נינוה

נִינְוֵהאשורית: נִינוּאַה או נִינַה, 𒌷𒉌𒉡𒀀 או 𒀏, בארמית-סורית: ܢܝܼܢܘܹܐ או ܢܺܝܢܘܶܐ‎‎, בערבית: نَيْنَوَى, ביוונית: Νινευή) היא אחת מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית, ואתר ארכאולוגי מרכזי בחקר אשור.

חורבותיה קרובות לעיר מוסול העיראקית בת ימינו, גודלה של העיר המבוצרת בשיא התפתחותה היה: אורך מרבי 4.6 ק"מ, רוחב מרבי 2.09 ק"מ, היקף החומות 11.9 ק"מ, ושטחה 7.3 קמ"ר. מידות אלו מעידות על אחת הערים הגדולות ביותר של העולם העתיק, ואכן כך היא מכונה במקרא "העיר הגדולה"[1]. מיקומה במפגש החידקל עם יובל החוֹסְר הביא להפיכתה למוקד מסחרי חשוב לאורך ההיסטוריה האשורית.

מקור השם

מספר סברות הועלו בדבר מקור שמה, לפי האחת שורש השם בא מהעיר המסופוטמית לֶגש, שאחד מפרווריה נשא את אותו השם כעיר, ומתיישבים מאותו האזור הסבו את שמו לשם העיר. לפי סברה אחרת, מקור שם העיר הוא בשם האלה שהכת לסגידתה עמדה בעיר, היא האלה אִישְתַר שגם נקראה נינה. דעה שמחזקת את השנייה בסברות היא סמלה הפיקטוגראפי של העיר, דג בתוך בית, כאשר לאלה הייתה זיקה לדגים, ואף ישנה קרבה בין שמה השני למילה השמית הקדומה נֻנֻ, שמשמעותה דג (בדומה לנוּן הארמית שהתגלגלה לתוך שמות עבריים לדגים כגון שפמנון, אמנון ותמנון).

גאוגרפיה כללית

Nineveh map city walls & gates-HE
חומות ושערים בנינוה

היקף החומות הרמות שבנה סנחריב עמד על כ-12 קילומטרים, כאשר אורך החומה המערבית (ששכנה לגדות החידקל) עמד על כ-4 קילומטרים, אורך החומה המזרחית עומד על כ-5 קילומטרים, אורך החומה הצפונית עומד על כשני קילומטרים ואורך החומה הדרומית עומד על כקילומטר.

העיר היוותה מעין רצועה דקה לחוף החידקל, הנחצית במרכזה על ידי נהר החוסר, שמתעקל בה מספר פעמים, עיקולו הרם ביותר מתחיל בכניסתו לתוך שטח העיר, וארוך סביב לחלק מתל קויונג'יק.

לעיר 15 שערים.

  • בחומה הצפונית שלושה שערים: המערבי שבהם הוא שער סִין, המרכזי שער נֵרְגַל והמזרחי שער אַדַד.
  • בחומה הדרומית שער אחד, הוא שער אַשוּר, הנמצא בחלקה המזרחי של החומה, בו עברה הדרך לאשור ונימרוד.
  • בחומה המערבית חמישה שערים: הצפוני שבהם הוא שער הבארות, אחריו המרכזי שבשערים, שער קוֵאִי (דרכו עברה הדרך לכרכמיש), אחריו שער המדבר, אחריו שער מחסן כלי הנשק ולבסוף הדרומי שבשערים, שער חַנְדֻרִי.
  • בחומה המזרחית שישה שערים: הצפוני שבהם חַלַחִי, אחריו שער שִבַּנִבִּי, אחריו שער מֻשְלַל, אחריו השער המרכזי – שער מוּלִיסִי, אחריו שער שַמַש (דרכו עברה הדרך לארבאילו) ואחריו הדרומי בשערים – שער חַלְזִי (שער סנחריב).

נהר החידקל ששינה את מסלולו מימי קדם, הרחק מהעיר, כנראה סחף חלקים מהחומה המערבית של העיר איתו. ויצר רצועת חול המובילה משרידי העיר עד לנהר. נוסף לחומות העיר הוקפה העיר בחפיר, שמולא במימי החוסר על ידי בניית הסכר המזרחי. גודלה המרשים לימי קדם ושטחה בן 7,284,371 המטרים הרבועים היה מאפשר, לפי טענות אחדות, את אכלוסם של כ 175,000 איש. למרות שדעות מודרניות יותר, מתעקשות על 100,000 איש לכל היותר. מחוץ לעיר שכנו גם פרוורים, שמם אִיטַלְבוּ, הפרוורים חולקו לרבעים ולכל רובע מושל. העיר הפנימית כנראה שימשה מעין אקרופוליס, שכן לא נמצאו בגבולותיה בתים פרטיים רבים. תעודות עתיקות המתייחסות לעיר טענו כי הייתה העיר מלאת אוכלוסין, ומכאן שרבים מפרווריה הם חלק ממשי של העיר.

