ניאוף

ניאוף הוא קיום יחסי מין בהסכמה, בין אדם נשוי לאחר שאינו נשוי לו. מעשה זה נתפס כלא-מוסרי בעיני רוב התרבויות עוד משחר האנושות, ובתרבויות אלה הוא מהווה עילה חוקית לדרוש את פירוק קשר הנישואין. בתרבויות מסוימות דבר זה נתפס כפשע המחייב ענישה, לעיתים חמורה עד כדי מוות.[1] בעברית מודרנית, הניאוף נקרא בגידה, בעיקר בהקשר החברתי-סוציולוגי ובשיח היומיומי.

Man and woman undergoing public exposure for adultery in Japan-J. M. W. Silver
ציור יפני המתאר גבר ואישה שעוברים השפלה פומבית לאחר שהורשעו בניאוף

בתרבויות קדומות

בחברות הקדומות נחשב הניאוף לעברה חמורה. מכיוון שהאישה נחשבה בדרך כלל לרכושו של הבעל, נחשב רק קיום יחסי מין עם אישה נשואה כניאוף, בעוד גבר נשוי שקיים יחסי מין עם אישה לא נשואה לא נענש. העונשים על ניאוף היו קשים, כגון כריתת איברים ואף מוות. עם זאת, הייתה לבעל זכות לחוס על אשתו ולוותר לה על העברה שעשתה כנגדו. במקרה שהאישה לא נדונה למוות, גם הנואף שהיה איתה היה משוחרר, מפני שדין אחד היה לשניהם[דרוש מקור][דרושה הבהרה].

חוקי חמורבי

על פי חוקי חמורבי דינם של אנשים שנאפו היה בהטבעה בנהר.

"כי תימצא אשת איש שוכבת עם איש זר, ייעקדו שניהם ויושלכו למים. אם יבקש בעל האישה לחמול על אשתו, גם הנואף יוחן". (חוקי חמורבי, סעיף 129)

חוקי אשור

"כי ימצא איש עם אשתו איש זר, מות יומתו שניהם. אם יוציא האיש את אשתו לחופשי, גם הנואף יצא חופשי". (חוקי אשור, סעיף 51)

בדתות

יהדות

הניאוף נאסר במקרא בכמה מקומות. המקום המרכזי הוא בעשרת הדיברות שם האיסור ממוקם בין האיסור על רציחה לאיסור על גניבה (שמות כ' י"ג; דברים ה' י"ז).

רש"י מפרש כי הביטוי "לא תנאף" מיוחד לקיום יחסי מין עם אשת איש, אך אבן עזרא וחזקוני חולקים עליו וסוברים כי זהו איסור כללי על יחסי מין בין מי שאינם נשואים זה לזה, שאחד מביטוייו הוא קיום יחסים עם אשת איש. גם ספורנו סובר כמותם, אם כי הוא סובר שעיקרו של הביטוי הוא באשת איש בשל שכיחותו אצל עוברי העברה.

ביהדות ניאוף הוא סוג של גילוי עריות, שנחשב ביהדות לאחת מהעברות החמורות ביותר, אחת משלוש שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". בספר משלי (פרק ו', פסוקים כ"ז-כ"ט), למשל, מתואר הניאוף כך:

"הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה? אִם יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה? כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ - לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ."

על פי החוק המקראי אנשים שנתפסו בניאוף דינם מיתה. חז"ל דרשו עדויות מאוד ודאיות לחטא, כך שמימוש העונש היה כמעט בלתי אפשרי.

פרשת דוד ובת שבע, המתוארת בספר שמואל ב, עוסקת לכאורה בניאופו של דוד עם בת שבע, אשת אוריה החתי, שבעקבותיו דוד אף שלח את אוריה אל מותו.

בנוסף מספר התנ"ך על כוונות ניאוף שלא התמששו:

נצרות

הניאוף בנצרות מוגדר כקיום יחסי מין של אדם נשוי עם אדם אחר שאינו בן זוגו החוקי. בנצרות הוסרה ההבחנה בין גבר לאישה הקיימת ביהדות, וקיים דגש בסקרמנט הנוצרי של הנישואים, על נאמנות הדדית. האיסור על ניאוף בא לידי ביטוי בחקיקה של המדינות שמסורתן נוצרית, אולם במקרים רבים היה האיסור על נשים חמור יותר מאשר על גברים. כך לדוגמה בקוד הנפוליאוני נחשב ניאוף של אישה כעילה לגירושים, בעוד ניאוף של הבעל היה עילה לגירושים רק אם שיכן את פילגשו בדירת האישה.

