נחמן סירקין

ד"ר נחמן סירקיןרוסית: Нахман Сыркин; י"ח בשבט ה'תרכ"ח, 11 בפברואר 1868 (לפי הלוח היוליאני)ז' באלול ה'תרפ"ד, 6 בספטמבר 1924) היה הוגה דעות ואחד מאבות הציונות הסוציאליסטית.

נחמן סירקין
Nachman Syrkin
P1250905
מצבת קברו בבית הקברות כנרת

תולדות חייו

נחמן סירקין נולד במוהילב שברוסיה הלבנה, אז בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס). אביו, אליעזר, היה חסיד שעסק בלימוד תורה, ואמו, צביה, ניהלה בית מלאכה לגרביים. למד פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטת ברלין, והושפע מהחוגים הסוציאליסטיים שם.

היה פעיל בתנועת חובבי ציון ובחוגי המהפכנים הרוסים. היה ממייסדי אגודת הסטודנטים הציונית בברלין, והשתתף בקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל ב-1897. במהלך דיוני הקונגרס פגש את בתיה אוסנוס, פעילה ציונית סוציאליסטית, פמיניסטית בדעותיה, והם התחתנו ב-1898. ב-22 במרץ 1899 נולדה בתם היחידה, מרי סירקין (נישאה ב-1919 לאהרון ברודנסקי וב-1930 לצ'ארלס רזניקוב)

ב-1903 קיבל סירקין תואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת ברלין, אולם גורש מברלין כי הוגדר כפעיל פוליטי רדיקלי, והמשפחה עברה לגור בפריז. בשנים 1905–1907 חיו בווילנה, ומשם דרך פריז עברו ב-1908 לארצות הברית.

ב-1916 נפטרה בתיה, ב-1920 נשא סירקין את אחותה, מאשה, וב-1921 נולדה בתם, צביה.

בשנת 1905 היה בין תומכי תוכנית אוגנדה וכאשר היא לא התקבלה אף לתקופה קצרה התנתק מפעילים ציונים. סירקין היה ממנהיגי "פועלי ציון" באמריקה ומראשי תנועת הפועלים בעולם.

ב-1920 ביקר סירקין בארץ ישראל כחבר במשלחת מטעם הברית העולמית של מפלגת פועלי ציון ונשא מספר נאומים בשבח הרעיון הקואופרציה ובשבח ההתארגנות הקואופרטיבית.

סירקין החזיק בדיעה שהאנטישמיות נובעת מהמאבק של החברה הבורגנית והפרולטריון. מעמד העובדים מזהה את היהודים עם הבורגנות, ואילו הבורגנות מלבה את האנטישמיות כדי להסיט את תשומת הלב, ולעצור את התחזקות מעמד הפועלים. מסיבה זו הטיף סירקין להקמת חברה סוציאליסטית שוויונית בארץ ישראל, שתהיה מבוססת על שיתופיות, חירות ושוויון. סירקין ראה בדת אלמנט כובל ומשעבד, וקרא לצאת מן היהדות אל העברית, ולהחליף את דגל ה"קדושה העברית" בקדושה חילונית.

בסוף ימיו חזר בו סירקין מהשקפתו הקודמת, ובחודשים האחרונים לחייו החל במהלך של חזרה בתשובה. מכיוון שחשש שרעיו מראשי הציונות אז ינסו לטשטש את חזרתו בתשובה, קרא אל מיטתו את העסקן החרדי אלכסנדר זישא פרידמן, ועוד מספר עסקנים דתיים, וביקש מהם לפרסם את דבר חזרתו בתשובה.[דרוש מקור]

יומיים בטרם מותו כתב סירקין שיר תפילה שנפתח במלים "ברוך אתה ה' אלוהי רוח העולם". ולעת מותו ביקש את הרב חיים צ'רנוביץ לערוך לו "וידוי".[1]

עצמותיו מניו יורק הועלו לישראל בחודש אב ה'תשי"א (1951) ונטמנו בבית הקברות כנרת.

