נידה

נידה היא אישה שנטמאה כתוצאה מיציאת דם הווסת. אישה שנטמאה מדם שיצא מהרחם שלא בזמן הווסת נקראת זבה ודיניה שונים. ההלכה קובעת דינים רבים לנידה, העיקרי שבהם הוא איסור על קרבה ועל קיום יחסי אישות עם האיש, עד היטהרות הנידה מטומאתה על ידי טבילה במקווה. שורש המילה 'נידה' הוא נ-ד-ד, שמשמעותו ריחוק.

בהלכות טומאה וטהרה, הנידה היא אב הטומאה, ומטמאה אנשים, כלים, מאכלים ומשקאות.

טומאת נידה
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, ט"ו, י"ט-כ"ד
משנה מסכת נידה
משנה תורה הלכות מטמאי משכב ומושב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה צ"ט
ספר החינוך, מצווה קפ"א

הנידה והזבה בדיני התורה

בספר ויקרא, פרק ט"ו, כתוב:

וְאִשָּׁה כִּי-תִהְיֶה זָבָה, דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ, שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל-הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.
וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּמִשְׁכָּבָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְכָל-הַנֹּגֵעַ בְּכָל-כְּלִי אֲשֶׁר-תֵּשֵׁב עָלָיו יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד-הָעָרֶב. וְאִם עַל-הַמִּשְׁכָּב הוּא אוֹ עַל-הַכְּלִי אֲשֶׁר-הִוא יֹשֶׁבֶת-עָלָיו בְּנָגְעוֹ-בוֹ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב.
וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ וּתְהִי נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל-הַמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר-יִשְׁכַּב עָלָיו יִטְמָא.

בפרק כ' כותבת התורה את האיסור בקיום יחסי אישות עד טהרתה של הנידה. המקיים יחסי אישות עם נדה, בין אם זו אשתו ובין רווק עם רווקה[1], עונשם של האיש והאשה הוא כרת:

וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ; וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם

ספר ויקרא פרק י"ח, פסוק י"ט; פרק כ', פסוק י"ח

לאחר דיני הנידה, כתוב בתורה דין הזבה:

וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ, כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא... וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר.

ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוקים כה-כח

חז"ל פירשו את דיני הנידה והזבה מן התורה כראיית דם של האישה בתקופות שונות של הווסת החודשית. כאשר האישה רואה את דם הווסת, הרי היא נידה שבעה ימים, ואם הפסיקה לדמם ביום השביעי או לפני כן, מדין התורה יכולה היא לטבול ביום השמיני ולהיטהר. אולם דין שונה מן התורה יש לאישה הרואה דם באחד-עשר הימים שלאחר שבעת ימי הנידות, הנקראים "אחד עשר ימי זיבות". אישה הרואה דם יום, או יומיים רצופים, בתוך ימי הזיבות, הרי היא זבה קטנה ודינה נקרא בהלכה "שומרת יום כנגד יום", כלומר היא טמאה ביום (או ביומיים) שראתה דם, וכן עליה לשמור ולבדוק את טהרת גופה לבל יצא ממנה עוד דם, עד סוף היום שלמחרת ראייתה. לאחר יום זה היא יכולה לטבול ולהיטהר. אם ראתה האישה דם שלושה ימים רצופים בתוך אחד-עשר ימי הזיבות, הרי הרי זבה גדולה, וצריכה למנות שבעה ימים נקיים שלא תראה בהם דם, ורק לאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר. אישה הרואה דם לאחר אחד-עשר ימי הזיבות (המתחילים, כאמור לעיל, מהיום שלאחר שבעת ימי הנידות), הרי דם זה הוא דם נידות, וחזר דינה להיות כנידה שבעה ימים, שלאחריהם תוכל לטבול ולהיטהר.

הדין כי ימי הזיבות הם אחד-עשר יום לאחר ימי הנידות הוא הלכה למשה מסיני לפי רבי אלעזר בן עזריה, ואילו לפי רבי עקיבא נלמד מהכתובים[2].
שיטת הרמב"ם בהגדרת ימי הנידות וזיבות שונה, אך היא לא התקבלה להלכה, עיין בהערה[3].

בתרשים ניתן לראות את הפרשנות המקובלת בקרב הראשונים לחוק המקראי, בהנחה שלאישה מחזור קבוע בן 28 ימים:
שבעה ימי נידה מתחילים מרגע ראיית דם הווסת. (באדום)
לאחר מכן 11 ימי זבה, בהם אם תראה דם תצטרך לנהוג לפי דיני זבה קטנה או זבה גדולה. (בוורוד)
לאחר מכן פרק זמן בלתי מוגבל עד שתראה שוב דם, פרק בן עשרה ימים אצל אישה בעלת מחזור קבוע בן 28 ימים. (בלבן)
הקו הכחול מסמן את הזמן שבו אישה יכולה להיות טהורה ולקיים יחסי אישות מן התורה בלבד.

דין נידה מדרבנן

תקנת רבי יהודה הנשיא

כאמור, לפי דיני התורה, אישה הרואה את דם המחזור החודשי נטמאת בטומאת נידה לשבעה ימים, וביום השמיני נטהרת בטבילה. באחד-עשר ימי הזיבות שלאחר מכן, אם תראה האישה דם תיטמא כזבה קטנה או כזבה גדולה. אך מחשש לבלבול בין ימי נידה וימי זיבה שדיניהם שונים, וכן מן הטעם שלא ידעו להבחין בין דם טהור לדם טמא והדבר יביא לבלבול ספירת ימי הטומאה, תיקן רבי יהודה הנשיא כי אשה שראתה דם יום אחד, בין בימי נידות בין בימי זיבות, תספור לאחריו ששה ימים נקיים ורק לאחריהם תטבול, וכן אישה שראתה דם יומיים רצופים, תספור לאחריהם שישה ימים נקיים ולאחר מכן תטבול. אישה שראתה שלושה ימים (או יותר) דם ברציפות, תספור לאחריהם שבעה ימים נקיים, כדין זבה גדולה, ולאחר מכן תטבול, בין שראתה את הדם בימי נידות או בימי זיבות.

חומרת בנות ישראל

חומרה נוספת שנתקנה בימי האמוראים היא 'חומרת בנות ישראל', או חומרא דרבי זירא (על שם האמורא רבי זירא שהיא מובאת בשמו בתלמוד). על פי חומרא זו, כל בנות ישראל מחמירות וסופרות שבעה נקיים כדין זבה גדולה לאחר כל ראייה של דם, אפילו ראיית הדם הייתה פחות משלושה ימים רצופים. הטעם לחומרא זו על גבי 'תקנת רבי' הוא להשוות את דיני כל טומאת האישה לדין אחד אחיד וקבוע[4], וכן למנוע בלבול בין זבה קטנה לזבה גדולה[5].

