ניצה בן-דב

ניצה בן-דב (פרוכטמן) (נולדה ב-10 במרץ 1950) היא חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור מן המניין בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.

ניצה בן-דב
Prof. Nitza Ben Dov
בן-דב ביוני 2008

ביוגרפיה

נולדה בתל אביב להורים ניצולי השואה. אביה, דב פרוכטמן, שימש מורה לספרות וכתב שורה של מחקרים אודות יצירתו של ש"י עגנון. סיימה את לימודיה בבית הספר תיכון חדש בתל אביב ב-1968. את שירותה בצה"ל (1968–1970) עשתה בנח"ל, בהיאחזות נח"ל גולן.

למדה ספרות עברית ומקרא לתואר ראשון, באוניברסיטה העברית בירושלים, בין השנים 1970–1973. השלימה תעודת הוראה ב-1974. את לימודי התואר השני והתואר השלישי, שהתקיימו בין השנים 1974–1983, סיימה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בחלומות ופסיכולוגיה ביצירות עגנון וקפקא. בין השנים 19861989 כיהנה כמרצה בכירה באוניברסיטת פרינסטון, ארצות הברית.

משנת 1989 מרצה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה. בשנת 1999 מונתה לפרופסור חבר, בשנת 2010 מונתה לפרופסור מן המניין. שימשה כעורכת הראשית של הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה (1996–2000) וכן כיו"ר הערוץ האקדמי (2001–2005). משנת 2011 עומדת בראש תוכנית מגדר לתארים מתקדמים.

נשואה לד"ר יוסי בן-דב, בעבר מנכ"ל חברת "עת הדעת", העוסקת בחינוך בעזרת טכנולוגיה, וכיום המנהל הכללי של בית הספר הריאלי העברי בחיפה. להם שלושה ילדים.

מחקריה

Yael Dayan gives a lecture at Haifa University in the program Women's Studies and Gender (26)
ניצה בן-דב עם יעל דיין וסגל תוכנית לימודי נשים ומגדר בסדרת ההרצאות על "נשים ופועלן" בתוכנית ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטת חיפה ב-12 בנובמבר 2014[1]

בן-דב פרסמה ספרים, מאמרים ומסות בתחום הספרות העברית החדשה. מחקריה עוסקים ביצירותיהם של ש"י עגנון, אברהם ב. יהושע, עמוס עוז, ס. יזהר, יהודה עמיחי, יהושע קנז, יהודית הנדל, חיים באר, סמי מיכאל, צרויה שלו, יהודית רותם, ודליה רביקוביץ' וכן במתן פרשנות לסיפורי המקרא. המתודות המחקריות המאפיינות את בן-דב מגוונות ומשתנות, ומניבות מחקרים סטרוקטורליסטיים, פמיניסטיים, פסיכואנליטיים ואוטוביוגרפיים. מחקריה משלבים בין מתודות אלו, לבין בחינה תוך-טקסטואלית ובין-טקסטואלית, של היוצרים אותם היא חוקרת. בראש ובראשונה מזוהה בן-דב עם חקר עגנון.

