו נתקנן בגוגול מילדותו רגש דתי עמוק. כנער היה גוגול ילד חולני ושונה מחבריו, וכל בני משפחתו חרדו לשלומו ונהגו לפנקו לעיתים תכופות מתוך חשש תמידי לחייו, ולבסוף נטעו בו את אותה הפקפקנות שגרמה לו לאחר זמן מה לייסורים רבים. בהיותו שרוי לבדו בגן ביתו היה שומע קולות, ושעות של אימה וביעותים היו באות עליו. יחד עם זאת היה קולט בקרבו את רשמי הטבע של אוקראינה, את תכונות עמו וסביבתו, ורשומים אלו הטביעו חותמם על כל יצירתו.

משפחתו של גוגול התגוררה בפינה נידחת, הרחק ממרכזי התרבות הרוסית של הימים ההם, והאנשים הקרובים לגוגול לא היו נאורים, המתעניינים בהשכלה ובמדע. אביו היה אדם מוכשר, אשר כתב בנקל חרוזי שירה, צייר והשתתף בהצגות שנערכו בחוג המשפחה, והוריש אחריו כמה וכמה קומדיות אוקראיניות. נוסף על ההשפעה שהשפיע עליו אביו מצא לו גוגול הנער מקור יניקה גם בביתו של אחד השועים בדימוס, שגר בקרבת מקום, ולו בית ספרים גדול ותיאטרון פרטי נאה.

בשנת 1821 נשלח גוגול הצעיר ללמוד בגימנסיה בעיר ניז'ין, שבה בילה שבע שנים תמימות כשהוא חוזר לבית הוריו רק בימות הפגרה. שיטת ההוראה בגימנסיה הייתה לקויה ביותר, והלימודים לא משכו את לבו. גוגול לא מצא עניין אלא בספרות ובציור. כמה מן התלמידים ייסדו מעין חוג להשתלמות. הם הוציאו לאור כתב עת והעלו מחזות על הבימה, ובשני הדברים גם יחד נהג גוגול להשתתף בהצלחה רבה. גוגול פרסם כמה וכמה מאמרים בכתב העת, ביים כמה מחזות, אף שיחק בהם בעצמו וצייר את התפאורות.

בשנת 1825, בהיות גוגול בן 16, מת אביו, ובבת אחת הוטל הנער לתחום הבגרות; גוגול ראה את עצמו ראש למשפחה, שיתף את עצמו בדאגותיה של אמו ונהג להרהר על העתיד הצפוי לו. מובטח היה לו בתוך-תוכו כי נועד למעשה רב שאין לעשותו אלא בבירתה הגדולה של רוסיה, ובשנת 1828 נשא רגליו לסנקט פטרבורג. הבירה קיבלה את פניו בחומרה רבה: יוקר החיים, חוסר העבודה, ומצוקה שלא הורגל בה קיבלו את פניו; אך בעקשנות רבה, זו שהצטיין בה כל ימיו, ביקש לפתור את בעיותיו. הוא השקיף על סביבותיו וראה כי החברה שבסנקט פטרבורג מוצאת עניין בכל הנוגע לאוקראינה, ולפיכך גמר אומר להשתמש באמצעי זה על מנת להתקדם ולהתפתח.

בראשית שנת 1829 פרסם גוגול תחת שם בדוי את הפואמה "האנס קיכלגארטן". הפואמה התקבלה בפנים זעומות, והמחבר מיהר לעבור בחנויות, קנה את כל טופסי הפואמה ושרף אותם. מרוב עוגמת נפש נטל את כספו המועט ששלחה לו אימו ונמלט לגרמניה, אך חזר כעבור שבועות מספר. רק בסוף החורף זכה למשרה קטנה במשרד הפנים הרוסי. בו בזמן קשר קשרים ראשונים עם החוג הספרותי שבסנקט פטרבורג, תרגם מאמרים בשביל כתבי עת (בהם, בפרט, "ליטרטורניה גזטה") וכתב סיפורים בודדים. בשנת 1831 התחיל המזל להאיר לו פנים; הוא עזב את משרתו, שנמאסה עליו, והחל עוסק בהוראה. הוא התוודע אל וסילי ז'וקובסקי ואל פושקין, ובתקופה ההיא אף מסר לדפוס את ספר הביכורים הראשון "ערבים בחווה ליד דיקאנקה", אף הוא תחת שם בדוי. הספר זכה להצלחה עצומה והוציא למחברו מוניטין, ופושקין – גדול הספרות הרוסית – נתן דעתו על הסופר הצעיר להדריכו ולסייע את ידו.