חומרא זו מוזכרת בגמרא[6] ובראשונים כדין מוסכם ומוחלט והלכה פסוקה, "שאין לסור ממנו לעולם"[7].

דם נידה לעומת כתם

אחד מהתנאים להיטמאות האישה מן התורה הוא הרגשת האישה בזמן הדימום. דין זה נדרש על ידי שמואל במסכת נידה[8]: "אמר שמואל: בדקה קרקע עולם וישבה עליה ומצאה דם עליה- טהורה, שנאמר (ויקרא טו, יט) "בבשרה"- עד שתרגיש בבשרה". כלומר: בפסוק הפותח את הלכות נידה נאמר: " וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב". מהמילה "בבשרה" למד שמואל כי דווקא אם האישה חשה בהרגשה בבשרה ביציאת הדם, היא טמאה מדאורייתא, אך אם מצאה דם ולא הרגישה ביציאתו, היא אינה טמאה מדאורייתא אלא רק מדרבנן, ודם זה נקרא "כתם". תנאי ההרגשה מצוי גם בדבריו של רבי עקיבא במשנה[9] האומר כי רק "דם" מטמא מן התורה, אך לא "כתם". דיני 'כתם' קלים יותר מדין 'דם', והם אסורים רק מדרבנן, כדלקמן.

מהי ההרגשה המטמאה מן התורה

להלכה הובאו כמה דעות מהי אותה הרגשה עימה נטמאת האישה מן התורה. בספר פתחי תשובה[10] הביא שלוש סוגי הרגשות שהובאו בפוסקים:

בנוסף, המהר"ם שיק פסק כי הרגשות החולשה והחולי שאישה רגילה להרגיש בזמן הווסת, גם הן נחשבות הרגשה המטמאת את האשה מן התורה.

כיום, רב הנשים מעידות כי הן אינן מרגישות אחת מן ההרגשות הנ"ל בשעת המחזור החודשי. יש שכתבו כי גם בימינו נשים מרגישות, אך לעיתים אינן שמות לב להרגשה מפני חולשת הגוף. הרב יוסף שלום אלישיב[11] חידש כי אישה שאין דרכה להרגיש את הווסת, טמאה מדאורייתא אף בלא הרגשה. הדעה המוסכמת בקרב רב פוסקי ההלכה היא כי אישה המקבלת את המחזור החודשי טמאה מדאורייתא.

דיני כתם

כתם, כאמור, הוא דם שהאישה מצאה ללא הרגשה דלעיל, ודיני הטומאה של הכתם קלים יותר מדין דם נידה, כגון:

  • כתם מטמא רק אם הוא בגודל של 'גריס', שהוא שטח כעיגול בקוטר עשרים מילימטר. הטעם לדין זה הוא שבדם פחות משיעור 'גריס' ניתן לתלות את הכתם בדם כינה שנמעכה, שהייתה מצויה בימי חז"ל בבתים ובבגדים, ולא בדימום האישה. ואף שבימינו אין כינים מצויות בבתים ובבגדים, דעת רב הפוסקים היא שחז"ל גזרו רק על כתם הגדול מגריס, והגזרה לא בטלה[12].
  • כתם אינו מטמא אם הוא נמצא על דבר שאינו מקבל טומאה, כגון קרקע.
  • כתם אינו מטמא אם הוא נמצא על בגד צבעוני.

צבע הדם מהטמא

מן התורה, רק דם בגוון של חמישה צבעים מסוימים מטמא את האישה כנידה:

חמשה דמים טמאים באשה: האדום, והשחור, וכקרן כרכום, וכמימי אדמה, וכמזוג.

אולם, כבר מימות התלמוד בטלה הבקיאות בגווני צבעים אלה בקרב חז"ל, והיו מן החכמים שהיו נמנעים מלפסוק במראות דמים[13]. ולכן, להלכה, כל מראה דם שיש בו מראה אדמומיות או מראה שחור הוא טמא[14]. צבעים בהם יש ספק אם הם בגוון אסור או מותר, יש להראות למורה הוראה אשר פוסק את דינם.

איסורים והרחקות בימי הנידות

חזל (בספרא[15]) למדו מן הפסוק: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ"[16] כי בימי הנידות אסורים האיש והאישה לא רק בקיום יחסי אישות, אלא גם כל קרבה בין איש לאשתו אסרה תורה בימים אלה, עד שתטהר האישה. בין האיסורים ניתן למנות:

  1. איסור מגע בין האיש לאישה, ואפילו מגע שאינו של אהבה וחיבה. וכן איסור הושטת חפצים מיד ליד, מחשש לנגיעה.
  2. איסור לדבר דברי צחוק וקלות ראש.
  3. איסור לישון במיטה אחת, אפילו ללא מגע.
  4. איסור לאכול מתוך צלחת אחת או כוס אחת.
  5. איסור למזוג לבן הזוג כוס יין.

הנידה כאב הטומאה

הנידה היא אב הטומאה, ומטמאת אדם, כלים, מזון ומשקה במגעה. טומאת הנידה חמורה יותר מאבות טומאה אחרים במספר פרטים:

  • היטמאות הסביבה: כמו בטומאת הזב, "משכב ומושב" הנידה נעשים "אב הטומאה" בעצמם, וכן הנידה מטמאת ב"היסט" גם בלא נגיעה ישירה.
  • נוזלי הגוף: נוזלי הגוף של נידה הנקראים "מעיינות הנידה" נחשבים אף הם ל"אב הטומאה" כ"מעיינות הזב". הנוזלים הטמאים בנידה הם הרוק, השתן ודם הווסת.
  • בועל נידה: גבר המקיים יחסי אישות עם נידה (דבר שאסור מהתורה) נטמא והופך גם הוא ל"אב הטומאה" למשך שבעה ימים[17], ונקרא "בועל נידה". טומאתו קלה יותר מזו של הנידה עצמה: המצעים שעליהם הוא יושב אינם "אב הטומאה" אלא "ראשון לטומאה" בלבד[18]. באשר לשאר החומרות המיוחדות בנידה, קיימים חילוקי דעות בין הפרשנים בשאלה האם הם נאמרו גם על בועל נידה[19].
  • טומאות היוצאות מגוף האדם: טומאת הנידה היא אחת מהטומאות שבהן החמירה התורה ואסרה כניסה להר הבית כולו[20]. טומאות אלו לא מותרות אפילו כאשר טומאה הותרה בציבור.

