נימוסים

נימוסים הם נורמות התנהגותיות המשליטות סדר ושלום בין פרטים בתרבות מסוימת. כללי נימוסים והליכות מהווים בדרך כלל קוד חברתי בלתי כתוב, אולם בנסיבות מסוימות עשויים לעלות על כתב. הנימוסים משקפים בדרך כלל כללי התנהגות שקיבלו אישוש חברתי או מסורתי, ולפיכך אף על פי שמטרתם המוצהרת להשליט נועם ורוגע בחברה, ניתן להשתמש בהם גם כדי להטיל בושה בגורמים זרים לקבוצה חברתית ולמנהגיה.

נימוסים הם תלויי תרבות ועל כן קשה להניח כי כללי נימוס כאלה או אחרים הם בעלי תוכן אוניברסלי. מה שנחשב מנומס בחברה אחת, עלול להיחשב חסר נימוס בחברה אחרת. למשל בחברה הישראלית מקובל להשתמש בניסוחים ישירים הנתפסים בעיני רוב הישראלים כביטוי של כנות וקרבה, ואילו ניסוחים עקיפים שמטרתם התחשבות בזולת נתפסים כמתנשאים או בלתי ראויים לאמון.

הנימוסים משקפים לעיתים קוד אתי הנמצא בבסיסם. אסכולה סוציולוגית מקובלת גורסת שנימוסים והליכות היו גורם ראשון במעלה לתהליך התִירבות שעבר המערב החל מתום ימי הביניים, תהליך שבמסגרתו פחת שיעור האלימות בסדר גודל שלם ויותר. תהליך מקביל אירע בחלק מדינות מזרח אסיה, בתוצאות מבורכות דומות[1].

PikiWiki Israel 5784 Economy of Israel
כללי הנימוס המסורתיים בישראל כוללים שמירה על שקט בשעות השלאפשטונדה. שלט בשכונת בורוכוב בגבעתיים.
Select your Singer now, 1948
נשים יושבות בשיכול רגליים, על פי כללי הנימוס בארצות הברית, שנת 1948

נורמות והשפעות של נימוסים

נימוסים בבסיסם מכתיבים ומגבילים את הדרך שבה אנשים מתקשרים זה עם זה וכן מראים כבוד לאחרים על ידי אימוץ הנורמות הנהוגות בחברה. כללי נימוס מערביים מודרניים מכתיבים לנו למשל: לברך חברים ומכרים בצורה לבבית ומכובדת, להימנע מהשמעת עלבונות או שאלות חטטניות, לארח חברים ולהתנהג לאורחים באופן נדיב, להתלבש באופן התואם לאירוע שבו אנו נוכחים, לתרום לשיחות שבהן אנו משתתפים מבלי להשתלט על השיחה, להציע כסא לישיבה או יד תומכת למי שזקוק לעזרה, לאכול בשקט, להימנע מלהפריע לסובבים במוזיקה רועשת או ברעשים מיותרים אחרים, לציית לכללי התנהגות מקובלים במועדון או בחוג מרגע שהתקבלנו אליו, להופיע בדייקנות לפגישות, לנחם אבלים ולהגיב להזמנות.

Les Adieux by R. Delaunay after Jean-Michel Moreau le Jeune
נימוסים בראי תקופתם - נשיקת יד גברת, איור מסביבות 1780

רק לשם דוגמה אחרת, הנימוסים ברומא העתיקה השתנו בהתאם למעמדות. במעמד העליון של החברה הרומאית, על פי כללי הנימוס, היה על הגבר לברך חברים ומכרים בנימוס, בהתאם למעמדם, להימנע מלהפגין רגשות בציבור, לבודד ולהסתיר את נשותיו מאלה הבאים לעסקו, וכו'.