אחיו הצעיר, יצחק סירקין, היה פסל, אדריכל ומורה לאמנות ביישוב.

הנצחתו

על שמו נקראים המושב כפר סירקין שליד פתח תקווה, כפר נחמן ליד רעננה, ורחובות במספר ערים בישראל.

מורשתו נלמדה בתנועות הנוער של תנועת העבודה, אשר נהגו לצטט את פסוקו: "רק בשם החיים הולכים בני העבודה למות, מזעיקים הגנה נגד השונא מבחוץ, ואוסרים מלחמה באויב האורב מבית"; משפט זה פתח את מאמרו "הגנת החיים", אשר נכתב כתגובה למאורעות תל חי.[2]

בתחילת 1936 נפתחו בבית האדום חדרי עיון על שם נחמן סירקין.[3] חדרי העיון עברו בשנת 1953 לבית ליסין, אוחדו לתוך הספרייה המרכזית של ההסתדרות שנקראה על שם נחמן סירקין ובשנות ה-80 הועברו למכון לבון.

לרגל יום השנה העשרים למותו, הכין הארכיון והמוזיאון של תנועת העבודה פסל לזכרו. הפסל הוא מעשה ידיו של הפסל דוד פולוס.[4]

כתביו

לקריאה נוספת

  • ברל כצנלסון, האחד במערכה: ראשיתו של נחמן סירקין, תל אביב: דבר, תרצ"ט.
  • דב ליפוב, נחמן סירקין: חייו ומשנתו, תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א-1951.
  • נחמן סירקין, נחמן סירקין: קובץ-זיכרון ליום העלאת ארונו לישראל, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"א.
  • מרי סירקין, אבי, נחמן סירקין, ירושלים: הספרייה הציונית, תש"ל-1970.
  • ד' פינס וא' בילצקי, נחמן סירקין ותורתו, תל אביב: ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל - המרכז לתרבות ולחינוך - מחלקת הפרסומים, [תשל"א].
  • נחמן סירקין, תקופתו ודעותיו: לקט מדבריו, בצרוף קטעים מתוך "האחד במערכה" / מאת ברל כצנלסון; לוקט בידי א' שכטמן, תל אביב: המרכז לחנוך, תש"ד.
  • משה שמיר, "נחמן סירקין: מיחידים להמון", בתוך ספרו חוּט הַשָּׁנִי: על ציונות וסוציאליזם (ניסיון למאזן היסטורי), תל אביב: דביר, 1987.

ערכים אנציקלופדיים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הבריטניקה החדשה לנוער, כרך 12, עמ' 208.
  2. ^ נחמן סירקין, הגנת החיים, קונטרס, ל', כ"ט אדר תר"ף, עמ' 3 -6.
  3. ^ חדרי עיון ע"ש נחמן סירקין, דבר, 3 במרץ 1936
  4. ^ "על המשמר", 23 ביולי 1944.
אחווה (קבוצה)

אחווה הייתה קבוצה לעבודה קבלנית בארץ ישראל.

הקבוצה נוסדה בארצות הברית בשנת 1912 ביוזמתו של נחמן סירקין במטרה להתיישב בארץ ישראל ביישוב חקלאי קואופרטיבי. חברי אחווה היו ברובם חברי תנועת פועלי ציון.

חלק מחברי הקבוצה עלו לארץ ישראל בשנים 1913 ו-1914 והתיישבו בפתח תקווה. לאחר העלייה התגבשה קבוצת "אחווה" בארץ לכדי קבוצה קבלנית. הקבוצה כללה גרעין של עולים מצפון אמריקה ואליהם התווספו חלוצים מאנשי "פועלי ציון" בעלי אידאולוגיה דומה לזו של הגרעין המייסד. בין מארגני הקבוצה בארץ ישראל היו נתן-נטע הרפז (גולדברג) ויעקב אחוה (פרוז'נסקי).