אסלאם

באסלאם נחשב הניאוף לחטא חמור, והוא כולל יחסי מין מחוץ לנישואים, כמו גם קיום יחסי מין לפני הנישואים. העונש על ניאוף באסלאם הוא 100 (מאת) מלקות[דרוש מקור: בטוח שלא מוות?!], ומדינות אסלאמיות רבות, כגון פקיסטן וערב הסעודית, מגדירות ניאוף כעבירה פלילית. ב-1979 לאחר המהפכה האיראנית חוקק באיראן חוק הקובע עונש של הצלפות או סקילה למוות במקרה של ניאוף.

בחברה המודרנית

באחדות ממדינות מזרח אסיה, ובהן הפיליפינים והודו, ניאוף הוא עבירה פלילית. גם במדינות מוסלמיות, כערב הסעודית ופקיסטן ניאוף הוא עבירה פלילית, שעונשה מגיע עד עונש מוות. באחדות ממדינות ארצות הברית ניאוף הוא עבירה המופיעה בספר החוקים אך אינה נאכפת.

במדינות רבות, ניאוף הוא מעשה המצדיק דרישה לגירושים.

בישראל ניאוף של האישה מובא בפני בית דין רבני, ומחייב את גירושיה של האישה ללא קבלת תשלום כתובה ומזונות.

היחס החברתי כיום לנואפים שנחשפו משתנה ממדינה למדינה ומחברה לחברה, ונע מחוסר עניין ציבורי ועד להתייחסות כאל מעשה בלתי מוסרי בעליל הראוי לגינוי ובחלק מהמקרים אף ענישה.

פרסומם של מעשי ניאוף

מעשי ניאוף נעשים ברשות היחיד, ובדרך כלל אינם זוכים לפרסום, גם כאשר הם נעשים על ידי דמות ציבורית. לעיתים זוכים מעשי ניאוף לפרסום רב.

בישראל נודעה בשנת 1993 פרשת הקלטת הלוהטת, שבה טען בנימין נתניהו, במהלך מסע בחירות לראשות הליכוד, שקיבל איומים לפיהם תיחשף פרשת ניאוף שבה היה מעורב. וכן פרשת הנשיא קצב.

בארצות הברית זכתה לפרסום רב פרשת מוניקה לווינסקי, שבה נודע שנשיא ארצות הברית, ביל קלינטון קיים קשר מיני עם מתמחה בבית הלבן בשם מוניקה לוינסקי[2]. פרשה זו זיעזעה את הגורמים השמרנים בארצות הברית ונעשה ניסיון להדיח את קלינטון מתפקידו כנשיא, בטענה שהכחשתו את הפרשה היא עדות שקר.

ראש ממשלת איטליה, סילביו ברלוסקוני, נודע בהוללות המינית שלו, גם בתקופה שבה היה נשוי.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האנציקלופדיה העברית, נאוף (כרך כ"ד, עמ' 786).
  2. ^ אם כי שם לא מדובר בניאוף מפני שמוניקה הייתה רווקה
1536

שנת 1536 היא השנה ה-36 במאה ה-16. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

19 במאי

19 במאי הוא היום ה-139 בשנה (140 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה, נשארו עוד 226 ימים.

2 במאי

2 במאי הוא היום ה-122 בשנה (123 בשנה מעוברת), בשבוע ה-18 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 244 ימים.

אן בוליין

אן בוליין (אנגלית: Anne Boleyn; ‏1501 או 1507 - 19 במאי 1536) היא אשתו השנייה של הנרי השמיני, ואמה של אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה. כמעט מיד לאחר נישואיהם סר חינה בעיני הנרי, ושלוש שנים לאחר מכן היא הוצאה להורג באשמת ניאוף.

בגידה (זוגיות)

במסגרת מערכת יחסים זוגית יש לרוב ציפייה לבלעדיות, כלומר לא לקיים קשר מקביל עם בן זוג אחר. כאשר ציפייה זו מופרת בצורה חד-צדדית ומתקיימים יחסים מחוץ לזוגיות ללא ידיעה או הסכמה של בן הזוג, פעילות זו מכונה בגידה. כאשר בני הזוג נשואים זה לזה, ומתרחשים יחסי מין מחוץ לנישואים, פעילות זו נקראת "ניאוף". יחסי מין מחוץ לנישואים נחשבים להפרה של חוזה הנישואים, ונחשבים לחטא חמור בדתות שונות, עד כדי כך שבקודקסי חוקים קדומים עונשה לעיתים מוות.

הומוסקסואליות ודת

הקשר בין דת והומוסקסואליות השתנה מאוד במהלך ההיסטוריה והמקום בדתות השונות, ולגבי צורות שונות לגבי הומוסקסואליות וביסקסואליות. דוקטרינות ימינו של הדתות הגדולות בעולם להשתנות בהרבה בדרך כלל על ידי כת על עמדות כלפי נטיות מיניות אלה.