הפרת כלל הנימוס, אם היא חמורה, עלולה לגרום לעלבון פומבי ובאופן פרטי לפגוע ברגשותיו של האדם, ליצור חוסר הבנה, כאב וסבל ואפילו להחמיר עד כדי מעשי נקם אלימים. מריבות משפחתיות רבות החלו על רקע הפרות פעוטות ערך של כללי נימוס אשר חשיבותן נופחה מעבר למידה. בסיפור ההינדי העתיק מהאבאראטה, הקונפליקט מחריב העולמות שבין צבאות שני שבטים, החל כאשר שליט אחד, דוריודהנה, מתנהג בשתי הזדמנויות באופן לא נימוסי (faux pas) כלפי הטירה של בן דודו וזוכה עקב כך ללעג. ניתן להשקיף על כללי נימוס כפוליטיקה מינימלית הבאה למנוע קונפליקט רציני בחברה נימוסית ועל כן, הנימוסים הם היבט חשוב של אתיקה יישומית.

במערב מקובל כי הרעיון של הנימוסים התפתח כרעיון צרפתי במקורו אשר התגבש בחצרו של המלך לואי הארבעה עשר, והושם לעיתים ללעג כתחום אליטיסטי או מיושן. לדעת המלגלגים מדובר בקוד התנהגות המתעניין בשאלות כגון: "באיזה מזלג להשתמש ומתי?". יש הטוענים כי הנימוסים מיותרים ומציבים מגבלות בלתי נחוצות על חופש הביטוי העצמי; אחרים רואים בביטוי חופשי התנהגות לא נימוסית וגסת רוח. לדוגמה, הופעה בפיג'מה לחתונה באולם מפואר עשויה להראות כביטוי עצמי ייחודי, מנגד היא עשויה גם לגרום לחתן ולכלה לחשוד כי האורח מבטא בסגנון לבושו זלזול או לעג לרצינות המעמד ולחשיבותו למשתתפים בו. ניתן לאכוף נימוסים בדרכים מעשיות, כך למשל, בארצות הברית, כמו גם במדינות אחרות, תלויים לעיתים שלטים בכניסה למסעדות הסמוכות לחופי הים או למקומות נופש: "אין נעליים, אין חולצה, אין שירות". יש הטוענים כי נימוסים פשוטים, הידועים לכל ומקובלים על הכל, מפשטים את התקשורת האנושית, הופכים אותה לנעימה יותר ומפחיתים את הסיכוי לחוסר הבנה.

הבדלים תרבותיים

AndriesBothLicehunting
פליית כינים חברתית בציורו של אנדריאס בות'

נימוסים הם תלויי-תרבות; מה שיראה כהתנהגות בהתאם לנימוסים בחברה אחת עשוי לעורר הלם ורתיעה בחברה אחרת. הנימוסים מתפתחים בתוך התרבות. בציור משמאל מדגים הצייר ההולנדי אנדריאס בות' כי פליית כיני ראש (וערווה כנראה), הייתה חלק מהתנהגות של טיפוח הדדי מקובלת בימי הביניים והייתה חלק מפעילות שהדגישה את המעמד היחסי של אלה המשתתפים בפליית הכינים, פולה הכינים לעומת האדם שמשערותיו הוצאו הכינים. אותה התנהגות חברתית הפכה בשנות השלושים של המאה השבע-עשרה לעיסוק שרק איכרים עסקו בה בחברותא. הצייר מתאר סיטואציה זו של פליית כינים הדדית, כדבר שביום-יום, תיאור שונה עד מאוד מן הדרך הלגלגנית שבה הייתה מתוארת כנראה סצנה דומה במאה ה-19.

נימוסים עשויים להיות שונים במידה רבה בין תרבויות וארצות שונות. בסין, אדם הנוטל את פיסת המזון האחרונה מקערה משותפת המונחת על השולחן, מבלי שיציע אותה לאחרים הסועדים עמו, ייחשב כגס רוח ועולב בקבלת האורחים של מארחו. באופן דומה, בין נשים אוסטרליות זקנות, אשה הנוטלת את פיסת המזון האחרונה נקראת רווקה זקנה. לעומת זאת, בתרבויות אירופאיות שונות מצפים כי האורחים יסיימו את כל המזון המוגש להם, כאות לטיבו של המזון המוגש להם. בתרבויות מסוימות אכילה ביד שמאל היא בלתי נימוסית ומעוררת גועל, זאת כיוון שיד שמאל היא היד השמורה למטלות מלוכלכות, ואף אנשים איטרים נאלצים לאכול בימינם, בעוד שבאחרות כלל חברתי כזה לא קיים.