קבוצת "אחווה" התקשרה עם המעסיקים על בסיס חוזים ארוכי טווח, וזאת בשונה מן התפיסה המקובלת אז של שכירי יום. בנוסף התחייבה הקבוצה להשגת היעדים הקבלניים וזאת מבלי לחייב את המעסיק על חריגה בכמות העובדים שידרשו לכך. מטרתה של הקבוצה הקבלנית הייתה העלאת הכדאיות הכלכלית של העסקת פועלים יהודים בעבודות שונות תוך יצירת יציבות תעסוקתית לפועלים עצמם. קבוצת "אחווה" הייתה להצלחה, ובעקבותיה קמו עוד קבוצות קבלניות ברחבי ארץ ישראל. חלק מחברי הקבוצה עבדו בבית הספר החקלאי מקוה ישראל ושכרם סייע לחברי הקבוצה שנשארו בפתח תקווה.

חלק ניכר מהגברים הכשירים של הקבוצה התגייסו לגדודים העבריים ולאחר תום המלחמה העתיקה הקבוצה את מיקומה לחיפה. אחרי ניסיון כושל להתיישב באזור ערד, הקימו חלק מחברי הקבוצה ב-1922 את קיבוץ יגור. לפני עלייתם לקרקע ביגור סייעו תשעה מחברי הקבוצה בשמירה בעת מדידת שטחי המחצבה של בית חרושת נשר. הם התגוררו בחאן במקום, ולפרנסתם עבדו בחקלאות. ב-1924 חלק מהחברים היו בין מייסדי קיבוץ גבעת השלושה. חברים נוספים הצטרפו ליישובים אחרים.

על שם הקבוצה רחוב בחיפה.

אנציקלופדיה אוצר ישראל

אנציקלופדיה אוצר ישראל (בשמה המלא: אוצר ישראל, אנציקלופדיה לכל מקצועות תורת ישראל, ספרותו ודברי ימיו) היא אנציקלופדיה למדעי היהדות בשפה העברית הכוללת עשרה כרכים. היא יצאה בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. ייחודה הוא בהיותה האנציקלופדיה הכללית (שאינה רק תלמודית) והעממית הראשונה בשפה העברית.

ג. אריוך

גֶ'נטילה ברוידא (25 במרץ 1925 – 3 ביולי 2010), שנודעה בשם העט ג. אַרְיוֹךְ, הייתה מתרגמת ישראלית שתרגמה מאנגלית לעברית.

דפוס אחדות

דפוס אחדות (כיום, רשמית, "אחדות (1977) דפוס אופסט ובלט אגודה קואופרטיבית בתל אביב בע"מ") הוא בית דפוס קואופרטיבי שהוקם על ידי חברי תא פועלי ציון בירושלים ב-1910 והיה לבית הדפוס העיקרי של תנועת העבודה.

הבית האדום

הבית האדום עמד מעל חוף גורדון בתל אביב, ברחוב הירקון 123 במקום בו עומד כיום מלון שרתון. הבית שימש את מועצת פועלי תל אביב ויפו, את מרכז הנוער העובד ואת מרכז גורדוניה, מאוחר יותר שימש את ארגון "ההגנה" בפעילות ההעפלה. מראשית 1948 ועד 19 במאי שימש הבית כמשכנו של מטכ"ל ההגנה.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים היא הוצאת ספרים שהוקמה בשנת 1939 על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד. העורך הראשי ומנכ"ל ההוצאה הוא פרופ' עוזי שביט. משרדי ההוצאה שוכנים בבני ברק.

בשנותיה הראשונות עסקה ההוצאה בעיקר בספרים הקשורים בארץ ישראל, בציונות ובסוציאליזם, ובספרי עדות מחיי הקיבוץ. כן הוציאה לאור ספרות יפה וספרי ילדים. במהלך השנים התבלטה ההוצאה בתחומי השירה, הסיפורת והמחקר, כמו גם בספרי הילדים שלה.

