ניקולאוס איש דמשק

ניקולאוס איש דמשקיוונית: Νικόλαος Δαμασκηνός;[1]64 לפנה"ס[2][3] - תחילת המאה ה-1 לספירה[4]) היה סופר יווני, פילוסוף מהאסכולה הפריפטטית והיסטוריון החצר של המלך הורדוס.

ניקולאוס איש דמשק
פטירה אחרי 4
רומא, האימפריה הרומית

חייו

ניקולאוס נולד בדמשק למשפחה הלניסטית מיוחסת. אביו, אנטיפטרוס, מילא משימות שונות כנציג הקהילה. הוא שירת במשלחות חוץ ונבחר גם למועצת העיר של דמשק.[5] התפקיד שמילא אביו בחיים העירוניים של דמשק מרמזים על כך שניקולאוס לא נולד למשפחה יהודית.[4] הדבר מוצג באופן חד משמעי בסודא, שם נכתב שלפני מותו, ציווה אנטיפטרוס על שני בניו, ניקולאוס ותלמי, למלא את נדרו לזאוס. שמה של אמו היה סטרטוניקי.[5] על פי סופרוניוס (המאה ה-7), שימש ניקולאוס כמחנך לילדיהם של מרקוס אנטוניוס וקלאופטרה השביעית.[6] אחרי מותם וכיבוש מצרים על ידי אוקטביוס עבר לממלכת יהודה שם היה ליועצו של המלך הורדוס.

ניקולאוס הפך ליועצו המרכזי של הורדוס ומילא בשרותו מגוון שליחויות, הוא נשלח בשנת 14 לפנה"ס לאסיה הקטנה להתייצב לפני מרקוס ויפסניוס אגריפה, שהיה באותה העת שליט המזרח, כדי להגן על זכויותיהם של היהודים שנפלו קורבן להתנכלותם של תושבי הערים ההלניסטיות.[7] כשאגריפה הטיל קנסות כבדים על תושביה של איליום, שכן אשתו יוליה כמעט קיפחה את חייה שם, שלח הורדוס את ניקולאוס לשדל את אגריפה לבטל את הקנס, דבר שעלה בידו. כשהתגלה קרע בין הורדוס לאוגוסטוס כתוצאה מפלישתו של הורדוס לממלכה הנבטית היה זה ניקולאוס שיישר את ההדורים ביניהם, כשנסע עם הורדוס לרומא בשנת 12 לפנה"ס. בסוף שלטונו של הורדוס, הוא סייע לו בהליכים המשפטיים נגד בנו הבכור אנטיפטרוס.

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, התכוון ניקולאוס לפרוש מעבודתו לחייו הפרטיים, אולם ארכלאוס, בנו של הורדוס, שכנע אותו לנסוע עמו לרומא, כדי לקבוע את סדרי הירושה בדיון לפני הקיסר אוגוסטוס. בשאלה מי מבין הבנים צריך לרשת את עיקר הממלכה דיבר ניקולאוס בשבחו של ארכלאוס, אולם למרות תמיכתו בו הוא סירב לייצגו כאשר הערים ההלניסטיות שהיו כפופות לאביו דרשו עצמאות.[2]

פלוטרכוס סיפק תיאור של ניקולאוס: "אדם בעל מזג-נעים, גבוה ורזה, ובעל צבע-עור אדמומי".[8] ניקולאוס ככל הנראה בילה את שארית חייו ברומא.[9] על פי סופרוניוס, צאצאיו של ניקולאוס היו בולטים מאד בדמשק גם דורות רבים אחריו.[6]

הסופר הרומאי פליניוס הזקן ציין לשבח את התמרים של ארץ יהודה, ובהם גם את "תמר ניקולאוס",[10] שנקרא על שם ניקולאוס איש דמשק.[8] על פי אתנאיוס, אוגוסטוס היה זה שקרא לתמר על שמו של ניקולאוס, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.[11] שמו של הזן הזה נשמר גם במשנה ובתלמוד, בשם "נקליבם", "נקלביס", "נקלב" או "נקלס".[12][9]

חיבוריו

ספריו של ניקולאוס לא השתמרו. הוא חיבר ביוגרפיה שאבדה על הורדוס וכן ביוגרפיה אוהדת על הקיסר אוגוסטוס, חיבורים פילוסופיים, וטראגדיות וחיבור על ההיסטוריה של העולם, שבהם הביע את אהדתו לרומאים והערצתו לקיסר אוגוסטוס ובכך הפך לאחד משופרי התעמולה של הקיסרות במזרח.