ספרה החלוצי Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon, שראה אור בשנת 1993, חשף את האפשרות לנתח את יצירת עגנון (המתאפיינת ב"אמנות העקיפוּת", מושג שטבעה בן-דב), גם כאשר זו מתורגמת לאנגלית. בן-דב לא רק קרבה את עגנון לחוקרי הספרות מחוץ לישראל, כי אם גם המחישה, שניתן לנתח באופן מילולי, על ידי קריאה צמודה, את הייחודיות של יצירת עגנון, גם כאשר זו מיתרגמת לשפות זרות. המחקר הפריך את קביעתה של סינתיה אוזיק, לפיה "הנסיך העברי הוא קבצן באנגלית". למרות שיחסי מִשמוע בין הרובד ה"סמוי" ל"גלוי" קשורים בנימי נפשה של השפה העברית, בן-דב ממחישה שגדולתו של הסופר צריכה לעמוד לו גם מעבר לתרגום. הספר סוקר את השיטות, התמות והחומרים באמנותו של עגנון ומרבה לעסוק בחלומות ובפירושם. בספר מוצגים צמתים של משמעות ביצירות עגנון, שבהם נחשפים רבדים שונים – פסיכואנליטיים ותרבותיים וכן מתקיים דיון אודות תשתיות מקראיות, אותן הקורא האנגלי יכול לאתר בתרגומי היצירות, בשונה מן התשתיות התלמודיות. ניתוחיה של בן-דב קרבו את קוראי האנגלית ליצירתו של עגנון, והגדירו את עגנון כמודרניסט שיצירתו אוצרת משמעויות אוניברסליות. כמו כן המחקר התווה דרך לתרגום שיפצה על המעבר לשפה זרה, ויעביר לקורא בשפתו את טביעתה הייחודית של האסתטיקה העגנונית.

הספר אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון (1997), מרחיב את הדיון בקורפוס העגנוני וכולל דיונים פסיכואנליטיים ברוח פרויד ויונג, ולצדם דיונים בין-טקסטואליים, הן ספרותיים – באשר לזיקות שבין עגנון למאן, קפקא, וולטר ופלובר, והן אמנותיים-אנתרופולוגיים, בזיקת היצירות לציוריהם של רמברנדט ובקלין. השילוב בין המתודות בונה פרשנות תרבותית אוטונומית המפענחת את הדמות העגנונית, כמו גם את החברה ממנה היא נובעת. המשותף לקורפוס הנידון, הוא תמת האהבה הבלתי מאושרת והתסכול שזו מזמנת. בספר, מקיימת בן-דב דיאלוג פרשני עם חוקרי עגנון ומבקריו, ומתווה דרך פרשנות חתרנית ומקורית ליצירותיו.

ספרה והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז (2006), עוסק הן במחקר תוך-טקסטואלי פרטני, הממפה תמות יסוד ותבניות סיפוריות חוזרות ונשנות אצל עגנון, יהושע ועוז והן במחקר בין-טקסטואלי, הממחיש את נקודות ההשקה בין יהושע (לו הוקדש ספרה של בן-דב בכיוון הנגדי (1995), שעסק ברומן 'מר מאני') ועוז לבין עגנון, יוצר "תמות האב" ומודלים ספרותיים מהם יונקים עוז ויהושע. בנוסף, מצביע הספר על נקודות הייחוד ביצירותיהם של עוז ויהושע, לאחר שהם מבססים נוסח סיפורי בשל. הטקסטים בהם בחרה החוקרת לדון, הם טקסטים מכוננים, ולמעשה על-זמניים: "בדמי ימיה", "הרופא וגרושתו" ו"שירה", לעגנון; "השיבה מהודו", "מסע אל תום האלף", "הכלה המשחררת" ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", ליהושע; "לדעת אישה", "המצב השלישי" ו"סיפור על אהבה וחושך", לעוז. טקסטים אלו מהווים נקודת מוצא בפנייה אל סיפורת היוצר, ומהם שולחת החוקרת חִצים אל מכלול יצירתו. טקסטים אלו, שהתקבלותם כיום מלאה בקרב הקורא, עוררו עם יציאתם פולמוס ספרותי וחברתי. הבחירה דווקא בטקסטים אלו, מעידה על יכולתה של הספרות להקדים את זמנה ועל המאבקים המחקריים המלווים את יציאתו של טקסט, עד להתקבלותו הקאנונית.