באביב שנת 1832 עזב את סנקט פטרבורג ושב למקום הולדתו, ובסתיו שב לסנקט פטרבורג ובידו כתב העת של חלק ב' של "הערבים בחווה ליד דיקאנקה". ועדיין דימה גוגול בלבו כי תעודת חייו אינה צפונה בספרות; מתוך שעסק בהתלהבות בפולקלור של אוקראינה עשה מאמצים לקבל קתדרה באוניברסיטת קייב, כדי לעסוק שם בדברי ימיה של מאלורוסיה. את הקתדרה בקייב לא קיבל; תחת זה הוזמן בשנת 1834 לשמש פרופסור שלא מן המניין להיסטוריה של ימי הביניים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, ופתח בהתלהבות בעבודתו. הרצאותיו הראשונות היו מזהירות והילכו קסם על שומעיו, אך חוסר השכלה שיטתית נתן בו אותותיו, ולאחר שנה וחצי עזב את עבודתו באוניברסיטה ואת מלאכת ההוראה בכלל. מכאן ואילך שיקע עצמו בספרות בלבד. בימים ההם סיים את הקומדיה "רביזור", והחל רוקם את פאר יצירתו: "נפשות מתות". בראשית שנת 1836 הועלה "רביזור" על הבימה, לאחר תקלות מרובות מצד הצנזורה, אשר הביאו לכישלונה החרוץ של הקומדיה. מחמת אכזבות מרות כאלו שהיו מנת חלקו במשך השנים לא עצר גוגול כוח ונמלט שנית לחוץ לארץ. הוא בילה שלוש שנים בפריז, בשווייץ, ולבסוף נשתקע ברומא. בה המשיך ושקד על "נפשות מתות", למד איטלקית, ארכאולוגיה וספרות תאולוגית, ושם הגיעה אליו השמועה על מות ידידו ומדריכו, פושקין.

לטענתו של סיימון קרלינסקי, פרופסור לספרות באוניברסיטת קליפורניה בברקלי אשר כתב ספר על חיי המין של גוגול, ברומא התאהב גוגול באציל ג'וזף וילהורסקי (Iosif Vielhorsky), והשניים החלו במערכת יחסים רומנטית.[3] לטענתו של אותו חוקר, רומן זה הוא מערכת היחסים המתועדת היחידה בחייו של גוגול.[4]חוקרים אחרים מתנגדים לתאוריה זו בטענה כי גוגול היה א-מיני מובהק. או בלשונה של נילי מירסקי, המתרגמת הנודעת של גוגול לעברית, "על חיי האהבה שלו לא ידוע אלא שלא היו לו חיי אהבה. גוגול היה יצור א-מיני לחלוטין."[5]