ארכאולוגיה בנינוה

גודלה המרשים של העיר הפך את חקירתה לעניין קשה במיוחד, וארכאולוגים מודרניים נוהגים למקד את חקירותיהם בתל באזור המערבי של העיר, המזדקר לגובה של כ-30 מטרים מעל לשאר החורבות באזור. גודל התל הוא כמחצית קילומטר על קילומטר ובתחומו נמצאו עד היום ממצאים ארכאולוגיים רבים. התל, שהיווה מעין אקרופוליס בעיר העתיקה, מכונה קויונג'יק. תל נוסף באזור הוא תל נֵבִי יוּנֵס (תל הנביא יונה, שעל פי המקרא נשלח להוכיח את תושבי העיר), מקום מקודש לאסלאם, עובדה שמנעה את חקירתו עד עת זאת.

ראשון החוקרים המודרניים בנינוה היה קלאודיוס ג'יימס ריץ' (Claudius James Rich), שחקר את האזור בשנת 1820, שנתו האחרונה. הוא סקר את האזור טופוגרפית ומיפה אותו היטב, ממצאיו נתפרסמו בספרו שראה אור שנים אחדות אחר מותו, "עלילת המגורים בכורדיסטן ואתר נינוה העתיקה".

מאוחר יותר, בשנים 1842‏-1843 חפר פול-אמיל בוטה, הקונסול הצרפתי במוסול, באתר קויונג'ק.

Nineveh mashki gate from west
שחזור של שער הבארות

סיר אוסטן הנרי לייארד שחקר את האזור בשנת 1845, מיקד את חפירותיו בחלקה הדרומי של העיר ובשער נרגל שבפינה הצפון-מערבית של חומת העיר. החוקר מצא את עקבות ארמון סנחריב שבדרום העיר, וחשוב מכך, גילה את ספריית אשורבניפל בעיר שרבים ממסמכיה הם מקור חשוב לחקר הספרות והמדע האשוריים. המפורסם שבמסמכי הספרייה הוא ההעתק השלם ביותר של אגדת גילגמש. לייארד פעל מטעם המוזיאון הבריטי וחזר לאנגליה עם תבליטים ולוחות רבים.

בשנים 1852‏-1854 המשיך האשורולוג הבריטי, הורמוזד רסאם, את העבודה באזור. הוא מצא את ארמון אשורבנפל הצפוני וחקר לעומק את ספרייתו. גם הוא עבד מטעם המוזיאון הבריטי ורבים מממצאיו נשלחו למוזיאון, או ללובר הצרפתי. את עמלו המשיך לופטוס (WK Loftus), בשנת 1854, והעלה עוד חרסים מהאתרים שנחקרו בידי קודמיו.

ג'ורג' סמית' (George Smith) פנה לחפירות בחיפוש אחר חרסים חסרים מסיפור המבול, שנתגלה בחלקו בידי רסאם שנים קודם לכן, בשנת 1876. כעבור פרק זמן של כ-23 שנים באדג' (E. A. Wallis Budge) פצח בחפירות, אותו המשיך ליאונרד ויליאם קינג (Leonard William King) שהתמקד בשני הארמונות שנתגלו עד לימיו.

ר. קמפבל ת'ומפסון (R. Campbell Thompson) עמד בראש משלחת בשנים 1904‏-1905. והיה אחראי לחקירת מקדש האל נֵבוּ וארמונו של אשור נצירפל השני בשנים 1928-1927. מקס מלוואן, הארכאולוג הבריטי המפורסם, ערך במקום חפירות במשך שנתיים, כשלוש שנים לאחר תגליותיו של ת'ומפסון. ואף חפר לעומקו של התל עד אשר הגיע לתחתית (השכבה נינוה I), גילוייו הוכיחו כי החלק האשורי בהיסטוריה של העיר הוא קטן למדי.

סקירת היסטוריה של התפתחות העיר

Nineveh Nebi Yunus Excavation Bull-Man Head
ראש למסו חפירות ארכאולוגיות בנבי יונוס

התקופה הנאוליתית עד תקופת הברונזה

נינוה נוסדה, ככפר על גדת החידקל, כבר בתקופה הנאוליתית, כ-8,000 שנה לפני זמננו. בשלהי התקופה הנאוליתית ובמהלך התקופה הכלקוליתית התקיימו באתר יישובים של תרבות חסונה המאוחרת, תרבות חלף ותרבות עובייד.