חיבורו החשוב ביותר היה "ההיסטוריה" או "ההיסטוריה האוניברסלית", שכלל 144 ספרים[13][14] שסקרו את תולדות המזרח עד ימיו. חיבור זה היה אחד החיבורים ההיסטוריוגרפיים הארוכים ביותר שנכתבו בעת העתיקה.[15] היה זה הורדוס שעודד את ניקולאוס להתחיל במלאכה עצומה זאת, וניתן להניח שלפחות חלק מהחיבור פורסם עוד בחייו של המלך.[16]

הוא חיבר גם אוטוביוגרפיה שפורסמה לאחר מות הורדוס ושרידים ממנה נשתמרו בכתבי הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס השביעי פורפירוגניטוס ‏ (המאה ה-10), Excerpta de Virtutibus ו-Excerpta de Insidiis, שם נמצאים פרטים הנוגעים לשלטונו של הורדוס, שחסרים ב"קדמוניות היהודים" של יוסף בן מתתיהו.[16] הקטעים שנותרו מהאוטוביוגרפיה עוסקים בעיקר בהיסטוריה יהודית.[9] נראה כי חיבורו על חיי אוגוסטוס (Bios Kaisaros) הושלם לאחר מותו של הקיסר ב-14 לספירה. נשארו ממנו שני קטעים ארוכים, אחד עוסק בנעוריו והשני ברציחתו של יוליוס קיסר.[9] הוא כתב פרשנות לאריסטו, שאוסף קטעים ממנו שרד בכתב יד סורי, שרובו הוא עבודה מאת הסופר הנוצרי דיוניסיוס בר-סליבי (המאה ה-12). ב-1923 נתגלה באיסטנבול תרגום לערבית של חיבורו "על הצמחים" , שפעם היה מיוחס לאריסטו. הוא קיים גם בכתב יד סורי בקיימברידג'. הגרסה היוונית הקיימת של החיבור אינה המקור היווני, שאבד, אלא תרגום מהגרסה הלטינית, שגם היא תרגום מהערבית.[17]

אחד הקטעים הידועים ביותר מכתביו הוא תיאור ביקורה של משלחת שנשלחה על ידי מלך הודי, ששמו "פאנדיון" או "פורוס", אל הקיסר אוגוסטוס סביב שנת 13 לספירה. ניקולאוס קיבל את המשלחת בעיר אנטיוכיה. המשלחת נשאה עמה מכתב דיפלומטי ביוונית ואחד מחבריה היה סרמאנה , ששרף את עצמו בחיים באתונה כדי להפגין את אמונתו. אירוע זה יצר סנסציה והוא צוטט על ידי סטראבון[18] ודיו קסיוס[19]. לסרמאנה נבנה קבר שעדיין ניתן היה לראותו בזמנו של פלוטרכוס, ועליו הכתובת "ΖΑΡΜΑΝΟΧΗΓΑΣ ΙΝΔΟΣ ΑΠΟ ΒΑΡΓΟΣΗΣ" ("זאראמאנוכגס, הודי מברגוזה" ).

ניקולאוס כמקור של יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו, בספרו הראשון "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", שאב מספריו של ניקולאוס את מרב החומר ההיסטורי שכתב על החשמונאים והורדוס. כתביו מהווים את המקור העיקרי לכל התקופה שבין אנטיוכוס אפיפאנס לעליית ארכלאוס לשלטון. כך גם לגבי ספרים 14 עד 17 של "קדמוניות היהודים", הכוללים את ההיסטוריה של תקופת הורדוס. בשני החיבורים, כאשר יוסף מפסיק להשתמש בניקולאוס כמקור - מתקופת ארכלאוס והלאה - תיאורו הופך להרבה פחות מפורט וכבר לא עומד בהשוואה לתיאורו את ההיסטוריה של הורדוס.[20] ב"קדמוניות היהודים", שנכתב זמן רב לאחר "מלחמת היהודים", נקט יוסף עמדה ביקורתית כלפי המקור העיקרי שלו להיסטוריה של תקופה זו:

"גם בשאר עניינים כותב תמיד ניקולאוס את ספרו בדרך זו: שכן מאחר שחי במלכות (הורדוס וישב) איתו בכפיפה אחת כתב (את חיבורו) מתוך חנופה וכדי לשרתו, והוא נוגע רק בדברים שהביאו לו תהילה ומשווה פנים הפוכות לדברים רבים שאינם צודקים...ושוקד להסתירם בכל (הדרכים)...(וכך) נהג בכל החיבור: הוא מפליג בשבח מעשיו המתוקנים של המלך, ואילו על המעשים שנעשו שלא כדין הוא להוט ללמד סנגוריה. ברם, אדם יכול לדון אותו לכף-זכות במידה רבה...שהרי לא חיבר ספר דברי-הימים בשביל שאר בני-אדם, אלא עשה אותו לשמש למלך".[21]