אסטרטגיות ניסוחיות

הסוציולוגים בראון ולוינסטון מבדילים בין ארבעה סוגי אסטרטגיות ניסוחיות:

  • ישירות: בדרך זו לא נעשה כל מאמץ להקטין את האיום על האחר או למנוע ממנו מבוכה או אי נוחות. דרך זו משמשת בעיקר בסביבתו הקרובה מאוד של הדובר, בה הוא מרגיש נח ומקובל, או לצורך פנית אזהרה או חירום, למשל: "קרא לי כשתסיים", "תן לי לנסות" או "החזק חזק!"
  • נימוס בדרך החיוב: מנסה ליצור יחסים חיוביים בין הצדדים, למשל: "אתה בטח רעב, אולי נלך לאכול?" או "זה יהיה בסדר אם...?". דרך זו מכבדת את צורך האחר להיות מובן ואהוד בכך שמכירה בערכו. דרך זו משמשת בעיקר בסביבה קרובה ומוכרת ומדגישה את יחסי הקרבה בין הצדדים תוך צמצום הפערים. הניסוח בדרך כלל יהיה ישיר ואוהד ויבטא דאגה, הסכמה ידועה מראש ("מתי תבוא לבקר?"), או הימנעות מחוסר הסכמה (בתשובה לשאלה: "משהו כזה, אולי קצת יותר...").
  • נימוס בדרך השלילה: גם דרך זו מכירה בערכו של האחר, ובנוסף מנסה למזער את הפלישה למרחב הזולת. הניסוח יהיה בדרך כלל עקיף כגון: "אם זו לא טרחה גדולה מדי..." או "אני לא רוצה להפריע, אבל...".
  • עקיפות: הימנעות מבקשה או אמירה ברורה. דרך זו משאירה מקום לזולת להציע לפי בחירתו או לפרש אמירה מסוימת לפי דרכו, למשל: "אני מחפש ספר" או "אם מישהו היה חושב על זה קודם...".

ריסון האלימות בחברה

Old Jerusalem Ha-Bikurim Road Clean and Quiet sign
שלט לעידוד הנימוס מטעם מתנ"ס בירושלים

הסוציולוג נורברט אליאס הציג בספרו המכונן תהליך התִירבות ראיות חזקות לכך שחלק ניכר מהנימוסים הנהוג במערב, ומהנימוסים הנהוגים בחלק ממדינות דרום-מזרח אסיה, הם פורמליזציה של כללים שנועדו לרסן ולהפחית את מידת האלימות בחברה. למשל לחיצת יד היא הליך פורמלי שבמסגרתו שני אנשים מראים זה לזה שהם אינם אוחזים בנשק, וכך גם נפנוף היד לשלום. דוגמה נוספת היא השקת כוסית, שבמקור כללה שפיכת מעט מהמשקה בכוס אחת לשנייה ולהפך - כך וידאו משיקי הכוס שאין בכוונת ריעם להשקה להרעילם. אליאס ממשיך את הטיעון להסבר כולל לכך שהן במערב והן בדמ"ז-אסיה שיעורי האלימות ירדו בחדות במאות השנים האחרונות.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Steven Pinker et al, The Better Angels Of Our Nature, p59-127
אופנה

אופנה היא התכתיב החברתי לפרטים הנחשבים ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" ביותר בתחומים שונים, כגון ביגוד, ריהוט, עיצוב פנים וחוץ, נימוסים, ואמנות. המילה העברית אופנה חודשה על ידי חמדה בן-יהודה, על ידי תרגום בבואה למילה הלועזית "מודה".האופנה טבעה להשתנות תדיר, והיא נוצרת בדרך-כלל משיקולים שאינם רציונליים. עם זאת, מאפיינים "אופנתיים" קיימים גם בתחומים רציונליים מטבעם כגון אידאולוגיה, פילוסופיה, סגנונות כתיבה או תחומי מחקר מדעי.

לחברות שונות תכתיבי אופנה שונים שנובעים משיקולים שונים. כך למשל קוד הלבוש בחברה החרדית עשוי להיראות למתבונן מבחוץ כאחיד וקבוע, אולם למעשה גם כאן קיימות מגמות אופנתיות.

האופנה משפיעה גם על תפיסת היופי בעיני הציבור. תכתיבי אופנה עשויים לגרום לבעיות כגון דימוי עצמי נמוך, אנורקסיה, ועוד.