מפעל בולט של ההוצאה, בשיתוף עם ספרי סימן קריאה, הוא סדרת הסיפורת "הספריה החדשה" בעריכת מנחם פרי.

בשנת 2001 התמזגה הוצאת הקיבוץ המאוחד עם הוצאת ספרית פועלים, לגוף ששמו "הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים". בשנת 2007 נחתם הסכם-הפצה בין ההוצאה לבין כתר ספרים.

הקונגרס הציוני העולמי השלישי

הקונגרס הציוני השלישי של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבזל בימים 15 - 18 באוגוסט 1899.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. השתתפו בו, בין השאר, נחמן סירקין, חיים ויצמן ויהודה ליב מוצקין. נבחר "ועד פועל" שחבריו היו י' יאסינובסקי, זאב טיומקין, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, ד"ר יחיאל צ'לנוב, מנחם אוסישקין, פרופ' צבי בלקובסקי, הרב שמואל יעקב רבינוביץ, ד"ר שלמה בנדרסקי, ד"ר צבי ברוק, אביגדור יעקובסון, ד"ר ישראל ילסקי וד"ר י' ברנשטיין-כהן.

עד לקונגרס השלישי נפגשה משלחת ציונית ובראשה בנימין זאב הרצל, עם קיסר גרמניה וילהלם השני, ועם הסולטאן העות'מאני באיסטנבול. ונערך ביקור המשלחת הציונית בארץ ישראל. מאמצים אלו לא נשאו פרי מדיני מעשי, אבל היו בעלי משמעות רבה למעמדה הבינלאומי של התנועה הציונית.

החל בקונגרס השלישי, הוענקה זכות בחירה לנשים לקונגרס הציוני העולמי.דיוני הקונגרס עסקו במוסדות וארגונים של התנועה הציונית, אשר הוחל בהקמתם בשני הקונגרסים הראשונים, בהם:

הוכן תקנון ההסתדרות הציונית.

אוצר התיישבות היהודים – הבנק של התנועה הציונית. הוחלט כי כספיו יושקעו אך ורק בארץ ישראל ובסוריה.

הקמת אוניברסיטה עברית בארץ ישראל.הצירים דנו רבות על ענייני התרבות העברית החדשה ועל מקומה של הדת היהודית בחברה החדשה שתתכונן בארץ ישראל. אולם הרצל ביקש למקד את הדיונים של הקונגרס בהישגי התנועה הציונית בזירה המדינית בין הקונגרסים.

ציוני רוסיה היו רוב הפעילים בקונגרס ומוסדותיו. הם הודיעו על היקף תרומתם הפיננסית לתנועה הציונית: "מ-300,000 מניות הבנק נאספו 200,000 אצלנו; אנו מונים 818 אגודות ב-617 ערים לעומת 373 אשתקד".

הקונגרס הציוני העולמי השני

הקונגרס הציוני השני של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבית הקזינו בבזל בימים 31-28 באוגוסט 1898.

השתתפו בקונגרס 385 צירים ו-531 אורחים.

צירי הקונגרס נבחרו הפעם על ידי משלמי-מס (שוקלי השקל הציוני) בכ-400 "מחוזות בחירה".

בראש הקונגרס עמד בנימין זאב הרצל. השתתפו בו המנהיגים מרדכי אהרנפרייז, מנחם אוסישקין, מכס בודנהיימר, מרקו ברוך, דוד וולפזון, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, מכס נורדאו, נחמן סירקין, יחיאל צ'לנוב ויצחק רילף.