עם מותו של פושקין נתגברה בגוגול ההרגשה שקיננה בו מנעוריו, כי תעודה גדולה נכונה לו בחיים, ומכיוון שנפטר המשורר הגדול, שומה עליו, על תלמידו, להמשיך על פעלו בבחינת אמן-נביא. בקיץ 1839 חזר גוגול לרוסיה, מלא כולו לכאורה חיים ורעננות. בסנקט פטרבורג ובמוסקבה קרא בחוג ידידים פרקים מתוך החלק הראשון של "נפשות מתות" שעוררו התלהבות רבה. אף על פי כן היסס למסור את הספר לדפוס. באביב 1840 יצא שוב בדרכו לאיטליה האהובה עליו, אך בדרך תקפה אותו מחלה קשה וממארת. מחלה זו, ככל חוליו האחרים, הגבירה בו את ההרגשה כי אל לו למות בטרם ישלים את "פועלו" הגדול. ברומא המשיך ב"נפשות המתות", ובתוכו הסיפור "טאראס בולבה", וסיים את סיפור "האדרת". בסתיו השלים את החלק הראשון של "נפשות מתות" ונסע לרוסיה כדי לפרסמו בדפוס אך שוב נתקל בקשיים רבים מצד הצנזורה, שפסלה פרקים שלמים, ובעיקר את ה"מעשה בקפיטן קופייקין", ואף התנגדה לעצם השם "נפשות מתות", שהרי הנפש אינה בת תמותה, כידוע, ופה נמצא כי המחבר מטיף לכפירה בהישארות הנפש. מרוב ייסורים שב גוגול ונמלט מארצו למשך שש שנים תמימות. בתקופה זו הוא עבד לאטו, וטרח על הכרך השני של "נפשות מתות", אלא שבתוך כך נקלע לתככים קטנים כאשר ידידיו שבמוסקבה ובסנקט פטרבורג משכו אותו איש איש לעברוֹ. רבים גינו אותו על שום חיבתו לאיטליה. נוסף על כך התקבלו ידיעות על המצוקה ששרויה בה משפחתו ועל כי אין בידו לעזור להם. מנסיבות אלו נתגבש בנפשו אותו תהליך שנרקם בו לאמתו של דבר במשך כל חייו. ידידיו התחילו חשים בו נטייה מוגברת למיסטיציזם מעורפל. לפי התוכניות שתיכנן לעצמו התעתד גוגול לכתוב את הפואמה שלו "נפשות מתות" בצורת "הקומדיה האלוהית" של דנטה, היינו, בשלושה חלקים: "תופת", "פורגאטוריון" (כור המצרף) ו"גן העדן". הוא הכין עצמו ליעוד חייו הגדול בתענית ובתפילה, ואף נהג להרהר הרהורי נזירות. הלך רוח זה שיתק בו מעט מעט את כוחו האמנותי הרענן, ובשנת 1846 פרסם במפתיע ספר בשם "מבחר אגרות לידידים", החדור כולו ביעותי מסתורין ואמונה נלהבת בייעודו הנבואי בקרב עמו. הספר הדהים את ידידיו, ואילו גוגול תלה את כישלון הספר בחטאיו שלו ובטומאת נפשו. גוגול עמד וגזר על עצמו אורח חיים סגפני ביותר שמוטט את גופו החלוש בלאו הכי, ובראשית שנת 1848 עלה לרגל לארץ ישראל להשתחוות במקומות הקדושים, וחזר למולדתו מעורער כליל. מכאן ואילך הייתה נטושה בקרבו ללא הפוגה מלחמה עזה בין יצר האמנות לבין המסתורין הדתי. באחת משעות החשכוּת של נפשו קם, בחצות לילה (אור ל-11 בפברואר 1852), העיר את נערו וציווה עליו לצרור את כתבי היד של החלק השני של "נפשות מתות" ולהטילם לאש. הנער כרע ברך לפניו והתחנן בדמעות שליש לבל יעשה מעשה שאין להשיבו. אך גוגול המעונה, הנתון כולו לייסורי נפש ורוח, לא שמע בקולו. הוא שרף את כתב היד וחזר ושכב על מיטתו שממנה לא קם עוד (מן החלק השני נותרו טיוטות של חמישה פרקים). הוא שקע באותה רוח רעה שבעתה אותו כל שנותיו האחרונות, וב-21 בפברואר, 10 ימים לאחר שהעלה באש את יצירתו הגדולה, נפטר מן העולם.