תהליך טהרת הנידה

Square of white cloth for purity testing
"עד בדיקה", בד לבן המשמש לבדיקה פנימית בהפסק טהרה ולימים של שבעה נקיים.

הפסק טהרה ושבעה נקיים

כאמור, לאחר 'חומרת בנות ישראל', נטמאת האישה לאחר כל ראיית דם כזבה גדולה, וצריכה לספור שבעה ימים נקיים. כדי להתחיל את ספירת ה'שבעה נקיים', על האישה לבצע בדיקת 'הפסק טהרה', כלומר לוודא שפסק הדימום על ידי בדיקה פנימית ב'עד בדוק' (=בד לבן נקי). זמן הבדיקה הוא לפני ובסמוך לשקיעת החמה, אולם לא לאחריה. בדיקת 'הפסק טהרה' היא הבדיקה החשובה ביותר, בה האישה יוצאת מ"חזקת טומאה" ל"חזקת טהרה", ועל ידה ניתן להתחיל למחרת בספירת ה'שבעה נקיים'. לכתחילה על האישה להניח "מוך דחוק" בזמן בין השמשות, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים, כדי לוודא שהדימום פסק לחלוטין. בדיקת 'מוך דחוק' היא חומרא, ולכן בדיעבד אם היא לא נעשתה- האישה יכולה להתחיל לספור שבעה נקיים. היום בו נעשית בדיקת ההפסק טהרה אינו עולה למניין השבעה נקיים, ולאחריו צריכה האישה לספור שבעה ימים שלמים נקיים כדי לטבול.

אם בדיקת ה'הפסק טהרה' טהורה ואין בה גוון אדמומי, על האישה לספור שבעה ימים נקיים, בהם היא לא תראה דם כלל. בשבעת ימים אלו על האישה ללבוש בגדים תחתוניים לבנים כדי לוודא שאין היא מדממת, וכן לבדוק פעמיים ביום בבדיקה פנימית שאכן פסק הדימום. במקרים בהם יש סיבות להמעיט במספר הבדיקות בשבעה נקיים (כגון במקרה בו יש פצע, וכדומה), הדבר מצריך אישורו של פוסק-הלכה.

גזירת שיהוי עד עשיית הפסק טהרה

נחלקו הראשונים, על פי התלמוד, בדינה של אישה שפלטה שכבת זרע בשלשת הימים הראשונים (= 72 שעות) שאחרי קיום יחסי אישות, האם יום הפליטה עולה למניין שבעה נקיים או לא. הראב"ד פסק כי אינה סותרת ספירתה, ואילו סמ"ג ורא"ש פסקו כי הפולטת שכבת-זרע סותרת את השבעה נקיים, וכן נפסק להלכה.

לדוגמה, אשה שקיימה יחסי אישות במוצאי שבת, ונטמאה בראיית דם בבוקרו של יום ראשון, אפילו אם הפסיקה לדמם ביום שלישי, יכולה לפסוק בטהרה רק בסוף יום רביעי לפני השקיעה, ויום חמישי יהיה היום הראשון לימי ספירת ה'שבעה נקיים'. כך פסק השולחן ערוך. הרמ"א החמיר כי אין לעשות הפסק טהרה ארבעה ימים (=96 שעות) לאחר קיום יחסי אישות (ובדוגמה דלעיל, תוכל האישה לפסוק בטהרה רק בסוף יום חמישי, ולהתחיל שבעה נקיים ביום שישי). בנוסף, החמיר הרמ"א שגם אישה שלא קיימה יחסי אישות תמתין ימים אלה, ולא תוכל לעשות הפסק טהרה.
נוסף על כל זאת, לדעת השו"ע, גם אישה שקיימה יחסי אישות יכולה לשטוף ולנקות היטב את עצמה מבפנים, וכך לעשות 'הפסק טהרה' בלא המתנת שלושה ימים, ואילו לדעת הרמ"א אסור לעשות כן, וכל אישה ממתינה חמישה ימים, ויכולה לעשות הפסק טהרה בסוף יום החמישי לפני שקיעה, ולהתחיל לספור שבעה נקיים ביום השישי. קהילות האשכנזים וכן חלק מקהילות הספרדים ועדות המזרח[21], נוהגים כרמ"א. חלק מקהילות תימן[22] וחלק מקהילות הספרדים[23] נוהגים כשולחן ערוך.

המציאות העולה מהלכות הנידה, ובמיוחד לפי פסיקת הרמ"א, היא שהאישה טמאה חמישה ימים מיום תחילת הדימום עד יום ההפסק טהרה, ולאחריו סופרת עוד שבעה ימים נקיים, כלומר טמאה למשך שנים-עשר יום. אצל נשים בעלות מחזור קצר, הדבר עלול לעיתים להוביל לבעיות פוריות ולעקרות הלכתית. למציאות זו ישנם פתרונות רפואיים ואף פתרונות הלכתיים, כגון אפשרות לפוסק-ההלכה להקל בדינים מסוימים שעיקרם בחומרא. מכון פועה התפרסם כמסייע לזוגות בבעיה זו מבחינה הלכתית ורפואית כאחת.

טבילה

Mikveh22
מקווה מודרני בקיבוץ טירת צבי

לאחר שספרה האישה שבעה נקיים, היא יכולה להיטהר על ידי טבילה במקווה. הטבילה נעשית בלילה, במוצאי היום השביעי של השבעה נקיים. הטבילה, על הטבילה להתקיים במקווה כשר, וללא חציצה בין הגוף למים.

מדאורייתא יכולה האישה לטבול בבוקרו של היום השביעי, ואם לא תיטמא עד הערב עלו לה השבעה נקיים לטהרה. אולם חכמים גזרו שאין לעשות כן, והתירו את הטבילה רק במוצאי היום השביעי. עוד גזרו חכמים ואסרו טבילה מבעוד יום אף ביום השמיני והתשיעי, משום "סרך ביתה", כלומר מחשש שמא בת הטובלת, או נשים אחרות, תחשובנה שמותר לטבול ביום השביעי. לכן להלכה מותרת הטבילה רק בלילה.