לפני כ-5,000 שנה התפתחה נינוה כאתר דתי. כלי החרס השכיחים בנינוה בעת זו היו חרסי אֵרך, אחת מערי הממלכה השומריות הידועות. כן ניתן להבחין בהתפתחות אמנות חרסית בנינוה עצמה, שאיכותה דמתה לזאת של חרסי ארך, אך מורכבותה האמנותית פחותה ממנה. קשרים אלו בין תרבות צפון מסופוטמיה שעל החידקל לזאת של ערי שומר, חלקן על הפרת, הנמצאות מרחק קילומטרים רבים מנינוה מעידות על קשרי מסחר ראשוניים ותקופת שלום יחסית.

דוגמה אמנותית מאוחרת יותר היא מסכת ראשו של סרגון מלך אכד, מסכת ברונזה מפורסמת ששכנה במוזיאון עיראקי עד שנשדדה סמוך לניצחון ארצות הברית במלחמת עיראק. מסכה זאת שמשתייכת לסוף המאה השלישית לפנה"ס אולי מייצגת את נַרָם-סִן, מלך אכדי מאוחר יותר. אך בכל אופן המגמה שעליה היא מרמזת בהיסטוריה האמנותית של נינוה מובילה לשתי מסקנות עיקריות, הראשונה בדבר ההתפתחות החומרית-אמנותית בנינוה והשנייה היא מרות השלטון האכדי על העיר. רמז נוסף לשלטון האכדי הוא בניית מקדש לאלה אִישתַר בידי מַנִישְתֻסוּ, מבניו של סרגון, בתוך העיר. פרט שעליו למדים מתעודותיו של שַמְשִי אַדַד הא'. המלך הבבלי חמורבי כנראה שלט בנינוה, שהוזכרה כמעלת מס לבבל בימיו, וכן סקר את מקדש עישתר בעיר.

הממלכה התיכונה

Assyrian wall relief from Nineveh PM
תבליט קיר מנינווה, מוצג במוזיאון פרגמון

לאורך תקופת הממלכה התיכונה ניתן להבחין בפיחות מעמד נינוה, לעומת זה של אשור, בירתה הרשמית של הממלכה האשורית. זמן ארוך הייתה אשור משועבדת לעמים שונים ולקראת 1400 לפנה"ס הציע מלך מיתני לשלוח לפרעה מצרים צלמית של עישתר מנינוה, עובדה המעודדת את הסברה שגם נינוה נפלה תחת שלטון חורי. אשור-אבליט שחרר את הממלכה האשורית משלטון מיתני, ובימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון גדלה אשור לכדי אימפריה. לאחר מכן גוועה הממלכה והתעוררה מחדש, הפעם כאימפריה אימתנית עוד יותר ששלטה במרבית אזור הסהר הפורה. אך בימים שקדמו לאשורנצירפל לא ניטשה העיר כליל, ואף נתגלתה רשימת מלכים אשוריים (בהם אשור-אבליט הראשון, שלמנאסר הראשון, תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון ואשור-רש-אישי הראשון) שהתעסקו בכת עישתר ובמקדש העיר. ונמצא לוח המציין שאשור-בל-קלה בנה את ארמונו בעיר (1080 לפנה"ס).

האימפריה המאוחרת

אשורנצירפל השני ערך בדק במקדש עישתר, אך גם העבירו לבירתו נימרוד, היא כלח התנ"כית. מספר מהמלכים שהמשיכוהו בנו את מקדשי סין, נרגל, ושמש. שלמנאסר השלישי יצא לחלק ממערכותיו הצבאיות מנינוה, אך התגורר בכלח. בהתמרדות בנו, אשור-דן-אפלי, כנגדו, צידדה נינוה בבנו, ויש להניח שלא היה מלך אהוד בעיר. אדד-ניררי הרביעי וסרגון השני ערכו אף הם מספר בדקים במקדש נבו שבעיר, והאחרון בנה את מקדש ראש השנה.

תעודותיו של סנחריב מספרות כי מספר מאבותיו נקברו בנינוה וחלקם דרו בעיר, בתחילת שלטונו מצא סנחריב את העיר מקום די עלוב. מקדש עתיק ומחסן תחמושת היו המבנים הראשיים של העיר. שני רציפים ארוכים לגדות החידקל היוו את הבסיס לארמונות שנבנו טרם ימיו, אך הרציפים נהרסו והארמונות הרקיבו. סנחריב חידש והגדיל את הרציף הצפוני, שאותה עת כיסה את תל קויונג'יק. ובנה את ארמונו בחלק הדרום-מערבי, הארמון היה בגדר הישג אדריכלי עצום, שרק 80 מחדריו נתגלו עד לימינו.