ברכה (נימוס)

ברכה היא פעולה של תקשורת אשר בה בני אדם, מתוך כוונה, מביאים לידיעת הזולת את נוכחותם, מפגינים תשומת לב או מציינים סוג של מערכת יחסים או סטאטוס חברתי בין פרטים או בין קבוצות של אנשים שבאים לידי מגע זה עם זה. ברכה יכולה להיות גם איחול בעת פרידה. בעוד מנהגי הברכה הם תלויים מאוד במצב ובתרבות ועשויים להיות שונים אף בקרב אותה התרבות בהתאם לסטאטוס החברתי או למערכת היחסים, הרי שהם קיימים בכל תרבויות האדם הידועות. ניתן להביע ברכות הן באמצעות מחווה פיזית והן באמצעות דיבור, ולעיתים קרובות הן משלבות בין השניים.

ג'נטלמן

ג'נטלמן (מאנגלית: Gentleman, שילוב של המילה הלטינית gentilis- שיכות לאותו המשפחה והמילה האנגלית man- גבר) הוא כינוי לגבר החי ומתנהג לפי אמות מידה הנובעות ממעמד חברתי גבוה יחסית, וכוללות נימוסים טובים, בעיקר כלפי נשים, אמינות גבוהה, קור רוח, הגינות, נכונות להודות בהפסד ומאפיינים נוספים התלויים בתקופה ובמקום. דמות הג'נטלמן כיום היא בעיקרה תוצר תרבותי של ספרים ומחזות העוסקים בדמות.

גסות רוח

גסות רוח היא התנהגות המבטאת חוסר כבוד כלפי הזולת. התנהגות זו סותרת כללי נימוס והתנהגות לזולת אשר מקובלים בדרך כלל בחברה.

התנצלות

התנצלות היא פעולה של גורם כלשהו שפגע בגורם אחר, ובה הפוגע מודה באשמה, מביע חרטה, ומבקש את סליחתו של הנפגע.

התנצלות נעשית לעיתים באופן אישי, בין הפוגע לנפגע, ולעיתים היא נעשית בפומבי, כחלק מתיקון העוול שנעשה.

לעיתים באה ההתנצלות ביוזמתו של הפוגע, המתחרט על מעשיו, ולעיתים הוא עושה זאת לאחר שהנפגע דרש זאת ממנו.

ברברה קלרמן מאוניברסיטת הרווארד מנתה את מאפייניה של ההתנצלות המושלמת:

הודאה בטעות או במעשה העוול

קבלת אחריות

הבעת חרטה

הבטחה כי הפגיעה לא תחזור על עצמה

עיתוי נכון

חוק חמש השניות

חוק חמש השניות הוא כלל אצבע עממי, לפעמים הומוריסטי, על־פיו מזון שנפל על הרצפה או על האדמה נשאר ראוי למאכל כל עוד לא חלפו יותר מחמש שניות מרגע הנפילה, בהתבסס על ההנחה כי בזמן זה טרם יספיק לצבור עליו חיידקים או גורמי זיהום אחרים.

חנה בבלי

חנה בבלי (29 באוגוסט 1901 – 17 במאי 1993) הייתה כנרת ישראלית אשר נודעה בעיקר כבעלת טור בנושא נימוסים והליכות החל משנות ה-60. בשל כך כונתה "כוהנת הנימוסים וההליכות" של החברה הישראלית.

טאקט

טאקט פירושו התנהגות הולמת המבוססת על התחשבות מאוזנת במצב החברתי ובסביבה שבהן נמצא אדם ברגע נתון. מקור המילה ביוונית τακτ שמשמעותו מגע או תחושה (ובדומה למילה האנגלית touch).

לדוגמה, ביחסים בין-אישיים, טאקט פירושו התנהגות הנעשית תוך התחשבות ברגשות הזולת ובערכי המוסר שאותם הזולת מוקיר, על מנת ליצור אווירה נוחה ומערכת יחסים הרמונית, ולהפחית את הסיכון לעימותים ועלבון.

