ניקוד

המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות ניקוד זו לצד זו: הַטַּבְרָנִית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית-טברנית. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט המקראי, אך גם לניקוד טקסטים של משנה, תלמוד, ותרגומים לארמית למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו השומרונים שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד השומרונית, המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגייה העומדת מאחורי שיטת ניקוד אחרת (השיטה הארצישראלית). המשמעות היא שיש חוסר התאמה בין ההגייה לבין השיטה לסימונה.

הניקוד בארמית נוצרית (סורית)

השלב הראשון בהתפתחות הניקוד הסורי מתבטא בקיומה של נקודה דיאקריטית, שבאה להבחין בין הומוגרפים. למשל: נקודה מעל המילה ܡܢ ציינה את ההגייה man "מה, מי", בעוד שנקודה מתחת המילה ציינה את ההגייה men "מִן". (משערים שנקודה מעין זו התקיימה גם בעברית, והיא המקור למונחים "מלעיל" ו"מלרע".)

בראשית ימי הביניים פיתחו הסורים שיטת ניקוד המשקפת הגייה בעלת שבע תנועות. סימנים אלו מורכבים מנקודות שהוצבו באופנים שונים מעל או מתחת לאות. שיטה זו מאפיינת את הענף המזרחי של הסורית, ונקראת "ניקוד נסטוריאני".

מעט מאוחר יותר התפתחה שיטת ניקוד נוספת המשקפת את ההגייה של הענף המערבי של הסורית. הגייה זו היא בעלת חמש פונמות. בשיטת ניקוד זו, המכונה "ניקוד יעקוביטי", הוספו אותיות יווניות מעל או מתחת לאות הרלוונטית.

הניקוד בעברית ובארמית יהודית

הניקוד הטברני

Tib voc
נִקּוּד טַבְרָנִי בתנ"ך (ירמיה כז)

שיטת הניקוד הטברני (התחתון) מייצגת את הגיית הטקסט המקראי בפי יהודי העיר טבריה בראשית ימי הביניים. היא הומצאה כפי הנראה סביב המאה ה-8 לספירה, וסימניה משמשים גם בעברית בת ימינו (אם כי כלליהם ומשמעותם שונה במקצת).

השיטה כוללת שמונה סימנים עבור שבע התנועות המלאות, ועוד ארבעה סימנים עבור שבע תנועות החטופות. אחד מהסימנים לתנועות החטופות, סימן השווא, מסמן גם העדר תנועה מוחלט.

כמו כן כוללת השיטה ארבעה סימנים (דגש, רפה, מפיק, ונקודה מבחינה מעל השי"ן) המסמנים את אופן ההגייה של עיצורים.

סימן נוסף, סימן הגעיה, הוא סימן מוזיקלי בעיקרו, אולם יש לו השפעה על אופן הגיית השווא.

הניקוד הבבלי

Bab voc fragment 1
יחזקאל לד, כג-כה בניקוד בבלי (נתגלה בגניזת קהיר)

שיטת הניקוד הבבלית מייצגת את ההגייה של יהודי בבל בימי הביניים. מסורת ההגייה זו המשיכה להתקיים, בשינויים קלים, בפי יהודי תימן. המאפיין העיקרי שלה הוא מערכת של שש תנועות - ולא שבע כבהגייה הטברנית.

הניקוד הבבלי כולל שבעה סימנים: ששה סימנים עבור שש התנועות, ועוד סימן עבור השווא. כמו כן כוללת השיטה סימנים נוספים בדומה לדגש, לרפה ולמפיק הטברניים. רוב הסימנים נוצרו מאותיות זעירות שנכתבו מעל האותיות שבטקסט.

בנוסף לכתבי יד מקראיים בניקוד בבלי, יש בידינו גם חיבורים של ספרות חז"ל (משנה, תלמוד ומדרש) ושל התרגומים הארמיים (תרגום אונקלוס ותרגום יונתן) בניקוד זה. כתבי היד של התרגום הארמי המנוקדים ניקוד בבלי נחשבים למדויקים ביותר.