ספרה חיים כתובים: על אוטוביוגרפית ספרותיות ישראליות (2011) הוא תגובה מחקרית לגל הפרוזה האוטוביוגרפית והביוגרפית שמציף את הספרות העברית (והכללית) מתחילת שנות התשעים של המאה העשרים. בן-דב מציינת את "מקדמות" של ס. יזהר, שהתפרסם ב-1992, כנקודת פתיחה למגמה מובהקת זאת בספרות הישראלית. בדיונה על מקדמות וברומנים האוטוביוגרפיים המוצהרים שבאו בעקבותיו – "חבלים" של חיים באר (1998), "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (2002), "הדבר היה ככה" של מאיר שלו (2009), "חסד ספרדי" של א"ב יהושע (2011) – היא ממחישה את כפל הפנים של הסוגה הזאת: מצד אחד תיאור גלוי או גלוי למחצה של עובדות, ומצד שני - יצירת אמנות מחושבת היטב. בו-זמנית בוחנת בן-דב את הדיאלקטיקה בין היצירה האוטוביוגרפיה המוצהרת המאוחרת לבין יצירות קודמות של הסופרים הללו.

בן דב בוחנת גם יצירות אוטוביוגרפיות שקדמו לגל הדחוס של סוף המאה העשרים ותחילת המאה העשרים-ואחת: את הסיפור "הסימן" של עגנון, שהגרסה השלמה שלו התפרסמה ב-1962, את שני הרומנים האוטוביוגרפיים למחצה של סמי מיכאל "חסות" ו"חופן של ערפל" שהתפרסמו בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, ואת מכלול יצירתה הפרוזאית והשירית של דליה רביקוביץ שחוויית היתמות בוקעת ממנה.

"חיים כתובים" מכיל גם דיונים ספרותיים ביצירות שאינן ספרותיות במובהק, כמו ספר הזיכרונות של חוקר הספרות ששון סומך "בגדאד אתמול" (2004), הביוגרפיה שכתבה ההיסטוריונית אניטה שפירא על יוסף חיים ברנר (2008), ורומן הקיבוץ של אסף ענברי "הביתה" (2009). "חיים כתובים" מכיל מבוא בן שלושה חלקים ואחרית דבר.

ספרה חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (2016) יצא בהוצאת שוקן. הספר עוסק בתודעת המלחמה, בחוויות הצבא, בדחף לנקום, במקומו של היחיד בתוך קבוצה, ביחסי כובש–נכבש ובהתמודדות עם אובדן ושכול כפי שהם משתקפים ביצירות נבחרות בסיפורת הישראלית, ממלחמת העולם הראשונה ועד לערב מלחמת לבנון השנייה. כל פרק מתמקד בסוגיה אחרת בקיום היהודי והישראלי החי בצל מלחמות.

מאמריה של ניצה בן-דב הופיעו גם באנגלית, איטלקית וספרדית. זכתה בפרס ראש הממשלה ע"ש לוי אשכול (1996), בפרס קריב לחקר הספרות העברית מטעם ראש עיריית חיפה (1998) ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית על ספרה "חיי מלחמה" בשנת 2018.

ספריה

  • Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y. Agnon, Brill's Series in Jewish Studies, Leiden and New York, 1993.
  • בכיוון הנגדי - קובץ מחקרים על מר מאני של א"ב יהושע (הקיבוץ המאוחד, 1995)
  • אהבות לא מאושרות: תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון (עם עובד, 1997)
  • והיא תהילתֶךָ: עיונים ביצירות ש"י עגנון, א"ב יהושע ועמוס עוז (שוקן, 2006)
  • The Amos Oz Reader. Houghton Mifflin Harcourt Publishing, Boston and New York, 2009
  • מבטים מצטלבים – עיונים ביצירת א"ב יהושע, בעריכת ניצה בן-דב, אמיר בנבג'י וזיוה שמיר (הקיבוץ המאוחד, 2010)
  • חיים כתובים: על אוטוביוגרפיות ספרותיות ישראליות (שוקן, 2011)
  • חיי מלחמה: על צבא, נקמה, שכול ותודעת המלחמה בפרוזה הישראלית (שוקן, 2016)