ישנו מגוון רחב של תגובות דתיות להומוסקסואליות - מקבלה (למשל בהינדואיזם), ואל לחוסר קבלה - למשל בזרמים מסוימים בדתות המונותאיסטיות.

זכויות האדם באיראן

מצב זכויות האדם ברפובליקה האיסלאמית של איראן מבוקר לעיתים קרובות הן על ידי גופים פנים-איראניים והן על ידי גופים חיצוניים. המבקרים הם בדרך-כלל ארגוני זכויות אדם, סופרים, ארגונים חוץ ממשלתיים, ואזרחים מן השורה. איראן אף מגונה כמעט מדי שנה, על ידי העצרת הכללית של האו"ם וועדת האו"ם לזכויות אדם, עקב הפרות זכויות אדם והחלטות שקיבלה הממשלה בנושא.

הביקורת הנמתחת על ממשלת איראן היא גם על הגבלות ועונשים הניתנים בעקבות עבירות על החוקה האסלאמית של הרפובליקה, וגם על פעולות שאינן קשורות לאסלאם, כעינויים, אונס, ורצח של אסירים פוליטיים, וכן הכאתם ורציחתם של מתנגדי המשטר על ידי אזרחים אחרים.

רוב הביקורת נסובה על פעילויות באיראן החורגות מתקני זכויות אדם בינלאומיים, כענישה על "פשעים ללא קורבנות" (לדוגמה ניאוף והומוסקסואליות), ענישה שאינה מידתית, הענשת קטינים מתחת לגיל 18, הגבלת חופש הדיבור והעיתונות ובכלל זה מאסר עיתונאים, אי שיויון מובנה בחוקת המדינה בענייני דת ומין, ובכלל כך רדיפת המיעוט הבהאי ומניעת זכויות בסיסיות מנשים והדרתן.

חיזור גורלי

חיזור גורלי (באנגלית: Fatal Attraction, בתרגום חופשי: "משיכה קטלנית") הוא מותחן אירוטי-אימה משנת 1987 בבימויו של אדריאן ליין ובכיכובם של גלן קלוז, מייקל דאגלס ואן ארצ'ר. נושא הסרט הוא ניאוף ותוצאותיו האפשריות וההרסניות.

הסרט היה השני בהכנסותיו לסרטי 1987 עם רווח של 156,600,000 דולר לאחר הסרט "שלושה גברים ותינוקת" שהרוויח 167,780,960 דולר באותה שנה.

טריסטן ואיזולדה

האגדה על טריסטן ואיזולדה היא טרגדיה ורומנסה רבת-השפעה, שסופרה שוב ושוב פעמים רבות מספור ובווריאציות שונות. הסיפור הטרגי על ניאוף ואהבה בין האביר הקורני טריסטן (טריסטראם) והנסיכה האירית איזולדה (איזולט, איזוט ועוד), קדם וקרוב לודאי שהשפיע על הרומנסה הארתוריאנית של לנסלוט וגוויניבר, והייתה לו השפעה משמעותית על האמנות והספרות המערבית מהופעתו לראשונה במאה ה-12 ואילך. בעוד שפרטי הסיפור משתנים ממחבר למשנהו, מבנה העלילה הכללי נותר דומה במידה רבה.

כעס

כעס הוא רגש, תגובה נפשית וגופנית. כעס מופיע לעיתים קרובות יחד עם תחושות של כאב וסבל, ועם חוויות של פגיעה, איום או סכנה. הכעס עשוי לעורר את האדם לפעולה תוקפנית ולחשיבה שיפוטית.

בעברית קיימות מספר מילים המתייחסות לרגש הכעס. מילים כמו זַעַם, חרון, עֶבְרָה, קצף, חֵמָה רוגז, עצבנות, עצבים (סלנג) ורתחנות, משמשות על מנת לבטא עוצמות ומופעים שונים של רגש זה.

לא תנאף

לֹא תִנְאָף הוא מצוות לא תעשה המופיעה בעשרת הדיברות, שבהם האיסור ממוקם בין האיסור על רצח לאיסור על גניבה (שמות, כ', י"ב) (דברים, ה', ט"ז). האיסור מופיע במקומות נוספים בתורה.

מסכת סנהדרין

מַסֶּכֶת סַנְהֶדְרִין היא המסכת הרביעית בסדר נזיקין שבמשנה ובתלמוד. המסכת עוסקת ברובה בעניינים הטכניים של המשפט העברי.

בתלמוד הבבלי יש למסכת זו 112 דפים.