הניקוד הארצישראלי

Pal voc fragment 3
קטע של פיוט בניקוד ארצישראלי (נתגלה בגניזת קהיר)

הניקוד הארצישראלי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים. שיטת הניקוד הארצישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארצישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

הניקוד הארצישראלי-טברני

הניקוד הארצישראלי-טברני הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל, צפון אפריקה ואירופה, במהלך ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו עושה שימוש בסימנים הגרפיים של שיטת הניקוד הטברנית כדי לשקף את ההגייה הארצישראלית (הדומה להגייה הספרדית), במקום את ההגייה הטברנית. לכן, אף על פי שהסימנים הגרפיים זהים, ההגייה המשתקפת מהם שונה מזו שבשיטה הטברנית. השיטה שימשה, החל במאה ה-9, לניקוד המקרא, המשנה והתרגומים הארמיים למקרא (תרגום אונקלוס לתורה, תרגום יונתן לנביאים ותרגום כתובים). שימוש נפוץ נוסף הוא בסידורי תפילה ובמחזורים אשכנזיים בימי הביניים המוקדמים.

הניקוד השומרוני

השומרונים הם עדה דתית, היושבת בארץ ישראל למעלה מאלפיים שנה. העברית בפיהם בעת קריאת התורה או בתפילותיהם שונה באופן מהותי מהעברית היהודית לניביה. במהלך הדורות המציאו מדקדקים שומרונים סימנים שונים על מנת לסייע בקריאת התורה על פי ההגייה השומרונית, אם כי סימנים אלו מעולם לא הגיעו לכלל שיטה אחידה וכוללת כבשיטות הניקוד היהודיות.

כתבי יד שומרוניים שונים מציגים סימני ניקוד שונים. סימנים אלו משקפים את התנועות העיקריות בשומרונית (a, å, ă, e, i, o/u), ואת המכפל ("דגש חזק"). כמו כן הומצא סימן מיוחד עבור הגיית העיצור ע' עם תנועת a.

הניקוד בעברית בת ימינו

בעברית בת ימינו משמשת שיטת ניקוד המבוססת על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליה פשוטים יותר. הניקוד משמש לשתי מטרות עיקריות: לסייע למי שמתקשה בשפה, וכן כאשר יש חשש שהקורא לא יידע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון במילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת. בעברית בת ימינו לרוב לא משתמשים בניקוד, כי רוב האנשים מגיל מסוים קוראים טקסטים רבים בלא ניקוד.

בעברית בת ימינו ישנן חמש תנועות שונות, אך בניקוד יש סימנים לאחת עשרה תנועות שונות (המשקפים את ההגייה הטברנית הקדומה). עודפות זו יוצרת מצב שבו באופן יחסי קל ללמוד את קריאת סימני הניקוד, אך הצבתם דורשת ידע נרחב, והיא נעשית בדרך כלל על ידי אנשי מקצוע.

הניקוד בערבית

Konya06
כתב יד של קוראן שבו מסומנת ההגייה באמצעות נקודות אדומות

הניקוד בערבית הומצא בסוף המאה ה-7 או בתחילת המאה ה-8 כדי לשמר את מסורת ההגייה של הקוראן. סימני הניקוד הראשונים היו נקודות, בדרך כלל אדומות, שהוספו מעל, מתחת או לאחר האות כדי לציין את התנועות i, a ו-u בהתאמה.

במאה ה-9 התגבשה צורת הסימנים כפי שהם מוכרים לנו כיום: קו מעל האות לציון תנועת a (פַתחַה), קו מתחת לאות לציון תנועת i (כַּסרָה), ואות و קטנה מעל האות לציון תנועת u (צַ'מָּה). סימנים אלו מוכפלים כדי לסמן תנוין (הוספת העיצור n לאחר תנועה סופית). חמישה סימנים נוספים שהתגבשו באותה עת הם "סֻכּוּן" (לציון העדר תנועה), "המזה" (לציון פוצץ סדקי), "מדה" (בדרך כלל לציון תנועת a ארוכה), "שַׁדָּה" (לציון הכפלת עיצור), ו-"וַצלָה" (לציון נחותה של האות אל"ף).