מרקו ברוך חצה את הרי האלפים ברגל כדי להגיע לקונגרס. בקונגרס נכחו בפעם הראשונה גם חיים ויצמן, סטפן וייז וברנאר לזר.מספר שעות לפני הפתיחה החגיגית, עברו מתחת לחלונות הקונגרס כמה עשרות סטודנטים שווייצרים בלבוש ססגוני בתהלוכה לכבוד קדוש מקומי. כאשר הבחינו בדגל הציוני הכחול-לבן המונף על הבניין, קראו בקול "הידד ליהודים!" (!Hoch die Juden). מקס נורדאו התרגש מאד ואמר: "דבר מעין זה לא נתרחש בעולם כולו אלפיים שנה". הרצל הזכיר את התקרית הזו בנאום הפתיחה שלו. הקונגרס נפתח לצלילי "טנהויזר" של ריכרד וגנר. הרצל התייחס בנאומו לביקור קיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא וטען כי זו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה.

הרצל התייחס בנאומו להתנגדות שקמה לתנועה הציונית, אצל מנהיגים בקהילות היהודיות בעולם, וקרא לפעילות הסברה ותמיכה לתנועה הציונית, וזאת במקביל להכנות ולהתארגנות להתיישבות בארץ ישראל.

אחרי הרצל נאם נורדאו, שאמר כי מאז הקונגרס הקודם מצב היהודים בעולם "לא נשתפר בשום מקום. במקומות מסוימים אף הוחמר".בקונגרס נבחר "ועד פועל" להסתדרות הציונית, שבו היה רוב לציוני רוסיה. חברי "הוועד הפועל" היו הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מנחם אוסישקין, פנחס יאמפולסקי, ד"ר ישראל ילסקי, ד"ר יחיאל צ'לנוב, זאב טיומקין, יהושע סירקין, ישראל יסינובסקי, פרופ' עמנואל מנדלשטאם וד"ר יעקב ברנשטיין-כהן.

בקונגרס הציוני השני הייתה הפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית של הרצל, שבה דובר בפומבי על נושא הימצאותה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל. ליאו מוצקין, שחזר מארץ ישראל בשליחות הוועד הפועל הציוני, מסר לקונגרס דוח רשמי על המצב בה. הדוח שלו דן בעניינים כלכליים, והוא הדגיש בו את "העובדה כי החלקים הפוריים ביותר של ארצנו תפוסים על ידי הערבים". הוא מסר גם שבשנים האחרונות "אירעו הרבה התנגשויות בין יהודים וערבים מוסתים". מוצקין תיאר את הארץ כ"תערובת ססגונית של שממה, תיירות וצליינים". ציר אחר ציין כי אוכלוסיית הארץ דלילה ו"שמית, כלומר קרובה לנו קרבת דם" ולכן "בלי ספק יעלה בידנו לחיות אתם בשלום".הקונגרס וההכנות להקמתו היו המסגרת למיזמים חדשים ותקדימיים אחדים בתנועה הציונית ובעם היהודי:

ועידות: ועידת נשים ציוניות ראשונה, ועידת רבנים ייחודית לדיון בשאלות הציונות, ועידה לשאלות התרבות העברית העתידית.

הקמת בנק של ההסתדרות הציונית בשם אוצר התיישבות היהודים, לקראתה נבחרה ועדה מכינה.

הופעתה בראשונה של קבוצת ציונים סוציליסטים מאורגנת אשר חתרה להשתתפות בהנהגת ההסתדרות הציונית.

התורן

התורן (הַתֹּרֶן) (Hatoren) היה כתב עת ל"ספרות, מדע וציונות", כפי שהצהיר בראש כל אחד מגיליונותיו, שיצא לאור בעברית בארצות הברית. כתב העת יצא כשבועון בין השנים ה'תרע"ד (1914) ועד ה'תרפ"א (1921), על ידי ההסתדרות הציונית באמריקה ("הסתדרות אַחיעבֶר"). לאחר מכן הפך להיות ירחון עצמאי, בלתי תלוי בגוף כלשהו, שיצא לאור באמצעות חברת ההוצאה לאור "ספרות", עד שהפסיק להופיע בה'תרפ"ה (1925). עורכי "התורן" בראשיתו היו מרדכי ליפסון, ד"ר ש"מ מלמד ודניאל פרסקי, לאחריהם י"ד ברקוביץ' ושמריהו לוין ומ-1918 ועד הפסקת הופעתו, ראובן בריינין. כתב העת הצטיין בפלורליזם מפלגתי ודתי (כתבו בו גם אישים הקשורים ליהדות רפורמית וקונסרבטיבית), בתוך המחנה הציוני.