טאקט הוא צורה של דיפלומטיה בין-אישית: היכולת להשפיע או להעביר מסר טעון מבלי לפגוע, וזאת באמצעות התחשבות, חמלה, נדיבות והיגיון, ולעומתו, חוסר-טאקט הוא התנהגות פוגענית, מעליבה וחסרת התחשבות.

יקה

יֶקֶה הוא כינוי שמקורו ביידיש, אשר התייחס במקור ליהודי גרמניה, וכן גם ליהודים מן המרחב דובר השפה הגרמנית, שאימצו לכאורה את השפה, את אורח החשיבה, הרגלי החיים והמזג של דוברי גרמנית במרכז אירופה. מאוחר יותר בארץ ישראל, הפכה המילה מכינוי כללי לכינוי לאדם בעל נימוסים, דייקנות, נוקשות והיעדר חוש הומור, שתואמות את הסטריאוטיפ של היקה.

יריקה

יריקה היא פעולה גופנית של הוצאת רוק בכוח מתוך הפה. הפעולה מהווה רפלקס שמטרתו לצורכי הוצאת נוזלים או חומרי מזון המצויים בפה. כמו כן הפעולה מהווה ביטוי חברתי כתוצאה מאמונה טפלה או על מנת לבטא רגש (לרוב בוז או כעס). ברחבי העולם המערבי יריקה נחשבת כפעולה חסרת נימוס.

הגישה הרואה ביריקה פעולה חסרת נימוס מקורה במערב אירופה בראשית המאה ה-18, בעיקר בעקבות התפתחות מנהגים היגיינים של רחצה בקרב החברה הגבוהה באירופה. בעקבות התפתחות גישה זו, ועל מנת למנוע יריקות על רצפות הבתים התפתח הנוהג של התקנת מרקקות בכניסה לבתים ובחדרים שונים. השימוש במרקקות פחת בראשית המאה ה-20 לאחר מגפת השפעת הספרדית של 1918, ובעקבות ההבנה כי אלו מאפשרות הפצת מחלות. בארץ ישראל הותקנו מרקקות בכניסה למבני ממשל בתקופת המנדט הבריטי, וזאת לאור הנוהג המקומי, שהיה נפוץ עד שלהי תקופת המנדט, לירוק בכניסה למבנים אלה על מנת לנקות את הפה מאבק הרחובות. דוגמה למרקקה מעין זו מצויה בכניסה לבניין עיריית חיפה גם כיום.

כינוי גנאי

כינוי גנאי או שם גנאי הוא שם המומצא לאדם, לקבוצת אנשים, לבעל חיים או לחפץ, נוצר למטרות ביזוי. המונח בא מלשון "גינוי", לגנות. כינוי גנאי הוא בהכרח פוגע, אך לעיתים משעשע או ילדותי. כינוי הגנאי מסתמך על מאפיין פיזי או נפשי, על טעות שנעשתה בעבר, על מוצא וכדומה, ומטרתו לזלזל במושא הגינוי.

לחיצת יד

לחיצת יד (או לחיצת ידיים, בספרות התורנית היהודית היא מכונה "תקיעת כף") היא מחווה גופנית שבה שני אנשים אוחזים אחד בידו של השני. בדרך כלל הלחיצה נעשית ביד ימין, תוך נענוע קצר של הידיים האחוזות. מקובל להשתמש במחווה זו בפגישות, פרידות, איחולי הצלחה, בהבעת הסכמה ובמעמד של חתימת חוזים. מטרת לחיצת היד היא להראות על כבוד וקרבה בין אנשים, וייתכן שמקורה במחווה שבאה להראות שהאדם מושיט את ידו לשלום, ואינו מחזיק בכלי נשק אשר יכול לאיים ולשמש ככלי תקיפה. גברים נוטים ללחוץ ידיים יותר מנשים, אך במפגשים עסקיים הלחיצה מקובלת בשני המינים. אי החזרת יד ללחיצת יד נחשבת למעשה לא מנומס ועלבון כלפי האדם המושיט את ידו, והוא נעשה בדרך כלל כאשר האדם מסתייג מהאדם השני.

מזל טוב

"מזל טוב" היא ברכה בעברית המקובלת אצל יהודים כדי להביע איחולים לאירוע משמח ומשמעותי.