התבליטים - שאין להם מתחרים במגוון הנושאים: רוחב ואורך היצירה, אמיתות ההצגה, הטיפול האמנותי, הדיוק שבציורים ותחושת המרחב - מהווים התקדמות על ארמונו הנפלא שרומם סרגון השני בחורסאבאד.

לאחר שחיבר את הרציף גם בדרום (כיום נבי-יונס), הקים סנחריב מחסן תחמושת חדש. נינוה סבלה ממחסור במי שתייה, ותקוותה שכנה במי הגשמים. אך סנחריב הוביל מים העירה מהגבעות סביב לעיר, דרך סדרה של 18 תעלות מים, שמימיהן פוזרו בבארות העיר. הוא בנה בה גן נאה מזרחית לארמונו וכן רחוב לצעדות ניצחון, אולם אסר על נתיניו לעבור ברחוב. הוא הפך את נינוה לבירתו, ולאחר שבזז את בבל מאוצרותיה הפך את נינוה לעיר העשירה במזרח.

ת'ומפסון גילה, כמו כן, את ארמון אַשוּר-שֻם-אֻשַבְּשִי, שנבנה בידי סנחריב ליורשו המיועד, שלבסוף לא ירש את הכס האשורי, כאשר את מקומו תפס אסרחדון.

אסרחדון החל לבנות מחדש את בבל - דבר שבא לכדי התנגשות עם תקוות סנחריב להפוך את נינוה לבירתה הבלתי־מעורערת של האימפריה האשורית - אך בכל זאת לא נטש את נינוה לגמרי. הוא בנה מחדש את מקדש אשור בעיר, וכמו כן ארמון משל עצמו באזור תל נבי יונס, על בסיס הנשקייה שעמדה במקום. אשורבניפל, יורשו של אסרחדון, ואחרון המלכים החזקים ששלטו באימפריה האשורית, קבע את נחלתו בנינוה, וכמחווה לסבו שיפץ את ארמונו, אם כי בנה לעצמו ארמון הדור בחלקו הצפוני של התל.

ארמונו של אשורבניפל הכיל מספר נכבד של איורי מלחמה שבהם מיוצג הצבא האשורי בניצחונותיו המפורסמים נגד העלמים, הערבים והבבלים. ברם, פאר תבליטיו אינו משתווה לספרייתו המפורסמת ספריית אשורבניפל.

התעודות הרבות, הרישומים הספרותיים, המדעיים, המיתולוגיים, הדתיים, ההיסטוריים והאסטרונומיים מהווים בסיס חשוב ביותר לבחינת אורחות החיים באימפריה האשורית, ומספקים מקורות מידע לחקר ולהשוואת ההתפתחות המדעית של מסופוטמיה. יתר על כן מהווים הממצאים מקור מידע מהימן לספרות בבלית קלאסית, שהועתקה ברובה על לוחות חמר ונשמרה בעומקי הספרייה.

סין-שר-אישכון, וקודמו לכתר האשורי, היו מלכים נלאים למדי, בימיו של הראשון מבין השניים שמו המדים מצור לעיר, אך זאת ניצלה. בימי המלך האחרון, כוח מאוחד של מדים ובבלים תחת הנהגתו של נבו-פלאסר (אבי נבוכדנאצר, מגלה יהודה), תפס את העיר והצית את ארמונותיה, כך מצא את מותו סִן שַר אִשְׁכֻן. הבירה הועברה זמנית לחַרַן, בימיו של אשור-אֻבַּלִיט השני, וסמוך לכך נפלה האימפריה האשורית כליל.

העיר לא נשכחה לגמרי, והיא אף זוכה לאזכור בידי ההיסטוריון היווני קסנופון, בתיעודו את מסע הרבבה. בימי טיבריוס קלאודיוס נירו קיסר הוקמה מושבה על חורבותיה של נינוה. בנימין מטודלה מזכיר את העיר באחד מספריו וכן הגאוגרף הערבי אבן בטוטה.

לקריאה נוספת

עיינו גם בפורטלים:
ההיסטוריה
פורטל המזרח התיכון
פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק י', פסוק י"ב; ספר יונה, פרק א', פסוק ב'.
ארם נהריים

ארם נהריים הוא שמו התנ"כי של האזור שמקובל בדרך כלל לזהותו עם צפון סוריה ליד גבול טורקיה. האזור של פְּתוֹר וכרכמיש על נהר פרת וחרן על נהר בליח עד נהר חבור. וזה במערב ארץ אשור הנמצאת באזור נינוה בצפון עיראק. הצירוף מופיע בתנ"ך חמש פעמים, ומזוהה בספר בראשית כארץ מוצאו של אברהם.

