נחמיה שטרסלר

נחמיה שטרסלר (נולד ב-1951), הוא עורך ופרשן כלכלי ישראלי. כותב בעיתון "הארץ" ועוסק גם בפרשנות כלכלית בערוץ 2. בעבר הגיש בין היתר את הפינה בנושאי כלכלה וצרכנות, "ושלא יעבדו עליכם", בתוכנית הטלוויזיה "אולפן שישי".

נחמיה שטרסלר
Nehemia Shtrasler
מדינה ישראל  ישראל
קישורים חיצוניים
טוויטר NShtrasler

ביוגרפיה

שטרסלר נולד בישראל לנפתלי, שבמלחמת העולם השנייה, בעודו משרת בצבא הבריטי נפל בשבי הגרמני ביוון[דרושה הבהרה]. סיים את תיכון עירוני ה' בתל אביב, במגמת אלקטרוניקה. שירת בצה"ל, בנ"מ בסיני, ביחידת בקרה, בין השנים 1970–1973. הוא בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל אביב. בשנת 1983 מונה לתפקיד העורך הכלכלי של עיתון "הארץ", תפקיד בו כיהן עד סוף שנת 1998, עת מונה לעורך בכיר לכלכלה וחברה בעיתון.

שימש מרצה בבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת תל אביב, לתלמידי תואר שני, וכיום משמש מרצה בבית הספר לעיתונאות במרכז הבינתחומי הרצליה.

שטרסלר נשוי ליפה שטרסלר, ראש ענף עתודה ניהולית בכירה בבנק לאומי[1], ואב לשלושה ילדים.

עמדות

שטרסלר הוא בעל תפיסת עולם ליברלית. הוא תומך בכלכלת שוק עם מדיניות רווחה, כלומר בכלכלה חופשית אך בלי לשכוח שלמדינה יש תפקיד מרכזי במתן עזרה ותמיכה לכל אלה שאינם יכולים לפרנס את עצמם.[דרוש מקור] כחלק מעמדותיו הליברליות, הוא מאמין במשא ומתן לקראת הסדר עם הפלסטינים ותומך בפתרון של שתי מדינות לשני עמים.[דרוש מקור] במאמריו הוא קורא לא אחת להקטנת תקציב המדינה, להורדת מיסים ולשמירה על גרעון נמוך, כדי ליצור משק צומח, אבטלה נמוכה וסקטור פרטי חזק ומתפתח. הוא תומך נלהב בפתיחת המשק לתחרות מיבוא כדי להביא להתייעלות ולהורדת מחירים. הוא תומך בהפרטת כל עסק שמחזיקה הממשלה, "כי הממשלה לא יודעת ולא מסוגלת לנהל עסקים". הוא מצדד ברפורמות במגזר הציבורי, ובפירוקם של מונופולים וקרטלים, שמוחזקים הן על ידי המדינה והן על ידי בעלי הון. הוא מתנגד להטבות המופרזות שמחלקת המדינה לבעלי הון וכותב לאורך שנים רבות נגד השכר המופרז שנוטלים לעצמם בעלי ההון ומנכ"לים שונים, שזה בעצם "שוד ברישיון".

שטרסלר רואה בעבודה ערך חברתי מרכזי, ולכן הוא תומך בכל יוזמה לעידוד היציאה לעבודה ולהקטנת האבטלה, כולל הגדלת שכר המינימום. לגבי אלה שאינם חלק משוק העבודה, כמו קשישים, חולים, נכים ומי שאינו מסוגל לעבוד, הוא מצדד בהגדלת התמיכה הממשלתית בהם, כחלק מהמלחמה בעוני.

שטרסלר תמך במדיניותו של בנימין נתניהו כשר האוצר ב-2003. לעומת זאת, הוא מבקר אותו בחריפות בגין מדיניותו הכלכלית החל מ-2009. כלפי חוק ההסדרים הביע שטרסלר דעה מורכבת: פעמים שמתח עליו ביקורת, אך הוא מדגיש את חשיבותו ככלי האפקטיבי היחיד להחיל שינויים.

ידוע גם בעמדותיו הלגלגניות והציניות כלפי הגופים הירוקים ומאבקיהם ותומך בעמדת היזמים שמנסים לקדם פרויקטים. יצא נגד המתנגדים לכביש חוצה ישראל, למתחם התיירות של יואב איגרא ליד שמורת תמנע ולהקמת התחנה לקליטת גז טבעי בצפון הארץ.