כתיבתו של גוגול כוללת דמויות המביעות הערות אנטישמיות. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפתיחת הסיפור המפורסם "רשימותיו של מטורף": "מי יודע, אולי אצליח להוציא מידי יהודון זה ולו כמה פרוטות של מיקדמה על חשבון המשכורת. גם זה יצור! שיתן לך פעם חודש מראש - ריבונו של עולם, הרי קודם לזה יבוא יום הדין. תתחנן, אפילו תתפקע, אפילו תתענה במצוקתך עד מוות - הוא לא יתן כלום, השד הארור."

מספריו בעברית

גוגול בירושלים
גרפיטי של דיוקנו של גוגול, בירושלים

מחזות

סיפורים

כולל החלק השני (מרוסית: רנה ליטוין), הספריה החדשה, 2013.
  • סיפורים אוקראיניים (תרגמה מרוסית והוסיפה אחרית דבר: נילי מירסקי), עם עובד, 1980.
    • "מעשה במריבה שרב איואן איואנוביץ' עם איואן ניקיפורוביץ'"
    • "בעלי אחוזה מן הדור הישן"
    • "וויי"
    • "איואן פיודורוביץ' שפונקה ודודתו"
    • "ערבו של יום איואן קופאלו"
  • סיפורים פטרבורגיים (מרוסית: נילי מירסקי), תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1992.
    • "האף"
    • "האדרת"
    • "רשימותיו של מטורף"
    • "שדירת נייבסקי"
    • "הדיוקן"

ספר לכבודו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כך על פי הלוח הגרגוריאני; על פי הלוח היוליאני: 20 במרץ
  2. ^ על פי הלוח היוליאני:21 בפברואר
  3. ^ "Gogol, Nikolai (1809-1852)", glbtq.com
  4. ^ Karlinsky, S. (1992). The Sexual Labyrinth of Nikolai Gogol. Chicago: University of Chicago Press.
  5. ^ מתוך "סיפורים פטרבורגיים", "הערה ביוגרפית", עמ' 151
  6. ^ הספר : "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ עם איוואן ניקיפורביץ
1852

שנת 1852 היא השנה ה-52 במאה ה-19. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1852 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

20 במרץ

20 במרץ הוא היום ה-79 בשנה (80 בשנה מעוברת), בשבוע ה-12 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 286 ימים.

נקודת השוויון (שאורך היום והלילה הוא בדיוק 12 שעות) מתרחשת בחודש מרץ בדרך כלל בין היום ה-20 ליום ה-21 בחודש.

20 במרץ מצוין כ"יום הפרנקופוני הבינלאומי" וגם מצוין גם "יום השימחה הבנילאומי".

21 בפברואר

21 בפברואר הוא היום ה-52 בשנה, בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 313 ימים (314 בשנה מעוברת).

אלכסנדר אנדרייביץ' פטרוב

אלכסנדר אנדרייביץ' פטרוב (ברוסית: Алекса́ндр Андре́евич Петро́в;נולד ב-25 בינואר 1989 בפרסלאבל-זאלסקי) הוא שחקן טלוויזיה, תיאטרון וקולנוע רוסי.

בית העלמין נובודוויצ'יה

בית העלמין נובודֶוִויצְ'יֶה (רוסית: Новоде́вичье кла́дбище) הוא בית קברות יוקרתי במוסקבה, השוכן במתחם מנזר נובודוויצ'י, בדרום-מזרח העיר.

גוגול (טרילוגיית סרטים)

גוגול הוא שמה של סדרת סרטי פנטזיה ואימה בבימויו של יגור בראנוב, בהפקת חברת ההפקות Sreda. סדרת הסרטים מבוססת באופן רופף על יצירות מאת ניקולאי גוגול מתוך האוסף ערבים בחווה ליד דיקאנקה. את התפקיד הראשי גילם אלכסנדר פטרוב.