אשור

אַשּׁוּר הוא שמה של ממלכה שמית קדומה שהתקיימה בין סוף המאה ה-21 לפנה"ס ועד לסוף המאה ה-7 לפנה"ס עת נפלה לידי האימפריה הבבלית. תחילת הממלכה בעיר אשור באזור החידקל העליון ששמה ניתן לה על שם האל השומרי אשור, בעיראק של ימינו.

ארץ אשור תחומה בין הרי ארמניה בצפון לשפך נהר הזב הגדול בדרום, ובין רמת החבור במערב להרי כורדיסטן במזרח. עיר הבירה של ממלכת אשור שונתה במהלך הזמן. ידועות במיוחד הבירות אשור ונינווה, והעם שחי במקום נקרא אף הוא אשור, או "העם האשורי".

אשור ידעה עליות ומורדות בכוחה ובחשיבותה, וניתן לחלק את תולדותיה למספר תקופות: ראשיתה של אשור הייתה התקופה בה התגבשה עיר מדינה, תקופת אשור הקדומה בה התפתחה העיר להיות מרכז למסחר ארוך טווח עם אנאטוליה שבטורקיה של היום, התקופה האשורית התיכונה - בה התרחבה ממלכת אשור ויסדה את האימפריה הראשונה, והאימפריה האשורית החדשה בה התרחבה האימפריה האשורית בכל רחבי המזרח התיכון והגיעה למצרים ומזרח אנטוליה.

אשור (דמות מקראית)

אַשּׁוּר, דמות מקראית, מוזכר במקרא כאחד מבניו של שם בן נח, ושממנו התפתחה האומה והממלכה האשורית. המקרא אינו ממשיך לסקור את צאצאיו של אשור והוא עובר לסקירת שאר משפחתו - צאצאי שם.

על פי המקרא, אשור נולד לשם בתקופה שלאחר המבול, בין השנים 2103 לפנה"ס עד 1602 לפנה"ס, לפי התיארוך המקראי.ישנו איזכור נוסף בתנ"ך לגבי אשור, בעת סקירת צאצאי חם בן נח.

אולם לא ניתן להסיק בצורה חד משמעית האם אשור הוא זה שיצא מארצו של נמרוד ובנה את כל הערים האלה, או שנמרוד יצא מארצו לארץ אשור ובנה את אותם הערים. בפרשנות המסורתית למשל, רש"י נוקט כמובא במדרש "כיון שראה אשור את בניו שומעין לנמרוד ומורדין במקום (כינוי לה') לבנות המגדל יצא מתוכם" (רש"י בפירושו למקרא). אולם הרמב"ן מפרש את המשך הפסוק על נמרוד, "במלכו עליה... יצא אל אשור, כי אשור מבני שם היה, ....ולכך תקרא ארץ אשור "ארץ נמרוד"." (הרמב"ן בפירושו למקרא).

עם זאת, במקורות הארכאולוגיים מתארכים את יישובם של הערים הללו לקראת 5,000 לפנה"ס. ואת ראשית ביסוס הממלכה לקראת 2500 לפנה"ס. ראו בהרחבה בערך ממלכת אשור.

בבל

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

ב-2019 השרידים הארכאולוגיים של בבל הוכרזו כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

בלאוואת

בלאוואת (בסורית: ܒܝܬ ܠܒܬ בֵּית לבּת; בערבית: بلاوات) הוא אתר ארכאולוגי במחוז נינוה בעיראק. באתר נמצאים שרידי העיר מהתקופה הנאו-אשורית אימגור-אנליל משמעות השם הוא "אנליל מסכים". האתר שוכן 25 ק"מ דרומית-מזרחית לעיר מוסול ו-4 ק"מ דרומית לעיר המודרנית בחדידה (Bakhdida). העיר נוסדה על ידי המלך האשורי אשורנצירפל השני במאה ה-9 לפנה"ס.

דיאלא

מחוז דיאלא (בערבית: محافظة ديالى) הוא מחוז בעיראק, הנמצא צפונית לבגדאד ובירתו היא העיר בעקובה.