Quran-Mus'haf Al Tajweed
מהדורת קוראן מודרנית, שבה אופן ההגייה של הטקסט מסומן על ידי צבעים שונים של האותיות

בעת הקריאה הליטורגית של הקוראן חלים שינויים פונטיים רבים, כגון הידמות בין עיצורים, הארכת תנועות, אנפוף ועוד. ביצועם הנכון הוא תנאי לקיום מצוות הקריאה באסלאם. מערכת שינויים פונטיים זו מכונה תג'ויד. שניים מתוך השינויים הללו משתקפים בסימנים מיוחדים שהוספו לטקסט של הקוראן: מעל האות נו"ן נוספה م קטנה היכן שיש לקרוא את הנו"ן כ-m ("אִקלאבּ"); לאחר תנועה נוספה כעין כ"ף הפוכה כדי לציין הארכה יתירה של אותה תנועה ("מַדּ").

בדורות האחרונים, עקב השתכללות הדפוס, החלו חכמי תורת הקריאה בקוראן להוציא מהדורות שבהן מסומנת ההגייה הנכונה באמצעות שימוש בצבעים: לכל קטגוריית שינויי הגייה יש צבע משלה, והאות נדפסת בצבע המתאים כדי לסמן את השינוי שחל בה (ראו תמונה משמאל). זהו למעשה ניקוד מודרני שבו במקום הוספת סימנים בסמוך לאות הרלוונטית משתמשים בצביעת אותה אות.

לקריאה נוספת

Metacritic

Metacritic (נהגה "מטֵקריטיק") הוא אתר אינטרנט אמריקאי האוסף ביקורות על אלבומי מוזיקה, משחקי וידאו, סרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה ו-DVD. לכל מוצר ניתן ניקוד מספרי בהתאם לביקורת ונעשה ממוצע כולל של הביקורות המוצגות, כאשר ביקורות של מבקרים מומחים ניתנות בנפרד. הביקורות מסווגות לפי שלושה צבעים: ירוק, צהוב ואדום המסמלים את אופי הביקורת. האתר דומה במעט לאתר הביקורות Rotten Tomatoes אך לעיתים מתקבלות בהם תוצאות שונות לחלוטין, בעיקר בשל שיטות שקלול הציון השונות ביניהם.

האתר הושק בינואר 2001 על ידי מארק דויל ואחותו ג'ולי רוברטס דויל יחד עם חברים ללימודים בבית הספר למשפטים אוניברסיטת דרום קליפורניה. נכון לפברואר 2014 הוא מדורג במקום ה-1,953 בדירוג אלקסה.

איגרוף

איגרוף הוא ענף ספורט המוכר עוד מימי קדם, ובו שני ספורטאים מתמודדים על הניצחון בקרב אגרופים.

באיגרוף ספורטיבי מודרני המתחרים עוטים כפפות מרופדות ("כפפות איגרוף"), מגנים על שיניהם באמצעות מגן שיניים ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב. באיגרוף חובבני (ספורטיבי, שאינו מקצועני), בתחרות שאינה אולימפית, המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים.

בעיטת עונשין

בעיטת עונשין, המכונה גם פנדל, היא בעיטה או זריקת עונשין המקובלת בכדורגל. המונח "פנדל" הוא שיבוש של המילה האנגלית Penalty (עונש, קנס).

ברידג'

ברידג' (מאנגלית: "גשר") הוא משחק קלפים מבוסס לקיחות, משחק חשיבה וענף ספורט לא אולימפי. במשחק משתתפים ארבעה שחקנים, המחולקים לשני זוגות יריבים. בני הזוג יושבים זה מול זה. לאחר שלב מקדמי של חלוקת חפיסת הקלפים בין השחקנים, כך שכל שחקן מקבל 13 קלפים, מתחיל המשחק. המשחק מורכב משני חלקים עיקריים: הכרזה וביצוע. השלב הראשון, שלב ההכרזה דומה למכרז: אחד הזוגות זוכה בחוזה, בו הוא מתחייב לקחת מספר לקיחות (בין 7 ל-13), כדי לזכות בנקודות שמוענקות בגין עמידה בחוזה. בשלב הביצוע (המשחק), כל זוג מנסה לזכות במספר לקיחות מקסימלי, כאשר הזוג שזכה בחוזה מנסה לזכות במספר הלקיחות אליו התחייב או יותר. ומנגד הזוג היריב, מנסה להכשיל את ביצוע החוזה, באמצעות זכייה במספר לקיחות, שיותיר לזוג האחר מספר לקיחות קטן מזה שהתחייב לקחת.