הכנות לטבילה

מדאורייתא, האישה סמוך לטבילתה צריכה לעיין בכל גופה ולבדוק שאין עליו דבר חוצץ. עזרא הסופר[24] תיקן בעשר תקנותיו, כי על האישה הטובלת לחפוף את שערה במים חמים ולסורקו לפני הטבילה, לוודא שאין חציצה בשיער. האמורא רבא הוסיף לתקן[25] כי האישה תדיח במים את 'בית קמטיה' במים, כלומר כל המקומות הנסתרים, כגון בית השחי, מקום הערווה, ונקבי האוזניים. המנהג כיום לרחוץ ולשרות את כל הגוף במים לפני הטבילה. במקוואות המודרניים ישנו בתוך מבנה המקווה חדר הכנה עם אמבטיה, בו יכולה האישה לעשות את כל ההכנות לטבילתה.

וסתות

וסת הוא הזמן בו עלולה האישה לראות דם ולהיטמא. זמן הווסת הוא 'עונה', שהיא 12 שעות, כלומר כל היום או כל הלילה. ההלכה מבחינה בין וסת קבוע לווסת שאינו קבוע.

  • אשה בעלת וסת קבוע: אישה הרואה את הווסת בקביעות באותו זמן, כגון כל 28 יום, או כל ראש חודש. קביעת הווסת היא על ידי שלוש פעמים, כלומר אישה שראתה כל 28 יום שלוש פעמים ברציפות, הרי היא בעלת ווסת קבוע. מקרה זה נדיר בימינו.
  • אשה בעלת וסת שאינו קבוע: אישה שהווסת החודשית שלה אינה קבועה בהפרש קבוע או ביום קבוע, אלא משתנה כל חודש. רב הנשים בימינו הן בעלות וסת שאינו קבוע.

פרישה סמוך לווסת

מובא בתלמוד הבבלי:

תניא: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא ט"ו, ל"א)
מכאן אמר רבי ירמיה: אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה: עונה

מסכת נידה דף ס"ג עמוד ב'

הגמרא לומדת מפסוק זה כי יש חיוב לפרוש מן האישה סמוך לווסתה. הגמרא מגדירה כי זמנו של איסור זה הוא במשך "עונה" אחת[26].

טעם החיוב על פרישה סמוך לווסת הוא מפני שזמן זה הוא זמן בו צפוי והאישה תראה דם, שיגרום לה להפוך להיות נידה. על כן, מחשש שמא תראה האישה דם לפני או תוך כדי קיום יחסי האישות, חייבו חכמים את בני הזוג לפרוש האחד מן השני מעט קודם לזמן בו היא צפויה לראות דם וסת, וזאת על מנת להרחיק את האדם מן העבירה.

כמו כן, חייבו חכמים את האישה לעשות בדיקה פנימית בעונת הווסת, לוודא שהיא אכן לא נטמאה. לאישה שיש לה וסת, זמן הפרישה והבדיקה הוא זמן הווסת הקבוע שלה. לאישה שאין לה וסת, זמן הפרישה והבדיקה הם:

  1. עונה בינונית: 30 יום לאחר יום התחלת המחזור הקודם.
  2. עונת החודש: יום החודש העברי בו האישה ראתה וסתה בחודש הקודם.
  3. עונת ההפלגה: על האישה לחשב את הפרש הימים בין שתי הווסתות הקודמות שלה. את אותו ההפרש עליה לספור מיום הווסת האחרון שלה, ואותה העונה היא 'עונת ההפלגה'.

טעמי המצווה

התנא רבי מאיר מבאר שטעם הריחוק בימי הנידות הוא לעצירת השגרה, ויצירת אהבה מחודשת ורעננה בין איש לאשתו: "היה רבי מאיר אומר: מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה - מפני שרגיל בה וקץ בה. אמרה תורה: תהא טמאה שבעה ימים, כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה[27]".

ספר החינוך[28], כדרכו במצוות רבות, מבאר את טעם המצווה כהרחקה מן החולי והיזק אשר חלים על הנידה בימי וסתה.

המקובלים רואים בהרחקה בימי הנידות תשקיף של היפרדות הקליפה מן 'סטרא דקדושה' בעולמות הרוחניים[29].

הרב חיים נבון מוצא בדברי הרב סולובייצ'יק כי בשמירת הלכות הנידה בני הזוג מקריבים קרבן אישי ומאמץ כביר, וכי דווקא עוצמת הקושי מעניקה לו אופי ומשמעות, כקורבן המבטא כפיפות עילאית לקבלת עול מלכות שמים[30].

היחס לנידה

בקתת נידה בכפר אמבובר 1976
בקתת נידה בכפר היהודי אמבובר שבצפון אתיופיה.

לבד מן ההלכות הנוגעות לנידה, מקורות קדומים מצביעים על יחס יוצא דופן לנידה, שרובו לא נפסק להלכה. המשנה מתארת כי הנידות היו יושבות ב"בית הטומאות"[31] והנידה נקראת 'גלמודה'[32]. בין יהודי אתיופיה נהג מנהג זה עד ימינו, ומקום מיוחד לנידות נקרא מרג'ם גוד'ו - בית הטמאות. בספרא[33] מתואר כי זקנים ראשונים היו אומרים, שכל המנוולת עצמה בימי נידתה רוח חכמים נוחה הימנה, וכל המקשטת עצמה בימי נידתה אין רוח חכמים נוחה הימנה, עד שבא רבי עקיבא והתיר לנידה להתקשט, כדי שלא תתגנה על בעלה ויגרשנה[34].

טקסט קדום וחריג בשם "ברייתא דמסכת נדה" מכיל הרחקות רבות מסוג זה: "אסור לשאול בשלומה של נידה... אפילו הדיבור היוצא מפיה הוא טמא... אסור לאדם להלך אחר הנידה ולדרוס את עפרה... ואסור ליהנות ממעשה ידיה". הרמב"ן בפירושו לתורה ציטט את הברייתא, אותה ייחס לתקופת התנאים, והסיק מכאן ש"היו הנידות בימי הקדמונים מרוחקות מאד... לא יתקרבו אל אדם ולא ידברו בו... והיו יושבות בדד באהל לא יכנס בו אדם"[35]. אך החוקרים נוטים לייחס את ה"ברייתא" הזו למקור המקורב לקראים[36]. הרמב"ן עצמו, בהלכות נידה שכתב, אינו מביא דינים אלו.

בספר חסידים אסר להסתכל על האישה בעת שהדמים מצויים בה[37].

הרמב"ם במורה נבוכים מביא מספר מנהגים המופיעים בברייתא דמסכת נדה כמנהג שנוהגים אנשי כת הצאבה, כגון: "הנידה תהיה לבדה בבית, ונשרפים המקומות שמהלכת עליהם, ומי שדיבר עמה נטמא, ואפילו נשבה הרוח ועברה על הנידה ועל הטהור - נטמא". הרמב"ם דוחה מנהגים אלו.