כך טען יוספוס גם לגבי מוצאו של הורדוס: "אמנם, ניקולאוס הדמשקי אומר שהלה (אנטיפטרוס האדומי), לפי משפחתו, הוא מראשוני היהודים שבאו מבבל ליהודה. אולם הוא אומר זאת, כדי לעשות נחת־רוח להורדוס בנו".[22] הוא טוען כי ניקולאוס הסתיר פרטים כשהזכיר את מצבת השיש שבנה הורדוס בפתח קבר דוד המלך: "את הבניין הזה מזכיר גם ניקולאוס כותב דברי הימים שבדורו, אולם כמובן אינו אומר שהורדוס בעצמו גם ירד לקבר, משום שמבין הוא שזה מעשה לא נאה".[23] ויותר מכך, טוען כי שיקר לגבי הוצאתם להורג של אשתו ובניו של הורדוס: "איש זה (ניקולאוס), ברצותו לשוות פנים יפות למות מרים ובניה, שבוצע על ידי המלך בדרך אכזרית כל־כך, בּדה עליה עלילת זנוּת ועל הצעירים - התנקשות בחייו".[24] עם זאת, בנאום הקטגוריה של ניקולאוס נגד אנטיפטרוס, בשמו של הורדוס, מפנה ניקולאוס את האשמה אליו, כרוקם מזימות.[25] התקפתו של יוסף בן מתתיהו על ניקולאוס אינה תוצאה של שימוש במקור אנטי-הרודיאני, אלא ביטוי לשינוי דעתו עליו או לשינוי בנסיבות בהן חי באותה תקופה.[26]

ניקולאוס היה חברו ומשרתו של מלך יהודי, הורדוס, וכתוצאה ממגעיו עם היהודים היה בעל ידע עליהם יותר מהסופרים ההלניסטים האחרים של התקופה. הוא הפגין יותר כבוד מרובם כלפי העבר והמסורת של היהודים והחשיב מאד את החומר ההיסטורי שבתנ"ך. אולם מצד שני, כתיבתו על שושלת החשמונאים מושפעת מאד מקשריו עם הורדוס ומאהדתו הטבעית לענייני הסורים היוונים.[27] על פי מנחם שטרן, ניקולאוס איש דמשק היה פטריוט של עירו ויד ימינו של הורדוס, ולכן בהיותו כזה שאף לגמד ולטשטש את הישגיהם של החשמונאים, ובמיוחד את הישגיו של אלכסנדר ינאי, שהיה אויב היישובים ההלניסטים ומאדיר בית חשמונאי. מגמה זו גרמה לתיאורים דיסוננסים שכן מצד אחד נראה שינאי כבש והרחיב את שטחי הממלכה באופן חסר תקדים, ומצד שני אין שום תיאור של קרב שהוא מנצח בו.[28]

יוסף בן מתתיהו מציין בחיבורו "נגד אפיון" את ניקולאוס איש דמשק בין הסופרים המפורסמים שטענו בחיבוריהם כי אנטיוכוס אפיפאנס היה זקוק לכסף ולכן הפר את בריתו עם היהודים ושדד את אוצרות בית המקדש בירושלים.[29] ישנה אפשרות שרוב הסופרים הללו היו ידועים ליוספוס רק דרך ניקולאוס.[30] מלבד חיבוריו של יוספוס, לא ניתן לזהות שום השפעה ישירה של החיבור ההיסטורי של ניקולאוס על התייחסויות מאוחרות יותר ליהודים בספרות היוונית-רומית.[27]

יוספוס מצטט את ניקולאוס בנוגע להצטרפותו של הורקנוס הראשון למסע המלחמה של אנטיוכוס סידטס.[31] מתוך הניסוח "הורקנוס היהודי", ניתן להניח כי דברי ניקולאוס אין מקורם בתיאור ההיסטוריה של יהודה, אלא בפרק בהיסטוריה הסלאוקים.[32] יוספוס מציין את ניקולאוס גם כמקור שתומך בתיאורו את שחיטת נשים וילדים בכפרי יהודה על ידי חייליו של תלמי לתירוס במהלך מלחמתו נגד אלכסנדר ינאי,[33] ובתיאורו את כיבוש בית המקדש על ידי פומפיוס.[34]