גוגול: ההתחלה הוא הראשון מתוך שלושת סרטי הפרויקט גוגול שהוא סדרת הטלוויזיה הראשונה ברוסיה שהוקרנה קודם בבתי הקולנוע. הקרנת הבכורה של הסרט הראשון הייתה ב-31 באוגוסט 2017 והרוויח $7,757,988 בקופות. הסרט השני גוגול: ויי יצא ב-5 באפריל 2018, בקופות, הוא הרוויח $8,011,641. הסרט השלישי, גוגול: נקמה נוראית, מתוכנן לצאת לאקרנים ב-30 באוגוסט 2018.

שלושת הסרטים פוצלו לשישה פרקים, ששודרו בערוץ הטלוויזיה TV-3 בשנת 2019.‏

האדרת

האדרת (ברוסית: Шинель) הוא סיפור קצר פרי עטו של הסופר הרוסי יליד אוקראינה ניקולאי גוגול, שראה אור בשנת 1842. לסיפור ולמחברו הייתה השפעה רבה על הספרות הרוסית, כפי שניתן להביא מהאימרה הידועה שנוטים לייחסה לפיודור דוסטויבסקי:

הסיפור עובד פעמים רבות לבמה ולקולנוע.

הספריה החדשה

הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, היא סדרה לסיפורת, מקורית ומתורגמת, פרי שיתוף-פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד לספרי סימן קריאה. הסדרה נוסדה בשנת 1990 כסדרה למנויים, בהמשך לסדרת "הספריה", שהוקמה ארבע שנים קודם לכן. בסדרה רואים אור מדי שנה כ-15 ספרים חדשים. "הספריה החדשה" יצרה מוּדעוּת למעמדו של העורך, למעורבותו בעריכת הטקסט ולנחיצותם של יחסי ציבור לספרים. מתוך מתרגמי-הבית ועורכי-המשנה שלה צמחו עורכים מרכזיים של סדרות פרוזה אחרות, כדוגמת נילי מירסקי, משה רון, אילנה המרמן, דנה אולמרט ועוד.

עם סופרי המקור המרכזיים של הספריה החדשה נמנים דויד גרוסמן, אברהם ב. יהושע, יהודית קציר, יוסל בירשטיין, חנוך לוין, אורלי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, סמי ברדוגו, חגי ליניק, וכן דוד פוגל ולאה גולדברג, ש"הספריה החדשה" הוציאה לאור מכתביהם לאחר פטירתם. בתרגום יוצאים בספריה החדשה ספריהם של אלזה מורנטה, ז'וזה סאראמאגו, נטליה גינצבורג, פרימו לוי, ארי דה לוקה, טוני מוריסון, קלאריס ליספקטור, אנה אנקוויסט, לידיה ז'ורז', אלנה פרנטה, וקלאסיקנים כדוגמת ולדימיר נבוקוב, מרסל פרוסט, תומאס מאן, לב טולסטוי, סמואל בקט, ניקולאי גוגול, מיגל דה סרוואנטס ולואיס קרול. הצלחת תרגומי הסדרה השפיעה על הקאנון הספרותי בארץ, שלפני כן היו בו בעיקר סופרים אנגלו-אמריקנים וצרפתים, והביאה אליו את הספרות האיטלקית והפורטוגזית.

ב-2005 נוסדה "הספריה הקטנה" – סדרת-בת של "הספריה החדשה" המתמקדת בטקסטים קצרים יחסית, מרביתם כאלה שראו אור בעבר, בעיקר נובלות וסיפורים. בין היתר חודשו במסגרת זו "מן המֵצר" של יוסף חיים ברנר, "מומיק" של גרוסמן, "רוץ, חייל טורקי" של נסים אלוני, הנובלה "סונאטת קרויצר" של טולסטוי ו"מוות בוונציה" של תומאס מאן. יצירה שיצאה לאור לראשונה בסדרה זו היא "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין.