הוא משתרע על שטח של 17,685 קמ"ר ונכון ל-2003 מספר תושביו הוא 1,271,000, רובם סונים אך חלקם גם שיעים וכורדים. שטח גדול מהמחוז תופס נהר דיאלא, יובל של החידקל. בשל עושרו של המחוז במים, התעשייה העיקרית במחוז היא חקלאות. בדיאלא גדלים עצי דקל רבים, והמחוז נחשב לבירת התפוזים של המזרח התיכון. השפות המדוברות הן ערבית וכורדית.

המחוז מחולק לשישה תת-מחוזות.

מחוז דיאלא, לצד מחוז נינוה ומחוז סלאח א-דין, משמש כבסיס הפעולות של אל-קאעידה בעיראק. ביוני 2014 נכבשו מספר ערים במחוז בידי לוחמים סונים של המדינה האסלאמית.

זוהי סדום

זוהי סדום הוא סרט קולנוע קומי ישראלי, שיצר צוות תוכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". במאי הסרט הם מולי שגב ואדם סנדרסון. הסרט יצא לאקרנים באוגוסט 2010.

על פי נתוני יחסי הציבור של הסרט, הוא היה לסרט הישראלי הנצפה ביותר ב-25 השנים שקדמו להפצתו, כאשר למעלה מ-557,000 כרטיסים לסרט נמכרו.

חרן

חָרָן (Harran) היא עיר קדוּמה מהתקופה השׁוּמֵרִית והאַכָּדִית, ששכנה במעלה נהר הבַּלִיח שבטורקיה של ימינו. היא נזכרת בתעודות אַשׁוּרִיוֹת מהמאה ה-19 לפנה"ס, ומתעודות ממארי מהמאה ה-18 לפנה"ס, כמרכזם של שבטים נודדים בשם בני ימין. כיום זהו אתר ארכאולוגי הנמצא בטורקיה ליד הגבול הסורי, סמוך לנהר הפרת, ופוקדים אותה תיירים אשר רוצים להתרשם מצורת החיים הקדומה ומבתי הבוץ.

יונה בן אמיתי

יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, דמות מקראית, נביא, גיבור ספר יונה, הצטווה על ידי ה' ללכת ולקרוא על נינוה "כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי".

מוסול

מוֹסוּל (בערבית: الموصل, תעתיק מדויק: אלמוצל) היא עיר בצפון עיראק ובירת מחוז נינוה. העיר משתרעת על שני עברי נהר החידקל ובה חמישה גשרים המחברים בין שני עבריו. העיר נמצאת כ-396 קילומטרים צפון-מערבית לבגדד.

במשך שנים הייתה מוסול מרכז לייצור הבד מוסלין. מוצר אחר שהעיר הצטיינה בייצורו היה שיש.

ב-1987 מנתה אוכלוסיית העיר 664,221 נפש, ומעריכים כי בשנת 2009 היא מנתה כ-3 מיליון נפש. זוהי העיר השלישית בגודלה בעיראק לאחר בגדד ובצרה. במהלך שנות שלטונו של סדאם חוסיין נעשה ניסיון להפוך את אוכלוסיית העיר לערבית וזאת על ידי סילוקם מהעיר של הכורדים והושבת ערבים בבתיהם.

בעיר מוסול ישנה אוניברסיטת מוסול שהיא בין מרכזי המחקר המובילים בעיראק ובמזרח התיכון. אוניברסיטה זו נוסדה בשנת 1967, אך הפקולטה לרפואה הייתה קיימת עוד משנת 1959.

מחוזות עיראק

מחוזות עיראק הם המחוזות האדמיניסטרטיבים המרכיבים את עיראק. עיראק מחולקת ל־18 מחוזות אשר נקראים בערבית מֻחאפַט'את (محافظات, צורת יחיד מֻחאפַט'ה محافظة) וכל מחוז מחולק למספר נפות הנקראות בערבית קדאא (قضاء, צורת יחד אקדיה أقضية).

החלוקה הנוכחית של המחוזות בוצעה בשנת 1978.

מנשה (מלך יהודה)

מְנַשֶּׁה מחשובי המלכים ביהודה, מלך בשנים 697 לפנה"ס עד 643 לפנה"ס. לפי המקרא הוא עלה למלוכה בגיל 12 לאחר שאביו חזקיהו נחל כישלון במרד נגד אשור. מנשה שיקם את הממלכה שנחרבה בעקבות מסע סנחריב וניהל יחסים הרמוניים עם שליטי אשור. בימיו זכתה יהודה לתקומה יחסית, מבחינה כלכלית. הוא היה המלך ששלט הכי הרבה זמן בהיסטוריה של עם ישראל, 55 שנים.