בקרב פוסקי ההלכה אין מוצאים פסיקה של חומרות מסוג זה. החתם סופר מעיד כי חומרות אלה לא נזכרות בספרי ההלכה, ואינן נהוגות בקרב שומרי ההלכה כלל[38]. הרמ"א כתב: "יש שכתבו שאין לאשה נדה בימי ראייתה ליכנס לבית הכנסת או להתפלל או להזכיר השם או ליגע בספר, וי"א שמותרת בכל, וכן עיקר, אבל המנהג במדינות אלו כסברא ראשונה. ובימי לבון נהגו היתר. ואפילו במקום שנהגו להחמיר, בימים נוראים וכה"ג, שרבים מתאספים לילך לבית הכנסת, מותרין לילך לבהכ"נ כשאר נשים, כי הוא להן עצבון גדול שהכל מתאספים והן יעמדו חוץ". כיום חומרות אלה אינן נהוגות.

נידה ביהדות הקונסרבטיבית

פוסקי הלכה קונסרבטיבים מורים להקפיד על האיסור לקיים יחסי אישות כאשר האישה נידה, אם כי ישנם חילוקי דעות בנוגע לשמירה על הרחקות נוספות כגון האיסור המוחלט על כל נגיעה בין בני-זוג כאשר האישה נידה.

מספר רבנים קונסרבטיבים פסקו שאין חובה לשמור בימינו על שבעה נקיים, ונשים יכולות לטבול ולקיים יחסי אישות כעבור שבעה ימים מתחילת הווסת, על פי דין תורה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מלבד עצם האיסור של משכב רווק עם רווקה, שהוא איסור קל מאיסור נדה
  2. ^ מסכת נידה, דף עב:
  3. ^ שיטת כל הראשונים היא ששבעת ימי הנידות מתחילים במחזור החודשי, ולאחריהם חלים אחד עשר ימי הזיבות (בהם אם האישה תראה דם היא תיטמא כזבה קטנה או גדולה), ולאחר מכן יש "ימי הפסקה", עד שהאישה שתגיע הווסת הבאה שתתחיל שבעת ימי נידות חדשים. לעומת זאת, שיטת הרמב"ם, על פי ההסבר המקובל בדבריו, היא כי ימי הנידות וימי הזיבות הם קבועים בחייה של האישה, בסדר קבוע של שבעת ימי נידות ולאחריהם אחד עשר ימי זיבות, ללא הפסקה. כלומר, מהיום שהאישה נטמאת בראיית דם וסת, הרי היא נידה לשבעה ימים, הימים שלאחר מכן הם אחד-עשר ימי זיבה (בהם אם תראה דם היא תיטמא כזבה), והימים שלאחר מכן הם שבעת ימי נידה (בהם אם תראה דם היא תיטמא כנידה), וחוזר חלילה, כך כל חייה של האישה הם שבעת ימי נידות ולאחריהם אחד-עשר ימי זיבות. לשיטת הרמב"ם, אישה המקבלת את המחזור החודשי יכולה מדאורייתא להיטמא לפעמים כנידה ולפעמים כזבה, והדבר תלוי אם המחזור החל בשבעת ימי הנידות או באחד-עשר ימי הזיבות. ראשונים ואחרונים הקשו מאוד על דעת הרמב"ם, ודעתו לא התקבלה להלכה.
  4. ^ רי"ף ורא"ש
  5. ^ ר"ן
  6. ^ ברכות לא.
  7. ^ רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק יא הלכה ט'. רמב"ן, הל' נדה פ"א אות יט.
  8. ^ מסכת נידה, נז:
  9. ^ משנה, מסכת נידה, פרק ח', משנה ג'
  10. ^ שו"ע סימן קפג
  11. ^ קובץ תשובות סימן פד
  12. ^ שו"ת חת"ם סופר, הובא בפת"ש, קצ, י
  13. ^ רבי יוחנן, ורבי זירא, ועולא, מסכת נידה כ:
  14. ^ שו"ע, קפח, א
  15. ^ ויקרא, פרק יג סימן ב. כך גם באבות דר' נתן פרק ב, ובמדרש רבה שמות טז, ב
  16. ^ ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ט
  17. ^ ויקרא טו, כד
  18. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ג ומסכת זבים פרק ה משנה יא
  19. ^ ראו במאמר בבטאון 'מעלין בקודש' יב
  20. ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה ח. תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סז עמוד א.
  21. ^ בן איש חי (פרשת צו אות ז) אור לציון (ח"א, יו"ד סימן ו)
  22. ^ שערי טהרה למהרי"צ, סימן א ס"ד
  23. ^ טהרת הבית, סי' יג
  24. ^ תלמוד בבלי ברכות כ"ב; בבא קמא פ"ב
  25. ^ בבלי, נידה, סו:
  26. ^ פירוט בהמשך 'משך זמן הפרישה קודם לווסת'
  27. ^ נידה לא ע"ב
  28. ^ מצווה קסו
  29. ^ לדוג' בן איש חי שנה שנייה פרשת שמיני
  30. ^ הסברת הלכות טהרת המשפחה - שלוש גישות
  31. ^ נידה, ד, ז
  32. ^ ר"ה, כ"ו.
  33. ^ מצורע, ט, יב
  34. ^ בבלי שבת סד ב
  35. ^ פירוש הרמב"ן על ספר בראשית לא, לה
  36. ^ הרב חיים דוב שעוועל, מהדיר פירוש הרמב"ן בהוצאת מוסד הרב קוק
  37. ^ ס' חסידים (מהד' מרגליות) סי' תתשכו
  38. ^ שו"ת חת"ס חאו"ח סי' כג

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אב הטומאה

אַב הַטֻּמְאָה, בהלכות טומאה וטהרה, הוא דרגת טומאה המשויכת בדרך כלל למקור הטומאה הראשוני [למעט טמא מת ראה להלן], ויש בכחו לגרום טומאה אפילו לאדם ולכלים. וזוהי דרגת הטומאה השנייה בחומרתה [שלמעלה ממנו רק המת עצמו שהוא מכונה בלשון חכמים "אבי אבות הטומאה"]. מי שנטמא מאב הטומאה נקרא "ולד הטומאה" או ראשון לטומאה והנוגע בו נהיה שני לטומאה, וכן הלאה בשלישי ורביעי לטומאה. ישנם כמה דברים שתיקנו בהם חכמים להיות ולד הטומאה, באחת מהדרגות, בלא אב.