לקריאה נוספת

על ספריה:

  • אראלה בראון, ש"י עגנון – אמן של דרכי עקיפין: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon, הדואר (יוני, 1994), עמ' 18–21
  • גבריאלה אביגור-רותם, מסע בארצות עגנון: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, הארץ תרבות וספרות, 27 ביוני 1997, עמ' ד'2
  • שרה הלפרין, לנסיכי הלשון ולפשוטי העם: ביקורת על ספרה של ניצה בן-דב, אהבות לא מאושרות – תסכול אירוטי, אמנות ומוות ביצירת עגנון, מעריב ספרות וספרים, 9 בינואר 1998, עמ' 29
  • עירית אבישי צביאלי. ההארה הארס-פואטית: על הספר חיים כתובים מאת ניצה בן-דב, גַּג, גיליון מס’ 25, חורף 2011, עמ’ 174-172
  • ריקי דסקל : באוטוביוגרפיה צריך לשקר (ג'ניס איאן), מאזנים, גל' מס' 2, כרך פ"ו (שנה 84), ניסן-אייר תשע"ב, אפריל 2012, עמ' 50–52
  • הערך "ניצה בן-דב" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 70-71, 2018, חיפה.
  • Ratzaby, Shalom. "Nitza Ben-Dov, Notes on Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Contents in the Fiction of S.Y. Agnon" Journal of Israeli History: Studies in Zionism and Statehood, vol. 15 no. 1 (Spring 1994), pp. 122-125.
  • Wendy Zierler, Agnon's Art of Indirection: Uncovering Latent Content in the Fiction of S.Y Agnon. Ariel – The Israel Review of Arts and Letters, Number 99-100 (1995), Pp. 178-182.

קישורים חיצוניים


מכּתביה:

על ספריה:

  • Mor Altshuler, He cast a Giant Shadow, 'Ve-hi tehilatekha' by Nitza Ben-Dov, Schocken Publishing, 336 pages, Ha'aretz Literary Appendix, December 16th 2006

הערות שוליים

  1. ^ סדרת הרצאות על נשים ופועלן באוניברסיטת חיפה
אברהם ב. יהושע

אברהם גבריאל יהושע (שם עט: א. ב. יהושע, אברהם ב. יהושע, כינוי: בולי, נולד ב-9 בדצמבר 1936) הוא סופר, מסאי ומחזאי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות ושירה לשנת ה'תשנ"ה, זוכה פרס א.מ.ת לשנת 2016 ב- ספרות, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה.

בדמי ימיה

בִּדְמִי ימיה היא נובלה עברית מאת ש"י עגנון, הפותחת את הקובץ "על כפות המנעול", בהוצאת שוקן. הנובלה פורסמה לראשונה בשנת 1923 בכתב העת "התקופה", של הוצאת שטיבל בוורשה, בתקופת מגוריו של עגנון בגרמניה.

דינה

דִינָה היא בת יעקב ולאה שנולדה לאחר ששת בני לאה. עיקר סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ד. פרשנים וחוקרים שכתבו על הפרק, הכתירו אותו לעיתים בכותרת "פרשת דינה" ולפעמים "אונס דינה".

דן מירון

דן מירון (נולד ב-1934 בתל אביב) הוא אחד מחוקרי הספרות העברית וספרות היידיש והמבקרים הבולטים בישראל ובארצות הברית. הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטה העברית בירושלים ופרופסור באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. זוכה פרס ביאליק לחכמת ישראל (תש"ם) ופרס ישראל לחקר הספרות העברית (תשנ"ג-1993).

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה פועלת במסגרת אוניברסיטת חיפה ועוסקת בהוצאה לאור של ספרי עיון.