לאחר ההתנתקות פרסם חזון אופטימי לעתידה של רצועת עזה, תוך שהוא לועג לאזהרותיו של בנימין נתניהו על שיגור רקטות מהרצועה לישראל.[2] כמו כן יצא בביקורת חריפה כלפי ועדת החקירה על הטיפול במפוני גוש קטיף וטען על הדו"ח שלה: "כבר מזמן לא קראתי דו"ח כה מעוות, כה מוטעה וחד-צדדי. דו"ח שהופך שחור ללבן, שנותן פרס לציניקנים שסחטו את הממשלה לאורך שנים, אך מעניק תעודת גנאי לפקידים ולפוליטיקאים שיצאו מגדרם כדי לעזור למפונים - וזכו לקיתונות של בוז והשמצות".[3]

עד יולי 1998 כל המוצרים במשק היו פטורים מחובת סימון מחירים, אך שטרסלר ערך מאבק מתמשך בן 10 שנים לפרסום מחיר על גבי כל מוצר ומוצר. המאבק הוכתר בהצלחה כאשר משרד התעשייה והמסחר, בראשות נתן שרנסקי, פרסם צו שלפיו בתי עסק ורשתות שיווק יהיו חייבים להדביק תגיות מחיר על גבי כל מוצר ומוצר, החל מ-23 ביולי 1998.

מחבר הספר "ושלא יעבדו עליכם" בהוצאת "כנרת זמורה-ביתן דביר", על 48 חוקי ישראבלוף של הכסף והפוליטיקה.

פרסים

במהלך עבודתו העיתונאית זכה בפרסים הבאים:

  • ב-1987 זכה ב"פרס העיתונאי הכלכלי המצטיין", מטעם "המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי", "בגין מאבק מתמשך ועקבי למען כלכלה חופשית, תחרות, ביצוע רפורמות, הקטנת מעורבות הממשלה, גרעון נמוך בתקציב והורדת מיסים. כל אלה מובילים להורדות מחירים, לשיפור השירות לאזרח ולהעלאת רמת החיים של כל שכבות הציבור".
  • ב-1988 זכה ב"פרס סוקולוב" בגין חשיפת הפנסיה שקיבל ארנסט יפת, ופרסום סדרת כתבות שקראה למיצוי הדין עם הבנקאים האחראים למשבר מניות הבנקים של 1983. מנימוקי ועדת השופטים: "סידרת המאמרים של נחמיה שטרסלר ועקרונות דוח ועדת בייסקי והפרשיות הנלוות, הצטיינה ברמה גבוהה של אמינות, של בהירות ושל עמידה על עקרונות, כמו גם בכושר ניתוח ובמיומנות כלכלית".
  • ב-2011 זכה בפרס ל"תקשורת כלכלית איכותית" מטעם "האגודה לזכות הציבור לדעת". בנימוקי ועדת הפרס צוין כי שטרסלר הוא "בעל ראיה אנליטית והבנה פוליטית-כלכלית גבוהה ביותר. כתיבתו מקורית ובעלת עצמאות וחשיבה שופעת. הוא עושה עבודה מקצועית ועניינית ומצביע על היבטים שעמיתיו לא תמיד רואים, ולא מהסס להביע עמדות לא מקובלות. כתיבתו של שטרסלר מעוגנת ביידע מעמיק ורחב ושליטה בפרטים".
  • ב-2012 קיבל פרס "מפעל חיים" מטעם אגודת העיתונאים בתל אביב, בגין "כתיבה ומאבק בן שנים רבות נגד מונופולים, קרטלים ופירמידות של המדינה ושל בעלי הון גדולים, במטרה להפוך את כלכלת ישראל לתחרותית יותר, צומחת יותר, עם מחירים סבירים יותר ואבטלה קטנה יותר, לטובת הצרכנים והאזרחים כולם". הוועדה ציינה גם ש"שטרסלר ידוע בעמדותיו הממוקדות והחדות בענייני כלכלה וחברה, ונמנה עם הבולטים והמשפיעים בעניינים אלה".