בעוד שאב הטומאה מטמא אדם וכלים, ראשון לטומאה אינו מטמא אלא אוכל ומשקה ולא אדם וכלים. שני לטומאה פוסל רק תרומה, שלישי לטומאה מטמא רק קדשים ורביעי מטמא רק פרה אדומה. בטומאת מת ישנו מושג מיוחד של אבי אבות הטומאה, דהיינו שאדם וכלים (למעט כלי חרס) המקבלים טומאה ממת הם עצמם אב הטומאה בשונה ממקבל טומאה מכל מטמא אחר.

אבן העזר

אבן העזר או בקיצור אה"ע או אבה"ע הוא שמו של החלק השלישי בספר ארבעה טורים של רבי יעקב בן אשר ושל החלק המקביל לו בשולחן ערוך.

חלק זה עוסק בדיני אישות (כגון קידושין וגיטין). השם נלקח בהשראה מן הפסוק "אעשה לו עזר כנגדו" שמדבר על בריאת זיווגו של האדם הראשון - חווה.

כיום השם אבן העזר משמש להגדרת מכלול הדינים הנוגעים לדיני נישואים וגירושים. דינים אלו אינם כוללים את דיני נידה המהווים חלק מהלכות איסור והיתר המובאות בחלק יורה דעה.

בספרות ההלכה והשו"ת של האחרונים חולקו לרוב הנושאים העוסקים בהלכות אלו לפי הסדר שנקבע בחלק אבן העזר בטור.

דם בתולים

בהלכה, דם בתולים הוא דם שיוצא מגופה של בתולה שלא קיימה מעולם יחסי אישות, בעקבות ביתוק קרום הבתולים במהלך יחסי אישות או לחלופין באמצעי אחר. דם בתולים אינו מטמא את האישה כלל, אבל כיום נהוג על פי ההלכה לפרוש מיד אחרי קיום יחסי האישות לראשונה.

הפסק טהרה

הפסק טהרה הוא מושג הלכתי בתחום טהרת המשפחה שפירושו בדיקה לוידוא הפסק הדימום הרחמי. בדיקה זו הכרחית לספירת שבעה נקיים והיטהרות האישה הנידה או הזבה.

הר אביטל

הַר אֲבִיטָל הוא הר געש רדום השוכן ברמת הגולן, מערבית לגבול הסורי. גובהו כ-1,204 מטר מעל פני הים, והוא חלק מקו התלים הישראלי. בערבית נקרא ההר "תל אבו נידא" (تل ابو الندى).

הר אביטל הוא המבנה הגעשי הגדול ברמת הגולן. רוחבו כ-2 ק"מ, אורכו כ-3 ק"מ, והוא מתנשא לגובה של כ-300 מטרים מעל סביבתו. בצמוד להר מצפון נמצא הר בנטל. מעריכים כי שני הרי הגעש הם חלק ממבנה געשי אחד ולהם מקור מגמטי משותף.

בבקעת אביטל הנמצאת במרכז ההר נמצאים שטחים חקלאיים השייכים לקיבוץ אל-רום. בתוך הבקעה שתי גבעות קטנות, המכונות "תלי תאומים". על פסגת ההר נמצא בסיס צבאי. ההר הוא חלק משמורת הר אביטל הקרויה על שמו.

זבה

זבה היא אשה שנטמאה כתוצאה מדימום רחמי שלושה ימים רצופים שלא בזמן הווסת. אישה זו נטמאת בכל מובן כמו נידה, אך בניגוד לנידה שנטהרת מדאורייתא שבעה ימים אחרי תחילת הדימום, הזבה צריכה להמתין עד שיהיו שבעה ימים שלמים ללא דימום ("שבעה נקיים") ורק אז תוכל להיטהר בטבילה במקווה. כמו כן, לאחר הטבילה, הזבה נדרשת להביא קורבן לבית המקדש.

חומרא דרבי זירא

בהלכה היהודית, חומרא דרבי זירא היא מנהג מחמיר שנוצר בתקופת האמוראים על ידי בנות ישראל (ועל כן נקרא לעיתים חומרת בנות ישראל), ומשמעו חיוב כל אשה נידה לספור שבעה ימים נקיים בתום הווסת, כדין זבה. לפני קביעת חומרא זו, נידה הייתה צריכה לספור שבעה ימים מתחילת הווסת בלבד, ואם בסופם פסק הדימום, על האישה היה לטבול ולהיטהר ביום השמיני. דימום שנמשך מעבר לשבעת ימי הנידה, הצריך שמירת דיני זבה.

הסיבה לחומרא זו היא בקושי ובלבול שנוצר לנשים בהבדלה בין נידה, זבה קטנה וזבה גדולה, להם דינים שונים בטהרתם. במהלך השנים התקבעה חומרא זו כדין בסיסי בהלכות טהרת המשפחה, וכך הוא היחס אליה כיום. עדות על חומרא זו של בנות ישראל מובאת בגמרא בשם רבי זירא, ולכן קרויה חומרא זו על שמו.

טבילה (יהדות)

ביהדות, טבילה במים היא הליך מחייב (הכשר מצווה), חלק מתהליך הטהרה המוטל על יהודים, כלים ובגדים השרויים במצב טומאה ומעוניינים להטהר. טבילה במים היא השלב העיקרי (ולעיתים הבלעדי) במרבית תהליכי הטהרה מטומאות שונות, ובנוסף היא חלק מתהליך הכשרת הכלים ומתהליך הגיור. טבילה נעשית במקווה, מעיין, ימים, אגמים, נהרות ובארות, אך לא במים שאובים.

בזמננו כאשר אין נהוגות הלכות טומאה וטהרה, מחמת העדר אפר פרה אדומה טבילה משמשת בעיקר כחלק מתהליך היטהרות האשה מטומאת נידה במסגרת הלכות טהרת המשפחה, כחלק בלעדי בהכשרת כלי אכילה חדשים שיוצרו על ידי גויים, כחלק מתהליך הגיור ובנוסף כדרך להטהר מטומאת בעל קרי לעולי הר הבית בטהרה, וכמידת חסידות לגברים שונים המעוניינים בכך.

בתורה מופיעים מקרים רבים של טומאה המצריכים טבילה כחלק מתהליך הטהרה, בהם: נידה, מי שפלט נוזל זרע, מי שנגע במת, ועוד. ישנם גם מקרים בהם לא קודמת טומאה למצוות הטבילה, לדוגמה במקרה של גיור, של טבילת כלים שהיו בבעלות גוי, והטבילות שטובל הכוהן הגדול לפני שלבים שונים של עבודתו ביום כיפור.בימינו חובת הטבילה מוטלת בעיקר על נשים נשואות, כדי להיטהר מנידתן ולקיים יחסי אישות. רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים.