על אישים ואירועים במקרא

יוסף בן מתתיהו מצטט את ניקולאוס מספר פעמים לגבי דמויות ואירועים המתוארים במקרא. בספר ה-96 של ההיסטוריות שלו, מספר ניקולאוס על הר בארמניה, שאליו רבים נמלטו מהמבול ושאל פסגתו הגיע גם איש עם תיבה (נח) - האיש שעליו כתב "משה, מחוקק היהודים".[35] בספר הרביעי של חיבורו, טוען ניקולאוס כי אברהם היה מלך בדמשק, אליה הגיע עם צבא עוד לפני שהגיע לארץ כנען, וששמו עדיין מכובד בסביבת דמשק.[36] באותו ספר הוא מספר על הדד, מלך דמשק, שנלחם בדוד, ועל צאצאו שתקף את שומרון.[37] זהו האזכור היחיד של דוד המלך אצל סופר פגאני לפני הפצת הנצרות.[38]

לקריאה נוספת

  • מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, ירושלים תשנ"א, עמ' 464-445
  • M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, pp. 227-260

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הגיית השם ביוונית: ניקוֹלאוֹס דמשקנוֹס, ניקולאוס במלעיל דמלעיל (ההטעמה בהברה השלישית מהסוף), דמשקנוס במלרע.
  2. ^ 2.0 2.1 ניקולאוס איש דמשק, אוטוביוגרפיה, קטע 136, סעיפים 11-8.
  3. ^ ניקולאוס היה כבן 60 בעת שיצא עם ארכלאוס לרומא בשנת 4 לפנה"ס.
  4. ^ 4.0 4.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 227
  5. ^ 5.0 5.1 סודא, אנטיפטרוס – Suidas, s.v. Ἀντίπατρος
  6. ^ 6.0 6.1 הערה על ניקולאוס ואוגוסטוס (באנגלית)
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ג, פסקה ב, סעיפים 127-125. על פי יוספוס, האירועים תועדו בספרים ה-123 ו-124 של ניקולאוס.
  8. ^ 8.0 8.1 Plutarchus, Quaestiones Convivales, Book VIII, chapter 4, section 1, p. 723 D
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 ניקולאוס איש דמשק, באנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
  10. ^ Pliny the Elder, The Natural History, Book XIII, Chapter 9
  11. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIV, 66, p. 652 A
  12. ^ משנה, מסכת עבודה זרה, פרק א', משנה ה'; תלמוד ירושלמי, מסכת עבודה זרה, פרק א', הלכה ה'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ג, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ד, עמוד ב'.
  13. ^ אתנאיוס, ספר 6, 249.
  14. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 238-239: מספרי הספרים 123-124 אצל יוספוס תומכים במספר 144 המופיע אצל אתנאיוס, בניגוד למספר 80 בסודא.
  15. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007, עמ' 405-404, הערה 8.
  16. ^ 16.0 16.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 228
  17. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 232
  18. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 15, פרק 1, פסקה 73.
  19. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 54, פרק 9, סעיפים 9-8.
  20. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 229
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיפים 186-183.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק א, פסקה ג, סעיף 9.
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיף 183.
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, פרק ז, פסקה א, סעיף 185.
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, פרק ה, פסקה ה, סעיפים 110, 114.
  26. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 245, note 183
  27. ^ 27.0 27.1 M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 231
  28. ^ מנחם שטרן, הרקע המדיני למלחמותיו של אלכסנדר ינאי, תרביץ, כרך 33, חוברת 4, תשכ"ד, עמ' 335
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  30. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 239
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק ח, פסקה ד, סעיפים 251-250.
  32. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 240
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יב, פסקה ו, סעיפים 347-345.
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק ד, פסקה ג, סעיפים 68-66. ראו גם: פרק ו, פסקה ד, סעיף 104: ניקולאוס כתב על מסעי המלחמה של פומפיוס וגביניוס.
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 1, פרק ג, פסקה ו, סעיפים 95-94.
  36. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 1, פרק ז, פסקה ב, סעיפים 160-159.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 7, פרק ה, פסקה ב, סעיפים 103-101.
  38. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XLI. Nicolaus of Damascus, p. 236
אברהם

אַבְרָהָם (במקור: אַבְרָם. מכונה על פי המסורת היהודית גם אברהם העברי וגם אברהם אבינו) הוא דמות מקראית, הראשונה מבין שלושת האבות. אבי יצחק וישמעאל (שלפי הקוראן הערבים העדנאנים הם צאצאיו), המדיינים, ודרך נכדיו בני יצחק יעקב ועשו, אבי שבטי ישראל (שהיהודים הם צאצאיהם), האדומים והעמלקים.