ג'ודו

ג'ודו (ביפנית: ג'ו - רכה, דו - דרך (柔道)) היא אמנות לחימה מודרנית (גנדאי בודו) בעלת אופי ספורטיבי שנוסדה בסוף המאה ה-19 ביפן על ידי פרופ' ג'יגורו קאנו. אדם המתאמן בג'ודו נקרא ביפנית ג'ודוקא ובעברית ג'וּדַאי.

ג'ודוקא

ג'וּדוֹקָא או ג'וּדַאי (ביפנית: 柔道家) הוא אדם המתאמן בג'ודו.

ההבדלים בין הג'ודוקא הם בחגורות – כאשר הג'ודוקא מתקדם, הוא מקבל חגורה לפי מספר השנים שבהן הוא מתאמן או לפי הצלחה בתחרויות (בחגורות הגבוהות יותר).

הג'ודוקא מתחיל בחגורה לבנה, וצריך להתאמן כ-14 שנה (בממוצע) בג'ודו על מנת לקבל את החגורה השחורה - החגורה שהיא כמעט הגבוהה ביותר בג'ודו. בין חגורות אלו, על הג'ודוקא לקבל את חגורות הקיו (級 ,kyū; הפירוש המילולי: "דרגה"), או חגורות החניך. צבען מצביע על רמת הג'ודוקא בתחום. החגורות, מהדרגה הנמוכה לגבוהה, הן: צהובה, כתומה, ירוקה, כחולה וחומה. לעיתים עליו לקבל גם את חגורות הביניים, שהן: צהובה-לבנה, צהובה-כתומה, כתומה-ירוקה וירוקה-כחולה. על מנת לקבל את החגורות יש לעבור מבחן. עם כל חגורה מתווספים עוד תרגילים בהם הג'ודוקא צריך להראות מיומנות ועליו לקבל ציון גבוה יותר.

לעומת ארצות אחרות בהן ניתן לעבור לחגורה חומה כבר בגיל 12 ללא ניקוד בתחרויות, לחגורות חומה ושחורה בישראל צריך גם להתקדם בתחרויות בהצטיינות (המעבר מחגורה כחולה לחומה עשוי להימשך בין 5 ל-6 שנים) ולהיות בגיל 15 ומעלה. כמו כן, על הג'ודוקא לעבור את המבחן עם ציון כמעט מקסימלי (בערך 100%).

לאחר שהג'ודוקא עובר את המבחן, הוא מקבל את החגורה השחורה בדרגת דאן-1 (一段 ,Ichidan). "דאן" (段 ,dan) פירושו ביפנית "דרגה" או "שורה". על מנת לעבור את כל דרגות הדאן, על הג'ודוקא להתקדם בתחרויות במשך כ-20 שנה ואף יותר. רק מעטים מקבלים את חגורת "דאן השיש", היא החגורה האדומה-לבנה. מעטים עוד יותר אשר קיבלו את החגורה האדומה (דאן 9–10) ואת הדרגה הגבוהה ביותר דאן 12 קיבל רק מייסד הג'ודו לאחר מותו פרופסור ג'יגורו קאנו (嘉納治五郎 ,Kanou Jigorou. ביפנית שם המשפחה - במקרה זה קאנו - מופיע לפני השם הפרטי).

דגש חזק

דגש חזק, המכונה גם "מִכְפָּל" או "כַּפְלָן", הוא סימן ניקוד בעברית, המורה להכפיל את האות בה הוא נמצא.