בנוסף לשיווק ספריה באמצעות חנויות הספרים, הקימה הספריה החדשה את "מועדון הספריה החדשה", מועדון מקוון המציע לחבריו את ספרי הסדרה במכירה ישירה.

בינואר 2009 זכתה הספריה החדשה בפרס מטעם משרד התרבות האיטלקי על תרומה ייחודית לקידום הספרות האיטלקית בתרגום.

ב-2015 בחר עיתון "הארץ" שלושה ספרים מן הספריה, ברשימת עשר הקלאסיקות הספרותיות העבריות של כל הזמנים.

ויי (סרט, 2014)

וויי (ברוסית: Вий; שווק במדינות המערב תחת השם "האימפריה האסורה", The Forbidden Empire) הוא שמו של סרט קולנוע מסוגת הפנטזיה, קופרודוקציה רוסית-אוקראינית משנת 2014.

הקרטוגרף הבריטי ג'ונתן גרין יוצא למסע אל מזרח אירופה ומגיע אל ערבות טרנסילבניה, שם הוא לומד על אגדות העם המקומיות ומתוודע לקיומן של מפלצות אימתניות. דמות הגיבור הראשי, ג'ונתן גרין, מבוססת על דמות הקרטוגרף והמהנדס הצרפתי גיום לבאסר דה בופלאן שחי בשנים 1595–1685, שכתב את הספרים "תיאור אוקראינה" ו"מטרנסילבניה למוסקבה".

זהו הסרט האחרון בהשתתפותו של שחקן התיאטרון הרוסי ואלרי זולוטוחין והפך לסרט שובר קופות לאחר שהכניס מעל מיליארד רובלים ברוסיה והיה לאחד הסרטים הרווחים בתולדות הקולנוע הרוסי.

ויי (פירושונים)

האם התכוונתם ל...

טאראס בולבה (סרט, 1962)

טאראס בולבה (באנגלית: Taras Bulba) הוא סרט קולנוע אמריקאי משנת 1962 המבוסס על חלק של רומן בשם זה מאת ניקולאי גוגול.

גוגול כתב את הרומן לראשונה ב-1835. הוא מתבסס על עובדות היסטוריות של המלחמות בין העות'מאנים, הקוזאקים והפולנים בסוף המאה ה-16. הדמויות בספר הן ספרותיות, פרי דמיונו של גוגול. המהדורה הראשונה הייתה פרו אוקראינית ובלחץ השלטונות הרוסים הוא פרסם גרסה שנייה ב-1841 עם מוטיבים רוסים לאומיים.

הפולנים בזו לקוזקים וראו בהם עם נחות שיודע רק ללחום. השנאה ביניהם הייתה גם דתית, הפולנים היו קתולים והקוזאקים היו אורתודוקסים. הקוזאקים ראו ביהודים משתפי פעולה עם הפולנים וערכו פוגרומים נוראים בהם. גוגול האנטישמי לא חסך תיאורים של הרג יהודים והטבעתם בנהר. בסרט לא מוזכרים היהודים כלל, כן לא מוזכר מותו של טאראס בולבה בקרב.

ב-1924 הופק סרט אילם גרמני "טאראס בולבה" וב-2009 הופק על ידי ערוץ רוסיה-1 הסרט "טאראס בולבה".

המלחין האוקראיני מיקולה ליסנקו חיבר אופרה בשם "טאראס בולבה" ב-1924 והמלחין הצ'כי לאוש יאנאצ'ק חיבר רפסודיה "טאראס בולבה".

הסרט צולם בארגנטינה בסיוע צבא ארגנטינה ויש בו סצנות מרהיבות של קרבות עם מאות פרשים לוחמים. הפולנים מתוארים כמתורבתים בעוד שהקוזאקים חוגגים במסיבות הפרועות שלהם. טוני קרטיס המגלם את בנו של טאראס בולבה היה בן 37 בעת צילום הסרט וצעיר רק ב-5 שנים מאביו אותו גילם יול ברינר. הוא מתאהב בנערה פולנית אותה שיחקה השחקנית האוסטרית קריסטין קאופמן שהייתה צעירה ממנו ב-20 שנה. במשך ההסרטה הם התאהבו, נישאו והולידו שתי בנות.