מלבד המקורות המקראיים, מוזכר מנשה פעמיים בכתובת האשוריות "מנשה מלך יהודה" (Menasî/Ninsi šar Iaudi), האחת ב"מנסרת נינוה א" של אסרחדון, והשנייה באנאלים של אשורבנפל.

נבופלאסר

נבופלאסר (תעתיק מאכדית: Nabû-apāl-uṣṣur; כתיב מקובל: Nabopolassar‏; 658–605 לפנה"ס), מלך בבל ומייסד מלכות בבל החדשה. מלך על בבל בין השנים 605-625 לפנה"ס

נבופלאסר היה מנהיג כשדי, שעמד בראש מרד נגד האימפרייה האשורית (שליטת בבל במשך 200 שנים) לאחר מותו של מלכה הגדול האחרון אשורבניפל, והומלך על בבל בשנת 625 לפנה"ס.

נחום

נַחוּם הָאֶלְקֹשִׁי הוא נביא מתקופת התנ"ך. הספר המתאר את קורותיו הוא השביעי בתרי עשר, וממוקם בין ספר מיכה לבין ספר חבקוק. הוא מנבא את חורבן נינוה ומצטיין בתיאורים בהירים ומלאי חיים של מושאי נבואתו.

נינוה (מחוז)

מחוז נִינְוֵה (בערבית: محافظة نینوى), הוא מחוז בצפון עיראק, שקיבל את שמו מהעיר התנ"כית נינוה שהייתה בירתה של ממלכת אשור. שטחו של המחוז משתרע על 37,323 קמ"ר, ומספר תושביו נכון לשנת 2011 הוא 3,270,422.

העיר הראשית היא מוסול, הנמצאת סמוך לנהר החידקל וליד הריסות נינוה. עוד עיר מרכזית היא תל-עפר.

שתי הערים ידעו קרבות רבים בשנת 2004 בין הכוחות האמריקאים והמורדים בעיראק, וכן בהשתלטות של ארגון דאעש על האזור ובקרבות שלו עם צבא עיראק.

סנחריב

סַנְחֵרִיב (באכדית: סִן-אחֵ-אֵרִבּ, סין (=אל הירח) פיצה (נתן פיצוי) על האח), בארמית חדשה או סורית חדשה ܣܢܚܪܝܒ) היה בנו ויורשו של סרגון השני מלך אשור. עלה לכס המלכות בשנת 705 לפנה"ס. שלטונו היה בלתי יציב, ומלא מרידות. המלך פיאר את נינוה והפכה למרכז העולם המסופוטמי, ניהל מלחמה מפורסמת ביהודה, והיה איש ארגון מוצלח. סופו שנרצח בידי בנו אדרמלך (או בשמו האשורי - ארד-מוליסו) בשנת 681 לפנה"ס בכ’ בכסלו.

ספר יונה

ספר יוֹנָה הוא הספר החמישי בספרי תרי עשר שבתנ"ך. גיבורו, הנביא יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי, נצטווה לנבא על אנשי העיר נינווה על חורבנם אם לא יחזרו בתשובה. יונה מנסה לברוח לעיר אחרת כדי להתחמק משליחותו ובמהלך מסעו טובע בים ונבלע בלוע דג גדול. הספר מציג ויכוח בין הנביא יונה לבין הקב"ה, והפרשנים הציגו עמדות שונות לגבי מהות ויכוח זה. הנביא יונה מוזכר בתנ"ך פעם נוספת בספר מלכים ב', פרק י"ד, פסוק כ"ה. חלוקות הדעות בין החוקרים לגבי הקשר בין הנבואות. יש הטוענים שאותו הנביא שניבא לישראל נבואת נחמה על הרחבת הגבולות בימי ירבעם השני הצטווה לאחר מכן ללכת לנינוה. אחרים טוענים כי ספר יונה הוא ספר מתקופת הבית השני שהשתמש בדמות של יונה מספר מלכים כדי לבסס את אמינות הסיפור, ובחר בדמות נביא שאין עליה פרטים רבים.

ספריית אשורבניפל

הספרייה המלכותית של אשורבניפל, הקרויה על שם אשורבניפל, מלכהּ האחרון של האימפריה הנאו-אשורית, היא אוסף של אלפי לוחות ושברי חרס המכילים טקסטים מגוונים בכתב יתדות המתוארכים למאה ה-7 לפנה"ס. בעקבות הטיפול הרשלני בחומר המקורי חל ערבוב בין הכתבים, כך שרבים מהטקסטים המקוריים לא ניתנים לשיחזור או אף לסיווג, ורק מעטים שרדו בשלמותם.