טהרת המשפחה

טהרת המשפחה הוא מונח יהודי המתייחס למכלול הדינים והלכות ההרחקה שמחייבת התורה במצבים שונים איש ואישה יהודים במערכת יחסים זוגית. על פי ההלכה ישנם מקרים שונים בהם על האיש והאישה להתרחק זה מזה ואסורים בקיום יחסי אישות ובצורות קירבה נוספות עד שתסיים האישה את תהליך הטהרה. בחלק ממקרים אלה האיסור הוא מן התורה, ובחלק מן המקרים – מדרבנן. עיקר הימים בהם אסורה האישה לבעלה הם ימי הווסת של האישה שאז היא מכונה נידה, ואיסור כרת חל על קיום יחסי אישות עמה בימים אלה.

משך הזמן בו האישה נאסרת לבעלה ודינים שונים של ההרחקות ביניהם משתנים ממקרה למקרה, אך באופן כללי בכל המקרים הללו הבעל והאישה נאסרים, והאישה צריכה לעבור תהליך של טהרה. על אף שנידה היא רק אחת מצורות ההרחקה שבין בעל לאשתו, המקורות ההלכתיים מכנים את כל ההלכות הנוגעות להרחקות אלו הלכות נידה. וכן, כל אישה האסורה על בעלה, אף מסיבה אחרת, מכונה "נידה".

להרחקה בימי הנידה נוספה במרוצת הדורות משמעות רעיונית רחבה בתחום המחשבה היהודית-תורנית. ראשית, נטען שההרחקה מבטאת את החשיבות של פיתוח חיי הרוח בזוגיותם של איש ואשתו. האיסור לקיים יחסי אישות ולגעת זה בזו מחייב את בני הזוג להמיר את המגע הגופני בקשר מילולי. שנית, ההרחקה יוצרת מפגש מחודש של בני הזוג מדי חודש. בכל חודש ישנם ימים של השהיה, ציפייה, התאפקות והתגברות על היצר, ובכל חודש בני הזוג נפגשים מחדש - כמו ביום החתונה - ומממשים מחדש את אהבתם.

טומאת זיבה

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת זיבה היא שם כולל לטומאה של מספר אנשים שטומאה יוצאת מגופם וטומאתם שוה: טומאת זב - (בזכר) וטומאת זבה (בנקבה) טומאת נידה וטומאת יולדת, שהן טומאות מהתורה, וטומאת גויים שעליהם גזרו חכמים טומאה כזבים.

למרות שדיני הטומאה של הזב הזבה הנידה והיולדת שווים לכל דבר ועניין, אופן חלות הטומאה בהם שונה. הזב נטמא רק על ידי הפרשה שנחשבת "זיבה" הנגרמת על ידי מחלה שפוגעת בכלי הזרע ושונה במהותה מנוזל הזרע וכן בסימניה, הזבה והנידה היא אישה שיצאה ממנה דם מצוואר הרחם, ההבדל בין דם נידה לדם זיבות נעוץ בזמן בו הוא יוצא מהגוף, כאשר הוא בא בתחילת ההמחזור החודשי ועד שבעה ימים (זמן הוסת), הוא נחשב דם נידה (כיוון שהוא טבעי), ולאחר שבעת ימי הנידה, ישנם אחד עשר ימי זיבה ובימים אלו אם ראתה האישה דם (שזו צורה פחות טבעית), היא נחשבת לזבה. טומאת יולדת לעומת זאת נגרמת מכל סוג של לידה אף ללא דם, וכן גם מהפלה בכל צורה שהנפל או הוולד יוצא מבית הרחם חוץ מבניתוח קיסרי.

טומאת מדרס

במונח המשנה, טומאת מדרס היא אחת מדרכי ההיטמאות, והנהו ביטוי המסמן חפץ שנהפך - או ראוי להפוך - לאב הטומאה. במקורות אחרים, נקראת הטומאה בשם טומאת משכב ומושב.

טומאה זו, נגרמת על ידי העברת טומאה מגוף חי לאובייקט אחר. אדם כאשר הוא זב או מצורע, או אשה שהיא זבה, נידה, יולדת, או מצורעת, שכוב/ה על חפץ המיועד למשכב או למושב - כמו מיטה המיועדת לשכיבה או כיסא המיועד לישיבה, ובאופן דומה - "מרכב" - חפץ המיועד לרכיבה. החפץ נהפך להיות טמא מדרס, ורמת טומאתו מוגדרת כאב הטומאה הראוי לטמא אדם או כלים טהורים בנגיעתם בו בלבד.

כתם (נידה)

בהלכות נידה כתם הוא מראה של דם שאישה מצאה על אחד מבגדיה או מצעיה, וישנו ספק האם הגיע מרחם האישה.

מדין התורה, דם שהופך את האישה לנידה ולאסורה על בעלה, הוא רק דם היוצא מן הרחם בליווי הרגשה אופיינית. דם שהופיע ללא הרגשה זו, אינו אוסר את האישה.

חז"ל תיקנו כי בגד שנמצא עליו כתם שניתן לחשוש שהגיע מרחם האישה הוא טמא. ומכיוון שהבגד טמא תיקנו חז"ל כי אין האישה יכולה להיטהר לבעלה עד שתקיים את כל דיני הטהרה כאישה נידה. אולם, ישנן הקלות רבות בדיני הכתמים, ובסופו של דבר רק מעט מאוד כתמים אכן יטמאו את האישה.

מסכת יבמות

מַסֶּכֶת יְבָמוֹת היא המסכת הראשונה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה ובתלמוד. במסכת זו שישה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בדיני ייבום וחליצה ואיסורי עריות. סוף המסכת עוסק בדיני עגונות. מסכת זו נכללת במסכתות הידועות בכינוי ענ"י שהן: עירובין, נידה, ויבמות, הנחשבות למסכתות הקשות ללימוד ולהבנה שבתלמוד הבבלי. הסיבה שמסכת זו נחשבת קשה היא מפני שכדי להבינה יש צורך לתפוש מבנים מורכבים של שושלות משפחתיות.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 121 דפים.

מסכת נידה

מסכת נידה היא המסכת השביעית בסדר טהרות שבמשנה, ויש בה עשרה פרקים.

המסכת עוסקת בעיקרה בטומאת נידה המופיעה בתורה, ובאופן ההיטהרות מטומאה זו. טומאת נידה היא טומאת אישה בזמן הווסת, או בלשון חז"ל - "שיצא דם ממקורה". כמו כן עוסקת הגמרא של מסכת זו בנושאי הלכות טהרה באופן כללי, יסודות בדינים וכללים שונים.