קישורים חיצוניים

על ספרו "ושלא יעבדו עליכם":

הערות שוליים

  1. ^ אבנר הופשטיין ואלעד מן, סוד גלוי, באתר העין השביעית, 25 ביוני 2015
  2. ^ נחמיה שטרסלר, נס החומוס והדגים, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2005
  3. ^ נחמיה שטרסלר, ועדת החקירה למצב מפוני גוש קטיף נכשלה, לא של המדינה, באתר הארץ, 16 ביוני 2010
אולפן שישי

אולפן שישי היא מתוכניות הדגל של חברת החדשות של ערוץ 2, וכיום משודרת בקשת 12 ובעבר שודרה ברשת 13. התוכנית מוגשת כיום על ידי דני קושמרו ולצידו צוות הפרשנים הבכירים של חברת החדשות: אמנון אברמוביץ', אהוד יערי, רוני דניאל, רינה מצליח, נחמיה שטרסלר, ערד ניר וקרן מרציאנו, והיא משודרת מדי ליל שבת החל מ-1995. התוכנית כוללת פרק חדשות, ובו סיכום של אירועי השעות האחרונות בחדשות הפנים והעולם, ומיד אחר כך פרק מגזין נרחב שבו כתבות תחקיר, כתבות דוקומנטריות, פאנל הפרשנים וראיונות. עורך התוכנית הוא רון ירון.

בשנות ה-90, נעימת הפתיחה והסגירה של התוכנית הייתה Newsday של ריצ'רד מייהיל, אשר שימשה שנים לאחר מכן כפתיח לתוכנית "הסיפור שלי" ששודרה בערוץ 10.

בין התאריכים יוני - אוקטובר 2000 התוכנית השתמשה, ככל הנראה בשוגג, במנגינה של חדשות ערוץ 4 הבריטי שנכתבה על ידי אלאן הוקשאו, ללא אישור הערוץ. כעבור ימים ספורים, הפתיח הוחלף כאשר דן שילון התחיל להגיש את התוכנית. כל הנעימות שבאו אחר-כך היו מקוריות.

עד ראשית שנת 2012 הנחה את התוכנית יאיר לפיד, שכיהן בתפקיד המגיש ארבע שנים עד שהחליט לפרוש לפוליטיקה. קדמו לו גדי סוקניק, עמנואל רוזן, אושרת קוטלר, דן שילון ואהרון ברנע.

בכל שנותיה הובילה התוכנית בנתוני הרייטינג על מתחרותיה: "יומן" בערוץ הראשון, "שישי" של "חדשות 10", ו"חדשות השבוע" של תאגיד השידור הישראלי.

במרכז השגיה העיתונאיים של התוכנית בשנים האחרונות:

חשיפת "מסמך גלנט", על ידי פרשני התוכנית אמנון אברמוביץ' ורוני דניאל, שהובילה לטלטלה חסרת תקדים במערכת הצבאית והפוליטית בישראל.

ראיון ראשון עם רונה רמון, רעייתו של האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון, ימים מעטים לאחר נפילת בנה אסף בהתרסקות מטוסו. בראיון מתחה רמון ביקורת קשה על התקשורת הישראלית, שדרך אנשיה נודע לה על דבר מותו של בנה.

כתב התוכנית, חיים ריבלין, חשף פרקים נרחבים בפרשת הולילנד, שנקשרה בשמו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט.

ראיון ראשון עם ניצב בדימוס זאב אבן-חן, ששכל את בתו טופז באסון אוטובוס צוערי השב"ס בכרמל, והיווה למעשה ראשיתו של מאבק ציבורי נגד האחראים למחדל.

האות לראשיתו של הקרע במפלגת העבודה בין בכיריה לבין היו"ר אהוד ברק ניתן במסגרת ראיון שהעניק יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, בנובמבר 2010 ל"אולפן שישי", ובו כינה את ברק "אהבל".

ראיון מיוחד עם עומאר אוסאמה בן לאדן, בנו של מנהיג "אל-קאעידה", אוסאמה בן לאדן.

ראיון עם עבד אל-חלים ח'דאם, מי ששימש סגן נשיא סוריה ושר החוץ, היה למעשה המקורב ביותר לחאפז אל-אסד והפך לאחד ממובילי המחאה נגד בנו בשאר.

חשיפה של הכתב שי גל של שורת מקרי הדרת נשים בעיר בית שמש, ובראשם תיעוד חששה של הילדה נעמה מרגוליס בת ה-8, תושבת העיר, לשוב מבית הספר לביתה לאחר שבעבר חרדים קיצוניים ירקו עליה וקיללו אותה משום שלא הייתה לבושה באופן מספיק צנוע, לדעתם. הכתבה הובילה למחאה ציבורית נרחבת.