אוגוסטוס (ספר)

אוגוסטוס (באנגלית: Augustus) הוא רומן מאת הסופר האמריקאי ג'ון ויליאמס, העוסק בחייו של הקיסר הרומאי אוגוסטוס. זהו הרומן הרביעי והאחרון של ויליאמס.

אוגוסטוס קיסר

גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס (באלפבית לטיני ארכאי: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס – 19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוֹגוּסְטוּס" (Augustus), היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 57 שנה, תחילה כטריאוּמוויר (43–27 לפנה"ס) ולאחר מכן כפּרִינקֶפּס (27 לפנה"ס – 14 לספירה). אוגוסטוס היה בנו המאומץ של יוליוס קיסר. הוא שם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי" (פַּקס רוֹמָנָה; בלטינית: Pax Romana), שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס (הנשגב, המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות – עד ימינו אלה.

אלכסנדר פוליהיסטור

לוקיוס קורנליוס אלכסנדר פוליהיסטור (ביוונית Αλέξανδρος ο Πολυίστωρ - "אלכסנדר המרבה לחקור"), מכונה גם אלכסנדר איש מילטוס (ביוונית Ἀλέξανδρος ὁ Μιλήσιος), היה סופר יווני בן המאה ה-1 לפנה"ס.

אנטיוכוס הרביעי

אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָאנֶס) (ביוונית: Ἀντίοχος Ἐπιφανὴς - המתגלה; 215 - 164 לפנה"ס) היה מלך הממלכה הסלאוקית בין השנים 175 ל-164 לפני הספירה. עלה לשלטון לאחר רצח אחיו, סלאוקוס הרביעי, ותוך כדי עקיפת בנו של סלאוקוס הרביעי ויורש העצר החוקי, דמטריוס הראשון.

אנטיוכוס הרביעי ירש ממלכה במשבר. תבוסתו המוחצת של אביו, אנטיוכוס הגדול, במלחמה נגד הרומאים (192 - 188 לפנה"ס) ותנאי הכניעה הקשים שנכפו על המדינה הסלאוקית, חיבלו בצורה קשה בממלכה, שהצליחה להשתקם מעט לאחר שעברה תקופה קשה בעת שלטונו של אנטיוכוס הגדול. גרוע מהפגיעה הצבאית היה אובדן היוקרה המדינית ואובדן ההרתעה של הממלכה הסלאוקית, שהתבטאו בהכרזת העצמאות של פריאפטיוס, מלך הפרתים, ששחרר את ממלכתו מעול השלטון הסלאוקי עוד בימיו האחרונים של אנטיוכוס השלישי. המרידות המשיכו גם בימי חייו של אנטיוכוס הרביעי ויורשיו, וסופן שהביאו לקיצה של הממלכה.

אנטיוכוס הרביעי הטיל על היהודים את גזירות השמד, ובימיו החל מרד החשמונאים.

אנטיפטרוס בן הורדוס

אנטיפטרוס (ביוונית: Αντίπατρος;‏ 46 – 4 לפנה"ס) היה בנו הבכור של הורדוס הגדול מלך יהודה מאשתו הראשונה דוריס. תחילה ישבו הבן והאם מנודים הרחק מירושלים ולא הורשו לבוא אליה אלא בימי החגים. עם הזמן ובכדי להמעיט ממעמדם של בני מרים החשמונאית, התהפך מעמדו של אנטיפטרוס. הורדוס קידם אותו ואף ראה בו משענת מול שאר בניו, אשר חשש שהם חורשים את רעתו.

אסטיאגס

אסטיאגס (ביוונית: Αστυάγης בפרסית: ایشتوویگو (אשתווגו); המאה ה-6 לפנה"ס) היה אחרון מלכי מדי העצמאיים. ממלכתו נכבשה בידי כורש הגדול.

אפולודורוס מאתונה

אפולודורוס מאתונה (ביוונית: Ἀπολλόδωρος ὁ Ἀθηναῖος;‏ 180 לפנה"ס לערך - לאחר 120 לפנה"ס) היה מלומד, היסטוריון ומדקדק יווני.

אפולודורוס היה בנו של אסקלפיאדס, ותלמידם של דיוגנס מבבל , פנייטיוס הסטואי והמדקדק אריסטרכוס מסמותראקי .

סביב שנת 146 לפנה"ס הוא עזב ואולי ברח מאלכסנדריה, ככל הנראה לפרגמון.

הוא היה פעיל הן באלכסנדריה והן בפרגמון, ולבסוף התיישב באתונה.