בכתב העת פורסמו מאמרים בנושאי השעה הבוערים בתחום הציונות, השפה והתרבות העברית וכן סיפורים מקוריים ומתורגמים, סקירות עיתונות זרה (אמריקאית, אנגלית, איטלקית, ערבית, צרפתית, גרמנית ורוסית), מאמרי מדע פופולרי בעיקר בתחומי מדעי החברה למשל בתחומי בלשנות השפות השמיות, גאוגרפיה, פילוסופיה הודית, מדעי הדתות ועוד.

עם הכותבים בירחון נמנו פסח גינזבורג, אשר ביילין, מנחם שיינקין, נחמן סירקין, דוד ניימרק, יהושע ברזילי, פנחס חורגין, אבא אחימאיר, שאול טשרניחובסקי, חוה שפירא ועוד.

ז' באלול

ז' באלול הוא היום השביעי בחודש השנים עשר

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השביעי בחודש השישי

למניין החודשים מניסן. ז' באלול לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שני,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא בדו".

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בז' אלול היא לרב פרשת כי תצא. אבל אם בר המצווה חל בשנה בה פסח, וממילא תשעה באב, הוא בשבת (שנים מקביעויות בשז, גכז, הכז), אז פרשת בר המצווה היא פרשת שופטים.

יצחק סירקין

יצחק סירקין (1883 – 10 ביוני 1938, י"א בסיוון תרצ"ח) היה פסל, אדריכל ומורה לאמנות ביישוב.

אחיו הצעיר של נחמן סירקין.

כפר סירקין

כְּפַר סִירְקִין הוא מושב באזור השרון ליד פתח תקווה השייך למועצה אזורית דרום השרון.

אדמותיו נקנו באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים - עומר אל ביתר. בעלי קרקעות סמוכות בקשו לבטל את המכירה ולרכוש בעצמם את הקרקעות בהתאם לדין זכות קדימה, אולם תביעתם נדחתה לאחר שלא הצליחו להפקיד בקופת בית המשפט את הסכום הנדרש לרכישת הקרקע ולא הביאו הוכחות שביכולתם לרוכשו.

תושבי הכפר הראשונים עלו לקרקע בשנת 1936. בשנים 1936–1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, והוא סבל מהתקפות מערביי הסביבה. ההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. בשנים הראשונות טרם נסלל כביש גישה לכפר במלואו.

היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין שהיה מראשי תנועת העבודה הציונית.

סמוך למושב שוכן מחנה סירקין של צה"ל.

מכון לבון

מכון לבון או בשמו המלא המכון לחקר תנועת העבודה ע"ש פנחס לבון, הוא ארכיון ומכון מחקר לתולדות תנועת העבודה היהודית בארץ ישראל ובפזורה היהודית. הארכיון הוקם על ידי דוד קלעי בשנת 1932 ועד הקמת בניין מכון לבון נקרא "ארכיון העבודה".

סירקין

האם התכוונתם ל...

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציונות סוציאליסטית

ציונות סוציאליסטית היא משנה אידאולוגית הממזגת בתוכה ציונות וסוציאליזם והיוותה תשתית רעיונית של השמאל הציוני. בראשיתה, כללה משנה זו מרכיב מרקסיסטי מרכזי. האידאולוגיה של משנה זאת היוותה את הבסיס לתנועת העבודה. בחציה הראשון של המאה ה-20 הייתה הציונות הסוציאליסטית הזרם המרכזי בציונות; הן בארץ ישראל והן בגולה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.