בניגוד לשאר המסכתות בסדר טהרות, ההלכות במסכת נידה רלוונטיות גם בעת המודרנית, על אף שבית המקדש עומד בחורבנו ואין נוהגים בדיני טומאה וטהרה.

מסכת זו נחשבת אחת המסכתות הקשות בכל הש"ס, יחד עם המסכתות עירובין ויבמות (וסימנן: ענ"י).

המסכת היא היחידה ממסכתות סדר טהרות שיש לה תלמוד על הסדר. בתלמוד הבבלי יש בה 72 דפים (על כל המסכת), לעומת 13 דפים בלבד בתלמוד הירושלמי, הואיל ויש בידינו רק שלושה פרקים מהתלמוד הירושלמי על המסכת. עם זאת, ידוע מדברי התוספות שהיה ירושלמי לפחות עד פרק שביעי.

מסכת סנהדרין

מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 112 דפים.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

סדר טהרות

סֵדֶר טְהָרוֹת (או טָהֳרוֹת) הוא הסדר השישי מבין ששת סדרי משנה, ועוסק בענייני טומאה וטהרה.

בתלמוד נדרש הפסוק "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת..." על ששה סדרי משנה. המילה הרומזת לסדר טהרות היא "וָדָעַת", כנראה כיוון שההלכות שבו מורכבות ומחכימות יותר מהלכות אחרות - ואף יותר מסדר קודשים.

עקרות הלכתית

עקרות הלכתית (או עקרות דתית) הוא כינוי למצב שבו אישה יהודיה בריאה ופוריה בעלת מחזור קצר או דימום ארוך אינה יכולה להרות בשל קיום הלכות נידה, שכוללות החמרה על הציווי במקרא, של 7 ימים לפרישות מקיום יחסי מין לאחר תום הווסת, ולמנהג האשכנזים גם מינימום של 5-4 ימים לוסת עצמו. כיום קיימים פתרונות הלכתיים ואמצעים רפואיים עבור בעיית העקרות ההלכתית.

פרישה סמוך לווסת

בהלכות טהרת המשפחה פרישה סמוך לווסת היא החיוב על בני זוג להימנע מקיום יחסי אישות, במועד הצפוי על פי ההלכה של וסת האישה. חיוב זה מצריך מעקב אחר הופעת המחזור של האישה בכל פעם כדי לדעת מתי על בני הזוג לפרוש זה מזה.

שבעה נקיים

בהלכה היהודית שבעה נקיים הם שבע יממות שסופרים איש או אישה שנטמאו בטומאת זיבה. בשבעה ימים אלו בודקים אם הזיבה פסקה וניתן להיטהר מהטומאה.

כיום, אין נוהגים דיני טומאה וטהרה, ועל כן נשאר דין שבעה נקיים רק אצל אישה שנאסרה לבעלה מחמת הלכות טהרת המשפחה. לדוגמה אישה נידה כלומר אישה שראתה דם שיצא מהרחם, לאחר שפסקה יציאת הדם ועשתה בדיקת הפסק טהרה, עליה לספור שבעה נקיים. במהלך שבעת ימים אלו האשה בודקת את עצמה ששוב אינה רואה דם, ובסיומם האישה טובלת במקווה, נטהרת ומותרת בקיום יחסי אישות עם בעלה. אם האשה כן ראתה דם במהלך שבעת ימים אלו, היא סותרת את מניין הימים שכבר עברו ועליה להתחיל בספירת שבעת הימים הנקיים מהתחלה.

במקור הדין, ספירת שבעה נקיים הייתה מיועדת רק לזבה גדולה ולא לכל נידה, אולם עקב חומרא דרבי זירא ספירת שבעה נקיים הפכה לדין מחייב כלפי כל אשה שנאסרה לבעלה מחמת אחת הסיבות המנויות בהלכות טהרת המשפחה.

טומאה וטהרה ביהדות
דרגות הטומאה אבי אבות הטומאהאב הטומאהולד הטומאה (ראשון לטומאה) • שני לטומאהשלישי ורביעי לטומאה סדר טהרות
דרגות היטמאות במאכלים חולין • מעשר שניתרומהקודש
דרכי היטמאות אוהלמגעמשאהיסטמדרסביאהבועל נידהביאה לביתמדףבליעהעיסוק
דברים המטמאים מהתורה מתנבלת חיה ובהמהנבלת עוף טהורנבלת השרץבעל קרימטמאי משכב ומושב - נידה, זבה, יולדת, זבצרעת (אדם, בתים, בגדים) • שכבת זרעחטאות המטמאותמי חטאת
דברים המטמאים מדברי חכמים טומאת ידייםארץ העמיםבית הפרסטומאת כתבי הקודשטומאת גוייםטומאת עבודה זרהטבילה במים שאובים
דברים הנטמאים אדםכלים (כלי מתכות, כלי עץ, כלי חרס, בגדים, כלי עור, שק, וכלי עצם) • אוכליםמשקין
נידה הפסק טהרהדם בתוליםחומרא דרבי זיראכתםעקרות הלכתיתפרישה סמוך לווסתשבעה נקיים
אחרים טומאת מקדש וקדשיוהאיסור לכהן להיטמא למתהכשר לקבל טומאהטומאה רצוצהטומאה הותרה בציבורטבילת עזרא
היטהרות טבילהפרה אדומהמקווהחציצהטבול יוםמחוסר כיפוריםטהרת מצורע
מסכתות בסדר טהרות כליםאהלותנגעיםפרהטהרותמקוואותנידהמכשיריןזביםטבול יוםידייםעוקצים
נידה
סוגי ראיות ודמים נידה • זבה קטנה-שומרת יום כנגד יוםזבה גדולה - שבעה נקייםכתם (נידה)הרגשת נידהדם בתוליםדם חימודדם קישוידם טוהר סדר טהרות
סוגי וסתות וסת קבועוסת שאינו קבועעונה בינוניתוסת ההפלגהוסת החודשוסת השבוע • וסת השעות • וסת הדילוג • וסת הגוף • וסת הסירוג • וסת האונסרואה מחמת תשמישימי המבוכה
דיני הנידה בועל נידהפרישה סמוך לווסת • הרחקות הנידה
פרישה סמוך לווסת עונת אור זרוע • עונת חוות דעת • עונת אבי עזרי
טהרת הנידה בדיקת עד • הפסק טהרה • מוך דחוק • שומרת יום כנגד יוםשבעה נקייםסתירת שבעה נקייםחומרא דרבי זירא
שונות מסולקת דמים • עד בדיקה • מסכת נידהברייתא דמסכת נדה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.