התעמלות מכשירים

התעמלות מכשירים היא אחד מענפי ההתעמלות. זהו ספורט אולימפי בו מתחרים בנפרד גברים ונשים. חוקת הענף, והחלטות רשמיות אחרות נקבעות על ידי הפדרציה הבינלאומית להתעמלות (Federation Internationale de Gymnastique, בראשי תבות FIG). הענף נחשב לאחד משלושת הענפים האולימפיים החשובים, לצד האתלטיקה והשחייה.

הגברים מתחרים בשישה מכשירים: קרקע, סוס סמוכות, טבעות, קפיצות, מקבילים ומתח, נשים מתחרות בארבעה מכשירים: קפיצות, מקבילים מדורגים, קורה וקרקע. כן נערכות תחרויות קרב-רב, בהן מתחרים המתעמלים בכל המכשירים ומדורגים על פי הניקוד המצטבר שלהם, ותחרויות קבוצתיות, בהן מכל קבוצה או נבחרת מתחרה מתעמל אחד על כל מכשיר.

כתב

כתב הוא מערכת של סימנים המיועד לייצג את השפה הדבורה באופן גרפי. על פי רוב לכל שפה יש מערכת כתב המאפיינת אותה עבור תקופה מסוימת.

תהליך יצירת הכתב מכונה כתיבה ותהליך הפענוח שלו מכונה קריאה. השימוש של הכתב לצורכי תקשורת מצריך יכולת הבעה בכתב והבנת הנקרא. מיומנויות אלו הן חלק מהיכולת האוריינית של האדם.

עבור שפות בהן המילים הכתובות מורכבות ממספר סימנים, הכתיב מתייחס לאופן שבו יש לצרף סימנים אלו בהתאם לכללי האיות הנכון והתקני של אותה השפה.

ייתכנו כמה שיטות כתיב מקובלות שונות באותה השפה. בעברית, למשל, ישנן כמה צורות כתיב מקובלות: כתיב חסר וכתיב מלא, וכן כתיב מנוקד וכתיב חסר ניקוד.

כתיב מלא

כתיב חסר ניקוד הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באמות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור [v]‏) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית.

ליגת היהלום

ליגת היהלום של התאחדות האתלטיקה הבינלאומית (באנגלית: IAAF Diamond League) היא סבב של 14 תחרויות לנשים ולגברים שמאורגנת על ידי התאחדות האתלטיקה הבינלאומית בחודשי הקיץ והסתיו, החל משנת 2010. ליגת היהלום החליפה את ליגת הזהב, שהתקיימה משנת 1998, בתור תחרות העל עבור אתלטיקה, מלבד המשחקים האולימפיים, אליפות העולם באתלטיקה וגמר האתלטיקה העולמי. נותנת החסות הראשית של התחרות היא חברת סמסונג הדרום-קוריאנית. בשנת 2017, לסבב היו יותר מ-280 מיליון צופים ברחבי העולם.

בעוד ליגת הזהב כללה שש תחרויות בלבד וכולן מיבשת אירופה, ליגת היהלום כוללת סדרה של 14 תחרויות שונות ברחבי העולם. אחת המטרות בהקמתה ובשינוי הפורמט היה הרחבת העניין באתלטיקה אל מחוץ למדינות אירופה. לשם כך אכן נוספו תחרויות במזרח התיכון, בסין, ובארצות הברית, תוך שמירה על התחרויות בפורמט האירופאי.

בישראל משודרות התחרויות בערוץ ספורט 1 של צ'רלטון.

מדד הפיתוח האנושי

מדד הפיתוח האנושי (באנגלית: Human Development Index, בראשי תיבות: HDI) הוא מדד, המשמש כלי השוואה בין רמת התפתחותן של מדינות שונות.

לכל מדינה ניתן ציון, המהווה שקלול של תוחלת החיים, ההשכלה ורמת ההכנסה באותה המדינה. כמו כן, מהווה המדד אמצעי תקני למדידת רמת הרווחה במדינות השונות.

המדד פותח ב-1990 על ידי הכלכלן הפקיסטני מחבוב אל-חאק, במשותף עם כלכלנים נוספים, בהשראת רעיונותיו של אמרטיה סן. המדד נמצא בשימוש על ידי מנהל הפיתוח (באנגלית: "UNDP") של האומות המאוחדות, במסגרת הדו"ח השנתי שהוא מגיש[דרושה הבהרה], ומהווה אמצעי לחלוקת מדינות העולם למדינות מפותחות ומדינות מתפתחות.