דמשק

דַּמֶּשֶׂק (באנגלית: Damascus, בספרדית: Damasco, בגרמנית: Damaskus, בערבית: دمشق, דִמַשְׁק, בצרפתית: Damas) היא בירתה של סוריה ואחת הערים העתיקות בעולם. העיר ממוקמת בדרום-מערב סוריה, מרחק לא רב מגבול ישראל, ירדן ולבנון. במדינות ערב ובסוריה עצמה קוראים לבירה הסורית גם בשם "א-שאם" (ערבית: الشام), כיוון שבאופן מסורתי הייתה בירת אזור ההשפעה ששמו בילאד א-שאם.

העיר הוקמה בסביבות שנת 2500 לפנה"ס וישנן עדויות להתיישבות אנושית באזור כבר מסביבות 6800 לפנה"ס, אך ללא עדויות להתיישבות משמעותית. לאורך המאות שימשה דמשק עיר מסחר ומרכז פוליטי חשוב, היא הייתה לעיר הבירה של ממלכת ארם דמשק, בתקופה היוונית והרומית נחשבה העיר למרכז תרבותי חשוב ומאות שנים לאחר מכן עם התרחבות האימפריה המוסלמית, שימשה מושב השלטון של ח'ליפות בית אומיה ואחת מהערים החשובות בעולם המוסלמי. במאה ה-20, לאחר שסוריה זכתה בעצמאות מידי המנדט הצרפתי בשנת 1946, הייתה דמשק לבירתה של הרפובליקה הערבית של סוריה.

בשנת 2012 התרחש בעיר קרב בין כוחות הביטחון הסוריים וכוחות המורדים כחלק ממלחמת האזרחים בסוריה. במהלך שלושה שבועות הצליחו המורדים לכבוש כמחצית משכונות העיר ולבסוף הובסו על ידי כוחות צבא גדולים. מספר חודשים לאחר מכן הוגדרו אתרי המורשת העולמית בסוריה בהם גם העיר העתיקה בדמשק, במצב של סכנה, זאת נוכח המשך הלחימה.

הורדוס

הוֹרְדוֹס (ביוונית: Ἡρῴδης (הֵרוֹדֵס), ‏74 לפנה"ס - ז' בכסלו ג'תשנ"ח, 4 לפנה"ס) היה מלך יהודה משנת 37 לפנה"ס עד מותו ומייסד שושלת בית הורדוס. הוא מכונה גם "הורדוס הגדול", כדי להבדילו מבניו שנקראו על שמו.

הביוגרפיה של הורדוס מבוססת בעיקר על כתביו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). ידוע על קיומו של חיבור שלא שרד מאת פטולומיאוס בשם "ההיסטוריה של המלך הורדוס".

ימי שלטונו של הורדוס ביהודה היו תקופת ביניים, בין שלטון מלכי בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים באמצעות שלוחם ועושה דברם - הורדוס, כמלך הווסאל. מעמד זה העניק לו ולממלכתו, יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים אך חייבו להיות כפוף במדיניות החוץ, ובכלל - לרומא.

הורדוס נודע במפעלי הבנייה האדירים והמפוארים שהקים, בזכותם הוא מכונה גם "המלך הבנאי".

הוא בנה מחדש את בית המקדש, והפך אותו למבנה מפואר ביותר. הוא בנה מחדש את העיר שומרון, ושינה את שמה ל"סבסטיה", כמחווה לקיסר אוגוסטוס. הוא הקים עיר נמל גדולה בקיסריה, אף היא לכבוד הקיסר אוגוסטוס. שרידים ממפעלי הבנייה של הורדוס ניתן למצוא גם במצדה, שהייתה ארמון-מקלט שבנה לעצמו, וכן בהרודיון, שם גם נקבר אחרי מותו, ובארמונות החורף שבנה לעצמו ליד יריחו.

דימויו של הורדוס נותר כשל שליט אכזר, ששלט בכוח הזרוע בניגוד לרצונו של העם. דימוי זה נובע מההתנגדות העזה כלפיהם שעוררו הוא ויורשיו מצד קבוצות שונות בממלכת יהודה, במיוחד מצד הפרושים וכן מהנוצרים הראשונים. גם לפרושים וגם לנוצרים הראשונים הייתה השפעה רבה על העם לאחר חורבן בית שני (כ-70 שנה לאחר מותו של הורדוס), ושתי קבוצות אלה עיצבו את הזיכרון ההיסטורי של תקופת הורדוס. יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלאביוס), שספריו הם המקור ההיסטורי העיקרי על ימי מלכות הורדוס, מתאר מעשי זוועה שחולל הורדוס. השנאה וההסתייגות מהורדוס נבעו ממוצאו האדומי, ומרדיפתו הקנאית את צאצאי בית חשמונאי ורציחתם בזה אחר זה, כמו גם מהתנהגותו המתריסה מול הסנהדרין, חנופתו לאדוניו הרומאים, ואכזריותו הפראית אף כלפי בני משפחתו הקרובים. על אף זאת, תקופת מלוכתו מנעה שלטון רומאי ישיר על יהודה. לאחר מותו, כשכשלו בניו בניסיון לייצב את שלטונם בארץ, החל עידן של דיכוי קשה תחת שלטון נציבים רומים, שהסתיים במרד הגדול ובחורבן בית המקדש השני.