חשיפה של מס' עסקים השייכים לקרובי משפחה ומקורבים ליו"ר ועד עובדי נמל אשדוד, אלון חסן. עסקים אלו היו חלק מתפעול הנמל.

אזור

אָזוֹר היא מועצה מקומית במחוז תל אביב בישראל, ליד כביש תל אביב-רמלה. הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1951. ב-1968 (ושוב ב-2003) הוצע לאחד אותה עם חולון, לאחר שאזור התעשייה שלה סופח לחולון והוחלט שאין לה בסיס כלכלי כיישוב עצמאי, אך התוכנית לא הגיעה לכדי מימוש והיא המשיכה לתפקד כמועצה מקומית.

בראשות המועצה המקומית עומד מ-2008 אריה פכטר, יליד היישוב.

איצ'ה ממבוש

איצ'ה (יצחק) ממבוש (1 בספטמבר 1920 – 26 במאי 2015) היה אמן ישראלי, ממייסדי כפר האמנים עין הוד.

גולן טלקום

גולן טלקום היא חברת תקשורת סלולרית שזכתה ביולי 2011 במכרז להפעלת רשת דור 3 נוספת בישראל, וזו פועלת החל משנת 2012. החברה היא אחת מן החברות שהביאו להגברת התחרות בשוק התקשורת הסלולרית בישראל והורדת המחירים בו, וזאת בשל מדיניות המחירים שבה נקטה החברה עם תחילת פעילותה.

דירוג אג"ח

דירוג איגרות חוב הוא תהליך המתבצע על ידי חברות דירוג, ומטרתו העיקרית היא הערכת הסבירות של קבלת הקרן והריבית של איגרת החוב, בדרך כלל אג"ח קונצרניות.

בדירוג אג"ח קונצרניות מבחינים בין דירוג חברות (Corporate rating), שהוא דירוג המתייחס לחוסנה הפיננסי הכולל של חברה, לבין דירוג להתחייבות ספציפית (issue rating), הבודק יכולת חברה להחזיר חוב ספציפי - בדרך כלל אג"ח קונצרנית שהיא מנפיקה, בין אם בהנפקה לציבור, בין אם בהנפקה פרטית, ובין אם באיגרת חוב שכבר נסחרת בבורסה.

אג"ח קונצרניות מוחזקות בעיקר על ידי גופים מוסדיים (חברות ביטוח, קופות גמל וקרנות פנסיה). לגופים אלה השקעות מסיביות באיגרות חוב, ומכאן החשיבות בדירוג האיגרות. גם לחברות המנפיקות יש חשיבות בדירוג, הנובעת מהפחתה ניכרת של עלות ההון המגויס על ידן, ככל שהדירוג הניתן גבוה יותר.

דירוג מתבצע גם לגופים שאינם חברות, כמו עיריות וגופים אחרים, וגם למדינות.

השכלה גבוהה בישראל

מוסדות להשכלה גבוהה בישראל פועלים ברבדים אחדים:

אוניברסיטאות, שבהן עוסקים במחקר ובהוראה לכל התארים האקדמיים, במגוון רחב מאוד של תחומים.

מכללות אקדמיות, העוסקות בהוראה למגוון מצומצם יותר של תחומים, בדגש על מקצועות ממוקדים, ומעניקות רק תואר ראשון או שני.

מכללות מקצועיות, המעניקות הכשרה והסמכה במקצועות מסוימים, ללא מתן תואר אקדמי.

שלוחות של אוניברסיטאות זרות הפועלות בישראל.ההכרה במוסד כאוניברסיטה או כמכללה אקדמית היא בסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה, ופתיחתו של מוסד כזה מצריכה היתר של המועצה.

מרבית המוסדות להשכלה גבוהה בישראל זוכים להשתתפות ממשלתית בתקציבן. במוסדות שאינם זוכים לתמיכה ממשלתית שכר הלימוד גבוה יחסית.

על פי ה-OECD, נכון לשנת 2019 בישראל 48% מהאוכלוסייה בעלי תעודה אקדמית או מקצועית, אך גם אחוזי הפרישה של סטודנטים בישראל לפני תום הלימודים הם מהגבוהים בעולם.

זהב לבן עבודה שחורה

זהב לבן עבודה שחורה הוא סרט טלוויזיה דוקומנטרי בהפקת מערכת תוכנית "עובדה" עם אילנה דיין, בבימוייה של טלי שמש ששודר ביוני 2004.