מסורות ארמניות ופרסיות מציינות שספריית אלכסנדריה שנוסדה בידי תלמי יורשו של אלכסנדר הגדול, הייתה פרי יוזמתו של אלכסנדר, לאחר שביקר בנינווה וראה את חורבות ספריית אשורבניפל.הכתבים נמצאו בחפירות נינוה בירת אשור (כיום תל קויונגיק) בצפון מסופוטמיה, באזור הנמצא כיום בשטח עיראק. גילוי הספרייה נזקף לזכותו של הנוסע, הארכאולוג ואיש האשכולות הבריטי אוסטן הנרי לייארד וצוותו. רוב הלוחות נלקחו לאנגליה ושוכנו במוזיאון הבריטי בלונדון. הכתבים הראשונים נתגלו ב-1849 בארמון סנחריב מלך אשור, ארמון המכונה "הארמון הדרום-מערבי". שלוש שנים מאוחר יותר גילה עוזרו של לייארד, האשורולוג האשורי הורמוזד רסאם, ספרייה דומה בארמון המלך אשורבניפל, בצידו הנגדי של התל, אולם הממצאים הללו לא תועדו, ועם הגעתם לאירופה התערבבו הלוחות זה בזה ובלוחות ממקורות אחרים, ואבדה האפשרות לדעת מי גילה כל לוח ואיזה מהלוחות שייך לאיזה אתר. כתוצאה מכך כיום לא ניתן לשחזר את התוכן המקורי של כל אחת משתי הספריות החשובות הללו.

אשורבניפל היה יודע קרוא וכתוב, והחזיק ברשותו אוסף גדול של כתבים ולוחות. הוא שלח סופרים לכל אזור של הממלכה הנאו-אשורית על מנת לאסוף כתבים עתיקים, ושכר סופרים משכילים על מנת להעתיק טקסטים שהיו בעיקר ממקורות בבליים. הוא נודע כמלך מלומד אך התפרסם גם באכזריותו כלפי אויביו, ולפיכך יכול היה לאיים באלימות על מנת להשיג כתבים מבבל וסביבתה.השברים מהספרייה המלכותית כוללים כתובות מלכותיות, כרונולוגיות, כתבים דתיים ומיתולוגיים, חוזים, מענקים ותקנות מלכותיים, מכתבים ממלכתיים, ומגוון מסמכים מנהליים. חלק מהטקסטים כוללים נבואות, אותות, לחשים ונעימות לאלים שונים, ואחרים הקשורים לרפואה, לאסטרונומיה ולספרות. כתבים נוספים שנמצאו בספרייה הם האפוס השומרי עלילות גילגמש, סיפור בריאת העולם - "אנומה אליש", אגדת האדם הראשון - "אדאפה", וסיפורים כגון האדם האומלל מניפור. כתבים אלו נכתבו בשפה האכדית, בכתב יתדות, על גבי לוחות טין בלתי אפויים.

נינוה נחרבה בשנת 614 לפנה"ס על ידי בעלי ברית בבלים, סקיתים ומדיים. במהלך שריפת הארמון נפגעה גם הספרייה, וחלק מהלוחות, הכתובים כתב יתדות על גבי טין, נאפו חלקית, מה שגרם דווקא לשימורם לאורך שנים. מצד שני, משערים שחלק מהכתבים היו על לוחות שעווה, יריעות עור, ואולי גם פפירוס, ומשערים שבשריפה זו כתבים אלו אבדו.

מאגר המידע של אוספי המוזיאון הבריטי מונה 30,943 "לוחות חרס" מאוסף ספריית נינוה, ונאמני המוזיאון יחד עם אוניברסיטת מוסול בעיראק הוציאו לאור בשנת 2002 אתר מקוון ובו צילומי הלוחות ואפשרות חיפוש בתמלול הכתבים. מכיוון שחלק מהלוחות שייכים זה לזה כהמשך למסמך אחד, מעריכים שמדובר למעשה רק ב-10,000 כתבים שונים בשתי הספריות. להערכת החוקרים, מסמכי הספרייה המקוריים, שכללו יריעות עור, לוחות שעווה וככל הנראה גם פפירוס, הכילו מגוון ידע רחב בהרבה, אך זה, כאמור, אבד.

צפניה

ספר צְפַנְיָה הוא הספר התשיעי באוסף ספרי הנבואות תרי עשר שבחלק הנביאים שבתנ"ך, ועל פי כותרתו הוא מורכב מנבואת צְפַנְיָה בֶּן-כּוּשִׁי (בן גדליה בן אמריה בן חזקיה), נביא לה' שפעל בממלכת יהודה בתקופת המלך יאשיהו בסוף המאה ה-7 לפני הספירה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.