בברית החדשה מתואר הורדוס כשליט אכזר, שהורה בין השאר על הרג כל הילדים בבית לחם בשל הידיעה על לידתו של משיח בן דוד (כלומר ישו, מי שאמור להיות מלך היהודים במקומו) בבית לחם. בגלל סיפור זה והעובדה שהורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס סבורים מרבית החוקרים היום שהולדת ישו התרחשה לכל המאוחר בשנה זאת, ולא כפי שחשבו יוזמי הספירה הנוצרית וההיסטוריונים מאותה עת, בשנה הראשונה שלה. על רקע סיפור זה, כתב המחבר הרומאי מקרוביוס (תחילת המאה ה-5 לספירה): "כששמע (הקיסר אוגוסטוס) כי בין הבנים מתחת לגיל שנתיים שהורדוס מלך היהודים ציווה בסוריה להמית היה גם בנו של המלך עצמו, אמר (תוך משחק מילים ביוונית): 'עדיף להיות חזירו (hus, ὗς) של הורדוס מאשר בנו (huios, υἱός)'".

טבח החפים מפשע

טבח החפים מפשע (לעיתים: טבח התמימים) הוא סיפור המופיע בבשורה על-פי מתי בברית החדשה. לפי הסיפור, המלך הורדוס ביקש להשמיד את מי שלפי דברי חכמי המזרח (שלושת האמגושים) יהיה למלך היהודים, ולכן טבח את כל הילדים שמתחת לגיל שנתיים בבית לחם, המקום שבו נולד, לפי המסורת הנוצרית, ישו הנוצרי.

כורש

כורש השני (מוכר גם בשם כורש הגדול או בקיצור: כורש) היה המלך הראשון של הממלכה הפרסית, בנו של המלך כנבוזי הראשון ממשפחת הרוניאן, מייסד הממלכה האחמנית. עלה לשלטון בחורף של 559-560 לפנה"ס ומת בשנת 530 לפנה"ס, במלחמה באסיה המרכזית. במסורת היהודית זכור בעיקר בשל הצהרת כורש, אשר העניקה ליהודים הגולים בבבל את הזכות לשוב לישראל ולבנות בה את בית המקדש השני.

כנבוזי הראשון

כנבוזי הראשון (בפרסית: کمبوجيه يکم; ביוונית Καμβύσης; בפרסית עתיקה Kambūǰiya; ‏בערך 600 לפנה"ס - 559 לפנה"ס), הידוע גם ככנבוזי הפרסי או כמביזס, היה מלך אנשאן משנת 580 לפנה"ס ועד מותו. היה אביו של כורש הגדול, בנו הצעיר של כורש הראשון. הניח את היסודות לממלכה האחמנית.

כנבוזי היה ככל הנראה נינו של מייסד השושלת האחמנית, האחמניש. ממלכתו של כנבוזי הייתה מדינת חסות של מדי הגדולה וייתכן שאף היה נשוי לנסיכה ממוצא מדיי.

על פי הרודוטוס, כנבוזי היה "איש משפחה טובה והרגלים שקטים". הוא מלך תחת חסותו של אסטיאגס (Astyages), מלך מדי. לדברי ההיסטוריון הקדום ניקולאוס איש דמשק שמו המקורי היה אטרדטס (Atradates).

בסביבות 551 לפניה"ס, הוא מרד, יחד עם בנו כורש הגדול, באסטיאגס מלך מדי. הוא נפצע ומת מאוחר יותר בקרב הגבול הפרסי.

לפי הרודוטוס, אסטיאגס בחר בכנבוזי כחתן משום שלא ראה בו איום על כס מדי. כורש הגדול היה זה שנלחם והדיח את סבו, ולאחר מכן ייסד את האימפריה הפרסית.

מלחמת היהודים

מלחמת היהודים, מתורגם גם כמלחמות היהודים (בלטינית: Bellum Judaicum, ביוונית: Ιστορια Ίουδαίκοΰ πολέμου πρός Ρωμαίυς, "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים") הוא ספרו של ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס (יוסף בן מתתיהו). הספר הוא דיווח היסטורי העוסק במרד הגדול בין השנים 66–73 לספירה, ובגורמים שהובילו אליו.