במסגרת ההוצאה מוענק מדי שנה, החל משנת 1998, פרס בהט ל"כתב יד עיוני, מקורי ואיכותי בשפה העברית אשר לא פורסם בבמות אחרות, ואשר יש בו עניין לציבור הרחב". כתב היד הזוכה יוצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה בשיתוף הוצאת הספרים של קבוצת ידיעות אחרונות, ידיעות ספרים. להוצאה שיתופי פעולה גם עם פרדס הוצאה לאור והוצאת זמורה-ביתן.

העורכת הראשית של הוצאת הספרים היא פרופ' דפנה ארדינסט-וולקן. בשנים 1996–2000 כיהנה פרופ' ניצה בן-דב בתפקיד זה, ובשנים 2000–2007 - פרופ' שולמית אלמוג.

הסימן

הסימן הוא סיפור קצר, בן מ"ב פרקים קצרים, מאת ש"י עגנון, קינה על עיר הולדתו, בוצ'אץ', שקהילתה היהודית חרבה בשואה בזמן הכיבוש הנאצי של העיר. לסיפור, שבגרסתו הראשונה פורסם בשנת 1944, אופי אוטוביוגרפי, והוא היחיד שבו עסק עגנון באופן מפורש בשואה במהלכה.

הרופא וגרושתו

הרופא וגרושתו הוא סיפור קצר עברי בן 11 פרקים מאת ש"י עגנון, העוסק באהבתם של רופא ואחות יהודים. אהבה הנשלטת על ידי חוסר המסוגלות של הרופא, להשלים עם העובדה שלדינה היה קשר מיני עם אדם אחר לפני הכרותם.

הסיפור נדפס לראשונה בשנת 1941, והוא נכלל בכרך "על כפות המנעול", שכותרת המשנה שלו היא "סיפורי אהבים". הסיפור הוא האחרון במקבץ הקרוי "סיפורים קטנים", שבו נכללים גם הסיפורים "אחות", "עובדיה בעל מום", "חופת דודים" ו"פנים אחרות".

חבלים

חבלים הוא רומן אוטוביוגרפי מאת חיים באר, שיצא לאור בשנת 1998 במסגרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד". הספר מספר את סיפורם של סבתו של באר, אמו ואביו, כפי שסיפרו אותו לבאר הילד וכפי שחווה אותו, בעיקר בילדותו ובנעוריו, אך גם בבגרותו (שבה נותרה בחיים רק אמו).

כיוונים חדשים

כיוונים חדשים הוא כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק.

שמו של כתב העת מעיד כי הוא המשך של כתב העת כיוונים שפסק לצאת לאור בשנות ה-90' לאחר כ-50 גיליונות. כקודמו מהווה כתב העת במה לדיונים מפורטים על עתידה של הציונות ועתיד העם היהודי בישראל ובגולה וכן לביקורת ספרות ומאמרים בנושאים קרובים. מייסד העיתון, עורכו והרוח החיה בו עד מותו היה אלי אייל (נפטר בספטמבר 2017).

כתב העת הוא פלורליסטי, מקיים חופש אקדמי ואינו מתערב בתכנים המייצגים לעיתים עמדות שונות מעמדתה הרשמית של ההסתדרות הציונית המוציאה אותו לאור. בין הכותבים בכתב העת ניתן למנות, לדוגמה, את הסופרים א"ב יהושע, אמנון שמוש ועמוס עוז, את חוקרי הספרות נורית גוברין, זיוה שמיר וגרשון שקד, את הפרופסורים אליעזר שביד, ניצה בן-דב, יצחק בן ישראל, רות גביזון, יחזקאל דרור, רחל אליאור, ועליזה שנהר, ואת חברי הכנסת לשעבר יוסי שריד וגד יעקבי.

סיפור על אהבה וחושך

סיפור על אהבה וחושך הוא ספר אוטוביוגרפי מאת עמוס עוז, שיצא לאור בשנת 2002. במהדורה החדשה משנת 2014, 593 עמודים.