הסרט מבקר את מפעלי ים המלח. נטען בו שכאשר החל המפעל בתהליך הפרטה הוא אמנם התחזק, אבל חילק את העובדים לשתי קבוצות עיקריות: עובדים הנהנים מזכויות ועובדי קבלן העובדים בלי זכויות סוציאליות ואפשר לפטרם בכל רגע. חלוקה זו השליכה על העיר דימונה ותושביה וגרמה להתפוררות יחסים חברתיים בין תושבי העיר. תהליך זה החל לפני המכירה והתעצם אחריה, בשל מיעוט מקורות הפרנסה באזור וההגמוניה של מפעלי ים המלח וחברות הקשורות אליהם על שוק העבודה באזור. בסרט רואים כיצד עובדי הקבלן מעמיסים שקי מלח בחום של 50 מעלות, עובדים עם חומרים מסוכנים, בתמורה לשכר מינימום.

רק בודדים מהפועלים, בהם יצחק ג'קי אדרי, הסכימו להיחשף למצלמה. אחרים הסכימו לדבר רק בתנאי שלא יזוהו. הפועלים דיברו על משטר של פחד, על איומים, על חלוקת העובדים לשתי קבוצות ועוד.

עוד טוען הסרט כי מדינת ישראל נתנה "במתנה" את ים המלח למשפחת עופר, אחת המשפחות העשירות בישראל, כחלק מתהליך מכירת מפעלי ים המלח.

הסרט היה בין חמשת המועמדים לפרס אופיר לשנת 2005 בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר.

חוק צ'יץ'

חוק צ'יץ' (הידוע גם כתרגיל צ'יץ') הוא שימוש של מוסד ציבורי באיום כי הקיצוצים שהושתו על תקציבו יביאו לפגיעה בשירותים חיוניים אותו הוא מספק, ולאו דווקא בסעיפים אותם התכוונו לקצץ. מטרתו של תרגיל זה היא להביא ללחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות, שיגרור ביטול החלטת הקיצוץ. "חוק צ'יץ'" קיבל את שמו מכינויו של ראש עיריית תל אביב לשעבר שלמה להט (אשר כונה צ'יץ'), אשר צוטט כאומר שיש לקצץ במקום הכואב ביותר על מנת לבטל את הקיצוץ.

יישום קלאסי של תרגיל צ'יץ' מתייחס למצב בו נבחר ציבור משתמש בכספים ציבוריים שלא למטרותיהם המקוריות (למשל הגדלת קצבאות, טיפוח המרחב הציבורי או הקמת מרכזים קהילתיים) ולאחר מכן, כאשר מתעורר הצורך בהוצאות חיוניות (כגון לצורכי ביטחון או בריאות) אותו נבחר ציבור דורש מימון נוסף לשם יישומן, תוך איומים כי אלמלא יושג המימון הוא יאלץ לצמצם את אותם שירותים חיוניים. באופן זה נבחר הציבור כובל את ידיהם של המממנים, שכן מאחר שההוצאות הלא מתוכננות כבר הוצאו, לא נותרת להם ברירה אלא להגדיל את תקציב הגוף שברשותו נבחר הציבור עומד.

יישומים ידועים נוספים של החוק כוללים את האיום הקבוע בסגירת ספריית העיוורים בעקבות קיצוצים בתקציב משרד הרווחה והאיומים הקיומיים שמציגים נציגי צה"ל, בתקופת הדיונים על תקציב המדינה.

חיים אמסלם

הרב חיים (אמיל) אמסלם (נולד בי' בתשרי ה'תש"ך, 12 באוקטובר 1959; אוראן, אלג'יריה) הוא ראש תנועת עם שלם, לשעבר חבר הכנסת מטעם מפלגת ש"ס בשנים 2007–2013.

בבחירות לכנסת ה-19 התמודד לכנסת מטעם מפלגת עם שלם, ולקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת הוצב במקום השני ברשימת מפלגת זהות. בשתי הפעמים לא עברו המפלגות את אחוז החסימה.

מירב ארלוזורוב

מירב ארלוזורוב (נולדה בשנת 1967) היא עיתונאית ופובליציסטית ישראלית העוסקת בנושאי כלכלה.

עגה צה"לית

עגה צה"לית היא ניב של השפה העברית הנפוץ בקרב חיילי צה"ל.