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

סימן דיאקריטי

סִימָן דִּיאַקְרִיטִי (נקרא גם סִימַן הֶבְחֵן) הוא סימן אורתוגרפי המתווסף לאותיות כדי לשנות את דרך הגייתן או כדי להדגיש הבדל בין שתי מילים הנכתבות בצורה זהה. מקור המושג במילה היוונית עתיקה διακριτικός, (מתועתקת באותיות לטיניות: diakritikos) שמשמעותה "מבדיל", מפועל διακρίνω "להבדיל".

הסימנים הדיאקריטיים מוספים מעל לאותיות או מתחת לאותיות, לפי המקרה. אך לא כל סימן הניצב מעל/מתחת לאות הוא דיאקריטי; חלק מסימנים אלה, כבמקרה הנקודה מעל לאות i, הם חלק מהאות. יש סימנים שבשפות מסוימות מהווים חלק מהאות ובשפות אחרות משמשים כסימנים דיאקריטיים. ישנם סימנים דיאקריטיים הפועלים בצורות שונות בשפות שונות.

פוטבול

פוטבול אמריקאי (באנגלית: American football) הוא משחק כדור קבוצתי המשלב כוח, מהירות, זריזות, טכניקה ואגרסיביות במטרה להכניס את הכדור לאזור בסוף שטח הקבוצה היריבה המכונה אנד זון (End Zone). מקורו של המשחק - בדומה למשחק הכדורגל - הוא במשחקי כדור שהיו נפוצים באנגליה במאה ה-19. כדור הפוטבול אליפטי (בשפה המדעית: ספרואיד מוארך) ומחודד בשני קצותיו. המשחק הראשון התקיים ב-6 בנובמבר 1869 בניו-ברנסוויק שבניו ג'רזי בו התמודדה נבחרת אוניברסיטת ראטגרס נגד נבחרת אוניברסיטת פרינסטון.

פתח (ניקוד)

פַּתָּח הוא סימן בניקוד טברני, שמסמן בעברית החדשה את התנועה /a/.

קובוץ ושורוק

קובוץ (גם: "קֻבּוּץ") ושׁוּרוּק (גם: "שׁוּרֻק") הם שני סימני ניקוד המציינים בעברית החדשה את התנועה /u/.

קמץ

קָמָץ (גם: קָמֵץ, יוניקוד: U+05B8. יוניקוד לקמץ קטן: U+05C7) הוא אחת משבע התנועות העיקריות במערכת הניקוד של העברית לפי שיטת הניקוד הטברני. הוא מסומן בקו קצר אופקי מתחת לאות, שממנו יוצא קו קצר אנכי כלפי מטה. יש שני סוגים של קמץ, קמץ קטן וקמץ גדול.

תנועה (פונולוגיה)

בפונטיקה ובפונולוגיה, תנועה היא הגה המבוצע בשפה ומאופיין במרווח רחב יחסית בבסיס החיתוך שלו, ובדרך כלל הוא מהווה את ההגה המרכזי בהברה. זאת לעומת עיצור, שמאופיין במרווח צר יחסית בבסיס החיתוך ונמצא בדרך כלל בשולי ההברה. בשפות מסוימות קיימות כעשרים תנועות שונות ולמעשה מגוון התנועות האפשרי הוא אינסופי.

בהקשר דקדוקי עברי־מסורתי (ראו להלן) מאופיינות תנועות על־פי תכונות לשוניות שאינן תואמות בהכרח למערכת פונולוגית שהייתה קיימת בנקודת זמן מסוימת בתולדות העברית (שכן לשון המקרא, שעליה מתבסס הדקדוק העברי המסורתי, מכילה רבדים היסטוריים שונים), לכן נהוג לציינן בשמותיהן המסורתיים (קמץ, חולם וכו'), ולא כמקובל בבלשנות כללית ישירות על־פי ייצוגן הפונולוגי (למשל /aː/ או /oː/) או הפונטי (למשל [ä] או [o]).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.