סיפור פשוט

סיפור פשוט הוא רומן נודע מאת הסופר העברי ש"י עגנון, המתאר את מסכת לבטיו של בחור צעיר בקהילה יהודית בעיר קטנה במזרח אירופה על רקע שלל מנהגיה. הסיפור הוא רומן פסיכולוגי המתאר את הקונפליקט של היחיד בין רצונותיו לבין לחצי החברה סביבו. קונפליקט זה מוביל את הגיבור, באחד משלבי הסיפור, לאובדן שפיות. הספר מעביר ביקורת חברתית נוקבת על ערכים בורגניים בכלל, וערכי העיירה היהודית, בפרט, המתרכזים במאכל, משתה, רדיפה אחרי כבוד ותאוות ממון. הסופר גורס שערכים אלה יכולים לפגוע ביחיד ולמנוע ממנו להגשים את רצונותיו האמיתיים, כפי שקרה להירשל הורוביץ. הרומן ראה אור בשנת 1935, ונחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות העברית. הרומן נכלל בספר סיפורים של עגנון בשם "על כפות המנעול" אך יצא בהוצאות שונות גם כספר נפרד.

עלילת הספר עוסקת בהירשל, שהתאהב בבת משפחה רחוקה בשם בלומה, שהתיתמה מאביה ומאמה, המשמשת כמשרתת בביתו. אמו מסתייגת מקשריו איתה, ומשדכת אותו למינה - נערה מפונקת ממשפחת איכרים אמידה. בלומה, המאוהבת בהירשל, עוברת לשרת בבית אחר. לאחר נישואי מינה והירשל, הוא לוקה בהדרגה בהפרעות מצב רוח ומחשבות כפיתיות עד כדי התמוטטות ונלקח לבית חולים פסיכיאטרי, שם הוא משתקם. בבית החולים נודע לו שנולד לו בן. הוא משלים עם נישואיו למינה ומוליד בן שני. עם זאת דמותה של בלומה האהובה האבודה ממשיכה לרחף בחייו בדמיונותיו ולאורך כל דפי הסיפור.

עד הנה (סיפור)

עד הנה הוא הסיפור הראשון מתוך קובץ הסיפורים 'עד הנה' שכתב הסופר ש"י עגנון. הסיפור מתאר את שהותו הכפויה של המחבר בגרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה.

עיר ומלואה

עיר ומלואה הוא אסופת סיפורים של ש"י עגנון שהביאה לדפוס בתו, אמונה ירון, ב-1973, כשלוש שנים לאחר פטירתו. הסיפורים מתרחשים כולם בעיר הולדתו בוצ'אץ' ונכתבו אחרי השואה וחורבן הקהילה היהודית של העיר. וכך הוא כותב בהקדמה לספר, שהוא הארוך בספריו:

בסיפורים הכלולים בספר זה חזר עגנון לקרוא לעירו ביטשאטש במקום הכינוי "שִבּוּש" שבו כינה אותה ביצירות מוקדמות, כאשר חש כי השתבש משהו בחיי תושביה[דרוש מקור].

הסיפורים הכלולים בספר מספרים על העיר מראשיתה, על אנשיה בעיקר היהודים אך גם הגויים, על שקיעתה ועל חורבנה וכוללים קטעים אוטוביוגרפיים רבים.

את הכרך חותם הסיפור "הסימן", שראה אור כבר בשנת 1962, בכרך "האש והעצים". על מיקומו של הסיפור בסוף "עיר ומלואה" העירה ניצה בן-דב: "הבחירה העריכתית לחתום בסיפור זה קובץ, העוסק בעיר המולדת בוצ'אץ', מרמזת שזה סופו הנורא וזו חתימתו האחרונה של אותו עולם ומלואו תוסס וחיוני שעגנון תיעדו באהבה, במסירות ובביקורתיות בכרך זה וביצירות אחרות."