המלחין פרנץ וקסמן היה מועמד לפרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב על הלחנת הפסקול המקורי של הסרט.

מתחילים סיפור

מתחילים סיפור הוא ספר מסות מאת הסופר עמוס עוז, בנושאי כתיבה ספרותית. בספר זה עוז בוחן את פתיחותיהן של יצירות מאת סופרים שונים.

בספר נכללים ניתוחים לפתיחות עשרה סיפורים מאת: תיאודור פונטאנה, ש"י עגנון, ניקולאי גוגול, קפקא, צ'כוב, ס. יזהר, אלזה מורנטה, גבריאל גארסיה מארקס, ריימונד קארבר, ויעקב שבתאי; ועוד שתי שתי מסות קצרות. לטענת עוז, כפי שהוא מציג זאת בהקדמת הספר, פתיחת הסיפור היא מעין "חוזה" שנחתם כביכול בין המספר ובין הקורא.

ניקולאי ארדמן

ניקולאי רוברטרוביץ' ארדמן (ברוסית: Никола́й Ро́бертович Э́рдман; ‏16 בנובמבר 1900 – 10 באוגוסט 1970) היה מחזאי ותסריטאי סובייטי, שזכור בעיקר בשל עבודתו עם וסבולוד מיירהולד בשנות ה-20 של המאה ה-20. מחזותיו, במיוחד "המתאבד" (1928), יצרו חיבור בהיסטוריה הספרותית הרוסית בין הדרמה הסאטירית של ניקולאי גוגול ותיאטרון האבסורד שצמח בתום מלחמת העולם השנייה.

רביזור

רביזור (ברוסית: Ревизор; שמשמעו: מבקר), הוא מחזה סאטירי פרי עטו של המחזאי הרוסי יליד אוקראינה ניקולאי גוגול.

המחזה פורסם במקור ב-1836 ובמהדורה מתוקנת ב-1842. הוא מבוסס על אנקדוטה שכנראה סיפר פושקין לגוגול,

הצגת הבכורה של "רביזור" התקיימה ב-1 במאי 1836 והסתיימה בכישלון חרוץ. מייד לאחר מכן עבר גוגול להתגורר מחוץ לרוסיה. ב-12 השנים הבאות הוא נדד ברחבי אירופה, כשמקום מושבו העיקרי היה רומא. ברבות הימים הפך המחזה לאחד המועלים ביותר במחזאות העולמית.

המחזה הוא קומדיה של טעויות, סאטירה על חמדנות וטיפשות אנושית ועל השחיתות השלטונית שפשטה באימפריה רוסית.

לדברי היסטוריון הספרות הרוסית דימיטרי פטרוביץ' סביאטופולק-מירסקי, המחזה

הסצינות דמויות החלום של המחזה, המשקפות לעיתים זו את זו, סובבות לעיתים בורטיגו אינסופי של הונאה עצמית סביב הדמות העיקרית, חליסטקוב, שמייצג חוסר אחריות, קלות דעת והיעדר שיקול דעת. "הוא מגלם עשיה חסרת משמעות, על בסיס שאפתנות שמקורה ברגשי נחיתות." (מירסקי)

פרסומו של המחזה חולל זעם רב מצד העיתונות ה ריאקציונרית. נדרשה התערבותו האישית של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה כדי להציג את המחזה, בו שיחק מיכאיל צ'פקין (Mikhail Shchepkin) בתפקיד הראשי של ראש העיר.

שידוכים (מחזה)

שידוכים: מעשה שלא ייאמן בשתי מערכות (בעברית קרוי גם שידוכין או נישואים, ברוסית: Женитьба) הוא מחזה מסוגת הפארסה פרי עטו של ניקולאי גוגול.