לפי הקדמתו של הרמב"ם למשנה, לאחר שהתבארו דיני הנזיקין במסכת הנזיקין (על שלושת חלקיה), "התחיל לדבר על הדיינין גוזרי הגזירות והדינין ההם".

נישואים פתוחים

נישואים פתוחים הוא קשר משפחתי שבו בני זוג נשואים מקיימים, בהסכמה הדדית, קשרים נוספים, הכוללים גם יחסי מין, עם אנשים נוספים מלבד בני זוגם. על פי רוב המונח אינו מכוון למי שעוסק בחילופי זוגות כי אם למי שמקיימים קשרים של ממש, שיש בהם לפעמים גם אהבה וחברות שכוללים גם יחסי מין עם בני זוג נוספים, שלא במסגרת מסיבת חילופי זוגות.

נשיקה

נשיקה היא מחווה גופנית של אהבה, אהדה, קרבה הערצה או מגע מיני, שביטויה הוא מגע של השפתיים, לעיתים תוך יניקה קלה, וכאשר היא מבטאת תשוקה, כרוך בה לעיתים גם שימוש בלשון. פעמים רבות מלווה הנשיקה בחיבוק.

החיבור המקיף ביותר על הנשיקה, "האופוס פוליהיסטוריקום דה אוסקוליס" (opus polyhistoricum de osculis), בן 1,040 העמודים, שנכתב על ידי מרטין ואן קמפה (1642-1683), מונה כ-20 סוגי נשיקות. בין היתר מצוינות בו נשיקות של מאמינים לצלמיות קודש נוצריות, נישוק כף רגלו של האפיפיור, נשיקות אוהבים, נשיקות הערצה, נשיקות ניאוף, נשיקות צביעות, התפייסות ועוד. בפועל הסוגים רבים עוד יותר, מבטאים קשת רחבה של רגשות ומתייחסים לחלקים נוספים של הגוף.

הנשיקה אינה פעולה מולדת, ובתרבויות שונות בעולם איננה בשימוש כלל או שאין לה משמעות ארוטית או טקסית חשובה. כך בחברות אסייתיות שונות, בפולינזיה ובדרום הסהרה. ב־800 השנים האחרונות פחתו משמעויותיה הטקסיות, וגברו אלו הארוטיות.

עונש מוות

עונש מוות הוא אחת מצורות הענישה החמורות ביותר שיכולה החברה להטיל על מבצע עבירה. עונש מוות הוא דוגמה רדיקלית של ענישה גופנית והביצוע שלו מכונה הוצאה להורג.

עשרת הדיברות

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הם רשימה של עשרה ציוויים דתיים ומוסריים, שעל פי המקרא נאמרו על ידי אלוהים לעם ישראל במעמד הר סיני, ונמסרו למשה על ידי אלוהים כשהם כתובים על לוחות הברית. הדיברות נחשבים למצוות יסודיות ביהדות ובנצרות, ולהם השפעה רבה על המשפט והמוסר בתרבות היהודית והנוצרית.

עשרת הדיברות הם:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם – אמונה באלוהים.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה – מונותאיזם, איסור עבודה זרה ואיסור עשיית צלמים.

לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – איסור נשיאת שם ה' לשווא.

זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – מצוות השבת (ביתרו: זכור. בואתחנן: שמור).

כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ – מצוות כיבוד אב ואם.

לֹא תִרְצָח.

לֹא תִנְאָף.

לֹא תִגְנֹב.

לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – איסור עדות שקר.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ.

קו קלוקס קלאן

קוּ קְלוּקְס קְלָאן (באנגלית: Ku Klux Klan) הוא שמם הכולל (הקיבוצי) של מספר ארגוני שנאה קיצוניים, רדיקליים וחשאיים בארצות הברית, הנושאים אופי של כת, ועיקר האידאולוגיה שלהם מביעה תמיכה בעליונות הגזע הלבן, בגזענות, בלאומנות לבנה, בהומופוביה ובאנטישמיות. החל מהמאה העשרים, תומך ארגון זה גם באידאולוגיה אנטי-קתולית, כמו גם בשנאה למהגרים ("שנאת זרים", או באנגלית: "Xenophobia").

שנות ה-30 של המאה ה-16

שנות ה-30 של המאה ה-16 היו העשור הרביעי של המאה ה-16, החלו ב-1 בינואר 1530 והסתיימו ב-31 בדצמבר 1539.

שריעה

השריעה (בערבית: الشريعة) הוא הדין האסלאמי, המסדיר את כל תחומי החיים והחברה. השריעה מקבילה באופיה ובמטרתה להלכה ביהדות. ישנם ארבעה זרמי הלכה מוסלמים סונים: מאלכית, חנבלית, חנפית ושאפעית, כאשר ארבעתם נחשבים אורתודוקסים במידה שווה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.