לניב זה תפוצה רחבה, בעיקר בקרב אנשי כוחות הביטחון, כגון חיילי צה"ל בשירות סדיר ובמילואים, שוטרי משמר הגבול וכדומה, אך גם בקרב חיילים משוחררים, ואפילו בקרב דוברי עברית שאין להם קשר לשירות צבאי. השפעתו של הניב על העברית המודרנית רבה.

הבלשן רוביק רוזנטל טוען כי ניב זה הוא בעל מאפיינים של סוציולקט.

ענת לוין

ענת לוין (נולדה ב-13 במאי 1963) היא משנה למנכ"ל כלל ביטוח. לפני כן הייתה מנכ"לית מגדל אחזקות ביטוח ופיננסים ויו"ר מגדל ביטוח.

פרס סוקולוב

פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה והאלקטרונית על-שם נחום סוקולוב, הוא פרס ישראלי בתחום העיתונות, בסך 18,000 ש"ח, המוענק מטעם ומתקציב עיריית תל אביב-יפו לעיתונאים מצטיינים.

הפרס מוענק החל משנת 1956 לעיתונאים בתחום העיתונאות הכתובה, ומשנת 1981 גם לעיתונאים בתחום התקשורת האלקטרונית. בנוסף, משנת 2002 מחולק ביחד עם פרס סוקולוב גם פרס דוש למציירי קריקטורות. פרס סוקולוב נחשב לפרס החשוב ביותר לעיתונאים לאחר פרס ישראל לעיתונות.

הפרס חולק מדי שנתיים או שלוש לשניים עד ארבעה עיתונאים. במהלך השנים תדירות חלוקת הפרס שונתה למדי שנה ולמדי שנתיים. על פי תקנון הפרס, הוא יוענק בסמוך ככל האפשר ליום הולדתו של נחום סוקולוב (ה' בשבט), או ליום פטירתו (י"ב באייר), בטקס פומבי ובהתאם להמלצתה של ועדת שופטים.

רוני בר-און

רוני חיים בר-און (נולד ב-2 ביוני 1948) לשעבר חבר הכנסת מטעם מפלגות הליכוד ו"קדימה", שר בממשלות ישראל ויושב-ראש ועדת החוץ והביטחון. מונה בשנת 1997 לכהונת היועץ המשפטי לממשלה למשך 48 שעות, שבעקבותיה התפתחה פרשת בר-און חברון.

שביתת הסגל האקדמי הבכיר (תשס"ח)

בתחילת שנת הלימודים האקדמית תשס"ח פתח הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות בישראל בשביתה חלקית - השובתים, בכל האוניברסיטאות (למעט האוניברסיטה הפתוחה), נמנעו מהוראה פרונטלית, אך המשיכו לעסוק במחקר ובפעולות נוספות הנכללות בתפקידם. השובתים דרשו לקבל פתרון לשחיקת שכרם. השביתה הסתיימה בתום 90 יום, ב-18 בינואר 2008, לאחר שהצדדים הגיעו להסכם בתיווכו של יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. זו השביתה הארוכה ביותר של הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות בישראל, ומהארוכות שידע המשק הישראלי בכלל.

שביתת פקחי הטיסה בארצות הברית

שביתת פקחי הטיסה בארצות הברית ב-3 באוגוסט 1981 נחשבת לאחד הרגעים המכריעים בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן ולאחת ההתרחשויות החשובות ביותר בתולדות יחסי העבודה בארצות הברית. הפקחים, שאוגדו בארגון פקחי הטיסה המקצועיים (PATCO), הכריזו על שביתה בדרישה להעלאת שכרם, לאפשרות לפרישה מוקדמת ולשבוע עבודה מקוצר בן 32 שעות. שביתתם שיתקה את התעופה בארצות הברית, והייתה מנוגדת לחוק שאסר שביתות של איגודי עובדים בארגונים ממשלתיים.

הנשיא רייגן טען כי השביתה מסכנת את הביטחון הלאומי, דרש מהשובתים לשוב לעמדותיהם, ואיים כי אם לא יעשו כן בתוך 48 שעות, יסולקו מתפקידם.