כתיבתו של יוספוס נייטרלית בעיקרה אך צצים בה מדי פעם דברי אבל וקינה על מר גורלו של העם היהודי וחורבן המקדש. עם זאת, רבים טוענים שליוסף ישנה נטייה ליפות את המציאות לטובתם של הרומאים. יש הקושרים זאת לכך שהספר עמד לבקרת הקיסר אספסיאנוס.

כמו יתר ספריו של יוספוס, הספר בצורתו היוונית שרד בזכות הכנסייה הנוצרית ולא שומר במסורת הרבנית. הכנסייה ראתה בספרו המתעד את חורבן ירושלים ובית המקדש הוכחה לנכונות נבואתו של ישו על חורבן העיר, ולדוקטרינה הגורסת שבחירת עם ישראל היא חזקת הכנסייה בלבד ושהיהודים שלא הצטרפו אליה איבדו את מעמדם כחלק מן העם.

ממלכת החשמונאים

ממלכת החשמונאים הייתה מדינה יהודית עצמאית שהתקיימה בסוף התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, משנת 140 לפנה"ס ועד לשנת 63 לפנה"ס (כ-77 שנים), עד השתלטותה של האימפריה הרומית על ארץ ישראל. יסודה במרד החשמונאים, שאמנם הסתיים באוטונומיה יהודית ולא בעצמאות מדינית מלאה, אך סלל את הדרך להקמתה של מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל תוך זמן קצר יחסית.

מדיניות החוץ של הממלכה התמקדה בהרחבת גבולותיה הן לעבר שטחים שבהם ישבו יהודים תחת שלטון הלניסטי והן לעבר שטחים שבהם ישבו גויים. הרחבת הגבולות נעשתה הן על ידי כיבוש שטח בכוח הזרוע והן על ידי פעילות דיפלומטית ענפה. מבחינה פנימית התאפיינה הממלכה בשסעים דתיים בין הזרמים השונים של היהדות וביסוס שלטון בית חשמונאי בממלכה. סופה בכיבוש רומאי שבוצע על ידי גנאיוס פומפיוס ובהכרתת אחרוני צאצאי משפחת החשמונאים על ידי הורדוס.

על פי המסורת וההלכה היהודית, עם תחילת שלטון בית חשמונאי ולאחריהם בית הורדוס חזרה המלכות להופיע בארץ ישראל למשך כמאתיים שנה עד חורבן בית שני. להגדרה זו היו וישנן משמעויות הלכתיות והיסטוריוסופיות שונות.

ממלכת החשמונאים, שהיוותה מקור השראה חשוב לציונות ולמדינת ישראל, הייתה הממלכה היהודית הריבונית היחידה בארץ ישראל, שלא היוותה חלק מאימפריה כלשהי, במשך תקופה של כ-2,500 שנים, מאז חורבן בית ראשון ועד קום מדינת ישראל.

פומפיוס טרוגוס

פומפיוס טרוגוס (בלטינית: Pompeius Trogus, מוכר גם כטרוגוס פומפיוס, סוף המאה ה-1 לפנה"ס – תחילת המאה ה-1 לספירה) היה היסטוריון רומאי מתקופת אוגוסטוס.

קלאודיוס גלנוס

קלאודיוס גָלֶנוֹס, הידוע יותר בשם גלנוס (ביוונית: Γαληνός; ‏129–200 לספירה לערך), היה רופא יווני קדום, יליד פרגמון שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה).

תולדות הטבע

תולדות הטבע (בלטינית: Naturalis Historia) היא אנציקלופדיה בת 37 כרכים שכתב הסופר, חוקר הטבע ואיש הצבא והצי הרומי פליניוס הזקן ושיצאה לאור החל משנת 77 לספירה. האנציקלופדיה נחשבת לאנציקלופדיה הראשונה בהיסטוריה וכן למקיפה ביותר בעולם העתיק, והיא עוסקת בין השאר בגאוגרפיה, חקלאות, מסחר, רפואה ואמנות. עם זאת, באנציקלופדיה לא מתוארות עובדות מדעיות בלבד, וניכרת בה השפעה של המסורת ההלניסטית.

תמר מצוי

תמר מצוי (שם מדעי: Phoenix dactylifera) הוא מין בסוג תמר שבמשפחת הדקליים. התמר בארץ ישראל הוא עץ תרבות (וליתר דיוק דמוי עץ) הגדל בעיקר באזורים חמים. כל חלקיו משמשים את האדם. התמר נמנה עם שבעת המינים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.