ניבול פה

ניבול פה הוא דיבור בשפה שאינה ראויה, על נושאים שעל פי כללי הנימוס הצִנעה יפה להם, ובפרט איברים מוצנעים שבגוף האדם ומעשים מוצנעים, כגון יחסי מין. שימוש בקללות נחשב אף הוא לניבול פה, אך לעיתים ניבולי פה רבים מסווגים וקרויים בלשון העם כ"קללות". לעיתים ביטויים שנחשבים גסים מקבלים משמעות מטאפורית או אלגורית, ויוצאים מההקשר של ניבול פה.

סליחה

סליחה היא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון עצב או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי. ניתן להתייחס למושג סליחה מנקודת מבטו של האדם הסולח, האדם שלו נסלח וכן מנקודת המבט של היחסים שבין הסולח לנסלח. במצבים מסוימים הסליחה ניתנת מבלי לצפות לפיצוי כלשהו וללא תגובה כלשהי מצידו של הפוגע (כך למשל, אדם עשוי לסלוח, או לבקש מחילה, מאדם אחר אשר הלך כבר לבית עולמו). לעיתים, חלק הכרחי מתהליך הסליחה הוא הכרה כלשהי של הפוגע במעשהו, התנצלות, וייתכן אף פיצויים לנפגע, או פשוט בקשת סליחה.

התורות של רוב הדתות בעולם מכילות בחינה של נושא הסליחה וטבעו, רבות מן התורות הללו מהוות את הבסיס למסורות המודרניות ולמנהגים הקשורים בתהליך הסליחה. אולם, לאורך כל הדורות פילוסופים בחנו את נושא הסליחה בנפרד מן ההיבט הדתי. כמו כן, כפי שקורה אף בתחומים אחרים, המדע החל להעלות סימני שאלה באשר לתפיסות הדתיות של הסליחה. פסיכולוגיה, סוציולוגיה ורפואה, הם בין התחומים המדעיים החוקרים היבטים שונים של נושא הסליחה וההתנצלות.

בין התורות הדתיות והפילוסופיות השונות יש המדגישות יותר את הצורך של האדם לבקש ולקבל סליחה על חטאיו מישות עליונה, לעומת זאת תורות אחרות שמות דגש רב יותר על הצורך לסלוח איש לרעהו, קיימות אף גישות שאינן מבחינות בין סליחה אנושית לאלוהית.

קימת כבוד

קימת כבוד היא המנהג לקום לכבודו של אדם חשוב עם הופעתו. חלק מנוהגי הנימוס גורסים שעל גבר לקום לקראת אשה וכן צעיר למבוגר, נמוך במעמד לגבוה ממנו. ישנם אירועים ונסיבות בהם כל הקהל קם לכבוד האדם המכובד.

קללה

קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלוהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אוירה עכורה והוא בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.

תהליך התירבות

תהליך התירבות הוא חיבור פרי עטו של הסוציולוג נורברט אליאס, אשר התפרסם לראשונה בשנת 1939. הספר, מהחשובים שבין ספרי המחקר בתחום הסוציולוגיה ההיסטורית, בוחן את עיצובו של ה"אדם התרבותי" באירופה המערבית מאז המאה ה-12 בשלהי ימי הביניים ועד למאה ה-19 בעת החדשה. אליאס ניתח ספרי נימוסים וחוקים, והסיק מהם שהחברה האירופית עברה שינוי עמוק ששורשיו נטועים במודל הנפש היסודי של האדם. תהליך מקביל בפרטיו זיהו חוקרים מאוחרים יותר בתרבויות סין ודרום-מזרח אסיה.

עבודתו של אליאס הייתה חלוצית בזמנה, ועם גילוייה מחדש בסוף שנות השישים עוררה עניין, ביקורות וניסיונות להעמיד אותה במבחן אמפירי, לבדוק את תחולתה ולהציע לה תיקונים ותוספות. ככלל קיימת הסכמה שההיפותזה של אליאס חזתה שינויים שאירעו בפועל טרם זמנם – תכונה מובהקת של מודל מדעי בר תוקף.

תרבות

תרבות היא מכלול הערכים, האמונות ותפיסות העולם כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגותם של בני האדם.

בין השאר הטקסים והמיתוסים. קבוצות שונות בעולם יכולות להיות בעלות ערכי תרבות שונים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.