האיגוד, בראשות נשיאו רוברט פולי, סירב, והנשיא רייגן מימש את איומו: רובם הגדול של פקחי הטיסה בארצות הברית שסירבו לשוב לתפקידם, למעלה מ-11 אלף במספר, פוטרו מתפקידם. לאחר מכן התאפשרה הפעלת התעופה בארצות הברית, גם אם בנפח מופחת, על ידי גיוס פקחים מהצבא, פקחים שלא היו בתפקיד, ופקחים שהועברו זמנית ממגדלי פיקוח פרטיים. רייגן החליף את השובתים בפקחים צעירים ובכך נטל סיכון גדול, שכן חוסר ניסיונם של אלו עלול היה להוליד אסון. פקחי הטיסה של קנדה גילו באותה תקופה סולידריות עם השובתים האמריקניים וסירבו לפקח על טיסות מארצות הברית.

הנשיא רייגן אף הפעיל את סעיף החוק שקבע שהשובתים לא יוכלו לשוב עוד לתפקיד ממשלתי. מאוחר יותר הגמיש עמדתו ואיפשר להם לשוב לתפקידים ממשלתיים, אך לא לתפקיד של פקח טיסה. רק בתקופת הנשיא ביל קלינטון, 12 שנה מאוחר יותר, התאפשר ל-800 מהמפוטרים לשוב לתפקידם.

ארגון פקחי הטיסה, שבתחילה קיים יחסים טובים עם רייגן ותמך בבחירתו לנשיאות, פורק אחרי השביתה בידי הממשלה, ונקנס ב-150 מיליוני דולרים שהביאו אותו לפשיטת רגל.

בעשורים שלאחר שבירת השביתה בידי הנשיא רייגן ירדה באופן דרמטי מידת השימוש בשביתה ככלי בסכסוכי עבודה בארצות הברית.

הפרשן הכלכלי נחמיה שטרסלר כתב על האירוע, מנקודת מבט היסטורית: "מאותו רגע הכל התייחסו אליו ברצינות. לא עוד שחקן מהוליווד, אלא מנהיג. פרשנים שניתחו לימים את צעדו זה אמרו, שזה היה גם הצעד הכי משמעותי מבחינת מדיניות החוץ. כי מאותו רגע החלה גם ברית המועצות (ממלכת הרשע) להתייחס אליו ברצינות".

שירות התעסוקה

שירות התעסוקה הישראלי הוא גוף סטטוטורי שהוקם מכוח חוק שירות התעסוקה, תשי"ט-1959, ובהתאם לאמנה בינלאומית של שירותי התעסוקה הציבוריים בעולם. תפקידיו מוגדרים בסעיף 2 לחוק: "שירות התעסוקה ירכז ידיעות על המצב בשוק העבודה ועל מגמות ההתפתחות בו על מנת להסדירו; הוא יעסוק בהשגת עבודה לדורשיה ובהפניית עובדים לדורשיהם באמצעות לשכות שירות התעסוקה שהוקמו לפי חוק זה וישתף פעולה עם גופים אחרים בענייני הכשרה מקצועית והדרכה בבחירת מקצוע; כן יעסוק שירות התעסוקה בייעוץ לנערים דורשי עבודה בבחירת מקצוע ובהכוונתם לעבודה מתאימה ויקיים מעקב אחרי השמתם בעבודה והתמדתם בה". שירות התעסוקה משרת את תושבי הארץ בעלי תעודת זהות ישראלית, וכן תושבים ארעיים בעלי אשרת שהייה מסוג א/1.

שירות התעסוקה נתון לפיקוחו הכללי של שר העבודה והרווחה. באפריל 2018 אישר שר הרווחה את מינויו של רמי גראור למנ”ל שירות התעסוקה.

תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985

תוכנית הייצוב הכלכלית הוחלה בשנת 1985 בישראל, וכוונה להוריד את שיעור האינפלציה, לאזן את מאזן התשלומים ולייצב את מצב המשק. התוכנית זכתה להצלחה, והיוותה נקודת מפנה במדיניות הכלכלית בישראל, שעברה בהדרגה ממדיניות בעלת אופי סוציאליסטי ריכוזי, למדיניות המאופיינת בקווים ליברליים וקפיטליסטיים יותר.

הצלחת התוכנית והרצון לשמור על מסגרת תקציבית, הביאו לחיזוק ניכר במעמדו של אגף התקציבים במשרד האוצר, וליצירת חוק ההסדרים הממשיך להשפיע על המשק הישראלי.

תחנת הרכבת דימונה

תחנת הרכבת דימונה היא תחנת רכבת ישראל בעיר דימונה. התחנה משמשת כתחנת קצה לקו הנוסעים באר שבע - דימונה. המסילה עליה התחנה נמצאת ממשיכה עד הר צין.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.