תיאטרון העונות

תיאטרון העונות היה תיאטרון ישראלי שפעל בתל אביב בשנים 1963–1965.

התיאטרון נבדל מהתיאטראות שפעלו בתקופתו בישראל בכך שהרוח החיה שלו לא הייתה במאי כי אם מחזאי – נסים אלוני (בדומה ל"תיאטרון סדן" של יגאל מוסינזון, מספר שנים קודם לכן). התיאטרון הציג מחזה מקורי אחד של אלוני ועיבודים שלו למחזות וטקסטים מאת אחרים. מנהל "העונות" היה משה ינוקא.

ב-1962, כששב אלוני מלימודים בפריז, הציע לאבנר חזקיהו וליוסי בנאי, אשר אותם הכיר עוד בפריז, בתקופת חניכותם התיאטרונית, עת נחשפו לתיאטרון איכות אירופי, להקים עמו תיאטרון חדש. בנאי וחזקיהו לא היו שבעי נחת ממקום עבודתם, תיאטרון הבימה. אליהם חבר הצייר ומעצב התפאורה יוסל ברגנר, חברו של אלוני.

התיאטרון הוקם במטרה מוצהרת להקים בית לכל אותם שחקנים צעירים ומוכשרים שאינם מוצאים את מקומם על הבמות הקיימות. שלושת המייסדים עזבו משרות בתיאטרון הבימה כדי להתמסר ליצירה אמנותית איכותית.

הצגת הבכורה של התיאטרון הייתה בפברואר 1963 עם המחזה "הנסיכה האמריקאית" של נסים אלוני, באולם נחמני בתל אביב. תגובות הקהל היו מעורבות והן נעו מתשואות התלהבות לקריאות גנאי. שלוש הדמויות המופיעות על הבמה שוחקו בידי שני השחקנים אבנר חזקיהו ויוסי בנאי. הבמאי היה נסים אלוני ומעצב התפאורה יוסל ברגנר. המחזה נחשב כיום לאבן דרך במחזאות הישראלית, ויש הרואים בו המחזה העברי הטוב ביותר.

ההצגה השנייה, במרץ 1963, של התיאטרון הייתה "ארלקינו", עיבוד סצנריו של קומדיה דל ארטה מאת ניסים אלוני, ובבימויו.

ההצגה השלישית, "סמי ימות בשש", מאת קן יוז עלתה ב-1964 והייתה מלודרמה שלא נחלה הצלחה. את המחזה תרגם עידוא בן-גוריון, וביים אותו ארנון אדר. ההפקה נודעה בגלל ביקורת התיאטרון הקצרה ביותר מאת חיים גמזו שתוכנה היה רק: "לדידי יכול היה למות בחמש".

ביוני 1964 העלה נסים אלוני נוסח עברי משלו לארבע מהתלות מאת אנטון צ'כוב שקרא להן יחד: עסקי נישואין. ההצגה הצליחה מעל המשוער, והציגה כ-160 פעמים.

ההפקה המוזיקלית השאפתנית רביזור שעיבד נסים אלוני על בסיס הסיפור המפורסם של ניקולאי גוגול, וביים באוגוסט 1965, עם פזמונים מאת חיים חפר ומוזיקה מאת דובי זלצר נכשלה בקרב חלק גדול מהמבקרים והסבה נזקים כספיים גדולים לתיאטרון העונות.

"העונות" רכש לעצמו קהל אוהדים קטן, אך נאמן.

למרות שאיפות להצילו ולהעלות הפקות נוספות, כגון המלט, התיאטרון נסגר בשל ניהול כספי בלתי מוצלח.

יש הרואים בחובות התיאטרון שנסים אלוני צריך היה להחזיר, את אחת הסיבות לפניתו לעבודה עם להקת "הגשש החיוור" בכתיבה ובימוי למשך שתי הפקות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.