פרדס הוצאה לאור

פרדס הוצאה לאור בע״מ היא הוצאת ספרים ישראלית העוסקת במגוון סוגות ספרותיות: ספרי עיון, סיפורת, שירה וספרות ילדים, ומקדמת גם ספרות ניסיונית.

הוצאת "פרדס" מוציאה לאור גם כתבי עת כגון "סוציולוגיה ישראלית", "חברה אזרחית ומגזר שלישי בישראל", "סדק: כתב העת לנכבה שכאן", "דקה: כתב עת לשירה ולביקורת", "מחברות קולנוע דרום" ו"תו+".

פרנהיים

פרנהיים הוא סיפור קצר בן ארבעה פרקים מאת ש"י עגנון. הסיפור עוסק בוורנר פרנהיים, שחזר מהמלחמה לאחר תקופת שבי ארוכה. המוטיב המרכזי בסיפור הוא מוטיב השיבה המאוחרת. הסיפור פורסם לראשונה בגיליון ערב פסח תש"ט של העיתון "הארץ", ובשנת 1952 נכלל באוסף סיפוריו של עגנון "עד הנה".

שירה

שִׁירָה היא צורה של אמנות - כתיבת יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.

שירה (ספר)

שירה הוא רומן בלתי גמור שכתב הסופר הישראלי שמואל יוסף עגנון. במרכזו של הרומן עומדת דמותו של ד"ר מנפרד הרבסט, מרצה להיסטוריה ביזנטית באוניברסיטה העברית בירושלים, עולה מגרמניה, הקרוע בין נאמנותו וחיבתו לאשתו, הנריאטה, לבין אהבתו לאחות שירה. עלילת הרומן מתרחשת בירושלים של ימי המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20, ושזורים בה אירועי אותה תקופה (ובפרט הטרור הערבי ועליית יהודי גרמניה) והווי האוניברסיטה.

שמואל יוסף עגנון

שְׁמוּאֵל יוֹסֵף עַגְנוֹן (י"ח באב ה'תרמ"ז, 8 באוגוסט 1887 – י"א באדר א' ה'תש"ל, 17 בפברואר 1970), מוכר גם בשם המקוצר שַׁ"י עַגְנוֹן, מגדולי הסופרים העבריים בעת החדשה. חתן פרס נובל לספרות לשנת 1966 וחתן פרס ישראל לספרות.

עגנון נולד בעיירה בוצ'אץ' שבגליציה המזרחית (באוקראינה של היום). שמו שניתן לו בלידתו היה שמואל יוסף צַ'צְ'קֶס (או בכתיב היידי שהעדיף: טשאטשקיס ולפעמים טשאטשקעס). בשנת 1908 עלה לארץ ישראל, כשהוא כבר סופר צעיר, והמשיך בכתיבה בארץ. בשנת 1912 היגר לגרמניה למשך 12 שנים, שלאחריהן, ב-1924, עלה שוב לארץ ישראל והשתקע בה עד סוף ימיו.

הסיפור הראשון שפרסם בארץ ישראל, באוקטובר 1908, היה "עגונות", ובעקבותיו שינה את שמו לעגנון. עגנון פרסם ספרים רבים בימי חייו בהוצאת שוקן, שהוקמה בעיקר בשבילו, וספריו היו הראשונים שפורסמו בה. לאחר מותו פרסמה בתו, אמונה ירון, כתבי יד רבים שאותם לא פרסם בימי חייו. ספריו של עגנון תורגמו לשפות רבות, וזכו להצלחה ולהערכה ברחבי העולם. ספריו של עגנון עוסקים בשאלות הקשורות לעם היהודי, בארס פואטיקה, בפסיכולוגיה ובנושאים נוספים רבים. בין יצירותיו הבולטות: הרומנים "הכנסת כלה" "אורח נטה ללון", "תמול שלשום", הרומן הקצר "סיפור פשוט" והנובלות "והיה העקוב למישור", "בלבב ימים" ו"תהילה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.